אחת השאלות שהספר מעלה , ויש בו אף דיונים אודותיה היא שאלת האומנות.

שאלת האומנות נידונה מההיבט של מאבק האומנים בינם לבין עצמם – רפאל ומיכאלאנג`לו (מי השפיע על מי? מי גנב ממי מה?) כלומר, שאלת המקוריות והאותנטיות של יצירת האומן.

בימינו הפוסטמודרניים שאלה זו אולי נשמעת קצת מגוחכת (אם אנחנו מקבלים את התפיסה שאומן פוסטמודרניסטי הוא עורך), אך כיוון שמק`קאולי כותב עכשיו, יש בדברים גם אמירה משמעותית מאוד ביחס לגישות מודרניות(או פוסטמודרניות) אל האומנות.

היבט אחר הקשור לאומנות הוא שאלת המעמד של האומן. מעמדו החברתי, התרבותי ונגישותו למוקדי כוח כלכליים-חברתיים-דתיים. האומן מזה-הרעב איננו הדמות המוערכת בספר זה. פסקואלה ויותר מזה מורו שואפים להכרה בכשרונם ובייחודיותם האומנותית. הכרה זו מחייבת שאחד מהאנשים העומדים בראש הפרמידה החברתית-הדתית-הכלכלית יגלה אותם. הכרה מסוג זה משמעה הרבה כסף. כן, מושגי המאה העשרים מקבלים מימדים מבהילים בספר זה. הקישור בין כסף לבין הצלחה חברתית והצלחה אומנותית.

דיון נוסף שספר זה מעלה הוא המאבק בין היוצר בידיו לבין ה-"מוכנאים", אשר באמצעות אורות, עדשות וכו` יכולים ליצור תמונה, אפילו נעה (קולנוע), ואחת מטענות ה"מוכנאים" לציירים היא שזמנם עבר. אני חושב שזה אחד הדיונים המרתקים בתולדות האומנות של סוף המאה ה- 19 וכל המאה ה- 20. מהי אומנות? מהי אומנות פלסטית? האם קולנוע הוא אומנות? האם טלוויזיה היא אומנות? כיצד שתי אומנויות אלה משפיעות על הציור, הפיסול ובהרחבה – תיאטרון, מחול , אופרה וכו`.

סוגייה נוספת – הצילום. מק`קאולי לא עוסק רבות בצילום- (זהירות- ספויילר) אלא בראשיתו. הוא בעצם מנסה לעקוב אחר תפקידי הצילום, ואינו מעמת אותו ישירות עם הציור. עם זאת, אין ביכולתנו שלא לשאול עצמנו שאלות אודות הצילום והשפעתו האדירה על התרבות האנושית מאז המחצית השנייה של המאה ה- 19.

ולבסוף – שאלת היצירה המקורית וההעתקים שלה(בלשונו של וולטר בנימין – השיעתוק). שאלה זו עולה מהצטרפותו של פסקואלה למערכת העיתון בו עובד מקיאוולי, והדפסת הציורים שלו בעיתון. כן, מזכיר פסקואלה, שציורים שלו הועתקו ונמכרו.

וולטר בנימין במאמרו הקטן "האומנות בעידן השיעתוק המודרני" דן רבות בסוגייה של היצירה המקורית ושיעתוקה. הוא מנסה לבדוק האם היצירה שבזמני עבר אף זכתה ל"הילה" של מקוריות, לא מאבדת אותה, כאשר כל אחד יכול לתלות בבית רפרודוקציה שלה. או כאשר, כבר אין צורך לעבוד בחומרים קשים לעבודה(אבן, מתכת).

אינני מתכוון לתת תשובות לשאלות אלה, רק להציע מבט אחר- לקרוא את הרומאן כרומאן ארס-פואטי, כלומר, רומאן שבמרכזו סוגיית האומנות, האומן, תהליך היצירה והשינויים באומנות, דרכי יצירתה החלים.

בעקבות שינויים טכנולוגיים. תודות לבליזארד על הבהרה של כמה נקודות חשובות. אינני מתכוון לכתוב ביקורת על הספר, אלא להציע מבט נוסף בספר זה.