על יצירתו של גאי גבריאל קיי
מאת דבורה מגנג'י
ביוגרפיה
גאי גבריאל קיי נולד ב- 7.11.1954 בקנדה למשפחה יהודית חילונית, והוא מתגורר בטורונטו עד היום .
עוד בילדותו התענין קיי במיתוסים, בדתות ובהיסטוריה, ולמד לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטה של מאניטובה. במהלך תקופת לימודיו שהה קיי במשך שנה באוקספורד (בין 1974 ל- 1975), שם עזר לכריסטופר טולקין לערוך את ה"סילמריליון" לפרסום (עבודה אותה קיבל בזכות קשריו המשפחתיים עם אשתו השניה של כריסטופר טולקין).
אחרי חזרתו לקנדה למד קיי לתואר במשפטים, והתקבל ללשכת עורכי הדין בשנת 1982, אך מעולם לא עסק במקצועו. במקום זאת, קיי החל לעבוד בתור הכותב הראשי ואחד המפיקים של תכנית רדיו קנדית בשם The Scales of Justice, שהעלתה עיבודים רדיופוניים למשפטים קנדיים מפורסמים. העבודה על התכנית נמשכה במשך 8 חודשים בשנה, וקיי הקדיש את החודשים הנותרים לכתיבה.
ספר ביכורים ראשון (לא פנטסיה) שכתב לא פורסם מעולם, אך הוצאות הספרים אליהם שלח קיי את ספרו עודדו אותו לכתוב ספרים נוספים. ובשנת 1984 יצא לאור "עץ הקיץ — הספר הראשון בטרילוגית "מארג פיונאבר".
מארג פיונאבר הוא פנטסיה אפית בסגנון הטולקינאי — חמישה סטודנטים צעירים מטורונטו חוצים מעולמנו לפיונאבר — העולם האמיתי היחיד שכל העולמות האחרים הם צלליו — ומגלים כי גורלם ארוג בגורלה של פיונאבר וכי נועד להם תפקיד מרכזי במאבק המתרקם נגד כוחות החושך המתחזקים. מארג פיונאבר הוא סיפורם של החמישה וסיפור המאבק הניטש בין כוחות הטוב והרע.
אחת ממטרותיו של קיי בכתיבת מארג פיונאבר היתה להוכיח כי הפנטסיה הטולקיאנית הינה ז'אנר חיי ונושם, אשר מסוגל עדין להפיק סיפורים איכותיים ובעלי משמעות (ולא חיקויים עלובים של טולקין). במשך כל הטרילוגיה מתכתב קיי בצורה מודעת עם המקורות המוכרים של ספרות הפנטסיה ועם ספרות הפנטסיה עצמה, ומערב מקורות מוכרים כמו האגדות הארתוריאניות מיתוסים קלטיים ונורדיים עם מחוות לספרות הפנטסיה עצמה — ספריהם של טולקין, זילזני, מורקוק ואחרים, באופן שיצור סיפור שהוא מוכר ומקורי כאחד.
טרילוגית מארג פיונאבר זכתה להצלחה ולביקורות מעולות, ואף הושוותה עם שר הטבעות של טולקין. הסיפור המרתק שקיי הצליח לארוג מהמרכיבים המוכרים סימן אותו כהבטחה הגדולה של ספרות הפנטסיה.
בספריו הבאים זנח קיי את הפנטסיה האפית הטולקינאית לטובת ז'אנר חדש ומקורי — פנטסיה המבוססת על מקומות אמיתיים ועל מאורעות היסטוריים, תוך שינוי שמות המקומות והגיבורים המקוריים. בספרים אלו סיפר קיי על הרקונקוויסטה בספרד של ימי הביניים (אריות אל-ראסאן), על מאבק העצמאות בטוסקנה של הרנסנס (טיגאנה), על פרובנס של ימי הביניים (A Song for Arbonne), ועל האימפריה הביזנטית בימיה הגדולים ובנייתה של כנסיית האיה סופיה (הפסיפס הסרנטיני).
בספרים אלו התרחק קיי מרחק רב מהמאפיינים המקובלים של הפנטסיה האפית: במקום ההבחנה הברורה בין טוב לרע המקובלת בפנטסיה האפית, קיימת אצל קיי עמימות מוסרית — הגיבורים הרעים אינם לגמרי רעים ואף מעוררי אהדה וגם הגיבורים הטובים מבצעים מעשים רעים; המאבק אינו בהכרח בין טוב לרע אלא בין אנשים בעלי מטרות שונות; קיי ממעט גם בשימוש בקסם ובאביזרי קסם; בספריו מעלה קיי לדיון סוגיות מוסריות ועקרוניות כבדות משקל — היחס בין הפרט והכלל, גבולות הכוח, חירות ואנרכיה מול שעבוד ודיכוי, גורל לעומת רצון חופשי, היחס בין אמצעים ומטרות — נושאים שאינם אופייניים לפנטסיה האפית.
למרות הדיוק ההיסטורי ומיעוט הקסם, אלו אינם רומנים היסטוריים. קיי בחר בכוונה לכתוב ספרי פנטסיה ולא רומנים היסטוריים במטרה להפוך את הנושאים והרעיונות המופיעים בספריו לאוניברסליים, להרחיק את הקוראים מהנחות ודעות קדומות קיימות אודות הגיבורים המוכרים ולהרחיב את האפשרויות העלילתיות ללא הכורח להיצמד לעובדות ההיסטוריות. סיבה נוספת היא תחושתו של קיי כי אין זה ראוי לעשות שימוש בחייהם של אנשים אמיתיים, ולהעלות השערות אודותיהם וכיצד חיו. יצירת גיבורים חדשים על-בסיס הדמויות ההסטוריות מאפשרת לקיי לפתור קונפליקט זה.
ביבליוגרפיה
קיי כתב עד היום שמונה ספרים: סדרת מארג פיונאבר: עץ הקיץ, האש הנודדת והדרך האפלה מכל (שתורגמו לעברית בהוצ' אופוס), טיגאנה (שאמור לצאת בעברית בשנה הקרובה), The lions of Al-Rassan, A Song for Arbonne, וסדרת הפסיפס הסרנטיני: Sailing to Sarantium , The Lord of Emperors.
סדרת מארג פיונאבר (עץ הקיץ, האש הנודדת, הדרך האפלה מכל)
ביום סתוי אחד הולכים חמישה סטודנטים צעירים מטורונטו להרצאה על מיתוסים ואגדות. לאחר ההרצאה ניגשים אליהם המג לורן כסוף הגלימה ומאט סורן, מלך הגמדים ומזמינים אותם לביקור בפיונאבר.
החמישה מתפתים להצעה, ובעזרת קסמיו של לורן הם חוצים מעולמם לפיונאבר, רק כדי לגלות כי בפיונאבר מתחיל מאבק כולל כנגד כוחות החושך, וכי גורלם נתן להם תפקיד במערכה; הם מתגייסים למאבק, תוך נסיון ללמוד את התפקיד שהועיל להם הגורל ולהתמודד עם כוחו השרירותי.
כיוון שפיונאבר הוא הראשון מכל העולמות שכל העולמות האחרים הם צלליו — העולם שלנו משקף בצורה לא מושלמת את ההיסטוריה ואת המיתוסים של פיונאבר. בעולמה של פיונאבר ניתן למצוא הדים של מיתולוגיות קלטיות, נורדיות, ארתוריאניות, שאמאניסטיות וטבטוניות, הדים לתרבות פאגנית (פולחני דם ומין, קרבנות אדם, יחסי מין בין אלים לבין בני אדם) וגם מחוות לספרות הפנטסיה (טולקין, זילזני, מורקוק). בספר זה עוד ניתן למצוא שימוש רב בקסם וחפצי קסם (בספריו הבאים כמות הקסם תפחת בצורה משמעותית).
עיקר עיסוקה של הטרילוגיה הוא בשאלות של גורל לעומת רצון חופשי, קסם לעומת מיתוס, כוח קסם לעומת כוח מוסרי, מחיר הכוח, נשיאה בעול ובמחויבות והניצחון של ידידות אהבה וחובה.
טיגאנה (1990)
(זוכה פרס אורורה ו- world fantasy award)
הספר מבוסס על מאבק העצמאות של טוסקנה בתקופת הרנסנס (המאה השש-עשרה). חצי אי שסוע בין תשע ממלכות נכבש על-ידי שני שכנים חזקים יותר — מכשפים רבי עוצמה אשר חילקו אותו ביניהם.
בתוך שלטון זר ומדכא, המנסה להשכיח זכר לגאווה ולזהות לאומית, יוצאת קבוצת אנשים למאבק לשחרור לאומי ולמלחמה בכובש, אוספת כוחות ובעלי ברית ומארגנת מזימה מורכבת לגירוש הכובשים. הספר הוא סיפורם של הכובשים והנכבשים — כקבוצה וכיחידים. הסיפור הוא סיפור על שחרור לאומי, אך גם על תהליך של התבגרות וגילוי עצמי.
טיגאנה עוסק בזכרון לאומי ובחשיבותו, בתוצאות של מחיקת הזהות הלאומית והתרבותית, במעשים הרעים שנעשים למען מטרות טובות וביחס שבין מטרות ואמצעים, בקשר שבין דיכוי, כיבוש ומיניות (נושא לא שכיח בספרי פנטסיה), ובאהבה ואובדן.
שיר לארבון (1992)
ארבון היא בת דמותן של פרובנס ולנגדוק (בצרפת) של ימי הביניים — עולם אבירי ורומנטי, בו משוטטים טרובדורים ואמנים בחצר המלוכה, ואבירים מחזרים אחרי גבירותיהם, האהבה היא הערך החשוב ביותר והאלה נערצת כמו האלים הגברים. אויבים קנאים מצפון מאיימים על ארבון ומבקשים להחריבה על-מנת להפסיק את פולחן האלה
שכיר חרב צעיר מהצפון מגיע לארבון במסגרת משימה מורכבת (כל העלילות אצל קיי כרוכות במזימות מורכבות) שתביא להפלתה של ארבון ולהשתלטות אויביה על הכתר; בתחילה הוא מלא בוז לארבון ולתרבותה, אך לאט לאט הוא נשבה בקסמיה.
הנושאים העיקריים בהם עוסק הספר הם השנאה שנובעת מחוסר סובלנות פוליטית והפחד מהשונה, ערכים גבריים לעומת ערכים נשיים, אהבה ותשוקה לעומת מחויבות ציבורית ופוליטית, החשיבות של מוסיקה ואמנות, והחשיבות של מיצוי הפוטנציאל האנושי.
אריות אל-ראסאן (1995)
בספר זה הביא קיי את סיפור הרקונקוויסטה של ספרד בימי הביניים (כיבוש ספרד מידי המורים על-ידי הנוצרים במהלך המאה ה12-); בספר זה דבק קיי בסיפור המהלכים ההיסטוריים תוך שינוי השמות בלבד. התוצאה היא ספרו הטראגי ביותר של קיי.
בספר מביא קיי את סיפור הקונפליקט בין שלושת העמים החיים באל-ראסן (היא אנדלוסיה) — הנוצרים, המוסלמים והיהודים; בין הדמויות בספר מופיעים (בשינוי שם) הגיבור האגדי אל-סיד, שמואל הנגיד, מלכה המורי האחרון של גרנדה ודמויות היסטוריות נוספות.
הספר עוסק בעיקר בסובלנות מול פנטיות — החורבן שהמיטה המלחמה על התרבות הפורחת, על האהבה ועל החיים המשותפים בתקופה המקבילה ל"תור הזהב".
הפסיפס הסרנטיני (1998, 2000)
בשני הספרים שואב קיי השראה מהקיסרות הביזנטינית המוקדמת (מהמאה הששית ואילך) תחת שלטונם של הקיסר יוסטיניאנוס ואשתו תאודורה . לעומת ספרים אחרים, עושה קיי שימוש משמעותי בקסם — אלכימיה, קללות וברכות מקברי המתים ואלים פאגנים שנוכחים בעלילה באופן מוחשי.
הגיבור הוא בעל מלאכה, אמן פסיפס, אשר מוזמן לבוא לסרנטיום — עיר הגדולה ביותר בעולם, ולעבוד על פסיפס במקום הקדוש הגדול ביותר בעולם — המקביל של כנסיית איה סופיה בקונסטנטינופול. הספר הראשון מציג בפנינו את העלילה והדמויות, תוך סיפור מסעו של הגיבור לסרנטיום והגעתו לעיר הגדולה בעולם, ואילו השני מספר על מזימה שהגיבור מעורב בה ועל תככי חצר המלכות הקיסרית.
הספר עוסק במקומה של התרבות, בקשר שבין אמנות ומיתוס לבין השלטון והדת, במתח שבין סדר ויצירתיות ובאופייה השברירי והחולף של האמנות.
כאן המקום להפנות אל האתר המקיף והמוביל על קיי
האתר מכיל ביוגרפיה וביבליוגרפיה של קיי, מאמרים (אקדמיים ואחרים) ביקורות ספרים, ראיונות עם קיי, פרקים מספריו, ספרים מומלצים ללימוד התקופות ההיסטוריות בהן מדובר, גלריית אומנות ומוסיקה ופורום.
על כתיבתו של קיי:
כיוון שהמאמר נכתב במקור באנגלית, המשכו מכאן והלאה יהיה בשפה זו. עם המתקשים בקריאת אנגלית הסליחה.
“One of the things that sets Tigana apart from most such fantasies is the way it marries the domestic to the epic.”
“He's exceedingly adept at staging taut verbal exchanges, from courtly politicking to flirtatious innuendo.”
“Kay is one of the best stylists in high fantasy today, partly because he takes his heritage-from Homer right through to Le Guin-seriously: he makes fine use of the most ancient epic tropes, even as he introduces a complex, modern sense of love, passion, and the always difficult compromises between desire and responsibility into what has often been a psychologically superficial genre.”
“It [Lions] is perhaps most fascinating for the ways in which it utterly resists the narrative temptations of most fantasies today, replacing them with what I can only call an epic vision rooted firmly in a realist sense of character.”
Kay on Fantasy
“Fantasy has never been in its essence about constructing elaborate magical systems for dueling sorcerers or contriving new versions of an enchanted ring or further variations on the use of hyphens and apostrophes in invented names. Fantasy is – at best – the purest access to storytelling that we have. It universalizes a tale, it evokes wonder and timeless narrative power, it touches upon inner journeys, it illuminates our collective and individual pasts, throws a focusing beam on the present day, and presages the dangers and promises of the future. It is – or so I have argued for years – a genre, a mode of telling, that offers so much more than it is usually permitted to reveal.”
“If I would characterize my interest it’s very much in the historical and mythical roots of what we have become as cultures.”
“Fantasy and SF have tended to be (I say this cautiously) plot-driven and not character-based, and I've always been interested in looking for a synthesis of both elements.”
“The genre allows the universalizing of a story. It takes incidents out of a very specific time and place and opens up possibilities for the writer – and the reader – to consider the themes, the elements of a story, as applying to a wide range of times and places. It detaches the tale from a narrow context, permits a stripping away, or at least an eroding of prejudices and assumptions. And, paradoxically, because the story is done as a fantasy it might actually be seen to apply more to a reader's own life and world, not less. It cannot be read as being only about something that happened, say, seven hundred years ago in Spain.”
“By placing the story in a fantasy setting – even if it is clearly drawn from history – we are acknowledging that this educated guesswork, invention, fantasy underlies our treatments of the past and its peoples – and for me, that is an honest and a liberating thing for any writer to do.”
The Last Light of the Sun – ביקורת
