"הי, את יודעת שהסרט מבוסס על ספר?" שאלה אותי חברה טובה בגיל 16 בערך. לא ידעתי, אבל בצפייה החוזרת המי-יודעת-כמה ב"הנסיכה הקסומה"  באמת שמתי לב שיש איזו התייחסות לספר בקרדיטים. עד מהרה החברה השאילה לי אותו והתיישבתי לקרוא.

ציפיתי למצוא גרסה כתובה של הסיפור המקסים מהסרט, עם הסב שמבטיח לנכדו החולה הרפתקאות, קרבות סיוף, מרדפים, הימלטויות נועזות, ניסים ואהבת אמת, הנכד שעושה פרצוף ושואל "זה ספר נשיקות?" באחד הרגעים הכי רומנטיים, אבקת איוקיין, מת ברובו, Inconceivable. הרי זה אחד הסרטים המצוטטים ביותר, ששרד גם את המעבר לעידן הממים. אבל הספר התעקש להיות שונה. מה זה? יש כאן איזו הקדמה; ועוד אחת, ו… איפה פלורין? איפה החווה? הייתי מתפשרת אפילו על בן דמותו הספרותי של פרד סאבאג'. אחרי כמה עמודים הרגשתי מבולבלת – ונטשתי.

כעבור אי אלו שנים נתקלתי בתרגום במהדורה מחודשת לכבוד 30 שנה לצאת הספר לאור. מאז קראתי אותו פעמיים. בפעם הראשונה, סמוך לקנייה, נהניתי אבל לא הרגשתי שיש לי הרבה מה לומר עליו. עכשיו קראתי אותו שוב, ונו, זה השתנה.

גביע קדוש עם טוויסט

השם המלא של הספר הוא "הנסיכה הקסומה, האגדה הקלאסית מאת ש' מורגנשטרן על אהבת אמת והרפתקאות נועזות". זה בעצם לא הספר שלי, משקר לנו מחבר הספר ויליאם גולדמן – תסריטאי מוערך שכתב סרטים מעולים כמו "קיד וקסידי", "מיזרי", "נשות סטפפורד" וכמובן את "הנסיכה הקסומה" עצמו. הוא מסביר שמה שאנחנו קוראים זו רק גרסה מקוצרת של ספר, הספר, זה שבזכותו גולדמן נפל בשביה של המילה הכתובה בילדותו. וזה ספר שיש בו אהבה, מתח, דמיון, הומור, כאב מכל הסוגים, ודמויות שכל אחת מהן פגומה במובן אחד לפחות.

מה קורה שם, בעצם? "הנסיכה הקסומה" היא אגדת גביע קדוש קלאסית עם טוויסט, כשהגביע הקדוש כאן היא אהבת האמת. באטרקאפ, נערה פשוטה מחווה בפלורין, מעבירה את ימיה בעיסוקים כפריים, ברכיבה על הסוס שלה – הנושא את השם מלא הדמיון "סוס" – ובעיקר רודה בנער החווה הסופר-אובר-קוואליפייד, וסטלי. ככל שהזמן עובר היא נהיית יותר ויותר יפה, עד שיום אחד היא מבינה שהיא אוהבת את וסטלי, ושגם הוא אוהב אותה. וסטלי מחליט שכדי לפתוח את חייהם המשותפים כראוי הוא צריך לנסוע לאמריקה ולהרוויח כסף. הזמן עובר, ולבסוף מגיעה הידיעה הנוראה על כך שהספינה שבה הפליג הותקפה בידי אימת הימים, השודד האכזר רוברטס, הידוע בכך שהוא אינו לוקח שבויים לעולם, בשום תנאי.

סיפור האהבה של באטרקאפ התפורר לאבק עוד לפני שהתחיל. לאחר זמן מה הנסיך המפרדינק, שרק מחכה לכך שאביו הדועך ימות, שומע על האישה היפה ביותר בעולם שחיה בממלכתו ומציע לה נישואין. האהבה מתה מבחינת באטרקאפ והיא מקפידה להבהיר לנסיך שלא תאהב אותו לעולם. מאחר שהוא נשאר איתן ברצונו לשאת אותה לאישה, היא בוחרת ביאוש יותר נוח ומסכימה. אבל יש כמה דברים שבאטרקאפ לא יודעת: ראשית, הנסיך מתכוון להשתמש בה כתירוץ להכרזת מלחמה על הממלכה השכנה גילדר. והשני – וסטלי שרד.

רגע, אמרנו שיש טוויסט, נכון? הטוויסט הוא שהספר המקורי, זה שגולדמן מנסה כביכול לשחזר, היה למעשה סאטירה אנטי-מלוכנית מתוחכמת, שנועדה לצייר את המלוכה כמוסד מושחת, אנוכי ונצלני. ואכן, קשה לפספס עד כמה הנסיך המפרדינק הוא אדם אכזר וחסר מעצורים, סדיסט, ששאיפת חייו היא כוח ותו לא. לעומתו וסטלי, איש העם הפשוט, חסר תואר ומעמד, לא רק מצטיין בכל תחום שהוא בוחר לעסוק בו, אלא גם עוזר לאחרים להשתחרר מעול העריצות. הוא מסייע למשל לאיניגו הסייף ולפֶזיק הענק, שתי דמויות משנה מלבבות שמייצגות את הפלוריני הפשוט (אם כי איניגו בכלל ספרדי ופזיק טורקי). הוא היחיד שמתייחס אליהם כאל שווים ולא מנסה לנצל אותם, ובמהלך הזמן שהם מבלים איתו הם לומדים לפעול על דעת עצמם, בלי לסמוך בעיוורון על מי שמוביל אותם. וסטלי הוא התגלמות המנהיג הטבעי.

באטרקאפ עצמה היא דמות מעניינת. היא לא מרשימה במיוחד בהתחלה, ולמעשה לכל אורך הספר קצת קשה להבין מה וסטלי מוצא בה – פרט ליופי כמובן. ברובד הסאטירי של המאבק בין המפרדינק לווסטלי היא מייצגת את פלורין – האידיאה של העם והמדינה. לכן אין פלא שהרגע היחיד בספר שבו היא משתמשת באופן פעיל בכוח שהקשר עם המפרדינק האציל עליה הוא אחרי רגע השיא של העימות ביניהם.

אבל כל העלילה הזאת היא רק שכבה אחת של הספר.

גרסה נוחה לעיכול

במהלך הסיפור גולדמן מתערב מעת לעת ומספר על החלטות עריכה שהוא נאלץ לקבל כביכול כשעיבד את הספר המקורי של מורגנשטרן – בעיקר כאלה שמקצצות את הממד הסאטירי והאנטי-מלוכני של הספר. אחרי הכל, הממד הזה מובן ונגיש בעיקר לאנשי אקדמיה. גולדמן, מצידו, לא תופס את הרובד הזה בכלל ומבקר בלי הרף את היומרנות של המחבר ושל החוקרים. ועם זאת, הוא חש צער על כך שהיבט כה חשוב של הספר עובר לו מעל לראש. הקיצורים וההשמטות שהוא עושה הופכים את הספר למשהו דומה בהרבה לסרט המוכר לנו: סיפור אהבה והרפתקאות, רצוף תהפוכות, אקשן ודיאלוגים שנונים.

שכבה נוספת בספר, שנעדרת גם היא מהסרט, היא סיפורו האישי של גולדמן עצמו, שמשחזר את כל תהליך ההכרות שלו עם הספר של מורגנשטרן. הוא מספר באריכות על אביו, שהקריא לו את הספר כשהיה חולה בילדותו; מתאר את לבטיו ואת החלטותיו בעת קיצור הספר; פורס את תולדות חייו כילד וכמבוגר; מביא סיפורים מתעשיית הקולנוע; נזכר בנסיעות למוזיאון מורגנשטרן בפלורין ולחיפוש אחרי אתרי צילום לסרט; ואפילו מתאר את מעורבותו לכאורה של סטיבן קינג בפרשה – הידעתם שמשפחתו הגיעה במקור מפלורין? והסגנון שבו זה כתוב הוא ענייני כל כך, שהייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שפלורין הוא בכלל שמו של מטבע איטלקי עתיק, וגילדר הוא גרסתו ההולנדית. ביצות אש? אין דבר כזה. גם מחוללי ניסים לא.

גולדמן של הספר, אם להגדיר את זה בעדינות, הוא לא אדם נחמד. הוא מריר ומלא קנאה באשתו, הפסיכיאטרית המבריקה והמצליחה, ומאוכזב בגלוי מבנו השמן. הספר של מורגנשטרן הופך עבורו לאובססיה, וגם ממנו הוא נוחל אכזבה. אבל הנקודה החשובה היא שגם הוא דמות, בדויה, לפחות בחלקה, ובפועל גולדמן לא היה נשוי לפסיכיאטרית, ונולדו להם שתי בנות.

השכבה הזו שזורה בתוך הספר של מורגנשטרן, בהקדמות, בהערות הביניים, באפילוג ובטיזר לספר ההמשך של מורגנשטרן, "התינוקת של באטרקאפ". גם בה הזאת יש הכל: אהבה, מתח המון הומור, ואכזבה. למרות ההשקעה הרבה של גולדמן בספר של מורגנשטרן והפופולריות שצבר הספר, מנהלי העיזבון בפלורין לא מרוצים ממנו וספר ההמשך מועבר לידיו המוכשרות, המצליחות והפלוריניות של קינג, שמתואר כאן באופן מחמיא להפליא ככל מה שגולדמן רוצה להיות אך נכשל. וכך היצירה הגדולה של גולדמן חומקת מבין ידיו, ובעצם היא לא היתה שלו מלכתחילה: האהבה האדירה לספר שסיפר לו אביו בילדותו, שדרשה מסירות ותעצומות נפש, מגיעה למעין סיום ללא סיום.

גולדמן הצליח להפליא לשזור את כל השכבות יחד, אך אחרת. את שכבת הפנטזיה הפלורינית הקלאסית הוא כתב בקול אחד, ואת שכבת הבדיה המקיפה אותה, השכבה המודרנית שקופצת מניו-יורק ללוס אנג'לס, בקול אחר לגמרי. והקולות האלו קופצים מחלק לחלק, ומהדהדים זה בתוך זה.

החיבור הזה הוא הלב של הספר: המציאות, הפנטזיה והבדיה מעורבות זו בזו ללא הפרד, כשדמויות עוטות מסכות ומסירות אותן – וסטלי במפורש, ופזיק הענק בהשאלה, כאדם רגיש וחובב החרוזים שמתחבא בגוף מגודל, והסופר ויליאם גולדמן מגלם גרסה בדויה של עצמו. גם ההיסטוריה של ממלכת הפנטזיה פלורין משתלבת בלי קושי בנוף אמריקאי מודרני, והופכת למקום שאפשר לבקר בו.

וכך, "הנסיכה הקסומה" הוא ספר על הניסיון לגעת בחלום, ועל המכשולים והאכזבות שבדרך.  זה ספר על סיפור סיפורים, ספר שמודע לעצמו, מביט במראה וקורץ, בידיעה שאנחנו שם מאחורי גבו, מציצים במראה ורואים אותו קורץ. לעצמו? לנו? אני מתארת לעצמי ששניהם.

(הוצאת כתר, 2002. מאנגלית:איריס ברעם. 402 עמודים).