צילום: טוני הרננדז, Unsplash

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

"המופע הבא" הוא סיפור שופע פיתויים.

על הפיתוי הראשון התגברתי בקלות, ולכן לא מתנוססת בראש הסקירה מסכת קורונה כחולה, אלא כיסוי פנים אחר ומתאים יותר. הרי המסכות בסיפור אינן אמצעי הגנה ממחלה, אלא ההיפך הגמור: התסמין הבולט ביותר של מחלה חברתית עמוקה. שאר הפיתויים הם כבר בסיפור עצמו, והרי בשביל זה התכנסנו.

זה מתחיל כבר בשם הסיפור. בעברית הוא נקרא "המופע הבא", אבל הכותרת הזאת מאבדת את הדו-משמעות של המקור האנגלי: Coming Attraction, כלומר "המשיכה הבאה" או "בוא המשיכה". משיכה אירוטית, כמובן. ואכן הסיפור עוסק ביחסים בין גברים ונשים ובקודים החברתיים שביניהם, שמוצגים כחלק ממשחק כוח אלים וכוחני בין המינים: יש כאן פיתוי, השתעבדות מרצון והמון העמדות פנים ושקרים.

הסיפור מתחיל בתקיפה: מכונית שקרסים הולחמו לפגושיה "כחרטומו של סיוט ביעותים" (ע' 424) עולה על מדרכה בלב ניו יורק ומסתערת לעבר בחורה צעירה. המספר, סוחר בריטי שהגיע לארצות הברית לצורך סחר חליפין, מתעשת במהירות ומושך אותה לאחור ברגע האחרון. הוא מציל את חייה, אבל הקרסים תולשים את חצאיתה. שלושת הגברים הצעירים במכונית התוקפת בורחים מהמקום, צוהלים. האישה נסערת, אבל אל תדאגו לה – תומתה לא חוללה. היא עדיין חובשת את המסכה שלה.

ברוכים הבאים לניו יורק של העתיד הקרוב – יחסית לשנות ה-50 – אחרי המלחמה הגרעינית. עיר ללא חוק וללא סדר, עיר שהמבקרים בה נדרשים לבדוק כל רגע שלא נחשפו למנת יתר של קרינה, עיר שהנשים בה עוטות מסכות, אך הגברים, באופן מטפורי, פשטו את המסכות שלהם וחושפים כעת בגלוי את האלימות והצביעות שנמצאות בבסיס היחסים בין המינים. עיר מכוערת של אנשים מכוערים.

נשף מסכות

הזרות של המספר, תייר בריטי בארץ נוכרייה, מעמידה אותו כצופה משתאה במחזה שהוא לא מסוגל להבין. באמריקה של העתיד הקרוב כל הנשים עוטות מסכות מחוץ לבית. הן עושות את זה מתוך בחירה, או לפחות ציות לנורמה חברתית. אפילו לא מדובר בהכרח בפוריטניות יתרה, שכן הלבוש עצמו יכול להיות חושפני מאוד. העיקר הוא העמדת הפנים. נשף מסכות.

כך הסיפור ממשיך: כשהאישה המותקפת מגלה שהאביר שהציל אותה הוא אנגלי, היא מזמינה אותו לבוא לביתה בערב. בבואו הוא מגלה להפתעתו שהיא מצפה שייצא איתה לבילוי. במועדון שאליו היא לוקחת אותו היא מבקשת שייקח אותה איתו לאנגליה, והוא מסכים. אך אז הם נתקלים שוב בשלושת הגברים התוקפים, שנטפלים אליה פעם נוספת. זירק, גבר רביעי ומפחיד שהוזכר קודם רק בחטף, מתערב ומניס אותם, ואז נשאר ומדבר אל האישה בצורה מבזה. כשהאנגלי מתייצב להגן עליה, היא תוקפת דווקא אותו בציפורני פלדה. ואז:

"היא לא הסתכלה בי. היא גחנה מעל זירק הקטן, הצמידה את מסכתה ללחיו והגתה: 'די, די, אל תצטער, תוכל להכאיב לי אחר כך'". (ע' 436)

כן, הכל היה משחק, העמדת פנים. הבחורה תמרנה את האנגלי הזר כחלק ממשחק מורכב של פיתוי. כשהוא מבין את זה הוא תולש בזעם את המסכה שלה – ומגלה פנים רגילות לגמרי. אבל מאחורי המסכה הסתתר דבר אחר: רגשות מכוערים, שהמספר מתאר כ"תולעים לבנות וריריות" (ע' 436).

זהו המופע המתואר בכותרת הסיפור – העמדות הפנים והמניפולציות בין המינים, שמסתירות את הרגשות האמיתיים. ויש עוד מופע חשוב שממלא תפקיד חשוב בסיפור: קרבות היאבקות פומביים בין גברים לנשים, שמתומרנים כך שפעמים רבות האישה תנצח. זהו מופע הבידור העיקרי של ניו יורק הפוסט-אפוקליפטית המתוארת בסיפור, והגברים המפסידים יוצאים לנקום: "הם חייבים למצוא בחורה ולהוציא עליה את התסכול שלהם. בחורה שתהיה חלשה ומבוהלת נורא. הם צריכים אותה, כדי שיישארו גברים", מסבירה הבחורה לאנגלי (ע' 434).

נורא.

העולם הזה נורא.

אפוקליפסה חברתית

פריץ לייבר התפרסם כסופר של ספרי חרבות וכשפים בז'אנר הפנטזיה, אך כתב גם לא מעט אימה ומדע בדיוני. הוא נולד לשני הורים שחקנים והיה בעצמו שחקן ומחזאי, כך שלאווירה התיאטרלית של הסיפור הנוכחי יש יסודות מוצקים.

בדרך כלל כשמדברים על כתיבה תיאטרלית בספרות, מתכוונים שיש בה משהו מלאכותי ומשחקי. הפעם אני מתכוון בזה למשהו אחר, אך דומה: "המופע הבא" הוא סיפור שמודע מאוד להיותו סיפור, וכל הדמויות האמריקאיות בו משחקות תפקידים במציאות שלהן, מול קהל של צופה אנגלי אחד.

כדי לאפשר את המציאות המשונה הזאת, לייבר היה חייב ליצור שינוי דרסטי מאוד בעולם, ועשה את זה באמצעות מלחמת עולם שלישית. הייתי יכול להרחיב על הסיפור כביקורת פוליטית על המלחמה הקרה, והסופר אכן עוסק גם בזה, אבל נראה שמבחינתו זה בראש ובראשונה כלי עלילתי שנועד לסייע להקצין את היחסים בין המינים. כלומר הסיפור לא מזהיר "זה מה שיקרה אם לא תרסנו את הנשק הגרעיני" כמו חלק ניכר מהספרות האפוקליפטית של המלחמה הקרה; במקום זה הוא אומר כביכול: "הייתה מלחמה והיא שינתה את החברה. שימו לב היטב, ואולי תבינו משהו על עצמכם". או במילים אחרות:

"אנתרופולוג בריטי ציין כי בעוד שנדרשו יותר מ-5,000 שנה להעתיק את מוקד ההתעניינות המינית מן הירכיים לשדיים, נמשך המעבר הבא, אל הפנים, פחות מחמישים שנה. אין מקום להשוואה בין האופנה האמריקנית לבין המסורת המוסלמית; נשים מוסלמיות מחויבות לעטות רעלה, שמטרתה להגן על פרטיות רכושו של הבעל, בעוד שעל הנשים האמריקניות מעיק רק צו האופנה, והן משתמשות במסכה כדי ליצור מסתורין". (ע' 428)

המסתורין הזה גורם לשוטר בתחילת הסיפור להזדעזע מהרעיון של "נערות ההולכות ברחוב ערומות מהצוואר ומעלה" (ע' 426) ובעת ובעונה אחת לזלזל בפשעם של הגברים שתלשו את חצאיתה של אישה. דרך המסכות, לייבר חושף את הזיוף המצוי גם בנורמות הלבוש ובקודים החברתיים של בני ובנות תקופתו, ומצביע עליהם כחלק ממשחק של כוח ושליטה. גם מופעי ההיאבקות הייצריים בניו יורק אינם אלא התגלמות מוחשית של מאבקי הכוח הסמויים בין המינים.

האם התיאור הזה נכון? במובן אחד, ודאי שכן – אלמלא כן לא היה צורך בפמיניזם שיחשוף את פערי הכוח החברתי בין המינים. אבל במובן לא פחות עמוק זאת קריקטורה מחרידה, שמעלימה מאחורי המסכות את כל מה שטוב ויפה בזוגיות: שותפות, הערכה הדדית, נתינה, קבלה, משפחה, אהבה. כל אלה נעדרים לחלוטין מהסיפור, ובהיעדרם יש סוג של היגיון מעוות בכניעה המוחלטת והמתמסרת של האישה לגבר המתעלל בסוף הסיפור.

הזעזוע שמפגין האנגלי לנוכח הכניעה הזאת מעיד בעיניי שלמרות הכל לייבר לא התכוון לטעון שזאת הנורמה. אבל מי יודע? אולי אני מייחס לו נקודת מבט שחורגת ממושגי תקופתו. כך או כך, למרות האמירה המעניינת מדובר בסיפור קשה ומנוכר ומאוד לא מהנה לקריאה. אבל כרגיל במדע הבדיוני של ראשית שנות ה-50, הרעיון הוא העיקר, והוא אכן מצדיק את הבחירה בסיפור ל"היכל התהילה של המדע הבדיוני".