בקיץ 2020, בשיא הגל השני של מגפת הקורונה, חיפשתי ספר אסקפיסטי, כיפי ומלא דמיון שיישא אותי הרחק מכאן. במקום זה מצאתי את The Constantine Affliction ("נֶגַע קונסטנטין"), שנשא אותי היישר אל לונדון הוויקטוריאנית של שנת 1864 – ואל המגפה המשתוללת בה. ובכל זאת, הוא היה בדיוק מה שהייתי צריכה.

ספרו של ט' ארון פייטון משנת 2012 אינו מוכר כמעט בארץ. הוא שייך לז'אנר הסטימפאנק – סוג של היסטוריה חלופית שבה הקיטור נותר הטכנולוגיה המרכזית והוסיף להתפתח ולהשתכלל. זה גם ז'אנר ששם במרכז את המוסכמות העיצוביות והתוכניות, לא פעם על חשבון העלילה – עד כדי כך שיש מי שרואים בו סגנון עיצובי יותר מאשר ז'אנר ספקולטיבי.

הספר מתרחש במוסכמה הגדולה ביותר של הז'אנר – לונדון הוויקטוריאנית, האפופה פיח ובושם, עיר מסוכנת ומסתורית, מתועשת ורבת מעמדות. יש בה רחובות מטונפים, בתי בושת ופושעים נאלחים, לצד מסיבות מרהיבות של האליטה הבריטית והאצולה. החשמל נמצא בראשית דרכו וטרם דחק את רגליהן של מנורות השמן המצחינות, אך לצד הטכנולוגיה המיושנת הזאת פועלים ומיוצרים אוטומטונים (רובוטים מכניים דמויי אדם) מורכבים בהרבה מאלה שהרובוטיקה של ימינו מסוגלת לייצר.

גיבורי הספר הם אלינור "אלי" סקיי ופבמרוק "פים" הולידיי. אלי היא עיתונאית חוקרת נועזת עשויה ללא חת. ארוסה האהוב נהרג במלחמה, כך שעליה לעבוד כדי לכלכל את עצמה, אך יש בה גם תשוקה אדירה לכתיבה וכישרון רב. הכתבות שלה מתפרסמות תחת שם עט גברי, כמובן.

פים הוא בן למשפחת אצולה שלא עבד אפילו יום בחייו לפרנסתו, אך למורת רוחה של משפחתו פיתח תחביב בלתי מכובד בעליל – סיוע למשטרה בפענוח תעלומות רצח. למורת רוחו של פים עצמו, שמו כבלש הלך לפניו אל נבכי סמטאות לונדון הידועות לשמצה, וכך הביא אל סף דלתו את אייבל וָלְיוּ, סרסור ואיש העולם התחתון. וָלְיוּ מנהל רשת של נשים בזנות ברחובות לונדון, והעובדה שהן נרצחות בזו אחר זו פוגעת בעסקיו.

לפים אין כמובן שום כוונה לעזור לפושע הנאלח, אבל למרבה הצער יש לוָלְיוּ קלף מיקוח חזק: הוא יודע את סודם של פים ואשתו, ויניפרד היפהפיה, ששמה האמיתי הוא פרדי. לא רק שוויניפרד נולדה כגבר, אלא שהיא ו"בעלה" נשואים מטעמי נוחות בלבד, ואינם מקיימים שום יחסי זוגיות. וָלְיוּ מאיים לחשוף את הסוד לכל העולם ואצולתו אם פים לא יסייע לו. כך הוא ימיט חורבן חברתי על פים, על "אשתו" ועל משפחתו, שממילא חושדת באישה הזרה שאיש אינו יודע את ייחוסה.

מחלה מעמדית

פרדי, שהיה חברו הוותיק והיקר של פים, הפך לאישה לאחר שחלה בנגע קונסטנטין, כמו גברים ונשים רבים בלונדון. המחלה מועברת ביחסי מין וחלק מקורבנותיה מתים, אך השורדים יוצאים ממנה כשגופם שונה – נקבות הופכות לזכרים, וזכרים לנקבות.

הבדלי המעמדות בין גברים לנשים בלונדון הוויקטוריאנית הופכים את הנגע למחלה מעמדית לא פחות משהוא מחלה פיזיולוגית – מי שהפך לגבר נהנה מאפשרויות רבות לחיים טובים יותר, בלי להיות תלוי באיש. מי שהפכה לאישה, לעומת זאת, איבדה את מעמדה החברתי וראויה לחרפה. מפה לאוזן עוברת השמועה שאחד מאותם גברים לשעבר הוא הנסיך אלברט – בעלה של המלכה ויקטוריה, שלא נראה בציבור כבר זמן רב. הרכילות מספרת שהמלכה התנערה ממנו לאחר שהתעורר בבוקר כאישה, ובכך חשף שבגד לא רק באשתו, אלא בכתר האנגלי כולו.

אבל לא רק האצולה מושפעת מהמגפה ובעיקר מהפחד להידבק בה: נגע קונסטנטין מכתיב את המציאות החברתית, התרבותית והאופנתית בלונדון. שפמים עבים ובולטים נעשים האופנה המובילה לגברים, כדי להבליט את יכולתם לגדל שיער פנים, ובתגובה לכך מבקשים הנפגעים והנפגעות מהמגפה את שירותיהם של תופרים וספרים מחוננים שהתמחו בחיקוי, הסוואה, הבלטה או הסתרה של מראה וגזרה נשית או גברית, בהתאם לרצון לקוחותיהם – שפם עשוי משיער טבעי ומודבק היטב, השטחת חזה נשי, ועוד. מתוך חשש בהדבקה, בתי הבושת של לונדון מוחלפים בבתי בושת מכניים, עם זונות אוטומטוניות, כדי שגברי לונדון המפוקפקים יוכלו להמשיך לצרוך שירותי זנות בלי להסתכן.

אלי משכנעת את העורך שלה לאפשר לה לכתוב על אחד מאותם בתי בושת מכניים, ומתחזה לגבר כדי להתגנב פנימה. כראוי לתעלומה בלשית הגונה, אלי ופים רואים בנפרד רק חלק קטן מהתמונה המלאה, וכשדרכיהם מצטלבות הם מוצאים את עצמם בליבה של רשת תככים מורכבת, מסתורית, מסועפת ודי מופרכת.

התעלומה הבלשית כשלעצמה אינה חדשנית או יצירתית במיוחד, אך ז'אנר הסטימפאנק צובע אותה בכל מגוון התבלינים הססגוניים שלו – אלכימיה, עכברושי ענק בתעלות הביוב של לונדון, ממציאים (וממציאות!) מבריקים, נשים בשמלות מהודרות ושמשיות מחושמלות. ויש שם גם רומנטיקה אוסטנית הכוללת גינוני חיזור מוגזמים, מוחות מדברים בצנצנות, בתי לורדים ומועדוני גברים מעושנים, קריצות לקת'ולהו, מזימה להפלת בית המלוכה הבריטי, ואפילו דוקטור פרנקנשטיין והמפלצת שלו (או לפחות גרסה שלהם). התוצאה היא ספר כיפי, עם עלילה מהירה, קצבית וסוחפת, שאפשר לסלוח לו על חוסר ההיגיון בחלק מהתעלומות ובפתרונותיהן. מחלתי לו ואפילו על נאומי ה"נבל/בלש מסביר הכול לשאר הדמויות ולקוראות", שהיו בבירור קריצה למוסכמות של ספרי הבלשים.

שינוי לא שלם

אבל על בעיה אחת בכל זאת איני יכולה לסלוח ל-"The Constantine Affliction" – הספר לא מממש במלואו את הפוטנציאל של המגפה שעל שמה הוא קרוי.

נגע קונסטנטין הוא הרעיון המרתק ביותר בספר, אך הוא לא נוכח כמעט בפני עצמו. נכון שמדובר במאורע המחולל של חלק מהאירועים, וכמובן חלק מרכזי מהרקע ומהאווירה, ובהחלט ניכרות ההשפעות החברתיות והתרבותיות של המחלה על החברה הבריטית השמרנית. אך מהבחינה הזאת יש פספוס גדול בכך ששתי הדמויות הראשיות בספר מעולם לא חלו בה, ואינם מ"קורבנותיה".

לא בכדי הדמות המעניינת ביותר בספר היא ויניפרד "פרד", חברו הטוב של פים. מעבר להיותה ממציאה מבריקה ויצירתית, בעלת חוש הומור שגרם לי לא אחת לצחוק בקול, היא מתמודדת בצורה מרתקת עם שינוי המין שהפך את עולמה. ויני/פרדי מלהטטת בציפיות המגדריות מאישה במעמדה ומגבר במעמדה הקודם, שוברת בקלילות מוסכמות חברתיות ומאתגרת לפרקים את מושגי הנשיות והגבריות. אך למרבה הצער, לא רק שאינה דמות ראשית, אלא שהיא הדמות היחידה המקורבת לגיבורים שנפגעה מהמגפה.

אילו היו בספר עוד דמויות שמתמודדות עם המחלה ועם השלכותיה, יכלו לעלות ממנו לא רק שאלות מעמדיות, אלא גם עיסוק בזהות מגדרית, בנטייה מינית ובתחושת חוסר הלימה עם המין הביולוגי (דיספוריה מגדרית). למשל הספר לא חוקר אם כל נפגעי המחלה מאמצים את המגדר החדש שלהם ומתייחסים לעצמם על פי גופם הנוכחי, בדומה למה שעושה ויני/פרדי, גם אם הם עדיין מרגישים גבריים או נשיים כפי שהיו במקור. ומה עושים גברים טרנסים או נשים טרנסיות, שחשו דיספוריה מגדרית עוד לפני תחילת המגפה? האם יהיו  מי שינסו להידבק בכוונה תחילה בנגע,  למרות הסיכון במוות?

אפשר היה גם לחקור כמה קל או קשה לממש את נטייתך המינית בגוף החדש. ויני מצהירה שהיא עדיין מתעניינת בנשים, אך כמו דמויות להט"ביות שנכתבו במאה ה-20 היא אינה זוכה לעלילה רומנטית משלה, ונמצאת בספר כביכול רק כדי לסייע לגיבורים. היא גם מתלוננת בכל הזדמנות על המחוכים והשמלות הנשיים – המשרת האישי של פים אף עוזב את תפקידו כיוון שהיא מסרבת להפסיק להתהלך בביתה עירומה למחצה – ומצהירה שתשמח לחזור להיות גבר. ועם זאת, נראה שהיא לא מתקשה לקבל את גופה החדש ומתייחסת לעצמה כלאחר יד בלשון נקבה, גם במחיצת חבריה הקרובים, המודעים לסודה. בשום שלב היא לא מבטאת כאב, צער או אבל משמעותיים על אובדן זהותה הקודמת.

כמובן, ההחמצה האמיתית אינה בכך שוויני שלמה עם השינוי ומתייחסת אליו באותה קלילות וחיוביות שיש בה כנראה לכל משא אחר שהחיים מטילים לעברה. הפספוס טמון בכך שהיא לבדה הדוגמה היחידה לנגע קונסטנטין בספר, ואיננו יודעים כלל איך אחרים ואחרות מתמודדים איתה בחיי היומיום.

ספר לא כתוב

בספר ניכר חוסר עניין והתעלמות מכל המאפיינים המעניינים והחתרניים שתופעה כמו נגע קונסטנטין מעלה סביב הקשר בין מין, מגדר ומעמדות באנגליה הויקטוריאנית. הסופר טים פראט, שכתב את הספר תחת שם בדוי כפי שהוא נוהג לעשות לפעמים, הוא גבר שמזדהה כגבר וחי בגוף גברי (סיסג'נדר), והוא רגיל להתמקד בדמויות שמצבן דומה למצבו. קשה שלא לחשוב שאילו הספר היה נכתב בידי סופר מרקע אחר, למשל טרנסג'נדר, הוא היה מתמקד יותר במאפייני המחלה, ונותן ייצוג הרבה יותר רחב לחוויות של טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות, א-בינאריים, וכל מי שהמין הביולוגי והמגדר שלהם לא תואמים זה לזה באופן מושלם.

ספר כזה היה מקדיש הרבה יותר תשומת לב ל"קורבנות" של נגע קונסטנטין ומתמקד הרבה פחות באנשים ה"רגילים" שחיים את חייהם בצורה שכבר מוכרת לנו מספרי ההיסטוריה. עבורי הספר היה הרבה יותר מעניין ככה – או לפחות עם סופר שהיה עורך תחקיר ראוי, כי אני מנחשת שפראט לא שוחח אפילו עם אישה טרנסג'נדרית אחת או גבר טרנסג'נדר אחד לפני הכתיבה.

גם מבחינת רומנטיקה ומערכות יחסים אי אפשר לצפות מהספר לשום דבר שאינו רומן מוכר ולעוס. למרבה המזל העלילה הקצבית מפצה על זה חלקית, והכתיבה חביבה. התוצאה היא ספר שהיה עשוי להיות מבריק, חדשני ומקורי, אבל בפועל הוא רק סוחף, כיפי ומהנה – וזה לא מעט. לא נפלא, אבל בהחלט אסקפיזם ראוי ומוצלח לתקופה שבה אנחנו חיים.

(הוצאת Night Shade, פורסם ב-2012. 279 עמ').