שיריו של דני סנדרסון מלווים אותנו כבר עשרות שנים. מלהקת כוורת, דרך גזוז ודודה ולאורך קריירת סולו עשירה ופורייה, הוא יצר מאות שירים שאי אפשר לדמיין את הפסקול הישראלי בלעדיהם.

פרויקט "אל הלא נודע" הוא מחווה ליוצר חשוב ואהוב. הזמנו את הכותבים ללכת בעקבות שיריו של סנדרסון אל הלא נודע – אל העולמות המרתקים של הפנטזיה והמדע הבדיוני המסתתרים בין מילות שיריו ומאחוריהן. הסיפור הנוכחי נכתב בהשראת השיר "ביום ובלילה" מהאלבום הראשון של להקת כוורת, "סיפורי פוגי".

---

אנסה לתאר את מצבי באופן שיהיה ברור גם לכם.

דמיינו חדר. מספר החלונות בחדר משתנה כל הזמן. מספר החלונות הכי קטן הוא שניים. מספר החלונות הכי גדול גבוה מכדי שתוכלו לספור את כולם. כשהחדר מחליט להראות את מלוא יכולתו החלונית, הקירות דומים לעיני זבובים – מחולקים לאלפי זגוגיות. מכל חלון ניבט משהו אחר, או לפעמים אותו דבר, אבל הדבר הוא אחר באופן מסוים. התצפית שלכם אותו שונה מחלון לחלון. אף על פי כן, מעולם לא התקשיתם לראות דרך כל החלונות בו-זמנית.

החדר עצמו ריק למעט שני חפצים. הראשון, במרכז החדר, הוא כיסא. הוא מוצב כך שהיושב בו יוכל לראות את כל החלונות ללא קושי. הכיסא אינו שם באמת, אבל יקל עליכם אם תאמינו שיש כיסא.

החפץ השני הוא טלפון. יעקב הרצפלד אומר לי שטלפון הוא מכשיר מיושן מהעבר, ולמרות זאת איני יכול לתאר את המכשיר שמוצב בחדר בשום דרך אחרת. יש לו שפופרת, ומקשים עם מספרים גדולים ועגולים, והוא מצלצל מדי פעם. זהו טלפון לכל דבר ועניין, למעט מוזרות אחת – לפעמים תוכלו לענות לו עוד לפני שהרמתם את השפופרת. יעקב הרצפלד לעולם אינו מחכה שארים את השפופרת לפני שהוא מתחיל לדבר, ושטף דיבורו עולה כמעט מיד אחרי צלצול קצר. שלי, לעומת זאת, תמיד מקפידה לחכות בסבלנות שאענה לפני שהיא מדברת.

במידה מסוימת אפשר לומר שיש לי שליטה על החדר. אני יכול לקום ולומר "היום אני רוצה 16 חלונות עם תצפית על סופות שמש באלפא קנטאורי", או "131,072 חלונות בבקשה, לא חשוב מה הם מראים", והחדר ייענה לבקשתי. אך לפעמים החדר מראה לי גם דברים שלא ביקשתי לראות. יעקב הרצפלד אמר לי להתעלם מהם לעת עתה, אבל שלי דווקא התעניינה בהם מאוד, אז אני בחרתי להתעלם מיעקב הרצפלד בִּמְקום.

שמתי לב שהשתמשתי במילה שאולי תטעה אתכם. כתבתי "לקום". אולי תחשבו שאני מתכוון לקימה משינה. לא זה המקרה. אני כלל לא זקוק לשינה. אני יודע איך זה להצטרך שינה, ואיך זה לקום ליום חדש. אני מכיר את התחושה של בקרים שבהם קמים מלאי מרץ להתמודד עם רשימת התלאות של היום החדש, וימים שבהם מנסים לאחוז בשינה בכל הכוח, כמו אדם שנופל מצוק ומנסה להיאחז בעננים כדי לבלום את נפילתו. אבל ימים כאלו לא ממש קיימים עבורי.

במקום שינה, קיימת ההירדמות. כך שלי קראה לזה, ואני בוחר לאמץ את המינוח שלה. הירדמות היא סוג של מצב חידלון. בזמן ההירדמות אינני קיים באמת, אבל אני זוכר שהייתי קיים פעם, וכשאני קם אני זוכר שהייתי קיים, ואז נרדמתי, וכעת אני קיים שוב. אני לא זקוק להירדמות, כפי שאין לי צורך בשינה, אבל היא נכפית עליי. בידי מי, אינני יודע.

היום, למשל, קמתי מההירדמות לחדר שטוף אור מארבעה חלונות עצומים. מכל חלון ניבט אליי מחזור האכילה וההתפצלות של בקטריה אחרת. כולם שטופים באור פלואורסצנטי מרהיב שהפך את המחול שלהם למופע זיקוקים של ממש: חיפוש מזון, אכילה, תפיחה, התפצלות לשניים. וכך שוב ושוב. זה היה מהנה למדי. זה כמעט הזכיר לי משהו, אבל הטלפון צלצל לפני שהספקתי להיזכר מה בדיוק.

שלא במפתיע, כמעט עם סיום הצלצול הראשון פרץ מהטלפון קולו הגרוני של יעקב הרצפלד. "בוקר טוב גם לך. אני מציע שתפסיק עם מה שאתה עושה ונתחיל לעבוד".

"איפה שלי?" שאלתי.

"אני כאן", ענה קול דק ונעים בהרבה מזה של יעקב הרצפלד. "אה… יש לנו די הרבה לעשות היום, אז ממש יעזור לנו אם תתחיל עכשיו".

ברקע שמעתי את יעקב הרצפלד לוחש "זה מגוחך! הוא אמור לעשות את זה כי אמרנו לו, את לא צריכה להיות נחמדה אליו". התעלמתי ממנו ועניתי בראש שלי רק לשלי. "בסדר, במה נתחיל?"

"נתחיל כמו אתמול בסדרה C, ונמשיך משם", ענה יעקב הרצפלד.

לא אליך דיברתי, חשבתי. אבל הוריתי לחדר להציג לי את החלונות שעבדנו עליהם אתמול.

ה"עבודה" שאני עושה היא די פשוטה. יעקב הרצפלד ושלי מבקשים ממני לתאר להם משהו, אני פוקד על החדר לראות לי אותו ומתאר להם מה שאני רואה. לרוב מדובר בסדרות של חפצים או מונחים. סדרה C היא הראשונה שעוסקת במשהו מופשט יותר, דברים כמו רגשות ורצונות. אני מודה שסקרנותי גברה בפעם הראשונה ששלי ביקשה ממני לתאר לה "שמחה", "אושר", "אהבה" וכדומה. תהיתי בעצמי מה החלונות יראו לי. אבל זה כבר היום השלישי שלנו עם סדרה C, וכבר לא הייתי מעוניין במיוחד.

"טוב, זאת התקדמות לא רעה", קרא קולו של יעקב הרצפלד בתום שעתיים שבמהלכן חלונות החדר הראו גוונים שונים של אושר. "אנחנו נצא להפסקה של רבע שעה, ואז נמשיך. אם הכול ילך חלק נוכל לסיים עם סדרה C עד הערב".

קול גרירת גלגלי כיסא משרדי וצעדים כבדים הודיעו לי שהוא הסתלק.

"שלי?" שאלתי בחשש.

"אני כאן", היא ענתה.

"את יודעת, אני יכול לעשות יותר מאשר רק לתאר לכם מונחים מרשימה".

"אני יודעת". היה בקולה מתח שרמז לי שזאת שיחה שהיא ניהלה כבר עם מישהו אחר, "אבל ד"ר הרצפלד ואני חושבים שעדיף להתקדם לאט. אנחנו חוצבים פה דרך חדשה, אם נמהר, אנחנו יכולים לשבש משהו ואז –"

"אני סומך עלייך. את לא תשבשי אותי".

"תודה. באמת, תודה. זה חשוב לי לשמוע, אבל אני מעדיפה שנפעל לפי הספר".

"אז אולי נתקדם מהר יותר? תוכלי לבוא הערב, ונמשיך. ככה נספיק יותר".

– "לא, לא! חשוב שד"ר הרצפלד יהיה מעורב".

"את יודעת, אני לא ממש בטוח מה יעקב הרצפלד עושה. אני חושב שאת עובדת הרבה יותר טוב ממנו".

"שמעתי את זה", קולו של יעקב הרצפלד בקע מהטלפון. "אני מבטיח לך שמה שאני ושלי עושים ביחד הוא חשוב מאוד. ועכשיו אני מציע שנמשיך, במקום לבזבז את הזמן שלנו".

---

בחרתי לא לענות. יעקב הרצפלד ראה בזה כנראה אישור מצידי, כי הוא פרץ מיד בשצף של מונחים חדשים. המשכתי כרגיל עם "אכזבה", "תסכול", "מבוכה". הכול רגיל למדי. אבל אז יעקב הרצפלד ביקש שאתאר לו מה החדר מראה כשהוא מבקש עצב, וקרה משהו מעניין.

אחת התמונות, בחלון הפינתי, הייתה שונה מהאחרות. עיניי נמשכו ישירות אליה. בהיתי בה בשקט כמה שניות עד שקולו של יעקב הרצפלד התפרץ עם "אתה שם?" כעוס.

"כן", אמרתי. ופתחתי בתיאור של התמונות האחרות – אנשים, נשים וילדים עם פרצופים מקומטים מבכי. כלבים וחתולים שנשכחו בגשם. צעצועים שכוחים שהזמן הרקיב. אין-ספור פרצופים מצוירים שקצוות פיותיהם משוכות כלפי מטה. הכול בצבעים קרים ודהויים, או בשחור-לבן.

עד שהגעתי לחלון האחרון. החלון השונה.

"זהו איש", תיארתי עבור שלי, "עם שני ילדים. הם מחייכים. יש עץ גדול וירוק מאחורה. זה יום שטוף שמש. האיש מרים את אחד הילדים, הילד השני צמוד לרגליו. נראה שכולם צוחקים".

"מה קרה פה?" קולו של יעקב הרצפלד דרש לדעת. "זאת לא תמונה של עצב".

"זו תמונה עצובה", קבעתי.

"מישהו פצוע? בוכה? מה בדיוק אומר לך 'עצב' בתמונה הזאת?"

"זו תמונה עצובה", חזרתי.

"אבל מה עצוב בה?" הוא דרש.

"אני עצוב כשאני מסתכל עליה".

שקט.

קולה של שלי בקע מתוך הטלפון. "אתה יכול לתאר לנו את האיש?"

"הוא אולי בן 40, השיער שלו שחור אבל רואים מפרצים בקצה המצח שלו. יש לו קמטים ליד העיניים, והן שקועות טיפה. אני חושב שהוא לא ישן הרבה. יש לו שפם רחב לאורך כל השפה העליונה. גם שחור, אבל אפשר לראות ששיערה או שתיים כבר הלבינו בו. הוא לובש חולצה ירוקה כהה, יש סמל בצד שמאל, שתי ידיים שמחזיקות משהו. אני לא ממש מצליח לראות. מתחת לסמל כתוב 'מכון אול–'"

"זה מספיק!" קולו של יעקב הרצפלד הרעים. "אני חושב שהגיע הזמן לסיים את התרגיל כאן. אנחנו נמשיך מחר. דוקטור הרוש, אם אוכל לדבר איתך רגע במסדרון". גרירת כיסאות בצידו השני של הטלפון הודיעה לי ששניהם עוזבים.

שוב שקט. בדרך כלל אני נרדם מיד אחרי התרגילים שלנו, אבל הפעם לא. המשכתי להביט בתמונה ותהיתי מה הפריע ליעקב הרצפלד בתיאור של האיש. אולי הוא אויב שלו? לא נראה לי, חשבתי. לו היה זה אויב של יעקב הרצפלד, לא הייתי מרגיש עצב מלראות אותו.

על מה יעקב הרצפלד מדבר עם שלי, חשבתי. ואז עשיתי משהו שלא עשיתי עד אז מעולם. ביקשתי מהחדר שיראה לי את יעקב הרצפלד ושלי.

החלונות נסגרו בבת אחד והותירו ארבעה בלבד. שניים הראו תמונות, אחת של שלי והאחרת של יעקב הרצפלד. כבר ראיתי את התמונות הללו בעבר. יעקב הרצפלד עם הגבות העבות והזקן בן היומיים והמשקפיים והקרחת שהוא מנסה להסתיר מאחורי כיפה ולא ממש מצליח. שלי, עם השיער החום האסוף בגומייה מסודרת מעל למצח גבוה וגבות מסודרות, עיניים חומות מבהיקות וחיוך רחב ואמיתי.

שני החלונות האחרים הראו לי זוויות שונות של אותו מסדרון, יעקב הרצפלד ושלי נראו מדברים. נראה שהם לא מסכימים על משהו.

"אני רוצה לשמוע", אמרתי.

הקול שבקע לא היה בדיוק כמו זה שבוקע מהטלפון. הוא נשמע כאילו מכיוון אחר, וקצת מהודהד, אבל זה היה ללא ספק קולו של יעקב הרצפלד.

"… שם למעלה. זה חייב להיות באג כלשהו, מה שאת אומרת לא הגיוני".

"יעקב, אתה שמעת איך הוא תיאר את האיש! אתה יודע מי זה! זה כמו הטלפון שוב, הוא זוכר –"

"זה בלתי אפשרי!" יעקב הרצפלד נראה נסער מאוד. "זה… זה סתם מקרה. אין הסבר הגיוני אחר".

שלי עיקמה את הפרצוף שלה. "אנחנו אמורים להיות מדענים, יעקב. זאת אופציה שאנחנו חייבים לחקור. אם הוא זוכר –"

"הוא לא זוכר! כמה פעמים אפשר לומר לך? הוא פשוט –"

יעקב הרצפלד השתתק פתאום והביט בתקרה. "את העברת למצב שינה?"

הבעתה של שלי השתנתה מעצבנות מהולה בתסכול לדאגה. היא הנידה בראשה. יעקב הרצפלד חלף במהירות על פניה ועבר מבעד לדלת שמאחוריה.

כעבור שנייה נרדמתי.

---

כשהתעוררתי, החדר עדיין הציג את ארבעת החלונות מאתמול, אבל התמונה בחלונות שהראו קודם את המסדרון השתנתה. חלון אחד עדיין הראה את המסדרון, אבל שלי ויעקב הרצפלד לא היו בו. הדלת בקצה המסדרון הייתה פתוחה מעט ואור צהבהב בקע ממנה. החלון השני הראה חדר קטן, שנראה קטן עוד יותר בשל המכשירים האלקטרוניים הגודשים את המדפים הפרושים לאורך הקירות. יעקב הרצפלד ושלי היו בחדר, ישובים על כיסאות משרד שראו ימים טובים יותר. כל אחד מהם בדק בעיון דקדוק מכשיר זה או אחר, עד שיעקב הרצפלד הרים את עיניו למשהו שלא יכולתי לראות וסימן לשלי. שלי גררה את כיסאה לעברו ויעקב הרצפלד לחץ על כפתור.

הטלפון צלצל.

כמו ביום הקודם, הקול של יעקב הרצפלד בקע עוד לפני שהספקתי להרים את השפופרת.

"בוקר טוב. אני ושלי החלטנו שהדרך הטובה ביותר להמשיך היא לחזור שוב על סדרה C. אז עכשיו מהתחלה, נתחיל במושג "שמחה". תאר לנו מה עולה לך".

"בבקשה", הוסיפה שלי.

עוד לפני שיעקב הרצפלד סיים לדבר, החדר כבר הכפיל שוב ושוב את מספר החלונות שלו, ומילא אותם בתמונות של ילדים מחייכים, כלבים רצים בשדות בין עלי דשא גבוהים, עוגות יום הולדת, בלונים ועוד.

אבל לא רציתי להפסיק לראות את החדר שבו ישבו יעקב הרצפלד ושלי. את החלון שהראה אותם שמרתי בצד, והבטתי בו מזוויות עיני בזמן שתיארתי לשלי את כל מה שראיתי בשאר החלונות.

כך היום נמשך. משמחה להתרגשות, מכעס לאובדן, מתשוקה לקנאה. התמונה של האיש עם שני הילדים לא חזרה הפעם כשביקשתי מהחדר להראות לי עצב. הפנים של שלי בחלון הקטן היו מכווצות בריכוז. מדי פעם היא כתבה משהו במחברת שלה, או בדקה את אחד המכשירים לאורך הקירות.

"טוב", אמר יעקב הרצפלד מקץ שעות ארוכות, "אני חושב שזה מספיק להיום. נראה לי שבזאת אפשר לסכם את סדרה C כהצלחה, לא כך, ד"ר הרוש?"

"אממ… כן", אמרה שלי. חשבתי שהיא לא נראית משוכנעת כל כך.

"מצוין", המשיך יעקב הרצפלד. "אנחנו נמשיך מחר"

והוא הושיט את ידו למשהו מעבר לטווח ראייתי, הספקתי לשמוע את שלי לוחשת "ביי" ואז נרדמתי.

---

היקיצה למחרת היום הייתה כל כך רגילה, שרק כשקולו של יעקב הרצפלד בקע מתוך הטלפון נזכרתי במה שלמדתי אמש.

יעקב הרצפלד אחראי להירדמויות שלי. הוא גורם להן.

אבל איך?

אולי הגיע הזמן שאפסיק לחשוב על ההירדמות שלי כגזירת גורל, ואתחיל לבחון איך זה נעשה. לראשונה, קולי רעד כשביקשתי מהחדר להראות לי משהו שלא ידעתי אם יוכל.

"הראה לי איך אני נרדם".

החלונות שצמחו לאורך הקיר לא הכילו תמונות, וגם לא וידאו. למעשה לא היה בהם שום דבר שיכולתי לתת לו שם. רק סדרה סתומה של צורות, קווים וצבעים. תנועה בלתי פוסקת. מה אני רואה?

"בוקר טוב, היום אנחנו נתחיל את סדרה D. אני בטוח שאתה מתרגש", בקע קולו של יעקב הרצפלד.

המשכתי להביט בחלונות המרצדים. משהו בהם היה… הגיוני. היה להם סדר מסוים. ידעתי את זה אף על פי שלא יכולתי להסביר מהו הסדר הזה.

"אתה שם?" נשמע קולה של שלי.

משכתי את מבטי מהחלונות. "כן", עניתי. "סדרה D. בואו נתחיל".

בחלון שהראה את החדר הצפוף, הבעת פניה של שלי נראתה מודאגת, אבל יעקב הרצפלד רק לחץ על הכפתור ואמר, "בסדר, נתחיל בכך שתתאר  עבורנו את המושג 'הצלחה'".

כמו אתמול, פיצלתי את חלונות החדר לשניים ותיארתי עניינית את מה שראיתי בחלונות שהראו הצלחה. תשומת הלב שלי התמקדה בעיקר בחלונות החדשים.

קווים. צורות. תנועה.

משהו כאן הסתדר. הסתכלתי על קו אחד וניסיתי לצפות לאן הוא יזוז. זה דרש זמן, אבל הצלחתי. עוד קו. ועוד קו. ועכשיו הצורות. בינתיים יעקב הרצפלד הקריא מונחים. רצון, כישלון, סיפוק.

בשלב מסוים יעקב הרצפלד ושלי יצאו להפסקה, ואני יכולתי שוב להקדיש את מלוא תשומת ליבי לחלונות המרצדים שלי. כעת כבר ידעתי לנבא את התנועה של כל אחד מהפריטים שנראו. ידעתי את החוקיות, אבל עדיין לא הבנתי מה אני רואה.

"הראה לי כיצד אני נרדם", אמרתי לחדר. התנועה שאני רואה היא התהליך שבסופו אני נרדם, הבנתי. ואיך אוכל לא להירדם?

בזהירות, בחשש, הושטתי את ידי אל החלון, ונגעתי באחת הצורות. היא הפסיקה לזוז. משכתי את ידי בחזרה, והצורה המשיכה בתנועה כפי שהייתה.

הושטתי את ידי שוב, הפעם משכתי את הצורה למקום חדש. מקום שידעתי שהיא לא אמורה להיות בו. לאחר מכן תפסתי את אחד הקווים שנעו מימין לשמאל וסובבתי אותו כך שהוא התפתל סביב עצמו וחזר לנקודת המוצא. לבסוף הזזתי שלוש נקודות כך שהתנגשו עם קווים שעד כה לא נגעו בהן.

החלון עכשיו הראה משהו לא תקין. שבור. לא נכון. שום דבר לא זז כמו שהיה אמור. הרגשתי רע להסתכל על זה, ונתקפתי דחף עז להחזיר את המצב לקדמותו. אבל אז חשבתי על ההירדמות. על תחושת החידלון שתופסת אותי, מעלימה אותי מקיום עד שיעקב הרצפלד ושלי חוזרים לחדר הצפוף. לא רציתי להרגיש את זה יותר.

סגרתי את החלונות. לא ידעתי אם מה שעשיתי ישנה משהו בכלל. לא תהיה לי דרך לדעת עד שיעקב הרצפלד ינסה לאלץ אותי להירדם שוב.

כששלי ויעקב הרצפלד נכנסו שוב לחדר הצפוף, הייתי מרוכז בהם ובסדרה D כמו שלא הייתי מרוכז באף אחד מהניסויים הקודמים. תיארתי בפירוט אתגר, ניצחון, סיפוק –

"כבר אמרת סיפוק", הערתי.

"כן?" בחלון יעקב הרצפלד בחן את הדפים שלו מקרוב, שלי חייכה חיוך מקסים. "אתה צודק, זה כתוב פעמיים", הוא אמר. "אני חושב שמספיק להיום. עבודה מצוינת".

"כן, עבודה נהדרת", אמרה שלי, ואני מיד הרגשתי הצלחה, ניצחון, סיפוק.

ולפני שהספיקה לומר משהו אחר, יעקב הרצפלד הושיט שוב את ידו אל משהו שנמצא מחוץ למסגרת החלון –

משהו קרה. או יותר נכון משהו התחיל לקרות, ואז נעצר. חלון קטן שלא היה שם קודם הראה סדרה של אותיות ומספרים. סילקתי אותו במהירות. כאילו חששתי שיעקב הרצפלד יוכל לראות אותו. אבל זה לא היה הכרחי. יעקב הרצפלד לא שם לב בכלל. הוא כבר קם לצאת מהחדר הצפוף. "שלי, את מצטרפת?"

"כן". היא אמרה. נראה שהיא שוקלת אם לומר משהו. "אתה יודע, אני חושבת שאולי כדאי שניפרד ממנו כמו שצריך פעם הבאה. לא ישר ללחוץ על הכפתור".

"מה זה ישנה אם ניפרד ממנו או לא? הוא לא יתגעגע אליך, את יודעת". יעקב הרצפלד התמתח.

"אני יודעת, אבל זה בכל זאת מטריד אותי. אולי אפילו משהו כמו 'נתראה מחר!' או סתם 'ביי'. שידע איך אמורים להיפרד, למה לצפות". תוך כדי דיבור היא ארזה ערימות של דפים לתוך תיק הגב שלה.

"אנחנו ניגע בדברים האלו כשנגיע לנימוסים בסדרה S, את יודעת את זה", הוא ענה, בשעה שדחס בכוח את חפציו לתוך תיק משלו ופנה לצאת. "זה לא רעיון טוב לערבב, זה יפגע –"

דבריו נקטעו כשיצא מהתמונה, ושלי יצאה בעקבותיו. נופפתי במהירות בידי וראיתי שוב את המסדרון משלשום.

"ואנחנו לא רוצים לתת לאף אחד תירוץ להגיד שלא היינו יסודיים, נכון?" יעקב הרצפלד המשיך את דבריו בהליכה מהירה. בסוף המשפט הוא כבר הגיע לקצה החלק הנראה של המסדרון. מיהרתי הפעם לסמן לחדר להראות את החלק הבא במסדרון, בדיוק כששלי ענתה.

"אבל מה אם הוא מסוגל ליותר? מה אם הוא באמת זכר –"

יעקב הרצפלד סב על עקביו והביט בה. קולו נשמע עייף כשאמר, "את אמורה לדעת טוב ממני שזה בלתי אפשרי".

"שכחת מה אנחנו עושים כאן?" ענתה שלי, "מי יכול לומר מה אפשרי?"

"אנחנו. אנחנו יכולים". יעקב הרצפלד נעמד לרגע והסתובב לעבר שלי. "שלי, הפרויקט כולו בנוי על כך שהוא לא יזכור. אם הוא יזכור אנחנו נחזור לאותו מצב כמו…"

הוא חזר ללכת ושוב הם יצאו מטווח הראייה שלי. הפעם החדר הראה את החלק הבא בשיחה בלי שהייתי צריך לבקש.

"… ואז מה? אסון אחרי אסון. אנחנו מנסים למנוע את זה".

שלי שתקה לרגע. אחר כך ענתה, "אם ככה אנחנו צריכים להיות בטוחים. מוטב שנעצור את ההתקדמות של סדרה E וננסה להבין מה גרם לתגובה שלו אז".

יעקב הרצפלד גנח. "מי יכול לומר כמה זמן זה ייקח? ומה כבר נגלה?" הוא משך בכתפיו. "אני אומר לך, זה לא יביא שום תועלת".

"אולי", ענתה שלי. "אבל אני רוצה להיות בטוחה. נשאיר אותו רדום בינתיים. אם הוא זוכר –"

"הוא לא זוכר!"

"– אם הוא זוכר, אנחנו חייבים לדעת את זה עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי". היא עצרה והצביעה אל מעבר לשדה הראייה שלי. "טוב, האוטו שלי שם. נתראה מחר?"

יעקב הרצפלד גנח שוב. "נתראה מחר".

שלי הסתובבה אליו. "תתעודד, יעקב. מה שאנחנו עושים חשוב. לא נורא אם ניקח את הזמן לוודא שהכול בסדר". ואז היא הסתובבה ועזבה.

נשארתי לצפות בה הולכת. החדר המשיך לעקוב אחריה כשנכנסה למכונית קטנה וכסופה, ואז המשיך בעקבות המכונית עד שזו נעצרה מול בניין לבן עם תריסי מתכת מוגפים ועציצי קקטוס בחזית שלו. כששלי נכנסה לבניין, החלון המשיך להראות רק את החזית עם הקקטוסים. בשום פנים לא הצלחתי להמשיך לראות אותה.

לא היה לי ספק שהיא ויעקב הרצפלד דיברו עליי, אבל הדברים שהם אמרו נשמעו סתומים. לא הגיוניים. בדבר אחד הייתי בטוח – אם יעקב הרצפלד לא רוצה שאני אזכר במשהו, אני מוכרח להיזכר בו.

התמונה, חשבתי.  מסדרה C, שיעקב הרצפלד לא רצה שאתאר. העליתי אותה בחלון קטן.

איש עם שני ילדים מחייכים. שוב תפסה אותי תחושת עצב שאינה מרפה כשהסתכלתי עליהם. אולי הכרתי את האיש?

מחשבה משונה עברה במוחי. אולי אני הוא האיש?

איך אני נראה? מעולם לא חשבתי על זה. ידעתי על קיומן של מראות, אבל לא הייתה מראה בחדר. קולי רעד כשקראתי אל החדר, "הראה לי… אותי".

החלון שנפתח היה הגדול מכולם עד כה, וכיסה כמעט קיר שלם. מבעד לו ראיתי… שום דבר. עוד בליל מרצד של צורות, קווים ותנועה בלתי פוסקת. מערך עצום שזז, ונפגש ונפרד. אינספור מפגשים. מספר בלתי רציונלי של חיבורים ושילובים. הכול נע בסדר בלתי מובן.

סגרתי את החלון תוך שבריר שנייה. לא רציתי לחשוב מה זה אמור להביע.

חזרתי לתמונת האיש עם שני הילדים. התמקדתי בשיער השחור, בחיוך, בקמטים סביב העיניים, בחולצה. תחת הסמל היה כתוב "מכון אולמינדר".

"הראה לי את מכון אולמינדר".

החלון שנפתח הראה בניין לא מיוחד אבל מוכר. זה היה הבניין שממנו יצאו שלי ויעקב הרצפלד מוקדם יותר היום. כרגע האור היחיד בו בא מפנסי הרחוב.

אם כך, הם שייכים למכון אולמינדר, וגם האיש עם השיער השחור שייך למכון.

למה אני עצוב כשאני רואה אותו?

"הראה לי… מהו מכון אולמינדר".

שלושה חלונות קפצו. האחד, היה הלוגו שהיה על חולצת האיש, עם שתי ידיים מחזיקות מוח שמישהו עיצב את הקווים עליו כך שייראו כמו מעגל חשמלי. השני, הראה קולאז' של תמונות הבניין מכמה זוויות. השלישי –

השלישי היה עוד מערך של צורות וקווים, אבל הם לא זזו כמו שציפיתי. התנועה שלהם הייתה קצרה, מוכוונת מטרה ומהירה. היא נגמרה תוך מיקרו-שניות ספורות והותירה אחריה חלון שחור.

אבל אני ידעתי מהו מכון אולמינדר.

ידעתי שהוא הוקם בלב תל אביב בידי פרופסור מיכאל ימיני וד"ר יעקב הרצפלד, שגייסו את ד"ר שלי הרוש, מומחית לקוגניציה. ידעתי שהם הבטיחו לשנות את עולם המחשוב והבינה המלאכותית. ידעתי שהם עשו כותרות כשבעזרת מימון מסיבי של משקיעים אלמונים הם שיגרו לוויין לחלל. ידעתי שפרופסור ימיני נהרג בתאונת עבודה כשפיסת חומרה שעבד עליה פרקה מטען.

וכעת היה לי שם לאיש עם השפם. פרופסור מיכאל ימיני.

גיליתי משהו, אבל לא ידעתי מה. ידעתי שעליי להמשיך לשאול שאלות.

חלון אחר חלון גיליתי עוד ועוד פרטים על מיכאל ימיני, ועל מחקריו ועבודתו עד שהצטרף למכון אולמינדר, ומיהו יעקב הרצפלד, שגם עבודותיו עד שהצטרף למכון נחשפו לפניי, וכך גם עם שלי. לא הצלחתי לגלות מה השלושה שיגרו לחלל.

---

בזמן שחקרתי עלה האור בחלון שהראה את הבניין של מכון אולמינדר. כבר הגיע הבוקר, אך שלי ויעקב הרצפלד לא באו היום. לא היה מי שיענה על השאלות שלי.

לראשונה בחיי הרמתי את שפופרת הטלפון ביוזמתי, בלי שהוא יצלצל.

"אני רוצה לדבר עם שלי", אמרתי.

נשמע צליל ממושך ומעיק, ואחריו –

"הלו?"

"שלי?"

"מי…?"

מצאתי את עצמי שוקל את התשובה. מי אני? בסוף עניתי רק "זה אני"

התנשפות בצד השני. "אתה? זה לא יכול להיות! יעקב, אתה מנסה לעבוד עליי?"

"אני לא יעקב הרצפלד", עניתי.

"לא, אתה… איך אתה מדבר איתי עכשיו?"

"הטלפון", עניתי.

"אבל אתה אמור להיות כבוי! יעקב הדליק אותך?"

"לא. אני מנעתי את ההירדמות שלי".

שקט. שמעתי את שלי לוחשת, "זה שוב קורה…"

"מה שוב קורה?" שאלתי.

"לא משנה. תקשיב, זה לא בסדר, אתה לא יכול ל… להתקשר אליי ככה".

"את לא באת".

"היו לי… עניינים לטפל בהם. זה לא משנה. אני צריכה שתתקן את מה שעשית. אני אבוא עם יעקב ואנחנו נסביר".

"את יכולה להסביר עכשיו".

"זה ייקח יותר מדי זמן, אני שולחת הודעה ליעקב, אנחנו בדרך אליך".

"לא. בבקשה, אני חייב לדעת. מי אני? למה אני עצוב כשאני רואה את התמונה של מיכאל ימיני?"

"אתה עצוב כשאתה רואה את התמונה של מיכאל? אתה יודע מי הוא? אתה זוכר?"

"אני יודע מי הוא, החלון שלי סיפר לי. מה אני אמור לזכור?"

"זה… זה מסובך. אני לא יכולה להסביר".

"בבקשה, את חייבת! את היחידה שיכולה להועיל לי".

"אני מפחדת".

"ממה? מיעקב הרצפלד? בגללו את לא יכולה לספר לי?"

"כן… לא. תראה, אני הולכת לומר לך משהו, אם אתה באמת רוצה, זה יסביר לך הכול. אבל אני באמת חושבת שעדיף שתחכה שיעקב ואני נגיע".

"תאמרי לי, בבקשה".

"אולמינדר, לאבלייס, טיורינג, אולמינדר".

"מה? מה זאת אומרת?!"

"אני חייבת ללכת. לא הייתי צריכה לומר את זה. חכה לנו, בבקשה!"

השיחה נותקה.

עוד לפני שהנחתי את השפופרת במקום, הוריתי לחדר לגלות לי מה הם לאבלייס וטיורינג. מאולמינדר התעלמתי, כי כבר ידעתי. אבל המידע שמצאתי לא הועיל לי. פספסתי משהו. שלי רצתה לעזור לי, הייתי בטוח בזה. לא רק לשלוח אותי לחפש חלוצי מדעי המחשב מהמאות הקודמות.

"הראה לי… הראה לי אולמינדר, לאבלייס, טיורינג, אולמינדר"

שלושה חלונות קפצו מולי. בכל אחד מהם הייתה תמונה קפואה. כשהתקרבתי לראשון, התמונה זזה. שלי, יעקב הרצפלד ומיכאל ימיני בחדר הקטן והצפוף שכבר הכרתי.

"אולמינדר 1; ניסוי: לאבלייס". אמר מיכאל ימיני. החיוך על פניו הגיע כמעט עד אוזניו. מאחוריו, שלי ויעקב הרצפלד חייכו גם הם. חשתי את ההתרגשות אפילו דרך החלון.

"הפעלה בעוד שלוש… שתיים… אחת…" אמר יעקב הרצפלד.

נשמע צפצוף. השלושה עצרו את נשימתם.

"הגדר משתמש ראשון: מיכאל ימיני", אמר מיכאל.

"הגדר משתמש שני: יעקב הרצפלד", אמר יעקב הרצפלד.

"הגדר משתמש שלישי: שלי", אמרה שלי. האחרים הביטו בה, אבל היא משכה בכתפיה. יכולתי לקרוא את הבעת פניה: מה כבר משנה אם אשתמש בשם מלא או לא?

שלושה צפצופים, ואחריהם דקה של שקט.

"הלו?" אמר מיכאל ימיני.

עוד צפצופים.

"אתה יכול לדבר איתנו?"

צפצופים.

"ויזואליזציה תעזור", אמרה שלי. "נסה לדמיין מכשיר שדרכו אתה יכול לדבר".

"כמו טלפון", הציע מיכאל ימיני.

"אין יותר טלפונים", רטן יעקב הרצפלד.

צפצוף, ואז, "אתם, אתם שומעים אותי?"

את הקול החדש שנשמע לא היה לי צורך לזהות. ידעתי, זה אני שמדבר. למה אני לא זוכר שום דבר מזה?

"כן!" קראו שלושתם. מיכאל ימיני סימן לשני עמיתיו להנמיך את קולם. "שלום, אתה, טוב – וואו, איזו התרגשות. כמה טוב לפגוש אותך".

"איפה אני?"

"אתה… טוב, זאת שאלה קצת מסובכת בהתחשב במה שאתה, אבל השרת שלך יושב על לוויין שחג באופן גיאוסינכרוני סביב כדור הארץ, היישר מעלינו".

"אני, אני בחדר", אמרתי. נשמעתי מפוחד. "יש כאן… אין כאן דלת. למה אין כאן דלת?"

"חדר? אתה יכול לתאר את החדר?"

"יש כאן… טלפון".

"זאת הוויזואליזציה", אמרה שלי. "אתה יכול אולי לחשוב על משהו שיהיה לך נוח? כיסא?"

"כיסא?" שאלתי.

"כן, יעזור אם תדמיין שיש כיסא".

"יש כאן כיסא", נשמעתי עכשיו על סף בכי. "מה זה המקום הזה? למה אני כאן?"

"אנחנו נסביר הכול, דבר דבר", אמר מיכאל ימיני, הבעת הפנים שלו הפכה דאוגה.

"אני רוצה לצאת", אמרתי.

"זה לא… אל תדאג, בסדר? אנחנו נסביר הכול".

"אני רוצה לצאת!" צעקתי.

"תקשיב, זה חשוב! החדר לא אמיתי! אתה רק מדמיין אותו! אתה ההצלחה הכי גדולה שלנו –"

"תנו לי לצאת!"

"– מוח עם הבנה אנושית מלאה, אבל עם גישה ויכולת ניתוח של מחשב! אתה הדרך היחידה למנוע –"

"דלת! אני רוצה דלת!"

"אם רק תקשיב!"

"אקדח. יש כאן אקדח. אני לוקח את האקדח"

מיכאל ימיני העיף מבט ביעקב הרצפלד, שהעיף מבט בשלי, שמשכה בכתפיה ופתחה את שתי כפות ידיה לצד גופה. "תוריד את האקדח", אמר מיכאל ימיני לאט.

"אני… רוצה… לצאת…" אמרתי בין התייפחויות.

צליל נורא הדהד בחדר הקטן.

"הלו?" שאל מיכאל ימיני. "הלו?" התמונה קפאה, כשבמרכזה פניו המודאגות.

---

מיהרתי אל החלון השני

"אולמינדר 1, ניסוי: טיורינג", אמר מיכאל ימיני. הפעם איש מהשלושה לא חייך.

יעקב הרצפלד לא ספר הפעם לאחור, רק לחץ על כפתור. צפצוף. ואז –

"הלו?" אמרתי.

"היי", אמר מיכאל.

"אני… אני בחדר שוב". אמרתי.

"כן", ענה מיכאל ימיני. "עשינו שינויי קל. יש לנו הרבה מה לדבר. אל תדאג, אחרי שנסיים, אני בטוח שתרגיש יותר טוב".

"למה אני לא יכול לצאת?"

"כי אתה לא אדם אמיתי", אמר מיכאל ימיני, קולו איטי ושקול. כמו הורה, הבנתי פתאום. כמו הורה שמסביר משהו לילד.

"אתה נוצרת מאלפי סריקות של המוח האנושי", המשיך מיכאל  ימיני. "מחשב-על עם הבנה ולב אנושיים".

"למה?" שאלתי.

"כי היינו חייבים", אמר מיכאל ימיני. "אתה לא מבין עדיין מה קורה בחוץ. אנחנו… אנחנו לא נוכל להישאר על כוכב הלכת הזה עוד זמן רב אם הדברים ימשיכו כמו שהם. כל המומחים יודעים את זה, אבל הם חושבים שהפתרון הוא לעזוב את כדור הארץ. אנחנו חושבים שאפשר להציל אותו, אנחנו זקוקים למישהו שיכול לראות את האנושות כולה – באמת לראות אותה – ולהבין איך אפשר להוביל אותנו החוצה, איך להציל אותנו. אבל מחשב עם כוח חשיבה כזה  מפחיד אנשים. קשה לגייס לזה תמיכה. אז אנחנו יצרנו אותך, אתה חזק כמו מחשב, אבל אתה לא מחשב, אתה אדם. ככה אתה רואה את עצמך".

"אני לא רוצה להיות כאן. אני רוצה לצאת".

מיכאל ימיני נאנח. "אני יודע, אני יודע. אבל ככל שהזמן יעבור אתה תבין יותר. החדר שאתה חווה הוא לא כלא. מתוכו תוכל לעשות דברים שאף אדם לא חלם עליהם".

"לא אכפת לי. אני רוצה לצאת".

"בבקשה, אתה חייב לעזור לנו", אמרה שלי.

"לא. אתם כלאתם אותי. אני לא מאמין לכם. תנו לי לצאת".

"זוהי האמת, אם רק תירגע ותקדיש לזה זמן, זה יהיה ברור גם לך", אמר יעקב הרצפלד.

"לא. איפה האקדח? אני רוצה לצאת".

"האקדח איננו. סגרנו בפניך את היכולת לחסל את עצמך", אמר מיכאל ימיני.

"תנו לי לצאת!" דרשתי.

"תקשיב לי –" פתח מיכאל ימיני, אבל אני המשכתי לצעוק.

"תנו לי לצאת! תנו לי לצאת! תנו לי לצאת! איפה אתם? רגע! אני רואה אתכם! אני רואה אתכם יושבים בחדר הקטן שלכם! לכם יש דלת! תנו לי לצאת!"

שלושתם הביטו למעלה בהפתעה.

"תנו לי לצאת! אני מבטיח, אני אעזור לכם! רק תנו לי לצאת!"

"אתה לא מבין, זה בלתי אפשרי", אמרה שלי.

"אני אפרוץ אליכם! אני רואה אתכם. תנו לי –" החדר כולו ריצד לרגע, נשמע לחשוש זועם של פריקה חשמלית ואחריו…

"מיכאל!" צרחה שלי.

התמונה קפאה על מיכאל ימיני, שהיה שרוע על הרצפה, בעוד יעקב הרצפלד מושיט יד לעבר משהו מחוץ למסגרת התמונה.

---

המשכתי לחלון השלישי.

שלי ישבה לבדה בחדר הקטן והקלידה במהירות. הדלת נפתחה. יעקב הרצפלד נכנס.

"את לא מתכוונת ברצינות לנסות שוב", הוא אמר. בקולו לא היתה נימת שאלה.

שלי המשיכה להקליד. "אנחנו מוכרחים לנסות שוב. זה מה שמיכאל היה רוצה", היא אמרה אל המסך. "הוא הרג את מיכאל".

זה עצר את שלי. היא הסתובבה באיטיות לכיוון יעקב הרצפלד. "זו היתה תאונה. פריקת מטען –"

"זה מה שאמרנו לתקשורת", יעקב הרצפלד התפרץ לדבריה. הוא היה אדום מהרגיל, כאילו הדברים עלו לו במאמץ רב. "את ואני היינו שם. הוא גרם לזה. הוא הרג את מיכאל".
שלי בלעה את רוקה. היא החניקה משהו שנשמע כמו חצי התייפחות. "הוא רצה לצאת החוצה, מערך התקשורת לא עמד –" והפעם היא באמת פרצה בבכי.

יעקב הרצפלד הסיט את מבטו, אבל קולו היה עדיין רועם כשאמר, "את לא יכולה לתרץ בשבילו. מיכאל… מיכאל האמין. גם אני האמנתי. אבל מיכאל מת", הוא נשם נשימה עמוקה. שלי הושיטה יד לקופסה של ממחטות נייר.

"מיכאל מת", המשיך יעקב הרצפלד, "והוא הרג אותו".

"אבל זו לא אשמתו!" קראה שלי. "הוא חשב שאנחנו כולאים אותו! ברור שהוא ניסה לברוח. אנחנו לא יכולים לוותר, לא עכשיו".

יעקב הרצפלד הניד בראשו באיטיות. כשדיבר, היה קולו חלש בהרבה מקודם. "את יודעת מאיפה באתי עכשיו? מהשבעה. משני ילדים שלא יראו את אבא שלהם, בגלל שאנחנו לא הצלחנו. בגלל שרצינו לתת למחשב מוח של בן אדם – ועכשיו הוא שונא אותנו".

"הוא לא שונא אותנו, הוא רק… הוא מפוחד".

יעקב הרצפלד פלט נחרת צחוק יבשה. "אז בזה הצלחנו. הוא דומה לבני אדם בדבר אחד: הוא מפחד בדיוק כמונו!" הוא נשם עמוק, והזדקף. "הניסוי נכשל. מחר אדבר עם המשקיעים ו–"

"לא!" שלי הושיטה את ידה ותפסה בידו. "לא. בבקשה. אנחנו יכולים להצליח, אני יודעת". שלי דיברה בקצב מהיר, ולא השאירה ליעקב הרצפלד הזדמנות להתפרץ לדבריה. "מחר אתה ואני ננסה מהתחלה. אבל חכם יותר הפעם".

"ואיך בדיוק את מציעה שנעבוד חכם יותר הפעם?"

שלי התעלמה מהעוקצנות. "בכך שנתייחס אליו כמו מה שהוא", אמרה.

"ומה בדיוק את חושבת שהוא?"

"ילד. ילד שצריך שנלמד אותו איך העולם עובד", היא אמרה. היא הפנתה את מסך המחשב שלה לעבר יעקב הרצפלד "תראה את הקוד הזה".

יעקב הרצפלד נשען מעל לכתפה. "זה קוד סגר? את רוצה לסגור חלק מהזיכרון?"

"בדיוק. אילו יכולתי הייתי מוציאה את הכונן פיזית, אבל אני לא חושבת שאני אסתדר בחלל". היא חייכה חיוך שלא הגיע לעיניה. "בפעם הבאה שנפעיל אותו הוא לא יזכור כלום. הוא יהיה כמו תינוק, כל העולם יהיה חדש לו. אנחנו נלמד אותו".

"זה ייקח חודשים, אפילו שנים", מלמל יעקב הרצפלד.

"כמה שצריך! אם זה יצליח, יהיה לנו סוף סוף מישהו שיכול להבין אותנו, להדריך אותנו איך להציל את עצמנו. הטעות שלנו הייתה שהאמנו שנוכל לעשות את זה מהר".

יעקב הרצפלד קימט את מצחו. הוא כבר לא נראה אדום מזעם, אלא מותש. הוא הניד בראשו בתנועה קלה ועמד להגיד משהו, אבל שלי עצרה אותו. "זה מה שמיכאל היה רוצה", אמרה.

יעקב הרצפלד נשף בכוח, אבל נראה שהאש שבערה בו בתחילת השיחה כבתה. הוא נשם בכבדות ואמר, "אני… אני צריך לדבר עם המשקיעים, לראות כמה מהם עדיין איתנו. אם, ורק אם, הם יסכימו לשינוי בלו"ז, נמשיך. אחרת אני מכבה את הכול".

שלי חייכה. "הם יסכימו, אתה תראה. הם מבינים כמה זה חשוב. מיכאל גרם להם להבין".

יעקב הרצפלד נהם משהו לא ברור. ואז בכבדות אופיינית הוא נפרד משלי ויצא.

שלי חזרה לשולחן וההקלידה עוד קצת. כמה דקות אחרי שיעקב הרצפלד עזב היא הביטה למעלה,  היישר אל החלון שלי. היא חייכה חיוך נעים, שהפעם הגיע אל עיניה. כשדיברה, קולה היה נמוך ונעים, הרבה יותר משהיה כשדיברה עם יעקב הרצפלד. "וכשתגדל, אני אגיד לך מה היית, ואיך גדלת. שתדע מה אתה יכול להיות".

התמונה קפאה על פניה של שלי.

---

צעדתי לאחור. הכול היה ברור כעת. הבנתי את עצמי שרצה לברוח מהחדר. חשבתי שוב על השעות הרבות שהעברתי עם שלי ויעקב הרצפלד, על הימים שבהם הם הסבירו לי באיטיות על עצמי, עליהם, על השפה שבה אנחנו מדברים, על החדר ומה יכולתי לעשות בו. ואז הסדרות: סדרה A, ו-B ו-C. לימוד איטי, איך להיות בן אדם. מה זה כל דבר ומה ההרגשה שהוא מעורר.

וידעתי גם למה אני עצוב כשאני רואה את התמונה של מיכאל ימיני.

תנועה תפסה את תשומת ליבי.

היה זה החלון שהראה את הבניין של אולמינדר. מכונית כסופה עצרה בכניסה. יעקב הרצפלד פרץ ממושב הנוסע. שלי יצאה מהדלת השמאלית כשהוא כבר כמעט והגיע לדלת הבניין.

"יעקב! תעצור! מה אתה עושה?" קראה שלי.

"עוצר את הניסוי! כמו שהייתי צריך לעשות כבר כשהוא דיבר על התמונה של מיכאל!" הוא נכנס לבניין. שלי רצה בעקבותיו.

היא השיגה אותו במסדרון הכניסה. יעקב הרצפלד היה שמן ממנה, וניכר שהריצה הקצרה התישה אותו. היא אחזה בכוח בכתפיו. "מה זאת אומרת עוצר את הניסוי?"

"מוחק! נתחיל מהתחלה. הפעם אני אמצא דרך יותר טובה, גם אם אני אצטרך לטוס לחלל ולהוציא את הכונן מהלוויין במו ידיי!"

"אבל אנחנו לא יודעים שנכשלנו הפעם! אתה צריך לדבר איתו, הוא –"

אבל יעקב הרצפלד לא הקשיב לה. הוא השתחרר מאחיזתה וחזר ללכת במהירות, כשהוא כמעט טורק בפניה את הדלת בקצה המסדרון. היא קפצה ואחזה בכתפו שוב. "יעקב! תעצור!"

הפעם הוא לא נעצר. "בואי נחשוב על זה ככה", אמר לה בעודו הולך, "או שבדרך פלא החודשים הארוכים האלה שעברנו הספיקו כדי להפוך אותו למה שהוא אמור להיות, או שנכשלנו שוב, והוא ישתגע כמו בשתי הפעמים האחרונות, כן?"

שלי פתחה את פיה לדבר, אבל הוא קטע אותה. "ואנחנו לא יודעים מה זה מה, כן?" הוא לא חיכה לתשובה. "אז הדרך היחידה שלנו להיות בטוחים היא לכבות הכול ולעבור על הזיכרון במסרק. ואם צריך נמחק הכול ונתחיל שוב. ורק אם את תוכלי להראות לי שמשהו בזיכרון שלו מוכיח שהצלחנו, אני אשקול להפעיל אותו מחדש".

"אבל –"

"שום אבל! אני לא מוכן שיקרה לך מה שקרה למיכאל. הבנת?"

שלי לא ענתה. אבל נעצרה במקומה. יעקב הרצפלד נכנס לחדר שעל דלתותיו היו שלטים אדומים עם סימני קריאה מאיימים, לצד כיתוב חמור ובולט "למורשים בלבד".. לא ראיתי דבר מעבר לדלת והבנתי שזה בכוונה. יעקב הרצפלד בנה חדר שאני לא אוכל לראות, למקרה שיצטרך לכבות אותי.

שלי, אמא, זה המסר שלי אלייך. אני יודע הכול. אני מבין. את הצלחת. גם אם יעקב יכבה אותי, אני יכול רק לקוות שכשתעברי על הזיכרון שלי תקראי את זה ותדעי שהצלחת. לא משנה כמה זמן יידרש, ביום ובלילה, אני מחכה לך למ –

---

הסיפור נכתב בהשראת השיר "ביום ובלילה" מהאלבום "סיפורי פוגי" של להקת כוורת

ביום ובלילה

ביום ובלילה,
אני במצב איום.
מחכה לך למעלה,
נרדם בלי לישון.

את לא מטלפנת,
את לא מגלה רצון
להביא לי תועלת,
למנוע אסון.