ספרו הקודם של ניר יניב, אוסף הסיפורים הקצרים "כתוב כשד משחת", היה לא רע. היו בו סיפורים מצחיקים (לדוגמה, "מחיה השפה העברית"), משעשעים ("צמחוקר") ורציניים ("בלוז לאחאב"), שמראים שיש לו יכולת לכתוב ספר טוב וגם לשעשע. לביא תדהר פרסם סיפורים רבים באתרים ומגזינים בארץ ובחו"ל. חלק גדול מסיפוריו היו לטעמי, וחלקם פחות – אבל בכולם היה אפשר להיווכח ביכולת הכתיבה שלו. כאן גם המקום לציין שאני מכיר את ניר יניב אישית, ומחוץ לספרים הוא אפילו יותר מצחיק.

אז איך קרה ששנאתי כל כך את הספר שלהם?

לא חסרים סופרים טובים שהוציאו ספרים פחות איכותיים כמחווה. היינליין כתב את "מספר החיה 666", שמכיל התייחסויות לכל יצירת מדע בדיוני שאי פעם נוצרה. ניבן ופורנל כתבו את "נפילת המלאכים" והכניסו בו גרסאות בדיוניות של כל החברים שלהם מחוגי המדע הבדיוני והכנסים בארה"ב. זה בערך מה שיניב ותדהר ניסו לעשות גם כאן – ספר שהוא תעלומת רצח, שמשתמש בכל הסיפורים על החובבים האקסצנטריים יותר או פחות שמסתובבים בינינו, כדי לבנות דמויות ואפיזודות משעשעות; ספר שיודעי ח"ן יזהו בו אנשים אמיתיים אבל קוראים רגילים יראו בהן דמויות צבעוניות שיכניסו אותם לעולם הזר והאקזוטי של חובבות המדע הבדיוני.

על פניו, הקונספט נראה מבטיח – אבל מה שיצא מתחת לידיהם של ניר ולביא מיישם אותו בצורה מאוד לא מוצלחת, וחבל. הספר לא עובד בשום מישור – לא ברמת ההומור, לא בתעלומה הבלשית, לא בתיאורים של עולם החובבים וגם לא ברמת החיבור לדמויות.

נתחיל בדמויות. דוד תדהר, הדמות הראשית, הוא בלש פרטי. אחד מאלה שהיו במשטרה ועכשיו הם בעולם החקירות הפרטיות. מפקח המשטרה הנוכחי, שותפו לשעבר, שונא אותו כי הוא מתערב לו בחקירות. בקיצור, הגיבור הכי קלישאתי שיכול להיות לעלילת מתח. האם זה נעשה בכוונה? יתכן. אבל למה? מה הטעם לכתוב קלישאה כל כך נדושה? הספר אמנם אמור להיות משעשע בחלקו, אבל אין כאן שום ניפוץ של קלישאה – הדמות נשארת כפי שהיא, באותה תבנית משומשת, מתחילת הספר עד סופו. עוד פרט מוזר הוא שלדוד יש עבר מבצעי רחב בכל העולם, אם כי ממש לא ברור מהספר למה לחוקר משטרתי לשעבר יהיה עבר עם מבצעים שנשמעים כמו מבצעי מוסד יותר מאשר משטרה.

דוד תדהר הוא הדוד של כפיר תדהר, חובב שגם כותב סיפורי מדע בדיוני שהתפרסמו פה ושם. כפי שהשם מרמז, הוא בן דמותו הבדיוני של לביא תדהר, וזה רק אות הפתיחה לשורה של דמויות שלקוחות מהעולם האמיתי. כך הפך עמנואל לוטם לרעואל רותם, ניר יניב לניב יניר וכן הלאה. כל הדמויות הללו משמרות את מאפייניהם של האנשים המקוריים ששימשו להן השראה, בהקצנה מסוימת. אבל קצת הקצנה לא מספיקה, כל אותן תכונות אופי קטנוניות שאנחנו צוחקים עליהן כשמדובר באנשים אמיתיים, לא באמת מעניינות מספיק בספר, ובעיקר לא כשיש דמויות רבות כל כך בספר קצר יחסית. הספר זורק עלינו ערימה של אנשים שלא ממש ברור מה תפקידם בו חוץ מלבלבל את הקוראים. לכל אחד תכונת אופי אחת ויחידה – אחד אספן ספרים כפייתי, השניה מתלוננת על מכאובים כל הזמן, השלישי ממלמל לעצמו על טולקין.

קיצור הדרך היצירתי הזה – לקחת את האנשים האמיתיים ולצחוק עליהם, במקום להמציא דמויות מקוריות, פשוט כושל כאן. היה אפשר לצפות ליותר פלפל, אולי משום שביצירות קולנוע וטלוויזיה רבות שמתעסקות בעולם החובבות ניתן למצוא הומור גיקים הרבה יותר קיצוני. הנסיונות להומור מבוסס דמויות אקסצנטריות שיש בספר מתאים אולי לערב של רכילות עם חברים, אבל אלה בדיחות פרטיות – לא מה שהיינו מחפשים בספר הפונה לציבור הרחב. בכלל, עולם החובבות הישראלי יוצא קצת משעמם מכל הסיפור, ללא הצבעוניות המוכרת מתדמיתם של כנסי מדע בדיוני. הכותבים היו יכולים להמציא ולהוסיף פרטים, כדי להפוך את הכנס לאירוע מעניין באמת. התיאור המדויק מדי – אחת הדמויות הראשיות היא אחראית מתנדבים, למשל – פוגע ברמת העניין. אולי היה המצב משתפר עם פחות התמקדות בחובבי הספרים וקצת יותר התמקדות בחובבי משחקי תפקידים חיים, מסע בין כוכבים, באפי ודומיהם.

יש עוד כמה דמויות ראשיות בספר, אבל אין שום דבר מעניין להגיד עליהן. מרוב רצון להכניס כמה שיותר חברים (ושונאים) לספר, נשכח מהכותבים שיש להם בקושי 200 וקצת עמודים, מה שהותיר מעט מאוד מקום לפיתוח דמויות, כך שרוב הדמויות העיקריות היו נחשבות חד-ממדיות גם אם היה מדובר בסיפור קצר. אפילו בין הקולות של שתי הדמויות שדרכן מועבר הסיפור היה לי קשה להבדיל – דבר בעייתי בפני עצמו כשאחד הוא בלש בן ארבעים לפחות, והשניה בחורה בשנות העשרים לחייה.

לגבי תעלומת הרצח, שאותה מנסה דוד תדהר לפענח – אל תצפו למשהו מפותל במיוחד, עלילת הספר לא באמת מותחת. בספרי בלש סטנדרטיים, העלילה מספקת לנו רשימת חשודים אפשריים, ולכל אחד מניע חזק מספיק לרצוח את הקורבנות. בספר הזה, לעומת זאת, אין לדמויות די נפח כדי שנוכל להבין באמת כמה זה חשוב להן, ולכן הפתרון, כשהוא מגיע, אינו מצליח להסעיר באמת או להפתיע.

נקודה בעייתית נוספת היא הדרך בה הכניסו הכותבים את דמויותיהם לספר. ניב יניר, כאמור, הוא בן דמותו של ניר יניב – מאפייניו ושלל עיסוקיו זהים לחלוטין לאלו של הסופר, וכך גם יחסיו עם בני דמותם הדמיוניים של האנשים האמיתיים בקהילה. לכן יש טעם לפגם בכך שבספר זכה יניר לתיאור מחמיא למדי. לא נעים לקרוא את רצף המחמאות על כישורי העריכה שלו, ואיזה כותב שנון הוא היה, ואיך שינה את פני המדע הבדיוני בארץ. מי שמכיר את הסגנון של יניב יודע שהוא מרבה להשתמש בהתפארות עצמית מוגזמת בצורה הומוריסטית, אבל כאן זה מופיע בחלק רציני לחלוטין של הספר. אולי את החלק הזה כתב תדהר, אך זה לא משנה – קילוס שכזה מיותר ואף מכעיס בלי קשר לזהות כותבו.

ובכל זאת, יש גרוע מכך. מי שנמצא מספיק זמן בקהילה עשוי לזכור את "חרב אלף הראמות", ספר שיניב התנגח בו בביקורת מצחיקה ואכזרית במיוחד. בספר נמצאת גרסה מוקצנת מעט של הסיפור, אך שם מודה בסופו של דבר בן דמותו הדמיוני של מחבר "חרב אלף הראמות" שהוא בעצם מעריץ את ניב יניר, ורק מחפש את אישורו. זאת ועוד, הוא גם מבקש עצות לכתיבה מכפיר תדהר!

הכנסת שני הכותבים כדמויות מפתח בעלילה; הערצה גורפת של אחד מהם – אפילו מצד בני פלוגתא מהעולם האמיתי – יחד עם תיאור רב רושם, כל אלו הן תכונות של סוג מסוים של דמות שבעגת הפאן-פיקשן נקראת "מרי סו". סוג בזוי של דמות שמהווה גרסה מושלמת של הכותב ואשר שמורים לה תפקידים חשובים בעלילה.

בסיכומו של דבר, זוהי מהותו של הספר: זה אינו ספר מתח, זה אינו ספר הומור; זהו פאן פיקשן מיותר על אנשים אמיתיים.