לה הויה, קליפורניה

השלט הכחול-שחור המלבני ניצב על תלולית נמוכה של סבך עשב קוריאני ירוק בהיר, מוקף באירוסים ולצידו פלג מבוטן כהה מלא דגי נוי ססגוניים. על צד השלט הפונה לרחוב היה חרוט השם ג'נטרון באותיות דפוס אדומות מעוטרות, ומתחתיו הססמה "המקום שבו דברים קטנים מביאים לשינויים גדולים".

המעבדות ומשרדי העסקים של ג'נטרון שכנו במבנה באוהאוס דמוי פרסה מבטון חשוף שבמרכזו חצר פנימית מלבנית. המתחם הראשי כלל שני מפלסים עם מסדרונות פתוחים. מעבר לחצר, בדיוק מאחורי תלולית עפר מלאכותית שטרם הספיקה להוריק, ניצבה קוביית זכוכית שחורה בעלת ארבע קומות המגודרת תיל מחשמל.

אלה היו שתי פניה של ג'נטרון: המעבדות הפתוחות שבהן התקיים המחקר בביו-שבבים, ובניין החוזים של משרד ההגנה שבו נבחנו יישומים צבאיים.

סידורי הביטחון היו נוקשים אפילו במעבדות הפתוחות. כל העובדים ענדו תגים מודפסי לייזר, וכניסת אנשים זרים למעבדות הייתה בפיקוח קפדני. הנהלת ג'נטרון — חמישה בוגרי סטנפורד שהקימו את החברה שלוש שנים בלבד לאחר סיום לימודיהם — הבינה שריגול תעשייתי היה סביר אפילו יותר מדליפה מודיעינית בקובייה השחורה. עם זאת כלפי חוץ הייתה האווירה רגועה, ונעשה מאמץ להבליע את סידורי האבטחה.

גבר גבוה שחוח-כתפיים בעל שיער שחור פרוע חילץ את עצמו מתוך וולבו ספורט אדומה והתעטש פעמיים בטרם חצה את מגרש החנייה של העובדים. העשבים החלו לבצבץ לקראת אורגיית קיץ מוקדמת של גירוי. כלאחר יד הוא בירך לשלום את וולטר, השומר המזדקן, שהיה דק ושרירי כמו כלב מירוצים. בדיוק באותו האופן העביר וולטר את התג שלו בסורק הלייזר לאישור. "לא ישנת מספיק בלילה, מר יולם?" שאל וולטר.

ורג'יל חשק את שפתיו והניד בראשו. "מסיבות, וולטר". עיניו היו אדומות, ואפו היה נפוח מהקינוח המתמיד בממחטה שנחה עתה, כנועה וממורטטת, בכיסו.

"אני לא יודע איך גברים עובדים כמוך יכולים להתהולל באמצע השבוע".

"הגברות דורשות, וולטר", אמר ורג'יל בעודו חולף על פניו. וולטר הנהן וחייך חיוך רחב, אף שבאמת הטיל ספק בכך שלוורג'יל הולך יותר מדי, מסיבות או לא מסיבות. לאף אחד עם זקן של שבוע לא הלך יותר מדי עם בחורות, אלא אם כן הדרישות ירדו מאוד מאז ימיו של וולטר.

יולם לא היה הדמות הכובשת ביותר בג'נטרון. הוא התנשא לגובה של מאה ותשעים סנטימטרים מעל כפות רגליים שטוחות גדולות מאוד. היו לו עשרה קילוגרמים עודפים, ובגיל 32 כבר סבל מכאבי גב ומלחץ דם גבוה ומעולם לא הצליח להגיע לגילוח חלק מספיק שיפטור אותו ממראה האמט קלי שלו.

קולו כאילו תוכנן מראש שלא לרכוש ידידים — צורמני, חורק מעט, נוטה לקולניות. שני עשורים בקליפורניה החליקו את מבטאו הטקסני, אך כשהיה נרגש או כועס, שב הדרום ותפס את מקומו משנה תוקף.

ייחודו האחד היה זוג עיני ברקת יפהפיות, גדולות ומלאות הבעה המעוטרות ריסים מפוארים. עם זאת הן היו דקורטיביות יותר מאשר פונקציונליות; הן היו מוסתרות מאחורי זוג משקפיים גדולים בעלי מסגרת שחורה. ורג'יל היה קצר רואי.

הוא עלה במדרגות, שתיים ושלוש בכל צעד, רגליו הארוכות והחזקות גורמות למדרגות הבטון והמתכת להדהד. בקומה השנייה פסע לאורך המסדרון הפתוח לחדר הציוד המשותף של "חטיבת הביו-שבבים המתקדמים" שהיה ידוע בשם המעבדה המשותפת. את בקריו החל בדרך כלל בבדיקת דגימות של אחת מחמש האולטרה-צנטריפוגות. הלקט האחרון שלו כבר הסתחרר 60 שעות ב200,000- ג'י וכעת היה מוכן לאנליזה.

לגבי אדם בממדיו, היו לוורג'יל ידיים עדינות ורגישות להפתיע. הוא הסיר מאיץ טיטניום שחור יקר מהאולטרה-צנטריפוגה ואת סגר הוואקום העשוי פלדה החליק חזרה למקומו. הוא הניח את המאיץ על משטח עבודה ובזו אחר זו הוציא את חמש מבחנות הזכוכית השמנמנות שנחו במתלים תחת ראשו הפטרייתי ופזל אליהן. כמה שכבות בצבע בז' מובחנות היטב זו מזו התגבשו בכל מבחנה.

גבותיו השחורות העבות של ורג'יל התקמרו והתחברו מאחורי המסגרת העבה של משקפיו. הוא חייך, מגלה שיניים מוכתמות בחום בעקבות ילדות של שתיית מים עתירי פלואור.

בדיוק כשעמד לשאוב את תמיסת המשרה ואת השכבות הלא נחוצות, זמזם הטלפון במעבדה. הוא הניח את המבחנה על מתקן תלייה והרים את השפופרת. "מעבדה משותפת, יולם מדבר".

"ורג'יל, זו ריטה. ראיתי אותך נכנס, אבל לא היית במעבדה שלך –"

"נמצא אבל לא בבית, ריטה. מה העניין?"

"ביקשת ממני — אמרת לי — להודיע לך אם אדון מסוים יגיע. אני חושבת שהוא כאן, ורג'יל".

"מייקל ברנרד?" שאל ורג'יל, קולו עולה.

"אני חושבת שזה הוא. אבל, ורג'יל –"

"אני כבר יורד".

"ורג'יל –"

הוא ניתק והיסס לרגע בנוגע למבחנות ואחר כך הותיר אותן במקומן.

אזור הקבלה של ג'נטרון היה שלוחה מעגלית בפינה המזרחית של קומת הקרקע, המוקף חלונות ענק וזרוע בנדיבות בעשבי אספידיסטרות בכדי חרס בגוני כרום. אור בוקר לבן מסנוור שטף את שטיח התכלת בשעה שוורג'יל נכנס מצד [מכיוון?] המעבדה. ריטה נעמדה מאחורי שולחנה כאשר חלף על פניה.

"ורג'יל –"

"תודה", אמר. עיניו היו נעוצות בגבר המכובד למראה בעל השיער המאפיר שעמד ליד הספה היחידה במבוא. לא היה ספק בדבר; מייקל ברנרד. ורג'יל זיהה אותו מתצלומים ומתמונת השער שלו שפרסם הטיים לפני שלוש שנים. הוא הושיט את ידו והעלה על פניו חיוך ענק. "אני שמח לפגוש אותך, מר ברנרד".

ברנרד לחץ את ידו של ורג'יל, אך נראה מבולבל.

ג'רלד ט' הריסון עמד בפתח הדלת הכפולה של המשרד הראווה המפואר של ג'נטרון, שפופרת הטלפון אחוזה בין אוזנו לכתפו. ברנרד הביט בהריסון בציפייה להסבר.

"אני שמח מאוד שקיבלת את ההודעה שלי …" המשיך ורג'יל בטרם הבחין בנוכחותו של הריסון.

הריסון נפרד מיד מבן שיחו וטרק את השפופרת בתושבתה. "לדרגה יתרונותיה שלה, ורג'יל", אמר ובתוך כך חייך חיוך רחב מדי והתמקם לצד ברנרד.

"סליחה, איזו הודעה?" שאל ברנרד.

"זהו ורג'יל יולם, אחד מחוקרינו הטובים ביותר", אמר הריסון בהתרפסות. "כולנו שמחים מאוד בביקורך, מר ברנרד. ורג'יל, אני אחזור אליך מאוחר יותר בקשר לעניין ההוא שרצית לדון בו".

הוא לא ביקש לדבר עם הריסון על שום דבר. "אין בעיה", אמר ורג'יל. התחושה הישנה המוכרת שבה לכרסם בו: מתחמקים ממנו, דוחקים אותו הצידה.

לברנרד לא היה צל של מושג מי הוא.

"אחר כך, ורג'יל", אמר הריסון בהטעמה.

"בטח, אין בעיה". הוא התרחק, הציץ בברנרד בתחינה, אחר כך הסתובב ויצא בצעדים כבדים בעד הדלת האחורית.

"מי זה היה?" שאל ברנרד.

"בחור שאפתן מאוד", אמר הריסון בקדרות. "אבל אנחנו שולטים במצב".

משרדו של הריסון היה בחלל פנוי בקומת הקרקע בקצהו המערבי של בניין המעבדות. החדר היה מוקף מדפי עץ שספרים היו מסודרים עליהם בקפידה. על המדף שמאחורי השולחן ניצבו אוגדנים מוכרים מפלסטיק שחור מקולד ספרינג הרבור. מסודרים מתחתם היו שורה של מדריכי טלפון — הריסון אסף ספרי טלפון עתיקים — וכמה מדפים של ספרים במדעי המחשב. המכתבה השחורה נשאה משטח כתיבה עם שולי עור ומסוף מחשב.

מבין מייסדיה של ג'נטרון, רק הריסון וויליאם ינג נותרו בשטח זמן רב מספיק לחזות במעבדות מתחילות לעבוד. שניהם נטו לעסקים יותר מאשר למחקר, אף שהדוקטורטים שלהם היו תלויים על הקירות ספוני העץ.

הריסון נשען לאחור בכיסאו, זרועותיו מורמות וכפות ידיו שלובות מאחורי צווארו. ורג'יל הבחין בסימן קל שבקלים של כתמי זיעה תחת כל אחד מבתי השחי.

"ורג'יל, זה היה מאוד מביך", אמר. השיער הלבן-בלונדיני היה מסודר מעשה-אמן כך שיסתיר את ההידלדלות המוקדמת.

"מצטער", אמר ורג'יל.

"לא יותר ממני. אז הזמנת את מר ברנרד לבקר במעבדות שלנו".

"כן".

"למה?"

"חשבתי שהעבודה תעניין אותו".

"גם אנחנו חשבנו ככה. לכן אנחנו הזמנו אותו. אני לא חושב שהוא אפילו ידע על ההזמנה שלך, ורג'יל".

"נראה שלא".

"פעלת מאחורי הגב שלנו".

ורג'יל עמד לפני השולחן, מביט בדכדוך בצידו האחורי של צג המחשב.

"עשית בשבילנו הרבה מאוד עבודה מועילה. רותוויילד אומר שאתה מבריק, אולי אפילו חסר תחליף". רותוויילד היה מנהל פרויקט הביו-שבבים. "אבל אחרים אומרים שאי אפשר לסמוך עליך. ועכשיו… זה".

"ברנרד –"

"לא מר ברנרד, ורג'יל. זה". הוא סובב את המסוף ולחץ על אחד ממקשי המקלדת. הקובץ הסודי של ורג'יל נגלל על גבי המסך. עיניו התרחבו וגרונו התכווץ, אך לזכותו ייאמר שלא נחנק. "לא קראתי את כולו, אבל נשמע כאילו אתה מתעסק בכמה דברים חשודים מאוד. אולי אפילו לא אתיים. כאן בג'נטרון אנחנו אוהבים לציית לתקנות, בייחוד לאור המעמד העתידי שלנו בשוק. אבל לא רק בגלל זה. הייתי רוצה להאמין שאנחנו מנהלים כאן חברה שפועלת על-פי כללי האתיקה".

"אני לא עושה שום דבר לא אתי, ג'רלד".

"באמת?" הריסון הפסיק לגלול. "אתה עוסק בתכנון השלמות די-אן-איי חדשות לכמה מיקרואורגניזמים שמצויים בפיקוח משרד הבריאות. ואתה גם עובד על תאים יונקיים. אנחנו לא עובדים כאן על תאים יונקיים. אנחנו לא ערוכים לטפל במפגעים הביולוגיים — לא במעבדות הראשיות. אבל אני משוכנע שאתה יכול להבהיר לי את טיבו הבטוח והלא מזיק של המחקר שלך. אתה לא מייצר מגפה חדשה למכירה למהפכני העולם השלישי, נכון?"

"לא", ענה ורג'יל בפסקנות.

"יופי. חלק מהחומר הזה הוא מעבר להבנתי. זה נשמע כאילו אתה מנסה להרחיב את פרויקט הבשמ"רים שלנו. יכול להיות שיש כאן דברים חשובים". הוא עצר לרגע. "מה לעזאזל אתה באמת עושה, ורג'יל?"

ורג'יל הסיר את משקפיו וניגב אותם בכיס חלוק המעבדה שלו. פתאום התעטש עיטוש קולני ורטוב.

הריסון נראה אחוז בחילה קלה. "רק אתמול פיצחנו את הצופן. כמעט במקרה. למה החבאת את זה? זה משהו שהיית מעדיף שלא נדע?"

ללא משקפיו נראה ורג'יל ינשופי וחסר אונים. הוא החל לגמגם תשובה, אחר כך עצר וזקר את סנטרו קדימה. גבותיו השחורות העבות התכווצו בתמיהה מהולה בכאב.

"נראה לי שעבדת קצת עם מכונת הגנים שלנו. בלי אישור, כמובן, אבל מעולם לא היית צייתן גדול".

פניו של ורג'יל נצבעו עתה אדום עז.

"אתה בסדר?" שאל הריסון. הוא שאב הנאה חולנית מכך שגרם לוורג'יל להתפתל. חיוך איים להתפרץ מבעד להבעתו המתחקרת.

"אני בסדר", אמר ורג'יל. "אני עבדתי… עובד… על ביולוגיקה".

"ביולוגיקה? אני לא מכיר את המונח".

"ענף צדדי של הביו-שבבים. מחשב אורגני אוטונומי". המחשבה לומר דבר-מה נוסף הייתה כרוכה בייסורים. הוא כתב לברנרד — ללא תוצאות כנראה — כדי להזמין אותו לראות את עבודתו. הוא לא רצה למסור את כולה לג'נטרון מתוקף תנאי סעיף העובד השכיר בחוזה שלו. זה היה רעיון פשוט כל-כך, גם אם העבודה ארכה שנתיים — שנתיים חשאיות ומפרכות.

"אני סקרן". הריסון סובב חזרה את המסוף וגלל לאורך הקובץ. "אנחנו לא מדברים רק על חלבונים ועל חומצות אמינו. אתה מתעסק פה עם כרומוזומים. מרכיב מחדש גנים יונקיים; אפילו, אני רואה, מערבב פנימה גנים של וירוסים ובקטריות". עיניו כבו. הן הפכו אפורות-סלעיות. "אתה יכול להביא לסגירתה המידית של ג'נטרון, ורג'יל, ברגע זה ממש. אין לנו אמצעי בטיחות לעניינים כאלה. אתה לא עובד אפילו בתנאי P-3".

"אני לא מתעסק עם גנים פעילים".

"יש סוג אחר?" הריסון רכן קדימה בפתאומיות, זועם על הניסיון של ורג'יל למרוח אותו.

"אינטרונים. רצפים שלא מקודדים למבנה חלבון".

"מה איתם?"

"אני עובד רק באזורים האלה. וגם… אני מוסיף עוד חומר גנטי לא פעיל".

"זה נשמע לי כמו דבר והיפוכו, ורג'יל. אין לנו שום הוכחה שאינטרונים לא מקודדים למשהו".

"כן, אבל –"

"אבל –" הריסון הרים את ידו. "כל זה לא כל-כך קשור לעניין. נוסף על כל הדברים האחרים שעוללת, העובדה היא שהיית מוכן להפר את החוזה שלך, ללכת מאחורי הגב שלנו לברנרד ולנסות לרתום אותו ליוזמה פרטית. אמת?"

ורג'יל לא אמר דבר.

"אני יוצא מתוך הנחה שאתה לא בחור מתוחכם, ורג'יל. לא בענייני עסקים. אולי לא העלית על דעתך את ההשלכות".

ורג'יל בלע את רוקו בקושי. פניו עדיין היו בגון אדום שזיף. הוא היה יכול לחוש את הדם הולם באוזניו, תחושת המתח החולנית סחררה אותו. הוא התעטש פעמיים.

"ובכן, אציג לפניך את ההשלכות. אתה קרוב מאוד לכך שנארוז את התחת שלך ונטיס אותך מפה על טיל".

ורג'יל זקר את גבותיו בתגובה.

"אתה חשוב לפרויקט הבשמ"רים. אילו לא היית כזה, היית עף מכאן בשנייה, והייתי דואג אישית שלא תעבוד לעולם במעבדה פרטית. אבל ת'ורנטון, רותוויילד והאחרים מאמינים שאולי נוכל לגאול אותך, ורג'יל. כן, ורג'יל. לגאול אותך. להציל אותך מעצמך. לא שיתפתי בזה את יאנג. זה לא יעבור הלאה — אם תתנהג כמו שצריך.

הוא נעץ בורג'יל מבט חודר מתחת לגבותיו. "תפסיק את הפעילויות הצדדיות שלך. אנחנו נשמור את הקובץ שלך כאן, אבל אני רוצה שכל הניסויים שלא קשורים לבשמ"רים יחוסלו, ושכל היצורים שהתעסקת איתם יושמדו. אני אישית אבדוק את המעבדה שלך בעוד שעתיים. אם זה לא ייעשה, תפוטר. שעתיים, ורג'יל. בלי יוצאים מן הכלל, בלי הארכות".

"כן, אדוני".

"זה הכול".

(הוצאת כתר, 2001. תרגום: אלכס בן ארי. 286 עמודים)

---

מוסיקת דם – ביקורת