צילום: סוזן הולט סימפסון, Unsplah

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

קשה למצוא חיבור הולם יותר מזה שקיים בין ז'אנר המדע הבדיוני לפורמט הסיפור הקצר. המדע הבדיוני מבקש להעביר את הקורא קפיצה מחשבתית קטנה. לבצע אקסטרפולציה לרעיון מסוים, למתוח אותו בכיוון כלשהו, ולתהות – מה יקרה אז? אילו תובנות חדשות אפשר ללמוד על העולם ועל האנושות מהמצב החדש הזה? ומה מהן נוכל להשליך בחזרה על החיים הנוכחיים שלנו? לשם כך לא נחוץ תמיד ספר שלם. המהות, הגיבור האמיתי של המסר, הוא הרעיון עצמו – ולכך די בסיפור קצר.

אבל אם הרעיון ארוז באריזה דלה, הקוראים יתקשו לחבב אותו. אחרי הכל גם משוואות פיזיקליות (קרות או חמות) הן רעיון נפלא ומלא פוטנציאל, ובכל זאת הן פחות פופולריות מרוב הספרים – או הסיפורים – המוצלחים. כדי לעבור מרעיון משמעותי לסיפור מוצלח דרושים כלים נוספים: עלילה, יכולת כתיבה משובחת, גורם אנושי שאפשר להתחבר אליו, קורטוב הומור, וכמובן דרמה. סיפורי מדע בדיוני מוצלחים במיוחד רוקחים את הרעיון עם מבחר מכלי ההגשה הללו ויוצרים מהם יחד את התרכיב הנדיר המכונה בלשון חובבי הז'אנר "סנסוונדה" (Sense of Wonder) – תחושה נדירה של התפעמות ופליאה. "חִלְכֵּן היה נִמְזָר" הוא בין הסיפורים הבודדים שהצליחו לעורר בי את את ההרגשה הזאת.

את הסיפור כתבו בני הזוג הסופרים הנרי קטנר וקתרין לוסיל מוּר – שנהגו לכתוב לפעמים יחד תחת שם העט לואיס פאג'ט. נחמד למצוא נוכחות נשית באוסף הסיפורים הנחשב אך הגברי מאוד של "מבחר הסיפורת הבדיונית". למעשה, מור היא אחת משתי הסופרות היחידות שסיפוריהן נכללו באסופה.

הסיפור פורסם ב-1943 והעלילה מתרחשת ברובה שנה קודם לכן. הממדים המד"ביים נמתחים בזמן ובמרחב סביב המציאות הבורגנית היומיומית בפרבר אמריקאי. שֵם הסיפור הוא ציטוט מתוך פואמת הנונסנס "ג'ברווקי" (הפטעוני, בתרגומו הקלאסי לעברית של אהרן אמיר ל"אליס בארץ המראה") של לואיס קרול – וזוג הכותבים מנסה להפיח משמעות בשיר הבלתי ניתן לפענוח:

בְּעֵת בַּשָׁק, וּשְׁלֵי פַחְזָר
בְּאַפְסֵי-חַק סַבְסוּ, מַקְדוּ:
אוֹ אָז חִלְכֵּן הָיָה נִמְזָר
וּמְתֵי-עֲרָן כִּרְדוּ.

משחק ילדים

הסיפור מציג בפנינו את סקוט, ילד בן שבע, ממשפחה אמריקאית מבוססת למדי, שמוצא קופסה מעניינת בדרכו חזרה מבית הספר. במאמץ מסוים הוא מצליח לפתוח אותה ומגלה בה צעצועים לא שגרתיים. למשחקיו מצטרפת אחותו הקטנה, אמה בת השנתיים, והאינטרקציה ביניהם ובין הצעצועים המשונים נמצאת בלב הסיפור.

ההורים עוסקים בתחילה בענייניהם ומניחים לילדים לשחק להנאתם באוצרות שבתיבה. אך עד מהרה הם מבחינים שלא מדובר במשחקים תמימים ומנסים לעמוד על קנקנם, בין השאר בעזרת פסיכולוג ילדים. הפסיכולוג מצביע על האפשרויות מרחיקות הלכת הגלומות במשחקים הללו ובכך סותם את הגולל על תיבת האוצרות, שההורים מחרימים מיד. כעת האבא והאמא רגועים, או לפחות משתדלים להישאר רגועים – ונהנים מילדיהם שחזרו להתנהל כשאר בני גילם. אבל חץ הידע, מתברר, נע בכיוון אחד, והמיומנות שהילדים רכשו לא נגוזה… לעת עתה.

במוקד הסיפור נמצאת ההשפעה שיש למגבלות שאנחנו מחונכים להן על כישורינו ועל האופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם. אגדה אורבנית מוכרת מספרת שפילים ענקים נשארים כבולים בחבל פשוט למוט קטן שנעוץ באדמה, היות שלמדו בקטנותם שהם אינם יכולים להשתחרר ממנו. גם אם זו איננה אמת, הנמשל עדין רלוונטי: המעבר מקטנות לבגרות כרוך בתהליכי חיברות ואינדוקטרינציה שמנחילים לילדים הרכים את תפיסות החברה הסובבת אותם. לאחר שתפיסות משמעותיות נרכשו בשנים שבהן מתקבעים רבים מחיווטי המוח, לא פשוט לשנות אותן.

וכאן נכנסים לתמונה קטנר ומור.

בפן החברתי-פסיכולוגי אנו יכולים לדבר בקלות על הבדלים בתפיסות חברתיות, וברור לנו שנמצא למשל הבדלים בין מי שגדלו בחברה קפיטליסטית-ליברלית לאלה שגדלו בסביבה דתית-שבטית. אבל באותה מידה ברור לנו ששתי התפיסות החברתיות אפשריות, וגם אם הבוגרים יתקשו לעבור מהאחת לשנייה, המכשול היחיד הוא תפיסתי – לא בעיה אובייקטיבית במציאות.

אך  מה באשר למציאות הפיזית? כל עוד אנחנו ילדים, העולם הפיזי סביבנו גמיש, וכמעט הכל אפשרי בו. חוקי הטבע כביכול עדיין אינם חלים עלינו. יחסי הגומלין בין הדמיון למציאות לא נעצרים בגבולות שמכתיבה לנו החברה. כילדים אנחנו מוכנים לקבל את השפעת הדמיון על העולם הפיזי עצמו, על המציאות האובייקטיבית. האם היחס הסלחני שלנו כבוגרים כלפי התפיסה הדמיונית הזאת היא הנכונה, או שמא הצדק היה דווקא עם הילדים שהיינו פעם, ובאמת אפשר להתבונן אחרת על העולם?

קטנר ומור שואלים בדיוק את השאלה הזאת: מה יקרה אם נמצא דרך לאפשר לילדים לחוות הבניה תפיסתית שונה משלנו? נניח – וכאן הכותבים מגייסים לעזרתם תבנית של מסע בזמן מהמדע הבדיוני הקלאסי – שמישהו מעתיד שבו עולם הידע האנושי רחב ועשיר בהרבה מזה שיש לנו כעת, שלח בטעות קופסה תמימה עם צעצועים לימודיים לאמריקה של אמצע המאה ה-20. מה יקרה לילדים שישחקו בהם לתומם? האם נקודת משען פיתגוראית עתידית שכזאת תעניק להם הבנה פיזיקלית שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים כיום, או שמא עדיין תהיה להם אחיזה במציאות שלנו?

אפשר להעז ולהכליל את הרעיון ההבניה השונה והפוטנציאל שבה לשדה החינוך כולו. אולי, רומזים הסופרים, עלינו לחשוב מחדש על הגישות החינוכיות המקובלות. אולי זאת קריאה להשוואה בין היתרונות והחסרונות הטמונים בגישות השבלניות, שמכוונות את הלומדים באופן מהודק מדי לקווי המחשבה של המורים. ואולי אף הצעה לבחון את מוכנותם של מורים והורים לאמץ נקודות מבט חדשות. אחרת, בסופו של דבר, אנחנו עלולים לאבד את הילדים.

"סתם טמבל!"

לבסוף אנחנו מגיעים אל שם הסיפור ואל היצירה שהעניקה לו השראה: שיר הג'אברווקי שקטע מתוכו ציטטתי למעלה. ייחודו של הסיפור, כמדע בדיוני, הוא הבחירה של מור וקטנר להתמקד בנקודת מבטם של ילדים צעירים, בהשראה ישירה מצ'רלס דודג'סון (לואיס קרול) שכתב את יצירותיו החשובות ביותר עבור הילדה אליס לידל ובהשראתה.

אולי כמחווה לסגנונו המוכר של קרול, גם סגנון הכתיבה של השניים רווי הומור דק, שבא לידי ביטוי בעיקר באנלוגיות משעשות ובכתיבה קלילה. דוגמה חביבה אחת היא קטע אירוני קצרצר, שבו הם מצביעים על הישירות המרעננת של ילדים. במקרה הזה ביחס לחנפן הולל:

"'איזו התנהגות ללא רבב! איזה נימוס חסר דופי!' מתרשמות לרוב האלמנה העשירה והבלונדינית הצעירה. ההערות שבפי הגבר נעימות פחות. אבל הילד יורד מיד לשורש העניין.

'סתם טמבל!'" (ע' 228)

קטנר ומור לא מסתפקים כמובן רק ברמיזות סגנוניות לקרול, אלא גם הופכים אותו ואת הילדה אליס החביבה עליו לדמויות בסיפור. תיבת משחקים אחרת מהעתיד הגיע גם לידיה של אליס הצעירה, באמצע המאה ה-19, וממנה קרול העתיק את השיר, בלי להבין אותו. לקראת סוף הסיפור הם אף מביאים פירוש אפשרי לשיר, כמערך של הוראות והסברים פיזיקליים שדורשים חשיבה מסוג שונה לגמרי מזאת שלנו. אם נרצה, זוהי נוסחה המאפשרת לכופף את המציאות המוכרת לנו. קו העלילה הנוסף הזה הוא סגירת מעגל שמעניקה מעין אמינות על-זמנית לסיפור הנוכחי, ופותחת פתח לסיפור גדול בהרבה: מי יודע כמה סקוטים ואמות קיבלו תיבות אוצר דומות לאורך הדורות, ומה הם עשו בהן.

עניין אחרון, שבו  נראה שקטנר ומור הקדימו את זמנם באופן מרשים, הוא הפוטנציאל הממכר של מסכים. אינני יודע – אולי ילדים יכלו לשבת שעות ארוכות גם מול בובת עץ או פאזל משומש. אבל נראה שזמן הבילוי עם הצעצוע עולה ביחס ישר לאינטראקטיביות שלו ולמגוון המשתנה שהוא מצליח לספק. כבר בשנות ה-40 חזו קטנר ומור את משחקי המחשב באופן מדויק למדי – לא פחות מהמקראה המאוירת לעלמה הצעירה של ניל סטיבנסון בספרו "תור היהלום". בכלל זה הם ניחשו את פוטנציאל ההשפעה של הטכנולוגיה הזאת על הילדים. מעניין לראות שלתפיסתם די היה בשלושה שבועות כדי לאפשר את אותו "תכנות מחדש" של הילדים – הרף עין לעומת האינטראקציה שלנו מגיל צעיר עם שלל המסכים הסובבים אותנו. ובנקודה הזאת קשה שלא לסיים בהרהור פסימי מעט: אולי הצדק עימם?