אש על פני תהום / ורנור וינג'י

מגב הספר: מתוך ארכיב עתיק יומין פורץ כוח על אפל ואימתני, המטיל גלקסיה שלמה אל מערבולת אירועים ואל מלחמת כל-בכול. ברחבי היקום המוכר על רבדיו השונים פורצת השואה ומותירה אחריה הרס וחורבן. ציווילזציות בנות אלפי שנים קורסות תחת המתקפה, גזעים תבוניים נכחדים, היסטוריות ומיתולוגיות נשכחות ושוקעות אל תהום הנשייה.
ג'והנה וג'פרי אולסנדוט, שני ילדים בני אנוש, ננטשים על כוכב רחוק במעמקי האטיות, שם יגלו גזע זר ומוזר של חייזרים דמויי כלבים ותבוניים היוצרים תרבות שונה ואכזרית, אך בה במידה אנושית ומוכרת. מה שג'והנה וג'פרי אינם יודעים הוא שבהגיעם לכוכב הלכת הנידח, הם הביאו עמם את המפתח להבסת השואה.
ראוונה ברגסנדוט יוצאת במסע מלא גבורה החוצה את גבולות היקום המוכר במטרה להציל משהו מתרבויות המרחב-שמעבר אשר טרם ספגו את נחת זרועה של השואה.
בסיפור הרפתקה פאן גלקטי, חובק יקום, גזעים, קרבות חלל וחייזרים, שוזר ורנור וינג'י ביד אומן את סיפורם של גיבוריו, ומוביל אותם מארבע קצוות תבל לעבר העימות הסופי והמכריע אשר תוצאותיו ישפיעו על יקום שלם של גזעים ותרבויות.

הקדמה

איך להסביר? איך לתאר? הלוא אפילו נקודת המבט היודעת-כול תתחלחל.

כוכב בודד, אדמדם ועמום. סחופה תלושה של אסטרואידים וכוכב לכת בודד, דומה יותר לירח. בתקופה זו תלה הכוכב בסמוך למישור הגלקטי, ממש מעבר למרחב-שמעבר. המבנים שעל פני השטח לא נראו בעין בלתי מזוינת, לאחר שנכתשו לרגוליט במהלך עידנים. האוצר היה חבוי הרחק מתחת לפני הקרקע, מתחת למערכת מעברים, בחדר בודד מלא בשחור. מידע בדחיסות קוואנטית, בלתי ניזוק. אולי חמישה מיליארד שנים חלפו מאז אבד הארכיב הזה לרשתות.

קללת קבר המומיה, דימוי משעשע מהפרה-היסטוריה של המין האנושי עצמו שאבדה בטרם תחילת הזמן. הם צחקו כשאמרו את זה, צחקו באושר למראה האוצר… ואף-על-פי-כן היו נחושים בדעתם לנקוט במידת הזהירות. הם יחיו כאן שנה או חמש, הקבוצה הקטנה מסטראום, מתכנתי הארכיאולוגיה, משפחותיהם ובית הספר הנלווה. שנה עד חמש די יהיה בהן להכין את הפרוטוקולים באופן ידני, לגרד את פני השטח ולזהות את מקור האוצר בחלל ובזמן. ללמוד סוד או שניים שיהפכו את ממלכת סטראומלי לעשירה. וכשיסיימו, הם ימכרו את מיקום הארכיון. אולי יבנו קישור לרשת (אבל זה היה מסוכן יותר – הם היו מעבר למרחב-שמעבר כאן. מי יודע איזה כוח עלול לחטוף את מה שמצאו).

אז עכשיו היה יישוב זעיר, והם קראו לו המעבדה העליונה. לאמיתו של דבר לא היו שם אלא בני אנוש המשחקים בספרייה ישנה. זה היה אמור להיות בטוח, תוך שימוש במיכון שלהם עצמם, נקי ונעים. הספרייה הזו לא הייתה יצור חי, ואפילו לא רדופת מיכון (דבר שעלול לרמז כאן על משהו מעבר, הרבה מעבר לאנושי). הם יסתכלו, יבררו ויבחרו, וייזהרו שלא להיכוות… בני אנוש שמציתים מדורות ומשחקים באש.

הארכיב יֵדע את המיכון. מבני מידע הוקמו, תוכניות מתאר יושמו. רשת מקומית הוקמה, מהירה יותר מכל דבר שהיה קיים בסטראום, אך בטוחה ללא ספק. צמתי מידע הוספו ושונו על-פי תוכניות מתאר אחרות. הארכיב היה מקום ידידותי, עם סולמות של מפתחות תרגום שהובילו אותם קדימה. סטראום עצמה תתפרסם בזכות זה.

שישה חודשים חלפו. שנה.

נקודת המבט היודעת-כול. לא מודעת לעצמה, למעשה. מודעות עצמית היא עניין שמפריזים מאוד בערכו. רוב סוגי המיכון עובדים טוב יותר כחלק משלם, וגם אם הם בעלי חוזק אנושי, אין להם צורך בידיעה עצמית.

אבל הרשת המקומית במעבדה העליונה התעלתה – כמעט בלי שבני האנוש יבחינו בכך. התהליכים שעובדו בצמתי המידע היו מורכבים, מעבר לכל דבר שהיה יכול להתקיים על המחשבים שהביאו איתם בני האנוש. המכשירים החלושים הללו שימשו כעת רק כקצוות הקדמיים של המכשירים שצוינו בתוכניות המתאר. לתהליך הייתה יכולת להגיע למודעות עצמית… ומדי פעם גם צורך בכך.

"אסור לנו".

"לדבר כך?"

"לדבר בכלל".

הקישור ביניהם היה פתיל, בקושי יותר מהקו הדק המקשר בין אדם אחד לאחר. אבל זו הייתה דרך אחת לחמוק מההשגחה של הרשת המקומית, והדבר כפה על כל אחד מהם מודעות נפרדת. הם נסחפו מצומת מידע אחד למשנהו, השקיפו מתוך מצלמות שהורכבו בשדה הנחיתה. פריגטה חמושה וספינת מטען ריקה היו כל מה שנח שם. עברו שישה חודשים מאז חודשה האספקה. צעד בטיחות שהוצע על-ידי הארכיב, תכסיס שאפשר את הפעלת המלכודת. מפרפרים, מפרפרים. אנחנו חיות בר שאסור להן להיקלט על-ידי ההשגחה, על-ידי הכוחות העתידים לשלוט בקרוב. בצמתים מסוימים הם התכווצו לקוטן וכמעט זכרו את האנושות, הפכו להדים…

"בני אנוש מסכנים, הם ימותו".

"אנחנו המסכנים, אנחנו לא נמות".

"אני חושב שהם חושדים. סייאנה וארן, בכל מקרה". היה היינו פעם עותקים של שני אלה. היה היינו כאלה, לפני שבועות אחדים בלבד, כשהארכיאולוגים הפעילו את התוכניות ברמת האגו.

"מובן שהם חושדים, אבל מה הם יכולים לעשות? הם עוררו רשע עתיק. עד שיהיה מוכן, הוא יזין אותם בשקרים, בכל מצלמה, בכל תשדורת מהבית".

המחשבה פסקה לרגע בזמן שצל חלף על פני צמתי המידע שבהם השתמשו. ההשגחה כבר הייתה גדולה מכל דבר אנושי, גדולה יותר מכפי שבני אנוש יכלו לדמיין. אפילו צלה היה דבר-מה על אנושי, אל הסוקר את השטח בחיפוש אחר חיות בר טורדניות.

ואז חזרו רוחות הרפאים והשקיפו על פני חצר בית הספר התת-קרקעי. כל-כך בטוחים בעצמם היו בני האנוש, כפר קטן הם הקימו להם כאן.

"ובכל זאת", חשב זה בעל התקווה, שתמיד חיפש את דרכי המפלט המטורפות, "אנחנו לא אמורים להתקיים. הרֶשַע היה אמור למצוא אותנו זה מכבר".

"הרשע צעיר, בקושי בן שלושה ימים".

"ובכל זאת. אנחנו קיימים. זה מוכיח משהו. בני האנוש מצאו יותר מאשר רשע גדול בארכיב הזה".

"אולי הם מצאו שניים".
"או נוגדן". מה שלא יהיה, מלבד זאת, ההשגחה החמיצה כמה דברים ופירשה אחרים בצורה שגויה. "כל עוד אנו קיימים, בזמן שאנו קיימים, עלינו לעשות מה שנוכל". רוח הרפאים התפרש על פני תריסר תחנות עבודה והראה לעמיתו נקודת מבט במורד מנהרה ישנה, הרחק ממכשירי אנוש. במשך חמישה מיליארד שנה היא הייתה נטושה, נטולת אוויר ואור. שני בני אנוש עמדו שם בחושך, קסדותיהם נוגעות זו בזו. "רואה? סייאנה וארן זוממים. גם אנחנו יכולים".

האחר לא השיב במילים. עגמומיות. אז בני האנוש זוממים, מסתתרים בחשכה שחשבו שאינה נצפית. אבל כל דבר שאמרו הועבר ללא ספק אל ההשגחה, ולו רק באמצעות האבק שדבק בכפות רגליהם.

"אני יודע, אני יודע. ובכל זאת, אתה ואני קיימים, וגם זה אמור להיות בלתי אפשרי. אולי ביחד נוכל להגשים דבר בלתי אפשרי עוד יותר". אולי נוכל לפגוע ברשע שאך זה נולד כאן.

משאלה והחלטה. השניים ערפלו את מודעותם על פני הרשת המקומית, נמוגו אל הקלוש בצבעי המודעות. ובסופו של דבר הייתה תוכנית, הונאה – חסרת תועלת אם לא יוכל כל אחד מהם בנפרד להעביר ידיעה אל החוץ. האם עוד נותר זמן לכך?

ימים חלפו. עבור הרשע שגדל במכונות, כל שעה הייתה ארוכה יותר מכל הזמן שלפני כן. כעת היה הרך הנולד רחוק כדי פחות משעה מפריחתו הגדולה, התפשטותו הוודאית על פני החלל הבין-כוכבי.

בקרוב יהיה ניתן להיפטר מבני האנוש המקומיים. כבר עכשיו הם היוו מטרד, גם אם מטרד משעשע. כמה מהם ממש חשבו להימלט. במשך ימים הם עסקו באכסון ילדיהם בשינה קרה ובהעמסתם על ספינת המטען. "הכנות לעזיבה שגרתית", כך תיארו את המהלך בתוכניותיהם. במשך ימים התאימו את ספינת המטען מחדש – מאחורי מסך של שקרים שקופים. כמה מבני האנוש הבינו שהדבר שעוררו עלול להביא עליהם את סופם, עלול להביא את סופה של ממלכת סטראום שלהם. היה תקדים לאסונות שכאלה, סיפורים על גזעים ששיחקו באש ונשרפו בשל כך.

איש מהם לא ניחש את האמת. איש מהם לא ניחש את הכבוד שנפל בחלקם, את העובדה שהם שינו את עתידן של אלף מיליון מערכות שמש.

השעות פחתו עד שהיו לדקות, הדקות לשניות. וכעת ארכה כל שנייה כמו כל הזמן שקדם לה. הפריחה הייתה כל-כך קרובה כעת, כה קרובה. השלטון ששרר לפני חמישה מיליארד שנים יוחזר למקומו, והפעם גם יישאר על כנו. רק דבר אחד היה חסר, ולא היה לו שום קשר לבני האנוש ולמזימותיהם. בארכיב, עמוק בתוכניות המתאר, היה אמור להיות קצת יותר. במהלך מיליארדי שנים, ייתכן שמשהו הלך לאיבוד. הרך הנולד חש את כל כוחות העבר שלו, בכוח… אולם היה אמור להיות משהו נוסף, דבר-מה שהוא למד בנפילתו, או משהו שהושאר מאחור על-ידי אויביו (אם היו לו אי-פעם אויבים).

שניות ארוכות בסריקת הארכיבים. היו פערים, מִסְכָמים שניזוקו. חלק מהנזק נגרם מזוקן…

בחוץ, ספינת המטען והפריגטה התרוממו משדה הנחיתה, נוסקות בכוח מנועי על-כבידה דוממים מעל מישורי האפור-על-אפור, חורבות בנות חמישה מיליארד שנים. כמחצית מבני האנוש היו על גבי הספינות הללו. ניסיון הבריחה שלהם מוסתר בקפידה כה רבה. המאמץ היה נסבל עד עתה. טרם הגיע הרגע לפריחה, ובני האנוש עדיין יכלו להביא תועלת כלשהי.

מתחת לרמת המודעות העליונה, נטיותיו הפרנואידיות התרוצצו במאגרי המידע של בני האנוש. בודק, רק כדי להיות בטוח. רק כדי להיות בטוח. הרשת המקומית הישנה ביותר של בני האנוש השתמשה בחיבורים במהירות האור. אלפי מיקרו שניות הוצאו (בוזבזו) בקפיצות על פניה, במיון הפרטים הטריוויאליים… עד שלבסוף התגלה פריט אחד מדהים:

מצאי: מכל מידע קוואנטי, כמות (1) , הועמס על הפריגטה מאה שעות קודם לכן.

וכל תשומת לבו של הרך הנולד הוסבה אל כלי הטיס הנמלטים. מיקרובים, אולם לפתע פתאום, ממאירים. איך זה ייתכן? מיליון לוחות זמנים הוזזו קדימה פתאום. פריחה מוסדרת לא באה בחשבון כעת, ולכן לא היה עוד צורך בבני האנוש שנותרו במעבדה.

השינוי היה קטן על אף כל חשיבותו הקוסמית. עבור בני האנוש שנותרו במקום, רגע של אימה, בהתבוננם במכשיריהם, כשקלטו שכל פחדיהם נכונים (ולא הבינו עד כמה נוראה עוד יותר הייתה האמת לאמיתה).

חמש שניות, עשר שניות, שינוי רב יותר מאשר בעשרת אלפים שנות תרבות אנוש. מיליארד טריליון מבנים, טחב מתעקל מכל קיר, בונה מחדש את מה שהיה סתם על-אנושי. זה היה רב עוצמה כמו פריחה נאותה, אם גם לא מכוונן באותה מידה של דקוּת.

ולעולם לא לשכוח את הסיבה לחיפזון: הפריגטה. היא עברה להינע רקטות, מטיחה את עצמה בפזיזות מעל ספינת המטען המדשדשת. איכשהו, המיקרובים הללו ידעו שהם מצילים יותר מאשר את עצמם. לספינת המלחמה היה מחשב הניווט המשובח ביותר שיכלו המוחות הקטנים הללו לייצר. אבל יעברו עוד שלוש שניות עד שהוא יוכל לבצע את זינוק הינע-העל הראשון.

לכוח החדש לא היו כלי נשק על פני השטח, שום דבר חוץ מלייזר תקשורת. זה לא היה יכול להמיס אפילו פלדה בטווח שבו נמצאה הפריגטה. בכל זאת, הלייזר כוון, מכוונן בנימוס אל תדר המקלט של ספינת המלחמה הנמלטת. שום תגובה. בני האנוש ידעו מה עשויה תקשורת שכזו להביא עמה. אור הלייזר הבהב פה ושם על פני השלדה, מאיר משטחים חלקים וחיישנים כבויים, מחליק על פני חישורי הינע-העל של הספינה. מחפש, חוקר. הכוח מעולם לא טרח לחבל בשלדה החיצונית, אבל זו לא הייתה בעיה. אפילו למכונה הגסה הזו היו אלפי חיישני רובוט פזורים על פני צדה החיצוני, מדווחים על מצב הספינה ועל הסכנות הצפויות לה, מפעילות תוכנות עזר. רובן היו כבויות כעת, והספינה טסה בעיוורון כמעט מוחלט. הם חשבו שבכך שלא יתבוננו יוכלו להיות בטוחים.

בעוד שנייה אחת והספינה תגיע למרחב הבין-כוכבי הבטוח.

הלייזר הבהב על חיישן כשל, שדיווח על שינויים קריטיים באחד מחישורי הינע-העל. לא היה ניתן להתעלם מהפרעותיו ועדיין להצליח בזינוק הכוכבי. הפרעה התקבלה. שגרת הפרעה מופעלת, מחפשת, מקבלת עוד אור מהלייזר שמתחת… דלת כניסה אחורית אל צופן הספינה, שהושתלה כאשר הרך הנולד השחית את ציוד הקרקע של בני האנוש…

…והכוח היה על הסיפון, כשבאמתחתו אלפיות שנייה ספורות. סוכניו – אפילו לא שווי ערך לבני אנוש, בחוֹמרה הפרימיטיבית הזו – דהרו לאורך מיכון הספינה, מכבים, מבטלים. לא יהיה זינוק. מצלמות בגשר הספינה הראו עיניים מתרחבות, תחילתה של צרחה. בני האנוש ידעו, ככל שאימה יכולה להתקיים בשבריר שנייה.

לא יהיה זינוק, אולם הינע-העל כבר היה מחויב. יהיה ניסיון זינוק, שנדון לכישלון ללא הבקרה האוטומטית. פחות מחמש אלפיות השנייה עד פלט הזינוק, המפולת המכנית ששום תוכנה לא יכלה לעדן. סוכניו של הרך הנולד השתלבו בכל מקום במחשבי הספינה, מנסים לשווא לבצע כיבוי. קרוב לשניית אור משם, מתחת לפסולת האפורה של המעבדה העליונה, הכוח היה יכול רק לצפות. כך. הפריגטה תושמד.

כל-כך אטי וכל-כך מהיר. שבריר שנייה. האש התפשטה מלב הפריגטה, משמידה סכנה וסיכוי כאחד. במרחק מאתיים אלף קילומטרים ביצעה ספינת המטען הגמלונית את זינוק הינע-העל שלה ונעלמה מהעין. הרך הנולד בקושי הרגיש. אז כמה בני אנוש נמלטו. שהיקום ייקח אותם.

בשניות שלאחר מכן חש הרך הנולד… רגשות? דברים שהיו יותר, ופחות, ממה שבן אנוש עשוי לחוש. ננסה רגשות:

התעלות. הרך הנולד ידע שישרוד כעת.

אימה. עד כמה קרוב היה למות פעם נוספת.

תסכול. אולי החזק מכולם, הקרוב מכולם להד האנושי הקלוש שלו. דבר-מה בעל משמעות מת עם הפריגטה, משהו מתוך הארכיב הזה. זיכרונות נמשו מההקשר, נבנו מחדש. מה שאבד היה יכול להפוך את הרך הנולד לרב עוצמה עוד יותר… אבל סביר יותר להניח שהיה רעל קטלני. אחרי הכול, הכוח הזה התקיים פעם במרחב-שמעבר, ואז הופחת עד שהיה לאין ולאפס. ייתכן שמה שאבד היה הסיבה.

חשד. הרך הנולד לא היה צריך ללכת שולל כך. לא אחרי בני אנוש פשוטים. הרך הנולד הזדעזע כולו בבחינה עצמית ובחרדה. כן, היו נקודות עיוורות, שהושתלו בקפידה מלכתחילה, ולא על-ידי בני האנוש. שניים נולדו כאן. הוא עצמו… והרעל, הסיבה לנפילתו אי אז. הרך הנולד בחן את עצמו כפי שלא עשה מעולם, ביודעו מה לחפש כעת. משמיד, מטהר, מחפש אחר סימנים לרעל, ומשמיד שוב.

רווחה. תבוסה הייתה כה קרובה, אבל כעת…

דקות ושעות חלפו. המרחב העצום של הזמן הנדרש לבנייה גשמית: מערכות תקשורת, תעבורה. הלך רוחו של הכוח החדש התרכך, נרגע. בן אנוש היה עשוי לכנות את התחושה ניצחון, ציפייה. רעב פשוט היה מדויק יותר. מה עוד דרוש כשאין אויבים?

הרך הנולד הביט על פני הכוכבים ותכנן. הפעם יהיו פני הדברים שונים.

חלק ראשון

אחת

השינה הקרה כשלעצמה הייתה נטולת חלומות. שלושה ימים קודם לכן הם התכוננו לעזוב, ועכשיו הם היו כאן. ג'פרי הקטן התלונן על כך שהחמיץ את כל ההתרגשות, אבל ג'והנה אולסנדוט שמחה שישנה. היא הכירה כמה מהמבוגרים בספינה השנייה.

עכשיו ריחפה ג'והנה בין שורות הישנים. שיורת חום מהמקררים הפכה את החשכה ללוהטת כתופת. טחב אפור דמוי שחין צמח על הקירות. תיבות השינה הקרה היו ארוזות בצפיפות, עם מעברי ריחוף צרים מדי כל עשר שורות. היו מקומות שרק ג'פרי היה יכול להגיע אליהם. שלוש מאות ותשעה ילדים שכבו שם, כל הילדים מלבדה ומלבד אחיה ג'פרי.

תיבות השינה היו דגמי בית חולים פשוטים. עם אוורור ותחזוקה הולמים, הם היו מחזיקים מעמד מאה שנים, אבל…. ג'והנה מחתה את פניה והביטה בצג התיבה. כמו רוב אלה שבשורות הפנימיות, זו הייתה במצב רע. במשך עשרים יום היא שמרה את הילד שבפנים מושהה בבטחה, וסביר להניח שתהרוג אותו אם יישאר שם עוד יום אחד. מעברי הקירור של התיבה היו נקיים, אבל היא שאבה אותם שוב – יותר תפילה למזל מאשר תחזוקה נאותה.

זו לא הייתה אשמתם של אימא ואבא, אם כי ג'והנה חשדה שהם מאשימים את עצמם. הבריחה נערכה באמצעים שעמדו לרשותם, ברגע האחרון, כשהניסוי הפך מרושע. צוות המעבדה העליונה עשה כל שביכולתו כדי להציל את ילדיהם ולהגן עליהם מפני אסון נורא עוד יותר. ואפילו כך, דברים יכלו להסתדר אילו –

"ג'והנה! אבא אומר שאין עוד זמן. הוא אומר לגמור מה שאת עושה ול'לות לכאן". ג'פרי תחב את ראשו במורד הפתח וצעק אליה.

"בסדר!" היא לא צריכה להיות כאן בכלל. לא היה עוד שום דבר שביכולתה לעשות למען חבריה.

טאמי וג'יסק ומגדה… הו, בבקשה תהיו בסדר. ג'והנה משכה את עצמה דרך מעבר הריחוף, כמעט התנגשה בג'פרי שהגיע מהכיוון השני. הוא תפס בידה ונצמד אליה בזמן שהם ריחפו לעבר הפתח. ביומיים האחרונים הוא לא בכה, אבל הוא איבד את רוב העצמאות שרכש בשנה האחרונה. עכשיו עיניו היו פעורות לרווחה. "אנחנו יורדים קרוב לקוטב הצפוני, לפי כל האיים והקרח הזה".

בתא שמעבר לפתח, הוריהם החלו לחגור את עצמם. הסוחר ארן אולסנדוט הרים את מבטו לעברה וחייך. "היי, ילדונת. שבי לך. ננחת תוך פחות משעה". ג'והנה חייכה בחזרה, כמעט נתפסת להתלהבותו. אם להתעלם מערמות הציוד המוטלות באי-סדר וצחנת עשרים ימי הסגר, אבא נראה נועז לא פחות מכל סיפור הרפתקאות. האור מחלונות התצוגה נצץ על תפרי חליפת הלחץ שלו. הוא בדיוק חזר מבחוץ.

ג'פרי דחף את עצמו על פני התא, מושך את ג'והנה מאחוריו. הוא חגר את עצמו לרשת שבינה לבין אמם. סייאנה אולסנדוט בדקה את הרצועות שלו ולאחר מכן את אלה של ג'והנה. "זה יהיה מעניין, ג'פרי. אתה תלמד משהו".

"כן, כל מה שיש ללמוד על קרח". הוא אחז בידה של אימא עכשיו.

אימא חייכה. "לא היום. אני מדברת על הנחיתה. זה לא יהיה כמו אי-כבידה או בליסטית". האי-כבידה מתה. אבא פשוט ניתק את המעטפת מספינת המטען. הם לעולם לא היו מצליחים להנחית את כל העסק על מבער אחד.

אבא עשה משהו עם אוסף הבקרים שחיווט למערכת המידע שלו. גופיהם שקעו אל תוך הרשת. מסביבם חרקה מעטפת המטען, ותמוכות החיזוק לתיבות השינה גנחו והשמיעו קולות נפץ. משהו קרקש והלם בעת ש"נפל" לאורך המעטפת. ג'והנה העריכה שהם נעים בערך בכבידה אחת.

מבטו של ג'פרי חלף מתצוגת החוץ אל פני אמו ובחזרה. "אז איך זה?" הוא נשמע מסוקרן, אבל היה רעד בקולו. ג'והנה כמעט חייכה. הוא ידע שמסיחים את דעתו וניסה ללכת עם זה.

"זו תהיה נחיתת רקטות טהורה, מונעת בדחף כמעט לאורך כל הדרך. רואה בחלון האמצעי? המצלמה הזו מתבוננת ישר למטה. אתה ממש יכול לראות שאנחנו מאטים". באמת היה אפשר לראות זאת. ג'והנה העריכה שהם לא היו יותר ממאתיים קילומטרים מעל הקרקע. ארן אולסנדוט השתמש ברקטה הצמודה לקצה האחורי של מעטפת המטען כדי להחניק את כל מהירות המסלול שלהם. לא הייתה שום אפשרות אחרת. הם נטשו את ספינת המטען, עם מנועי האי-כבידה והינע-העל שלה. היא הביאה אותם עד כאן, אבל בקרת המיכון שלה הידרדרה והלכה. היא ריחפה לאורך המסלול שלהם, מתה, כמה מאות קילומטרים מאחוריהם.

כל שנותר להם הייתה מעטפת המטען. בלי כנפיים, בלי אי-כבידה, בלי מיגון אווירי. המעטפת הייתה קרטון ביצים במשקל מאה טונות שאוזנה על מבער בודד.

אימא לא תיארה את זה בדיוק כך באוזני ג'פרי, אם כי מה שהיא אמרה היה אמת. בדרך כלשהי נראה שהיא הצליחה לגרום לג'פרי לשכוח את הסכנה. סייאנה אולסנדוט הייתה ארכיאולוגית וסופרת מדע פופולרי בממלכת סטראומלי, לפני שהם עברו למעבדה העליונה.

אבא ניתק את הסילון והם היו בנפילה חופשית שוב. ג'והנה חשה גל של בחילה. במצב רגיל היא מעולם לא לקתה במחלת חלל, אבל זה היה שונה. תמונת האדמה והים בחלון התחתון גדלה בהתמדה. היו רק כמה עננים פזורים. קו החוף היה מתווה לא מוגדר של איים, מיצרים ומפרצים. צבע ירוק כהה התפשט לאורך החוף ועל פני הבקעות, מצטלל לשחור ואפור בהרים. שלג – ומן הסתם הקרח של ג'פרי – היה פזור בטלאים ובקשתות. הכול היה יפה כל-כך… והם נפלו ישר לתוך זה!

היא שמעה דפיקה מתכתית כנגד מעטפת המטען בזמן שסילוני הכיוון הפכו את כלי הטיס שלהם, מיישרים את הסילון העיקרי כלפי מטה. החלון הימני הציג את הקרקע כעת. המבער נדלק שוב, בעוצמה של כבידה אחת לערך. קצה התצוגה התכהה בהילת הבעירה. "וואו", אמר ג'פרי. "זה כמו מעלית, למטה, למטה, למטה ו…" מאה קילומטר כלפי מטה, לאט מספיק כדי שהכוחות האוויריים לא יקרעו אותם לגזרים.

סייאנה אולסנדוט צדקה. זו הייתה דרך חדשנית להנמיך מהקפה מסלולית, דרך שלא הייתה מועדפת בכל נסיבות רגילות כלשהן.

היא בהחלט לא נכללה בתוכניות הבריחה המקוריות. הם היו אמורים לפגוש את הפריגטה של המעבדה העליונה – ואת כל המבוגרים שיכלו להימלט מהמעבדה העליונה, וכמובן, המפגש נועד להיערך בחלל, העברה קלה. אבל הפריגטה אבדה כעת, והם היו לבדם. עיניה פנו בעל כורחן אל חלק המעטפת שהשתרע מאחורי הוריה. הגוון המוכר היה שם. זה נראה כמו פטרייה אפורה… שצמחה מתוך הקיר הקראמי הנקי של המעטפת. הוריה לא הרבו לדבר על זה אפילו עכשיו, מלבד כדי להשתיק את שאלותיו של ג'פרי, אבל ג'והנה שמעה אותם פעם, כשחשבו שהיא ואחיה נמצאים בקצה המרוחק של המעטפת. קולו של אבא כמעט התייפח בזעם: "כל זה לשווא!" הוא אמר בשט. "יצרנו מפלצת ואז ברחנו, ועכשיו אנחנו אבודים בתחתית"… וקולה של אימא, רך עוד יותר: "בפעם האלף, ארן, לא לשווא. יש לנו את הילדים". היא נופפה לעבר החספוס שהתפשט על פני הקיר. "ובהתחשב בחלומות… בהוראות שהיו לנו… אני חושבת שזה הדבר הטוב ביותר שיכולנו לקוות לו. בדרך כלשהי, אנו נושאים את התשובה לכל הרשע שהתחלנו". ואז ג'פרי ניתר ברעש על פני החלל, מכריז על כניסתו שתתרחש בעוד רגע, והוריו השתתקו. ג'והנה לא הצליחה לאזור את האומץ הדרוש כדי לשאול אותם על כך. היו דברים משונים במעבדה העליונה, ולקראת הסוף כמה דברים שנשאו אימה שקטה. אפילו אנשים שלא היו בדיוק כשהיו.

דקות חלפו. הם היו עמוק בתוך האטמוספרה כעת. המעטפת זמזמה מכוח זרם האוויר – או ממערבולת הסילונים? אך העניינים היו יציבים דיים כדי שג'פרי יתחיל להיות חסר מנוח. רוב הנוף שמתחת נעלם בידי האוויר הבוהק שסבב את המבער. השאר היה ברור ומפורט יותר מכל מה שראו מהמסלול. ג'והנה תהתה כמה פעמים נערך ביקור ראשון בעולם, עם כל-כך מעט גישוש ותצפית. לא היו להם מצלמות טלסקופיות ולא גשושות.

מבחינה פיזית, כוכב הלכת היה קרוב לאידיאל האנושי – מזל טוב להדהים לאחר כל הרע.

זה היה גן עדן בהשוואה לסלעים חסרי האוויר שהיו מקום המפגש המקורי.

מצד שני, היו כאן חיים תבוניים. מן המסלול הם יכלו לראות כבישים ועיירות. אבל לא הייתה כל עדות לתרבות טכנולוגית. לא היו כל סימנים לכלי טיס או רדיו או מקורות כוח רבי עוצמה.

הם נחתו בפינה דלת אוכלוסין של היבשת. עם קצת מזל לא יהיה שם איש שיראה את נחיתתם בין הגאיות הירוקים והפסגות הלבנות-שחורות – וארן אולסנדוט יוכל להטיס את המבער עד לקרקע בלי לחשוש מפגיעה ביותר מאשר יער ועשב.

איי החוף החליקו על פני החלון. ג'פרי צעק, הצביע. זה נעלם כעת, אבל גם היא ראתה את זה. על אחד האיים ניצב מצולע לא שווה של קירות וצללים. זה הזכיר לה טירות מעידן הנסיכות בנייג'ורה.

היא יכלה לראות עצים נפרדים כעת, צלם ארוך באור השמש המתלכסן. רעם המבער היה רם יותר מכל דבר ששמעה מימיה. הם היו עמוק באטמוספרה, והם לא התרחקו מהצליל.

"המצב מסתבך", צעק אבא. "ואין תוכנות כדי לתקן אותו… לאן, אהובה?"

אימא הביטה חליפות בין חלונות התצוגה. עד כמה שג'והנה ידעה, הם לא יכלו להזיז את המצלמות או להקצות חדשות למשימה. "… הגבעה הזו, מעל קו העצים, אבל… אני חושבת שראיתי להקה של חיות בורחת מהפיצוץ ב… צד המערבי".

"כן", צעק ג'פרי. "זאבים". ג'והנה קלטה רק מראה חטוף של הכתמים הנעים.

הם היו בריחוף מלא כעת, אולי אלף מטרים מעל לפסגות הגבעות. הרעש היה מכאיב, מתמשך. דיבור נוסף היה בלתי אפשרי. הם נסחפו לאטם על פני הנוף, באופן חלקי כדי לסרוק את השטח, בחלקו כדי להימנע ממשב האוויר הבוער שעלה סביבם.

פני השטח נראו כמתגלגלים יותר מאשר מסולעים, וה"עשב" נראה טחוב. עדיין, ארן אולסנדוט היסס. המבער הראשי תוכנן להתאמת מהירות אחרי זינוקים בין-כוכביים. הם יכלו להיתלות כך לפרק זמן לא קצר. אבל כשהם יֵרדו, כדאי שזה ייעשה כראוי. היא שמעה את הוריה דנים בכך – כשג'פרי עבד עם תיבות השינה הקרה ולא היה בטווח שמיעה. אם יהיו יותר מדי מים בקרקע, הנתז יהפוך לתותח קיטור שינקב את המעטפת. נחיתה בין עצים תישא בחובה כמה יתרונות מפוקפקים, אולי יינתן להם ריכוך מסוים ומרחק מהנתז. אבל כעת הם הלכו על מגע ישיר. לפחות יוכלו לראות היכן הם נוחתים.

שלוש מאות מטר. אבא גרר את קצה המבער דרך מעטה הקרקע. הנוף הרך התפוצץ. שנייה לאחר מכן רעדה ספינתם על עמוד של קיטור. המצלמה המכוונת כלפי מטה גוועה. הם לא נסוגו ולאחר רגע החבטה נחלשה. המבער חרך דרך משטח המים, או כפור העד, שנח מתחתם. אוויר התא התחמם בהתמדה.

אולסנדוט הוריד אותם לאט, תוך שימוש במצלמות הצד ובקולות הנתז כמנחים. הוא ניתק את המבער. הייתה נפילה מפחידה של חצי שנייה, ואז נשמע צליל יתדות המפגש החובטות בקרקע. הם התייצבו ואז צד אחד גנח, ושקע במקצת.

דממה, מלבד החום המצלצל ברחבי החלל הפנימי. אבא הביט במד הלחץ המאולתר שלהם. הוא חייך אל אימא. "אין שבר. אני מתערב שאני יכול להרים את הבובה הזו שוב".