רגע, את אלה כבר קראת?

8 תגובות

  1. קראתי והתענגתי מכל עמוד ועמוד. סוף סוף מד"ב קשה אמיתי, כמו שצריך. את הדואל"ים דווקא קראתי, אם כי חלקם היו לי ממש מיותרים.
    בקיצור – כן ירבו.

  2. ספר מצוין.מד"ב קשה, קריא ומתורגם היטב הוא מצרך נדיר לאחרונה. אני מקווה שיתורגם גם ספר ההמשך, באותה איכות (
    בביקורת עליו כדאי גם לזכור שהוא יצא בתחילת שנות ה-90: כל נושא האימיילים, פורומים בלוגים וכו' היה עדיין בגדר מד"ב, ומה שנראה במבט ראשון כ"רשימת דוא"לים אינסופית" מנקודת ביקורת של עולם הטוקבקים של היום – הוא אחד מגורמי המשיכה בספר (עבורי לפחות) כשמתייחסים לשנת ההוצאה. הרי זו (בין השאר) גדולתו של המדע בדיוני – היכולת לחזות את העתיד…

    ***הערה: אני לא מתייחס לזמן המדויק של המצאת הדוא"לים, הפורומים וקבוצות הדיון, אלא למהפכה החברתית שחוללו רק בשנים האחרונות (ע"ע איש השנה (you!) של ניוזווק? טיימס? לא זוכר בדיוק).

  3. מפתיע למצוא ספר מדע בדיוני כל כך הגותי בבסיסו. שאלות פילוסופיות על תרבות ומהותה. התייחסות לתאוריות פוסט מודרניות על הפיכתה של התרבות האנושית מנייחת לניידת. בשנות ה90 התהליך הזה היה רק בחיתוליו. היום עם המהפכה הסוללרית , מהפכת האינטרנט והתנועה ההולכת וגוברת לניידות בתחום המיחשוב והחיים אפשר להבין יותר טוב עד כמה מעניינים הרעיונות שבספר שחוזים את המשך התהליך שאנחנו רק בתחילתו.

  4. יש בספר שתי עלילות מרכזיות וכל אחת מהם מתרחשת בשני מוקדים גיאוגרפיים שונים:
    א. במסגרת איזושהי שואה מגה-קוסמית לא ברורה – ספרנית בורחת כדי להציל את היקום – וינג'י לא מקדיש הרבה לתיאור השואה, הוא כן מקדיש הרבה לתיאור עלילות הספרנית וחבריה
    ב. שני ילדים – אח ואחות שנתקעו בכוכב עם חייזרים של להקות כלבים – כל אחד מהאחים נפרד מרעהו כך שהעלילה האחת מתפצלת לשני מוקדים

    כשלקראת סוף הספר – וזה לא ממש ספוילר – העלילות מתאחדות
    לעניות דעתי, עלילות הספרנית וחבורתה היו מעניינות הרבה פחות מעלילות האח והאחות, עד סוף הספר לא הבנתי מה זו השואה הזו, ומה הוא רוצה ממני, הדמויות היו אנמיות, לא ממש אכפת לך מהן, או כמו שסיכמה זו איילין "נו, תמות כבר"
    כמו הנהגת היישוב היהודי בשנות הארבעים – כל השואה הזו לא נראתה לי אמינה במיוחד,

    לעומת זאת, קורות האח והאחות, חייזרי הלהקה, הדמויות של בתרן, פלדה, גלפת העץ והשאר, היו מרתקות.

    אם נשתמש במונח שהיצ'קוק המציא "מק'גאפין" (חפשו לבד) אני חשתי שכל עניין השואה, והמלחמה בשואה, הוא סתם מק'גאפין שנועד להניע את העלילה, אלא שבתור מק'אפין הוא לא מוצלח במיוחד, ובתור עלילה הוא לא הצליח לעניין אותי

    ובקשר לכל הבלוגים שבספר, נו, גם אורסון סקוט גארד נפל בפח הזה, למי אכפת מה אתה כותב, הרצינות התהומית הזו כאילו כל טוקבקיסט יכול לשנות מדיניות, נו באמת,

  5. סיימתי לקרוא היום את הספר. (יש ספוילרים בתגובה)

    יש כאלה שאומרים שהעלילה של ראוונה והשואה מיותרת. לדעתי, בלי העלילה הזאת הסיפור היה עוד סיפור עם רעיון מגניב ולא יותר מזה. השואה, ההתעלות, הכוחות, המוחות השיתופיים ובני האדם. כל אלה משתלבים להמון שאלות מרתקות.
    הדוא"ל, למעט כל המטה-מידע שמצורף אליו ושהיום כבר לא נותן תחושת אמינות, גם מוסיף לעלילה במקצת אבל לעתים פוגם באמינות שלה. זאת הדרך של הסופר לספר לי מה הולך מסביב ביקום והיא עובדת יחסית בסדר.
    בתחילת הספר גם לא אהבתי את המאפיינים הרומנטיים המוזרים בעלילה של רוואנה.

להגיב על אפי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.