לתקן את האנובר

ג'ף ונדרמיר הוא סופר פורה. בעשור האחרון הספיק לפרסם שלושה ספרים באורך מלא ומספר רב של אוספים. במקביל הוא עורך ומוציא לאור אנתולוגיות של מדע בדיוני ופנטסיה, מפרסם מאמרים וביקורות בשלל כתבי עת, ובכלל… שופע רעיונות. אשתו, אן ונדרמיר, פעילה אף היא בתחום ועובדת כעורכת הסיפורת של כתב העת המשפיע Weird Tales. בשנת 2000 זכה ונדרמיר בפרס הפנטסיה העולמי על הנובלה "הטרנספורמציה של אגם מרטין". מזה שנים ארוכות הוא ידוע כאחד ממנהיגי הזרם הקורא לשבירת גבולות ז'אנריים, גישה שהוא מיישם היטב בסיפורו הנוכחי – סיפור סטימפאנק החותר נגד כמה מהנחות היסוד של הז'אנר. הסיפור ראה אור לראשונה באנתולוגיה Extraordinary Engines, בעריכת ניק גיוורס – המוקדשת, הפלא ופלא, לסטימפאנק.

"לפחות זה שלל טוב", אומר שיוור. "ואולי יותר מזה".

"או אולי פחות", אני עונה. שלל הים הוא נוזל החיים בעורקי הכפר מחוץ לעונה, כאשר הים סוער מדי לדיג. אבל מנסיון העבר אני יודע שאין לדעת מה המנצילים ירצו ומה יזרקו. הם מגיעים מעומק הגבעות הגובלות בצוקי הים, וצורכיהם נמדדים רק על פי הניצוץ בעיניהם הפראיות.

בעיני שיוור יכול להיות שמה שמצא נראה כתיבה מוארכת שבראשה תיבה קטנה יותר. עבורי, בבוהק השוחק של שמש אחר הצהריים, כשרוחות החורף האחרונות מצליפות בפני, הוא מזכיר אדם שגפיו נתלשו מגופו. אדם עשוי מתכת. פנסים שימשו לו כעיניים, אם כי עלי לכווץ את עיניי בכוח כדי לדמיין שאי פעם בערה שם גחלת, ניצוץ של הבנה. כל הבעה לא מחללת את משטח המתכת הרחב.

ברגע שאני רואה אותו, אני מכנה אותו "האנובר", על שם דמות שראיתי בסרט ישן בימים שבהם המקרן עדיין עבד.

"האנובר?" אומר שיוור בקורטוב של בוז.

"האנובר מעולם לא הסגיר את מחשבותיו", אני עונה בשעה שאנחנו גוררים אותו על שביל החצץ המוביל אל הכפר. סנדהייבן, מקלט חול, כך הם קוראים לו בפשטות, והשם חקוק בשיפולי הגבעות הגולשות אל הים. חייתי שם כמעט שש שנים, עובד בעבודות מזדמנות, עוזר עם השלל. הם עדיין אינם יודעים עלי כמעט דבר, לא באמת. הם מחבבים אותי לא בזכות הדברים שאני אומר או בזכות מי שאני, אלא בזכות הדברים שאני עושה: אני יודע לתקן כל דבר מכני, או לבנות דבר חדש מחלקים עלובים. אדם שניתן לבטוח בו במקום מבודד שבו משאבת מים מקולקלת יכולה להמיט חורבן. זה אמיתי. זה אומר שאתה לא צריך להרבות בהסברים.

"האנובר, מי או מה שלא יהיה, לא ויתר רק על מחשבות", אומר שיוור בגילוי של אינטואיציה מפתיעה. אפשר להבין מזה שגם הוא כבר הצמיד להאנובר פנים. "אני חושב שזה בא מהקיסרות העתיקה. אני חושב שהוא נפלט אל החוף מהעיר השקועה בקרקעית הים".

כולם יודעים מה שיוור חושב, בכל נושא. אדם מגושם, חום-שיער, ירוק-עיניים. הוא חי בסנדהייבן כל חייו. הוא טוב בסירות, יודע לנווט קליפת צדפה בסופת טייפון. הוא לא יעזוב את הכפר לעולם, אבל למה לו? ככל שידיעתו מגעת כל מה שהוא צריך נמצא כאן.

אין כל ספק ששרידיו של האנובר שוקלים הרבה. אני מתקשה לאחוז בו, למרות החלודה. כשאנחנו מגיעים לבסוף לחצר שבמרכז סנדהייבן, שיוור ואני כבר מתנשפים כמו זקנים. אנחנו משליכים את המשא שלנו בתערובת של הקלה ותיאטרליות מודעת לעצמה. בשלב זה כבר נאסף קהל צופים, ולא רק כלבים תועים וילדים משועממים.

החוק הראשון של השלל: יש להציג את מה שמצאת בפני הקהילה. האם הוא ניתן למיחזור? האם צריך להיפטר ממנו? האם אפשר לתקן אותו?

ג'ון בלייק, ראש המועצה, עומד בזקנו השחור הפרוע, כתפיו הרחבות ועיני הטורקיז המימיות שלו, וכך גם שרה מנהיגת האורגים, וגראודר הנפח, והקברניטה השברירית של צי הדייגים: ליידי מֶלַח, כך מכנים אותה – בעלת העור הבהיר והרך במידה שלא תאמן, השיער הבלונדיני בארץ שרואה את השמש רק חמישה חודשים בשנה, עיניה, תמיד משתנות, לעולם לא נרגעות – אחת כחולה בהירה והשנייה בצבע ירוק עז, כמו מאזנות בין הים הרגוע והרוגש. בזוויות העיניים האלה יש לה קמטים זעירים, ומתחת להן חיוך אירוני. אם אני לא זוכר הרבה חוץ מזה תאשימו את העיניים. כבר שלוש שנים אנחנו נאהבים, ואני תוהה אם אהבתי אליה תיעלם כמו הערפל שנעלם מעל המים עם הזריחה, אם אי פעם אבין אותה לחלוטין.

מאחר שסירות הדייג אינן אמורות לצאת בשבוע הקרוב, נאסף מאחורינו קהל דייגים רחבי פנים, ואליהם מצטרפים גם פשוטי העם והרכלנים. אף שהאור מתחיל לדעוך: צללי אלבטרוסים ושחפים חולפים ומתגודדים על קו האופק ועל גגות הבתים הנמוכים, קצותיהם זורחים באור זהוב-כתום, והשמיים האפורים משמשים להם כמסגרת.

בלייק אומר, "איפה?" הוא אדם השוקל את מילותיו כאילו הגורל נתן לו רק אחדות; הברה אחת נדיבה מדי תצא מבין שפתיו והוא יצנח ללא רוח חיים.

"החוף, המפרצון", אומר שיוור. בלייק תמיד גורם גם לי להסתפק בתמציתיות דומה.

"מה זה?"

הפעם, בלייק מסתכל עלי, מבטו נוקב. אני המְתַקֵּן שפתר את הבעיות שהיו להם בעונה הקודמת עם הבארות, מי שמוציא עבור הכפר את המרב ממה שנמכר לזבלנים מהגבעות, אבל אני גם המאהב של ליידי מלח, שפעם היתה שלו, ובהתאם לגחמות מצב רוחו, אני סובל מכך יותר או פחות.

אני לא רואה סיבה לא לומר את האמת כפי שאני יודע אותה, כשאני יכול. כל כך הרבה דברים לא נאמרו ושקרים נוספים מתישים אותי.

"זה חלק של איש מתכת", אני אומר.

קולות השתנקות נשמעים מהבורים ביותר בקהל. ליידי מלח שלי פשוט בוהה מבעד לי. אני יודע מה היא חושבת: עוד ימים ספורים היא תהיה בים הפתוח. כלי השייט שלה חלק ומהיר וקליל כמו המים, והיא אוהבת לכנות אותו "שוחר", או לפעמים "ערפל", או לפעמים אפילו סתם "מבקע". אין לה עניין רב בשלל.

אני רואה את גלגלי השיניים מסתובבים בראשו של בלייק. הוא חושב קצת לפני שהוא חוזר לדבר. נדמה שאפילו הנפח והאורג, יותר בשל כללי הטקס מאשר מתוך הבנה כלשהי, מהרהרים על הדלי החלוד המונח לפניהם.

משאבת מים משופצת מביאה מים מהאקוויפרים; חלקים שיוחלפו עם אנשי הגבעות פירושם רק חלב ובשר מעושן למשך מחצית העונה. ויחד עם זאת, בלייק יודע שבשנים האחרונות לא ניתן להסתמך יותר על הדייג, ושאם לא ניתן משהו לאנשי הגבעות, הם לא יחזרו יותר.

"תקן אותו", הוא אומר.

זאת לא שאלה, אם כי כך אני מנסה להתייחס אליה.

בהמשך אותו ערב אני עם ליידי מלח, ששמה, הנלחש ברגעים כאלה, הוא רבּקה. "לא שם של מנהיגה של גברים", אמרה לי פעם. "שם יבשתי".

במיטה היא הפכפכה כמו הגאות. לידי, מעלי ומתחתי. פיה רך אך מוצק, לשונה מתגלגלת כסימן שאלה על כל גופי. היא פולטת צעקות קטנות, כה שונות מהפקודות שהיא נובחת על סיפון האונייה, עד שהיתה יכולה להיות אדם שונה לחלוטין. כולנו אנשים שונים, בהתאם לנסיבות.

רבקה יודעת לקרוא. יש לה כמה ספרים שהגיעו מאנשי הגבעות. היא לימדה את עצמה בעזרת זקן שעוד זכר. חלק מהספרים האלה אפילו בא מהקיסרות – הקיסרות החדשה, לא הישנה. לפעמים אני מעדיף לחשוב שהיא לא ליידי מלח, אלא ליידי בריחה. שהיא רוצה לעזוב את הכפר. שהיא מחפשת הרבה יותר. אבל אני מתבונן בעיניים האלה בחשכת טרם-השחר, כה קרובות, כה רחוקות, ואני מבין שהיא לא תגלה לי לעולם, לא משנה כמה זמן אתגורר כאן. אפילו במיטה נותר ברבקה מעט מליידי מלח.

כשאנחנו גומרים, שוכבים זה בזרועות זה תחת השמיכות העבות, שערה מתחכך בלחיי, רבקה שואלת אותי, "הדבר הזה מהעולם שלך? אתה יודע מה הוא?"

סיפרתי לה מעט על עברי, על המקום שממנו באתי – בעיקר סיפורים לפני השינה כשלא הצליחה להירדם, סיפורי דמיון קטנים על צריחי זהב ועל מיליון אנשים מקובצים במקום אחד, אגדות על דבר כה שונה מן הכפר שבוודאי אינו קיים אלא בחלום. "היה היה פעם איש טיפש. היה היתה פעם קיסרות". היא אומרת שהיא לא מאמינה לי ושאין בזה חופש. שיחת מיטה מוזרה, שיכולה להיות קודרת מאוד.

אני מספר לה את האמת על האנובר: "הוא לא דומה לשום דבר שאני זוכר". הוא הגיע מהקיסרות, הוא הגיע מאוחר, אחרי שכבר לא הייתי שם.

"אתה באמת יכול לתקן אותו?" היא שואלת.

אני מחייך. "אני יכול לתקן כל דבר", ואני באמת מאמין בזה. אם ארצה אוכל לתקן כל דבר. אני פשוט לא בטוח עדיין אם אני רוצה שהאנובר יתוקן, כי אני לא יודע מה הוא.

אבל ידי אינן משקרות. הן רועדות מרצון לנסות אותו, לחקור, להוטות להתחיל במשימה בו ברגע, אפילו במיטה עם אהובתו האבודה של בלייק.

הגעתי מאותו ים שליידי מלח אוהבת. הגעתי כשלל-ים, ותוקנתי. למרות ההכנות הקפדניות כלי השייט שלי ניזוק, ראשית בסערה ואז בגלל שונית. נאלצתי לעלות על פני המים והצלחתי להימלט לרפסודה ברגע האחרון לפני שיצירת כפיי טבעה. היא מעולם לא נועדה לחיים על הגלים, כשם שאני לא נועדתי לחיות מתחת להם. נסחפתי אל החוף בקרבת הכפר. הם מצאו אותי ובסופו של דבר קיבלו אותי לקהילתם; הם לא מכרו אותי לאנשי הגבעות.

בכלל לא התכוונתי להישאר. לא חשבתי שהתרחקתי מספיק בבריחתי. הייתי אמור לפתוח פער גדל ביני לבין הקיסרות, ולהציב בדרכי מלכודות, להכין הסחות דעת, להפיץ שמועות שווא. עשיתי כמיטב יכולתי להימלט מחיי הקודמים, אך בלילות מסוימים, כששנתי נודדת ואני חסר מנוחה, נדמה לי שאני רק מחכה שיימצאו אותי.

אפילו כשלון יכול להיות סוג של הצלחה. אבי אמר זאת תמיד, אבל אני עדיין לא יודע אם אני מאמין בזה.

שלושה ימים חולפים, ועדיין אני מתקן את האנובר. לפעמים בעזרת שיוור, לפעמים בלעדיו. לשיוור אין הרבה עבודה עד שצי הדייג יוצא לדרכו, אבל זה לא אומר שהוא חייב להישאר כלוא אתי בסדנה ההפוכה. לא כאשר, כמה נוח, הנפחייה נמצאת בשכנות לנו ונמצאת בה בתו היפהפיה של גראודר, שאותה הוא מעריץ.

בלייק אומר שהוא חזר כדי לבדוק איך אני מתקדם, אבל אני חושב שהוא בא לבדוק אותי. אחרי שליידי מלח עזבה אותו הוא נישא לאישה אחרת – אורגת – אבל לפני שנה היא מתה בלידה ולקחה אִתה את התינוק. כעת בלייק רואה לנגד עיניו עבר אחר: חיים שהיו יכולים להיות לו, עם ליידי מלח לצדו.

אני זוכר עדיין את בלייק הנדיב, בלייק המבדח, שהיה עומד על השולחן עם ספל בירה של אנשי הגבעות ומספר סיפור משעשע איך הוא אבד בים, צוחק על עצמו. אבל עכשיו, מכיוון שהוא עדיין אוהב אותה, הוא יכול לשנוא רק אותי. רק גדר הקוצים של זקנו מסתירה כעת את פניו, ואת הלחץ בעיניו ושפתיו הדקות, המהודקות. אילו הייתי אחר. אילו הייתי אוהב את ליידי מלח פחות. אילו היא היתה רוצה אותו.

אבל במקום זאת הוא ואני נמצאים בחדר העבודה, והאנובר על השולחן, מוקף כמו בנתיחה שלאחר המוות בגלגלי שיניים וסלילים וגלדי מתכת שכבר מזמן אינם משמשים למטרתם המקורית. האנובר במבט מקרוב, לאחר זמן רב. ריחות עשבי ים ומלח מהולים בשמן. אני עדיין לא יודע מהו, או מה הוא עושה, או מדוע הוא כאן. אני חושב שאני מזהה חלקים ממנו כעבודה של הקיסרות, אבל אני לא בטוח. שיוור עדיין חושב שהאנובר הוא רק פסל מקרקעית האוקיאנוס, אבל איש לא מייצר פסלים עם כל כך הרבה חלקים נעים.

"גרום לדבר הזה לעבוד", אומר בלייק. "אתה המומחה. תקן אותו".

מומחה? אני היחיד שיש לו ידע כלשהו בתחום הזה, ברדיוס של מאות קילומטרים, אולי אלפים.

"אני מנסה", אני אומר. "אבל מה יהיה אז? אנחנו לא יודעים מה הוא עושה".

זו השאלה המרכזית, אולי השאלה המרכזית של חיי. זו הסיבה שבגללה אני עובד על האנובר לאט. ידי כבר יודעות לאן שייכים מרבית החלקים. הן יודעות כמעט הכל על מה לא עובד ולמה.

"תקן אותו", אומר בלייק, "או שבישיבת המועצה הבאה אבקש שתישלח לזמן מה לחיות עם אנשי הגבעות".

אי אפשר להסתיר את השנאה העצמית במבטו. אי אפשר להסתיר את הרצינות שלו.

"לזמן מה? ומה זה יוכיח? מלבד להראות שאני מסוגל לחיות במערות עם רועים?" אני כמעט מצפה לתשובה.

בלייק יורק על רצפת העץ. "אתה חסר תועלת, למה לנו להאכיל אותך? לתת לך מגורים…"

גם אם אעזוב היא לא תחזור אליך.

"מה יהיה אם אתקן אותו ואז הוא סתם ימצמץ? או יפיץ אור, כמו מנורת שמן לוויתנים? או ידבר בחרוזים טפשיים? או שאני אתקן את הדבר הזה והוא יהרוג את כולנו".

"לא אכפת לי", אומר בלייק. "תקן אותו".

הצוקים סביב הכפר נמוכים, כמו כתפיו של ענק שפוף, חריציהם אטומים בלשלשת ובסלעים לבנים, ששיחים קוצניים, ירוקים כהים, רצים בעורקיהם. לטאות שמנות וקשוחות רצות בין הענפים ומביטות מבין הצללים בעיניהן הכהות. ריח שמזכיר מנטה מפלס את דרכו בקושי. למטה נמצא המפרצון שבו שיוור מצא את האנובר.

רבקה ואני הולכים שם, במרחק רב מספיק מהכפר כדי שלא יראו אותנו, ואנחנו מדברים. אנחנו מוצאים את השבילים הישנים והולכים בהם, לפעמים משתטים, לפעמים רציניים. אנחנו לא צריכים להיות אותם אנשים כמו בסנדהייבן.

"מצבו של בלייק מחמיר", אני אומר לה. "פרנואידי יותר. הוא מקנא. הוא מאיים להגלות אותי מהכפר אם לא אתקן את האנובר".

"אז תקן את האנובר", אומרת רבקה.

אנחנו מחזיקים ידיים. כף ידה חמימה ומזיעה בכף ידי, אבל לא אכפת לי. כל רגע שלי איתה נראה לי כמשהו שלא הרווחתי, שלא ביקשתי ושאני לא רוצה לאבד, ועם זאת, משהו בי מתמרד. מעייף לנסות כל הזמן להוכיח את עצמי.

"אני יכול לעשות את זה", אני אומר. "אני יודע שאני יכול, אבל…"

"בלייק לא יוכל להגלות אותך בלי תמיכת המועצה", אומרת ליידי מלח. אני יודע שזאת היא ולא רבקה, בגלל נימת הקול והאופן שבו עינה הכחולה נוצצת כשהיא מביטה בי. "אבל הוא יכול להקשות עליך את החיים אם תיתן לו סיבה". השתהות, לחיצה קלה של ידה. "הוא מתאבל. אתה יודע שהוא לא מה שהיה בגלל זה. אבל אנחנו צריכים אותו. אנחנו צריכים שהוא יחזור אלינו".

כאב חולף בי כשאני תוהה למה היא מתכוונת, אבל זה נכון: בלייק הנהיג את סנדהייבן בימים טובים ורעים, קיבל החלטות קשות ודאג לכפר.

אבל לפעמים לא די במנהיגות. מה אם מה שדרוש באמת הוא פחד טבעי? והמחשבה, בשובנו אל הכפר: "מה אם בלייק צודק בקשר אלי?"

אז אני מתחיל לעבוד על האנובר ברצינות. יש בו סוג של איזון מורכב שאני מעריץ. מקובל לחשוב שמהות ההנדסה היא יישום מעשי של המדע, ויכול להיות שזה נכון אם אתה בונה משהו. אבל אם אתה מתקן משהו, משהו שאתה לא מבין עד תום – נאמר, אם אתה מתקן האנובר כזה – אין לך גישה לתרשימים שיתנו לך הקשר מועיל. במקום זאת עבודתך הופכת למעין עבודת בילוש. אתה הופך למעין בלש. אתה עוקב אחר רמזים – גלילים שמתאימים לחורים ביריעות פלדה, שמחליקות למקומן בחריצים, שמוליכים לחוטים, שמובילים להבנה.

כדי לעשות את זה אני נאלץ להפסיק את החקירות המאולתרות שלי. במקום זה, בעזרת שיוור, שלא שש לעזור, אני מפרק את האנובר בשיטתיות. אני מתעד היכן מצאתי כל חלק ואם אני חושב שהוא באמת שייך לשם או שמא ניתק ממקומו במהלך הטראומה שגרמה ל"מותו". אני מציין היכן נמצאים חללים. אני מתייג כל חלק על פי תרומתו המשוערת לתפקודו הכולל. כל אותו זמן אני זוכר שהאנובר נוצר בדמות אדם ולכן אבריו הפנימיים דומים בערך לאבריו של אדם, בצורה ובתפקוד, מאחר שיוצריו, במודע, או שלא במודע, לא יכלו להתעלם מהשלכותיה של הצורה הזאת, מהשלכותיו של התפקוד הזה.

שיוור מתבונן בחלקים הנוצצים שמוטלים על השולחן ואומר, "הם נראים כל כך שונים כשהם מחוץ לו". כל כך שונים כשהם מנוקים, משומנים בשמן דגים טרי. מחוץ לחלון אור השמש בוער כאש. משטח גופו המבהיק של האנובר, מצופה בצבעי פאטינה מתערבלים בגוני ירוק, כחול ואדום חלודה. העולם קורן.

כאשר אנחנו מסירים את לוחית השריון של ראשו של האנובר מתגלים אלפי חוטים, גלגלי שיניים מכניים ונוזלים מוזרים. אפילו שיוור כבר לא יכול לחשוב אותו לפסל.

"מה עושה מכונה כזאת?" אומר שיוור, שרק לעתים נדירות ראה עצם מורכב יותר מפטיש או משעון יד.

אני צוחק. "אני מתאר לעצמי שהיא עושה כל מה שהיא רוצה".

כשאני מסיים עם האנובר כבר הגעתי לכמה מסקנות מרחיקות לכת. קיבלתי החלטות שאי אפשר להסביר על ידי היגיון, אבל נכונותן בוערת בראשי בביטחון המוחלט של בריאה. התחושה מדרבנת אותי ובה בעת מעוררת בי מורא.

החלטתי לברוח רק זמן רב אחרי שארצי הפכה לקיסרות. ועדיין הייתי עשוי להישאר, למרות הידיעה מה עוללתי. זוהי הטרגדיה של חיי היומיום: כשאתה שקוע בהם לעולם אינך רואה את עצמך בבירור.

אפילו אחרי שבע שנים, אחרי שסנדהייבן הפכה את העבר לנחלת העבר, עדיין יש לי סיוטים על שורות נוצצות של ספינות אוויר. נהגתי להתעורר בצרחות ממה שהיה פעם חלום מאושר, וגם ליידי מלח וגם רבקה היו לצדי כדי לנחם אותי.

האם הגיעה לי נחמה?

שיוור נמצא לצדי כשהאנובר קם לתחייה. הקדשתי שבוע למחשבה על דרכים לעקוף את מה שנראה כחלקים חסרים, חוטים חסרים. ניסיתי מאות חיבורים שונים. אפילו זיהיתי את מקור הכוח העצמאי של האנובר וטענתי אותו מחדש עם גנרטור ידני.

ליידי מלח יצאה בפעם הראשונה עם צי הדייג והכפר נטוש. אפילו בלייק יצא איתה, אחרי ששלח לעברי איום מהיר נוסף. אם הדייג לא יעלה יפה, הערב שלי לא יהיה נעים יותר.

שיוור אומר, "זה היה ניצוץ?"

ניצוץ?

"איפה?"

לפני רגע סיימתי לחבר את האנובר, אולי בפעם העשרים, ותכננתי לצאת להפסקה, סתם לשבת, להישען לאחור ולעשן סיגריה מגולגלת ביד, באדיבותם של אנשי הגבעות החידתיים.

"ב…עיניים של האנובר".

שיוור מחוויר, נסוג מהאנובר כאילו התרחש משהו מפלצתי, אף על פי שזה מה שרצינו.

אני מוצף שוב בזכרונות – על אותו יום רחוק שבו פרץ קיטור מבועת הברזל הענקית, והאברזין התנפח והחזיק מעמד, וכל מה שרק יכולתי לייחל לו בחיי הקודמים כבר הוגשם. התחושה הזאת הפכה להתמכרות – רציתי לחוות אותה שוב ושוב – אבל עתה היא חמוצה-מתוקה, משהו שבו עלי להיאחז, ולהשליך ממני.

העוזר שהיה לי אז הגיב בערך כמו ששיוור מגיב עכשיו: שניהם ידעו באופן אינסטינקטיבי כלשהו שקרה משהו שלא כדרך הטבע.

"אל תפחד", אני אומר לשיוור, לעוזר שלי.

"אני לא מפחד", אומר שיוור ומשקר.

"אתה צריך לפחד", אני אומר.

הזוהר בעיניו של האנובר מתגבר. תקתוק בוקע מתוכו. קליק, קליק, קליק. זמזום. שיעול רועם למדי ממעמקיו, שוב זמזום. אנחנו מרימים אותו כדי שלא ימשיך לשכב על צדו. מגעו חמים.

הראש מסתובב מצד לצד, חינני יותר ממה שדמיינתי.

שאיפת אוויר חדה משיוור. "הדבר הזה חי!"

אז אני צוחק. אני צוחק ואומר, "במידה מסויימת. אין לו זרועות או רגליים. הוא לא יכול להזיק".

הוא לא יכול להזיק.

הוא גם לא יכול לדבר – רק הקליק, קליק, קליק, אבל בלי מילים.

בהנחה שהוא מנסה לדבר.

ג'ון בלייק וליידי מלח חוזרים עם צי הדייג. נראה שהמסע הועיל לבלייק. שיערו סחוף הרוח, פניו צרובות המלח – הוא נראה רגוע כשהם נכנסים אל הסדנה שלי.

כשהם בוהים בהאנובר, באור שבעיניו, אני כמעט מקנא. בעומדם זה לצד זה הם נראים כמעט כמו מלך ומלכתו, ופתאום אני מודע באמת לכך שהם היו נאהבים, שגדלו יחד בכפר. מבטה של רבקה מרוחק; היא חושבת על בלייק, או עלי או על הים? הם מדיפים ריח של של מי ים, דגים ומלח, ומשום מה הניחוח ננעץ בי כסכין בלב.

"מה הוא עושה?" שואל בלייק.

תמיד אותן שאלות. למה כל דבר צריך תפקוד משלו?

"אני לא יודע", אני אומר, "אבל לאנשי הגבעות הוא לפחות ייראה יפה ומסקרן".

אבל שיוור מסגיר אותי, גורם לי להיראות פחות ופחות כבן המקום: "הוא חושב שהוא יכול לדבר. אנחנו רק צריכים לתקן אותו יותר. אולי הוא יעשה בשבילנו דברים".

"הוא מתוקן", אני מתפרץ ומביט בשיוור כאילו אני לא מכיר אותו בכלל. שתינו יחד, דיברנו שעות רבות. יעצתי לו על בתו של הנפח, אבל עכשיו זה לא משנה. הוא מכאן ואני משם. "אנחנו צריכים למכור אותו לאנשי הגבעות ולהיפטר ממנו".

קליק, קליק, קליק. האנובר לא מפסיק, ואני רק רוצה שזה יגמר, כדי לא לגלוש אל העבר.

שלוותו של בלייק מתפוגגת. אני רואה שהוא חושב ששיקרתי לו. "תקן אותו", הוא נובח. "אני מתכוון שתתקן אותו באמת. גרום לדבר הזה לדבר".

הוא סב לאחור ויוצא מהסדנה. שיוור יוצא בעקבותיו.

ליידי מלח ניגשת אלי. הבעת פניה בלתי ניתנת לקריאה. "עשה מה שהוא אומר. בבקשה. הדייג… מה שיש שם בקושי מספיק. אנחנו צריכים כל יתרון שנוכל להשיג".

ידה על לחיי, חמימה ומיובלת, לפני שהיא הולכת.

אולי זה לא יזיק. אם רק אעשה מה שהם מבקשים, פעם אחת אחרונה – האחרונה מני רבות – זה יגמר. החיים יחזרו לשגרה. אני יכול להישאר כאן. אני עדיין יכול למצוא שלווה כלשהי.

היה היה פעם איש טיפש שראה בלון של ילד עולה אל השמיים וחשב שהוא יכול להפוך למעין ספינת אוויר. איש בעולמו לא יצר דבר כזה מעולם, אבל כבר היו ראיות רבות לגאוניותו בדברים שהוא בנה בעבר. שום דבר לא אתגר מעולם ולא במקצת את כישוריו ההנדסיים. איש לא אמר לו מעולם שאולי יש לו גבולות. אביו, מורה לביולוגיה, לימד אותו להתמקד בבעיות ובפתרונן. אמו הטבחית לימדה אותו את ערכן של תשומת הלב לפרטים ושל עבודה קשה.

הוא לקח את תוכניותיו, את רעיונותיו, אל הממשלה. הם הקשיבו מספיק כדי לתת לו כסף, מקום עבודה, ועוזר. כל זאת למרות גילו הצעיר, בזכות פיקחותו, והוא, בתורו, התעלם מהאופן שבו הם דיברו על אויביהם ועל הצורך לסכל איומים מחוץ.

כאשר מעשה ההנדסה הזה עלה יפה, כשהאבטיפוס השלישי ממש פעל, אחרי שלוש שנים של כשלונות מרהיבים, הוא ידע שיצר משהו שלא היה קיים קודם לכן, ולבו כמעט התפוצץ מגאווה. אשתו עזבה אותו כי לא ראתה אותו בכלל, מלבד כשהיה זקוק לשינה. הבית הפך למגרש גרוטאות, אבל לו לא היה אכפת. הוא הצליח.

הוא לא יכול לדעת שזה לא ייגמר כאן. ככל שזה נגע לו, הם יכלו לפרק את מה שבנה ולתת לו להתחיל במשהו אחר, והחיים שלו יכלו להיות טובים, כי הוא ידע מתי אושרו היה שלם.

אבל היועצים הצבאיים של הממשלה רצו שישכלל את ספינת האוויר לכלל שלמות. הם ביקשו ממנו לפתור בעיות שלא עלו בדעתו לפני כן. איך להוסיף משקל למטען מבלי להכביד על הספינה יתר על המידה, כדי שניתן יהיה להשליך דברים מספינת האוויר. איך להוסיף כלי נשק "הגנתיים". איך להפעיל אותם בלי להצית את הדלק שהניע את ספינת האוויר. סדרה של אתגרים שדיברו אל הגאווה הפנימית שלו, ואולי הוא גם התרגל לחיי העושר שמהם נהנה כעת. הוא נתפס לכל אלה והמשיך לעבוד, מעולם לא אמר לא, והתרכז בגלגלי שיניים, בחוטים, בצינורות האוויר, ברבבות הפרטים הקטנים שגרמו לו להתעלם מכל השאר.

עוזריו של האיש הטיפש היו לחבריו. אִתם שתה, אִתם שכב, אִתם בילה את כל חייו, ויצר מעין כת במקום עבודתו, שהפך בינתיים להאנגר ענק, מוקף חיילים וגדרות תייל. הוא הפך לגיבור לאומי.

אבל עדיין זכרתי את התחושה שעלתה בלבי כאשר האבטיפוס התרומם לאוויר. איך הדמעות טפטפו במורד פני כשגברים ונשים רקדו מאושר, פשוטו כמשמעו. איך דימוי ההצלחה שנבנה סביבי אחז בלבי, כמעט כאילו אני הייתי זה שעף.

האבטיפוס התגלגל והתנשם באוויר כלוויתן זהוב עצום ברתמה, רוצה להשתחרר: אבן חן לוהטת מול שמי התכלת, החלום שהתגשם.

אני לא יודע מה היתה ליידי מלח חושבת על זה. אולי שום דבר.

יום אחד, האנובר מדבר לבסוף. אני לוחץ על לחצן, מנקה גלגל שיניים, מזיז חלק עגול למקומו. אלה רק שנינו. שיוור לא רצה כל חלק בזה.

הוא אומר, "פקודת מים הים היה בהיר בעזיבתם של הדגים שכעת נועדו להיות".

מתקתק פעמיים, שלוש, וממשיך בתקתוק רציף תוך שהוא בוחן אותי במבטו הזהוב ואומר, "המהנדס דניקר".

השערות הקטנות שעל עורפי סומרות. אני כמעט מאבד שיווי משקלי, כל הדם עולה לי לראש.

"איך אתה יודע את שמי?"

"אתה יעדי. אתה הסיבה שבגללה נשלחתי".

"אל מעבר לאוקיאנוס? לא סביר".

"היתה לי ספינה, היו ידיים ורגליים, לפני שהמלכודות שלך השמידו אותי".

שכחתי את המלכודות שהצבתי. כמעט שכחתי את שמי האמיתי.

"עליך לחזור אתי. עליך לבצע את חובותיך".

אני צוחק במרירות. "הם לא מצאו אף אחד שיחליף אותי?"

להאנובר לא היתה תשובה – רק התקתוקים – אבל אני ידעתי את התשובה. ילד פלא. כישורים בלתי טבעיים. יכולת בלתי מעורערת להתמקד בבעיה ולפתור אותה. כמו… בניית ספינות אוויר. הייתי ונותרתי נכס שהם אינם יכולים להרשות לעצמם לאבד.

"אינך יכול להחזיר אותי. אין לך כאן שום סמכות", אני אומר.

עיניו הבהירות של האנובר מתעממות, ואז האור שב וניצת בהן. התקתוק מתגבר. כעת אני תוהה אם זה קולה של מערכת נשק לא מתפקדת.

"ידעת שאני כאן, בכפר הזה?" אני שואל.

שתיקה. ואז: "עשרות נשלחו לחפש אותך – מפוזרים בכל העולם".

"אז אף אחד לא יודע".

"כבר שלחתי אות. הם באים לקחת אותך".

אימה. הלם, ואז כעס – זעם בל-יתואר, שאינו דומה לשום דבר שחשתי בעבר.

אחר כך, כשהם מוצאים אותי עם האנובר, לא נשאר ממנו הרבה. ריסקתי את ראשו ואז את גופו, וניסיתי לכתוש הכל בבוכנה. לא ידעתי איפה מוסתר המשדר, או אם זה בכלל משנה, אבל הייתי חייב לנסות.

הם חושבים שיצאתי מדעתי – הנפח השקט, בלייק הרותח, אפילו רבקה. אני אומר להם שוב ושוב שהקיסרות בדרך, שאני המהנדס הראשי של הקיסרות, שהסתתרתי, שהם צריכים לברוח עכשיו – אל הגבעות, אל הים. לכל מקום שאינו כאן…

אבל בלייק לא מבין את זה – הוא רואה רק אותי – ואת מה שחושבת ליידי מלח היא מסתירה מאחורי חיוך עצוב.

"אמרתי לתקן אותו", שואג בלייק לפני שהוא יוצא בסערה. "עכשיו הוא לא שווה כלום!"

לוקחים אותי בגסות אל החדרון שמשמש ככלא הכפר, שסורגי חלונו צופים אל הים. עוזבים אותי בעודי צועק, "אני יצרתי את ספינות האוויר שלהם! הם באים לקחת אותי!"

ליידי מלח נסוגה מהחלון ויוצאת למצוא את בלייק. היא אינה מקשיבה לי.

אחרי השקיעה שיוור בא אל החלון, אבל לא כדי להקשיב לי – רק כדי לשאול למה עשיתי את זה.

"יכולנו לפחות למכור אותו לאנשי הגבעות", הוא לוחש. הוא רואה רק את הכפר, את הים, את בת הנפח. "כל כך הרבה עבודה השקענו בו".

אין לי תשובה, מלבד סיפור שבאמיתותו הוא לא יאמין.

היה היתה ארץ שהפכה לקיסרות. צבאותיה הגיעו בטיסה מהמרכז וכבשו את השוליים, את הברברים. בכל מקום שבו כפתה את עצמה על העולם, אנשים מתו או עברו להיות תחת שלטונה, תמיד תחת מבטן המרחף ועינן הפקוחה של ספינות האוויר. איש לא ראה מעולם משהו כדוגמתן. לאיש לא היתה הגנה מפניהן. אנשים כתבו עליהן שירים וקיללו אותן והתחננו לרחמים מהשגחתן.

המהנדס הראשי של הזוועה, האיש שפתר את הבעיות והזיע על הפרטים הקטנים, נקרא לבסוף אל קיסר הקיסרות החדשה, חמש עשרה שנים אחרי שראה את הגוף הזהוב מרחף על רקע שמיים כחולים להדהים. הקיסר נמצא בחזית הרחוקה, מקום נידח בשולי המדבר, שבו אנשים בנו את בתיהם בצלעות הגבעות והפעילו צינורות שירקו אש אל השמיים.

לקחו אותי אל הוד מעלתו בסירת אוויר, כמובן. פרט לנסיעות אל הבירה, זאת היתה הפעם הראשונה שעזבתי את המובלעת הקטנה שלי, הארץ שיצרתי לעצמי. מגבוה ראיתי את מה שעזרתי ליצור. בארצות הכבושות, אנשים נשאו אלינו מבטים מפוחדים והתחבאו היכן שרק יכלו, אם יכלו. חלקם, אלה שכבר לא היה להם אכפת, ידו עלינו אבנים: אישה זקנה צרחה מילים שלא יכולתי לשמוע מהמרחק הזה, איש צעיר עם קשת, חציו נעו באוויר מתחת לתא הנוסעים, עד שמפקד ספינת האוויר פתח באש והשאיר כתם אדום מרוח על דרך העפר בעוד אנחנו ממשיכים לדאות ממעל.

מראות שלא ידעתי על קיומם נפרשו לעיני כמו חלום אטי ונורא. בהתקדמותנו דמינו לאלים נרפים. הנוף נגלה לעינינו בפסקנות מוזרה.

בשוליים עדיין ניטשה מלחמה, ולפני בואי אל הקיסר ראיתי את יצירי כפיי מקובצים מעל צבאות עוינים, ממטירים את הפצצות שלי על דמויות מקל שדיממו, צרחו, מתו ואבריהם הושחתו, התפוצצו ונקרעו לגזרים… הכל כבסרט אילם. הפיצוצים החרישו את אוזנינו וכל השאר הפך לפנטומימה רחוקה, שאת קולות הרקע שלה סיפקו התרועות וההומור השחור של אנשי ספינת האוויר שלנו.

ראש של ילד מונח על סלע, גופו צל אדום. עיר שהפכה לערימת חצץ. אדם שגפיו נקרעו מגופו. כולם אחד הם.

כשהגעתי אל הקיסר וקיבלתי את ברכתו ואת חרבו, כבר לא נותר לי מה לומר; שתקתי מולו יותר מכל שבוי, שוב כלי שרת בידיו. וכשחזרתי, כשכבר לא הייתי מסוגל לסבול את עצמי, מצאתי דרך להימלט מן הכלוב שלי.

רק כדי להישטף אל החוף במרחק של חצי עולם משם.

הלאה מקצף הגלים, הלאה אל החול, נוטף מים ומת למחצה, אני מועד, וליידי מלח ובלייק עומדים מעלי. אני נושא אליהם את עיניי באור הבוקר החיוור, מרים את זרועי אל השמש, ותוהה אם יקבלו אותי בברכה, או יהרגו אותי, או סתם ישליכו אותי ככלי אין בו חפץ.

ליידי מלח נראית מהוססת וקודרת, אבל על פניו הרחבים של בלייק עולה חיוך. "ברוך הבא, זר", הוא אומר ומושיט את ידו.

אני נוטל אותה בתחושת הקלה. באותו רגע אין האנובר, אין כאב, אין צער, אין כלום זולת האחיזה החזקה, הזרוע המושכת אותי לעברם.

הם מגיעים עם שחר, מהר מכפי שהאמנתי שייתכן: עשר ספינות אוויר, מזהיבות באור. פריטת מדחפיהם המנהמת נשמעת מעל שאון הגלים המתנפצים. אני מתבונן בטיסתן היפהפיה והקטלנית בשמיים האפורים כצפחה ומעל הגלים הכחולים כהים, ומרגיש כאילו ילדי חוזרים אלי. אם אין בהם שמץ של רחמים זה משום שמעולם לא חשבתי על רחמים כשהגיתי את הברגים ואת הציפויים שלהם, את מערכות הדלק ואת גלגלי השיניים.

כעבור כמה שעות, אני יושב בתא העיקרי של ספינת האוויר "ניצחון לנצח". יש שם שולחנות וכיסאות מהגוני, כריות ארגמן. צלחת פירות ניצבת על כן. טלסקופ על חצובה. גלובוס. ניחוח של טבק הרחה. כל פסולת העולם האמיתי. אנחנו יושבים ליד החלון, ליידי מלח ואני. בחוץ החלונות המלבניים עולים ויורדים מעט, מציגים צוקים וגבעות ושמיים; אני לא מביט למטה.

הקברניט אוונס, שמנסה לחקות דיבור של בני תרבות, מדבר איתנו כבר מספר דקות. הוא בן חמישים, רזה כמו מקל ועיניו המצועפות משוות לו מראה שלי מי שנמצא באבל מתמיד. אני לא יודע מה בדיוק הוא אומר; אני לא מצליח להתרכז. חושי קהים, כאילו אני לא באמת שם.

בלייק התעקש להילחם בקרב חסר סיכוי. כך עשו רוב האחרים. אני הסתכלתי מבין הסורגים, תחילה בפצצות שהגיעו, ואז בחיילים. שמעתי את בלייק מת, אם כי לא ראיתי את זה קורה. הוא קילל וצרח עליהם; הוא לא הלך בקלות. שיוור נורה ברגלו, וגרר את עצמו בעודו נאנח. אני לא יודע אם הוא הצליח לברוח.

הכרחתי את עצמי להקשיב – לכל.

ניתנה להם הפקודה ללכוד אותי בחיים, והם עשו זאת. הם מצאו את ליידי מלח עם סכין דייגים ולקחו גם אותה, אחרי שהבטחתי לקברניט לשתף פעולה אם ישאירו אותה בחיים.

נוכחותה לצידי היא דבר בלתי צפוי ומפחיד. מה היא חושבת? האם היא חושבת שיכולתי להציל את בלייק אבל בחרתי לא לעשות זאת? עיניה יבשות והיא בוהה נכחה, על שום דבר, על אף אחד, בשעה שהקברניט ממשיך בהסבריו, באיומיו, בחנופתו.

"רבקה", אני אומר. "רבקה", אני אומר.

המילים שליידי מלח לוחשת הן הכל, כל מה שהמהנדס הראשי יכול היה לצפות: "יום אחד אהרוג אותך ואברח לים".

אני מהנהן בלאות ומפנה את תשומת לבי בחזרה אל הקברניט, בניסיון להבין מה הוא אומר.

מתחתי הכפר בוער כפי שבוערים כל הכפרים, בכל מקום, בבוא זמנם.