נחמד

שיריו של דני סנדרסון מלווים אותנו כבר עשרות שנים. מלהקת כוורת, דרך גזוז ודודה ולאורך קריירת סולו עשירה ופורייה, הוא יצר מאות שירים שאי אפשר לדמיין את הפסקול הישראלי בלעדיהם.

פרויקט "אל הלא נודע" הוא מחווה ליוצר חשוב ואהוב. הזמנו את הכותבים ללכת בעקבות שיריו של סנדרסון אל הלא נודע – אל העולמות המרתקים של הפנטזיה והמדע הבדיוני המסתתרים בין מילות שיריו ומאחוריהן. אנו שמחים לחנוך כעת את הפרויקט, בסיפור בהשראת השיר "נחמד".

זו הבעיה עם ציפיות – ברוב המקרים הן מובילות לאכזבה. אבל מאה שנה בפחית שימורים, מה כבר אפשר לעשות אלא לפתח ציפיות?

טוב, לא בדיוק מאה שנה. הם כנראה לא היו שורדים את מאה השנים התקניות, האובייקטיביות, שעוברות שם בחוץ. הזמן עובר אחרת בפנים. לכאורה מהר יותר, משמעותית פחות ממנו, אבל הוא נדמה כמו נצח. נמתח ונמתח וכל מה שאפשר לחשוב עליו, כל מה שאפשר לעשות כדי לא לצאת מדעתך, זה לצפות להסתנכרנות. אנשים! אחרים, כלומר. לא שיש לו מילה רעה לומר על חבריו למסע – את כולן הוא כבר ניצל מזמן. הוא כנראה חיבב אותם פעם, מזמן, כשהיו חדורי מטרה משותפת. אבל בכל הכנות, כמה אפשר להסתכל על אותם פרצופים, לדבר עם אותם אנשים, לשמוע את אותם סיפורים שוב ושוב? ואז, ליום אחד, פתאום יש אנשים אחרים. איזה שפע! איפה להתחיל?

כל שנה הוא אומר לעצמו שהפעם זה יהיה אחרת. הפעם הוא לא ירגיש מוצף, משותק, אילם. הפעם הוא יבין את הדינמיקה צ'יק-צ'ק, יצליח להשתלב, יצליח ליצור קשר משמעותי-אך-קצר עם… מישהו. לא משנה עם מי. וכל שנה, כל שנה ושנה, הוא מצליח להאמין בכך.

בהתחלה היה קל יותר – כשעוד זכרו שהם מגיעים. במאות הראשונות חיכו להם בהתלהבות, הם היו גיבורים, שליחי האנושות אל מסתרי הזמן, שהקריבו את עצם קיומם ברצף למען הידע. כשהדלת הייתה נפתחת היו שם כמה עשרות אנשים שנבחרו בקפידה, קרובי משפחה מזדקנים, ידוענים בני מזל ובעיקר מדענים מובילים שנאבקו על מקומם ביום ההסתנכרנות. על הזכות לדבר איתו. קבוצות קטנות היו מתגבשות סביב כל אחד מהם, מקרטעות מעט בהתחלה, אבל אז, אחרי אי אלו מאבקי כוח קטנים בינם לבין עצמם, אחת או שניים דומיננטיים במיוחד השתלטו לכמה שעות על השיחה ועליו. כל כך קל ופשוט. הוא היה חוזר פנימה מסוחרר, שיכור משיחה, ממגע, מחברה. זה היה… נפלא.

עם הזמן הם הפכו לאגדה. מהטראגי-קומיות האלה שבהן מישהו נרדם במקום הלא נכון בחוסר זהירות ומתעורר מאה שנים אחר כך. הם גילו בדרך הקשה שידע לא מתקדם ברציפות אלא מתקדם ונסוג, משתנה כמו הגאות, והם ומסעם לפענח את מהות הזמן נשכחו מלב. בדרך כלל מצאו כמה אנשים מחוץ לדלת: תיירים או סקרנים שהופתעו ואף נבהלו כשהדלת נפתחה והם יצאו מלב ההר. חלקם היו בורחים. לפעמים כמה אמיצים היו נשארים לחוויה שתעצב את חייהם, בידיעה שאיש לא יאמין להם. אם היו שואלים אותו לפני שיצא למסע אם ייהנה להיות אגדה חיה, ודאי היה עונה שכן – אבל בפועל התאכזב לגלות שזה לא הוביל לשיחות או מפגשים מעניינים במיוחד. זה היה… בעיקר לא נעים.

ועכשיו… עכשיו הידע על הזמן התקדם כל כך שהמדע כבר לא היה זקוק להם, אבל לא התקדם מספיק כדי להחזיר אותם לסנכרון עם יתר האנושות. וכך הם צפו להם בזרם הזמן האישי שלהם, מיותרים. מגיבורים הם הפכו לאגדות, לקוריוז. לפחות ציפו להם שוב, כל פעם מחדש, בדיוק רב. ארגנו להם קבלת פנים מכבדת, שרק אם גירדת מעט את פני השטח שלה יכולת להבחין ברחמים שהובילו את האירוע. פעם אחר פעם הוא יוצא אל קהל של מאות אנשים, שנמצא שם כדי להעביר את הערב עם מסר מהעבר הרחוק, ועד שהוא מצליח להיזכר איך מנהלים שיחה עם קבוצת זרים – הזמן נגמר ועליו לחזור אל מתחת להר למאה שנים נוספות. כל הסתנכרנות מחדש הוא עומד לפני הדלת הסגורה, ממתין שתיפתח ומשנן לעצמו את כללי הנימוס שהיו רלוונטיים בשנה שעברה – כלומר במאה הקודמת – ומזכיר לעצמו ליצור קשר עין (אבל לא יותר מדי) ולחייך (אבל לא יותר מדי) ולדבר כשתורו יגיע (אם יצליח לזהות מתי), ולא להיעלב כשמבטיהם יאמרו לו, ללא מילים, ששוב אמר דבר מה מיושן עד כאב, ותהיה זו אמת שהופרכה מזמן או מילים שכבר מאות שנים לא אומרות דבר. כשהביט סביבו באחרים נדמה היה לו שלחבריו למשלחת אין בעיה כזו; שהם נוחתים לתוך כל מאה כמו דגים היישר למים, מקבלים בשלווה את העובדה שההתכנסות נערכת לכבודם, שהם אורחי כבוד ועל כן כולם נמצאים שם ליהנות מחברתם ולשמח ולרצות אותם. כשהם עושים את זה הכול נראה קל כל כך: לתקשר, להתחבר. וכל שנה מחדש, השנה שחולפת עליו מתחת להר מספיקה כדי שישכח את האכזבה של קודמתה ויפתח בדיוק מספיק ציפיות כדי להתרסק לרסיסים במפגש עם המציאות.

הדלת נסגרת מאחוריו. חבריו למשלחת מתמקמים מלאי חיוכים באזור המשותף הקטן שבלב ההר, קבור תחת טונות של סלע-נוסע-בזמן, להחליף חוויות. מדיפים זיכרונות טריים של אינטימיות וחיבה. הוא מהסס. הוא יכול להצטרף אליהם. לשבת איתם. לשוחח על הערב שהיה, על השינויים שעברו ושלא עברו על האנושות במאה שנה, על ההמתנה הארוכה שמצפה להם עד ההסתנכרנות הבאה… זה בסדר בתחילת כל שנה, כשכולם מלאים רצון טוב ואהבת אדם ועוד לא הספיקו להשניא את עצמם זה על זה בכלאם הקטן, הקלאוסטרופובי. הוא נושם עמוק, רואה את עצמו משתקף במבטיהם ויודע – גם כאן, בפנים, הוא לא שייך.

"איך היה?" שואל מישהו כשהוא פונה לכיוון חדרו הצפוף, כמושיט לו יד, מזמין אותו לחברתם.

זה היה… "נחמד", הוא עונה, בלי לפגוש במבטיהם. "ממש נחמד".