מתכת כמו דם בחושך

פעם, לפני שנים רבות, חי אדם אשר בנה שתי מכונות עצומות ממדים ואהב אותן מאוד.

הוא קרא להן אח ואחות ותכנת בהן בינה אשר הקיצה והתמתחה ובחנה את גבולות גופן המתכתי. כשלא אהבו את הגבולות הללו, הן שינו אותם. נניטים התרוצצו על גבי נניטים אחרים וכיווננו מחדש את מבנה הפלדה והפחמן של עצמותיהן.

יוצרן אהב לצפות בשינויים שעשו ואף עודד אותן לשנות את עצמן בדרכים שמצאו חן בעיניהן. הן בנו כנפיים אדירות ועופפו מעל כוכב הלכת התשוש שלהן, חיפו את עצמם בעור גומי וצללו למעמקי האוקיינוס הבודד, הקטן והעלוב. וכשראו את כל שהיה לאל ידם לראות, חזרו ותיארו הכול ליוצרן, במילים, בתרשימים ובהולוגרמות.

אחות החליטה שיותר מכול היא אוהבת לחפור. היא בנתה את עצמה כמבצר שפוף על זחלים, מאובזר במקדחות ובמרסקות, להתחפרות אל תוך הקרקע הקרירה והעקרה. כוכב הלכת היה עתיק. אלף שנים חלפו מאז שחצבו וכרו אותו עד תום. מפעם לפעם הייתה אחות מוצאת שרידים מאותן חפירות עתיקות ומגלגלת את הטעם על חיישניה, מתענגת על טעמם של הכימיקלים הנוכריים.

אח אהב יותר מכל דבר אחר לעוף, והוא בנה את גופו כך שיהיה ארוך ומחולק למקטעים, כמו חרק מהעבר העתיק של כדור הארץ. הנניטים שלו שייפו והבריקו את עור כנפיו עד שיכול היה לנסוק לגבהים העצומים של האטמוספרה הדלילה ואז לצלול בחזרה אל הקרקע, כשהאוויר רותח וגועש סביבו בחום החיכוך עם האטמוספרה.

הם אהבו את יוצרם אשר ברא אותם וקראו לו אבא, ומכיוון שתכנת את האושר שלהם ברוחב לב, הם חוו אותו לעיתים תכופות.

הדבר הנוסף שחוו לעיתים תכופות היה רעב.

האור שהפיצה השמש הקרירה והעתיקה הספיק כדי לטעון תאים סולריים, כך שלא חסרה להם אנרגיה בצורתה הגולמית. אך כל השינויים שביצעו והעיצובים המחודשים הצריכו יסודות נדירים, ובכוכב הלכת כמעט שלא נותרו עוד כאלו. לעיתים קרובות, מסעות החקר שלהם היו למעשה מסעות ציד, בהם אח זיהה אתר סביר ואחות חפרה בו, ליקטה פירורי מתכת בשיניה המכניות, וחילקה ביניהם את השאריות העלובות הללו כארוחת מלכים.

אביהם דאג לעיתים קרובות. איך יאכיל אותם? הוא היה זקן וגופו החל להתפרק באופנים שאפילו נניטים לא יכלו לתקן. היו בנמצא טיפולים שיכלו להאריך את חייו בעוד שנים רבות, אולם על מנת למצוא אותם, יהא עליו לעזוב את כוכב הלכת הקטן והעייף שהעניק לו מחסה לאורך זמן כה רב.

הוא לא רצה לעזוב. הוא חשש שמשהו יקרה לו ושילדיו העליזים והעדינים יפלו לידיים הלא נכונות. אהבתו אליהם לא סימאה את עיניו עד כדי כך שלא יבין שאפשר להפוך אותם לכלי השמדה מפלצתיים. וחרף כל יכולותיו, לא היה לו מושג איך לתכנת בינה שתחשוד בזרים או תמצא את הסכינים המסתתרות מאחורי חיוכיהם. הוא היה אדם טוב, אך לא הייתה בו עורמה, והוא היה מודע לחסר הזה שבו, וידע גם שהוריש אותו לילדי הפלדה והפחמן שלו.

אולם הגיע היום שבו דברים לא פעלו כראוי וליבו כשל והוא נפל על עפר כוכב הלכת הקשיש ונאבק לנשום. אח אסף את האיש הזקן בעדינות בתופסניו המלוטשים והניחו במיטתו כדי שיחלים (אחות כבר לא יכלה לעבור במרבית הדלתות והתגוררה במחסן הישן של הבסיס, שם כתפיה לא השתפשפו בקירות כשהתגלגלה על זחליה).

הנניטים תיקנו במהירות את ליבו של האיש הזקן ואת תופעות הלוואי שהתגלו, אך הוא הבין שהגיעה השעה לקבל החלטה.

אם יישאר שם, ימות, וילדיו יגוועו ברעב. בעיני רוחו ראה כיצד הם יְכַלוּ את גופיהם עבור המתכת, כיצד יקטנו יותר ויותר עד שבסופו של דבר לא יוכלו עוד לתמוך בבינתם ויהפכו למכונות מתות ותו לא. ואחד מהם ישרוד זמן רב יותר מהשני, חשב לעצמו, ואולי יאלץ אף לטרוף את גופו של השני. וכל זאת בשביל מה? כדי לארח לחברה לעצמות אדם מת על הכוכב הישיש הזה?

לא. גם כך אנוכיותו הותירה אותם כאן זמן כה רב, מכיוון שפחד. מוטב להתמודד עם עתיד לא ידוע מאשר לדון את אח ואחות לגורל כזה.

הייתה משואת חירום בבסיס. הוא הורה למחשב – מחשב פשוט ושימושי, ללא בינה משל עצמו – להפעיל אותה ולקרוא לעזרה.

כששוב היה ניתן להזיזו בבטחה, אח נשא אותו אל מחסן הבסיס, כרכר סביבו וטרח על סידור הכריות לנוחותו. "מספיק", אמר הזקן, וטפח בעדינות על אחד מהתופסנים המתכתיים. "אני אהיה בסדר לזמן מה. אך ילדיי, הגיע הזמן שתעזבו את המקום הזה".

"לעזוב?" שאל אח. "איך לעזוב?"

"הייתה פקודה שמנעה מכם לעזוב את כוכב הלכת," אמר הזקן, "ואני אכבה אותה. אך אינכם יכולים להישאר כאן. אנשים עומדים להגיע. הם יצילו את חיי, ואם היקום יהיה נדיב, הם יחזירו אותי לכאן לאחר מכן. אולם אסור שיראו אתכם".

"למה לא?" שאלה אחות.

"לא כל האנשים טובים", אמר הזקן. "ויש לי סיבות להאמין שייתכן שהאנשים האלה…" הוא הביט בילדיו וידע שלעולם לא יוכל להסביר בפשטות על התאגידים והממשלות ששלטו ברשת הציים הסבוכה שהיטלטלה בינות לכוכבים. "ייתכן שהאנשים האלו אינם טובים. ייתכן שהם ירצו להרע לכם".

"ייתכן שהם ירצו להרע לך?" שאל אח.

"ייתכן".

"אנחנו נגן עליך", אמרה אחות בלהט, והזקן העווה את פניו. הוא מעולם לא תכנת בהם להט, אולם לאהבה הייתה היכולת לעורר דברים אחרים, שמעולם לא חשו במגע הקוד. "לא נניח לך להיפגע".

"זו הסיבה שעליכם לעזוב", אמר הזקן. "הייתי חלק מהעולם ההוא, פעם, כשהייתי צעיר. אתם לא חלק ממנו. ייתכן שעשיתי לכם עוול כשלא הסברתי לכם את העולם ההוא. אולם כעת מאוחר מדי. הם בדרך, ואני רוצה שתתרחקו מכאן, הרחק מכוכב הלכת. מיצאו את מזונכם בחגורת האסטרואידים עד שאשוב ואשלח לכם סימן".

הם היו ילדים צייתנים. הם נקשו בצבתותיהם לאישור, עלו אל פני השטח של כוכב הלכת, רחוק מהבסיס, ושוחחו.

"איננו יכולים לעזוב אותו".

"איננו יכולים שלא לציית".

אחות קרקשה בזחליה כפי שנטתה לעשות כשחשבה. "נציית", אמרה, "אולם לא נתרחק מאוד עדיין. נתבונן ונראה מה יעשו המבקרים הללו. אם הם מסוכנים, נחזור".

אח הנהן. "אני זקוק לכנפיים גדולות יותר", אמר, כמעט בהתנצלות, "אם עליי לשאת אותך אל השמיים".

אחות בחנה את עצמה, את כל החלקים שהפכו אותה למה שהיא, והחליטה שבחלל החיצון לא תזדקק לזחלים. הנניטים שלה ניתקו את הגפיים התחתונות הגדולות והמתגלגלות שלה, ואח לקח אותן ובלע את המתכת, כדי ליצור ממנה כנפיים אדירות ומדחפים רבי עוצמה שידחפו מול אטמוספרת כוכב הלכת. אחות הביטה בו כשאכל את בשרה בלי לומר מילה. ואז הוא הניף אותה בצבתות השפירית שלו ופרש את כנפיו.

"תצטרכי להתגונן מפני כניסה מחודשת לאטמוספרה", אמר, "אם יהא עלינו לשוב".

אחות כבר לא יכלה לקרקש בזחליה, ולכן שקשקה את מקדחיה בתושבותיהם. יכאב לה לקטוע עוד מעצמה, אולם אם תיאלץ לעשות זאת על מנת להציל את אבא, לא תהיה ברירה אחרת.

אח המריא אל השמיים ואחות ראתה מחזה שלא ראתה מזה שנים רבות: העולם פרוש לפניה. הוא היה כה גדול, אך עם זאת כה קטן, ואוקיינוס בודד ועייף נצץ לו באור הכוכב הראשי. היא חשה ברעד שאחז בכנפיו של אח כנגד האטמוספרה המידלדלת, והמדחפים רעמו והותירו מאחוריהם שובלים מסתלסלים.

בקצה האטמוספרה, הוא נדרך. עד כה תמיד שב על עקבותיו לפני שיצא לחופשי. היה קול בקוד שלו שתמיד אמר לו עד כאן; לא עוד. אבל לא היה קול ולא מחסום והוא נחלץ מהאוויר אל אור הכוכבים החשוף.

הם שתקו זמן מה בעודו עף. היו יותר מדי דברים לראות. כוכב הלכת שהלך והצטמק. שני הירחים הקטנים שסבבו זה את זה. לוויין, שאת קולו הכירו היטב, שצפצף כחבר ותיק בשעה שחלף על פניהם. כ'ריסייל, ענק הגזים שמשל בצד הזה של מערכת השמש, עיגול בצבע ירוק-ים שסופות סגולות וכחולות התפתלו על פניו.

הכוכבים, שהאוויר לא עמעם עוד את אורם, בהקו כנגד החשכה. והשמש, כוכב קטן ועייף, אך גדול ומרהיב יותר מכל מה שראו אי פעם.

הם היו מכונות. הם יכלו להביט בכוכב בלי להיפגע, ועשו זאת במשך שעות ארוכות, כשאושר מהמהם במעגליהם אל מול תפארתו. הם אהבו את כוכב הלכת שבו נולדו, אולם הייתה לו מעט מאוד תפארת, והמחזה הזה שלף אותם מעצמם, סחרר אותם והשיב אותם שונים משהיו.

לבסוף, מעגל נדלק והזכיר להם את מושג הזמן. שניהם התנערו והרטיטו את האבק ממעטפותיהם הפנימיות. "עלינו להתחבא", אמר אח, "ולהתבונן".

"מאחורי הירח", אמרה אחות. אח שב ופרש את כנפיו, שפני השטח שלהן היו חסרי תועלת בריק, אולם שורת המדחפים הקטנים לאורך שוליהן הייתה שימושית מאי פעם. נדרש זמן מה, כשלושה או ארבעה סיבובים, ואז הם שקעו בצל הירח והמתינו. הם לא נדרשו להמתין זמן רב.

הספינות שהגיעו היו ישנות ובעלות עיצוב בסיסי ושימושי ופני שטח מנוקבים ושרוטים. הזקן היה ממציא גדול בעיתו, אולם עיתו חלפה לפני זמן רב והוא לא הצדיק שימוש במותרות מצד מציליו (ייתכן שהמצילים היו חושבים אחרת לו ידעו על אח ואחות). הייתה זו ספינה גדולה אחת, עם שני מלווים על כל צרה שלא תבוא, שסטתה לכמה שעות ממשימתה לצורך שליחות של חסד.

"תראה כמה מתכת", אמרה אחות ואף על פי שלא היה רגש בקולה, עצמות הפלדה שלה רטטו בכמיהה.

הספינה הגדולה הולידה ספינה קטנטנה כששלחה מעבורת אל פני השטח והמלווים שעשעו את עצמם בכיוון הסורקים שלהם כלפי עצמים שסבבו את כוכב הלכת.

אח ואחות כיבו הכול פרט למערכות החיוניות ביותר שלהם ושכבו בשקט. הם נסחפו, מושפעים רק מכוח המשיכה של הירח. הסורקים זיהו אותם כפסולת, במערכת עמוסת פסולת, ולא עשו דבר.

ואז המעבורת המריאה עם הזקן בתוכה. שניהם נרעדו ותהו אם עליהם למהר ולנסות לתפוס את המעבורת, אולם הם לא ידעו ושום דבר בקוד שלהם לא אמר להם. המעבורת החליקה אל תוך בטן הספינה הגדולה, וזו החלה להתרחק מכוכב הלכת.

"נעקוב אחריהם?" שאל אח, אולם לפני שאחות הספיקה לענות החלל נפער בצווחת אור שברירית ונסגר בחזרה, והספינות נעלמו. אבק המשיך להשמיד את עצמו בהבזקים קטנטנים במשך עוד כמה דקות, אולם גם הוא דהה ונעלם.

"זה היה מרחב-קפיצה?" לחש אח.

"בטוח שכן". ענתה אחות. החיישנים שלה לא חשו בדבר מעברו השני של האור. אביהם תיאר להם אותו, אולם הם מעולם לא ראו זאת, והכוח הדרוש לפעירת חורים ביקום היה עצום לאין ערוך מכל מה שהיה לאל ידם לעשות.

"אם כך, איננו יכולים לעקוב אחריהם", אמר אח.

"הוא אמר שהם יחזירו אותו", אמרה אחות בתקיפות.

"אם היקום יהיה נדיב".

"אנחנו נדיבים", אמרה אחות, וזה היה נכון. יוצרם הקפיד שכך יהיה. "אנחנו נדיבים ואנחנו ביקום, לפיכך גם הוא חייב להיות כך. בוא נעזוב עכשיו, כפי שהוא הורה. אולי יש משהו לאכול בחגורת האסטרואידים".

חגורת האסטרואידים הייתה עצומת ממדים ובעבר הכילה אוצרות מינרליים רבים. אולם היא נכרתה ביד רחבה כשבני האדם עדיין ציירו ביזונים על קירות מערות, ועתה הופשטה עד כי נותרו בה רק אותן שאריות קלושות שלכורים לא השתלם לחלצן.

עבור אח ואחות, היו אלה שטחי ציד. את האסטרואידים יכלו להזין לתוך המרסקות של אחות, אשר פלטו אותם החוצה בצורת אבק. הם חלקו ביניהם את המנות הזעירות של מתכת שניתן היה להשתמש בה. מה שריגש אותם הוא שהיו כל כך הרבה אסטרואידים. הם יוכלו לאכול פה עוד מאות שנים.

יום אחד הם מצאו את שרידיו של רובוט כרייה נטוש שהתרסק לתוך אסטרואיד עצום. הם חפרו לעומק מכתש הפגיעה, ואף שגודלו של הרובוט לא עלה על עשירית מגודלם, הייתה זו סעודה של מתכת מעובדת. הם התענגו על טעמו העז של אלומיניום, על הרמז העדין, הרך, של הזהב. באמצעות המתכת, אחות עיצבה מחדש את זרועות החפירה שלה כך שתוכל לבקע אסטרואידים באופן יעיל יותר, והם צחקו יחד באורו של הכוכב הרחוק.

היה זה כחודש לאחר מכן, בעודם מתקדמים לאורך החגורה, כאשר חיישניו של אח קלטו משהו דחוס ומעורר תיאבון אף יותר. "מתכת", אמר. "מתכת מעובדת".

"עוד רובוט כרייה?"

"ייתכן". הוא אסף אותה בצבתותיו והם טסו. היא תרה וטעמה את הריק באנטנות שלה, ואז הריחה את זה גם היא.

ההגעה לשם ארכה זמן רב משציפו. הריח היה חזק מכיוון שהיה כה הרבה ממנו. המקדחות של אחות עקצצו עם הטעם הזה, החריפות של המתכות, כמו דם בחושך.

העצם היה ענק. גדול יותר מהבסיס שהם גדלו בו, גדול יותר מכל האסטרואידים זולת הגדולים ביותר. הוא צף שחור ודומם בצילו של ירח שבור, ואז מששאריות הירח נסחפו לדרכן, אור הבזיק לאורך המעטפת.

"מתכת", לחש אח. "הכול. כל זה מתכת".

"זו הייתה ספינה?" תמהה אחות. היא לא דמתה לשום ספינה שאי פעם ראו. היא הייתה עגולה לחלוטין וצפיפות המתכת הייתה גדולה מכדי שיוכלו לקבוע אם היא חלולה או לא.

"ייתכן". אמר אח. הוא היה המומחה לטיסה. "ייתכן שהייתה. אינני יודע איך הצליחה להתנתק משטח כוכב לכת, אולם אם תוכננה לא לנחות לעולם…"

לא היו לה אורות והם לא חשו שום מקור כוח. הם לא קיבלו מענה לאף שאילתה ששלחו. הם התנפלו עליה כחיות פרא מורעבות, מקדחותיהם מפזרות שבבים מגוף הספינה המוזר, בלי לטרוח עם המרסקות, אלא תוחבים את המתכות היישר לתוך גופיהם. הנניטים שלהם התרוצצו על פני החומרים, האביסו את עצמם והשתכפלו עד בלי די. בעת שאכלו, הנניטים ריפאו את כל הפגיעות והחתכים שהצטברו במהלך החודשים האחרונים, הגומות שנחקקו על ידי חלקיקי אבק תועים. כנפיו של אח התחזקו והבהיקו, ואחות צימחה רגליים עדינות, כשל עכביש, שיישאו אותה על פני שטח הספינה.

במשך שלושה ימים רק אכלו, ואז דבר מה דהר לקראתם בצווחה מתוך הריק. האזהרה היחידה שקיבלו הייתה יללת צופרים. הם הרימו את מערכי החיישנים שלהם, שבבי מתכת נשמטו מפיותיהם, ואז הגיע מעליהם בעל הספינה.

"מה עשיתם?!" צרח. הוא היה גדול יותר מאחות ומאח, עם טפרים כשל נץ. הוא נחת על גבו של אח ושיסף את כנפיו. אח צווח, אבל הוא לא נלחם מעודו ולא ידע איך. אחות זינקה לעבר תוקפו עם מקדחיה, במטרה לשבור את אחיזתו, אך הוא הטיח אותה הצידה. הטפרים העצומים נקמצו פעמיים וגל שטף אותם. גל של דממה. אח ואחות קפאו. הנניטים קפאו.

אור הכוכבים כבה.

כשהקיצו, הם היו בתוך החללית, והם היו כלואים בכלוב. כנפיו של אח נתלשו מגבו והוא נותר עם מעטפות ריקות, כשל חיפושית, נוקשות על השרידים החלולים.

אחות בדקה את הסורגים עם מקדחה ומצאה שהיו ג'לטיניים, ונכרכו סביב כליה, שנעטפו בסיבי דבק.

"אכלתם את הספינה שלי", אמר הסוהר שלהם. "העברתי כאן חמשת אלפים שנה, בבנייתה, ואתם אכלתם אותה. יידרשו לי חמשת אלפים שנים נוספות לתקן אותה. מה תאמרו על כך?"

היות שזכו לחינוך ראוי, הם נדו בראשיהם והתנצלו על העבירה שביצעו. "היינו רעבים מאוד", אמרה אחות בשפל רוח, "ולא קיבלנו כל תגובה לשאילתות ששלחנו. לא זיהינו מקור כוח. שגינו, ונתקן את שגיאתנו אם נוכל".

בעל הטפרים פסע הלוך ושוב. הוא היה שילוב מוזר של דברים, כדור פחוס עם טפרי אחיזה ומבערים נעוצים בזוויות מוזרות סביב הגוף. כנפיו של אח היו מחוברות לכדור הזה, ולנגד עיניהם, רובוטים שהיו גדולים מדי להיקרא נניטים עסקו בהלחמת החיבורים האחרונים למקומם.

"כנפיך בידיי", הכריז בעל הטפרים. "מה דעתך על זה?" הוא נפנף בכנפיו הגנובות ואבק עדין של נניטים גוססים נשר מהן. אחדים מהם נשרו על אח ומיהרו לשוב אל עמיתיהם, אולם מרביתם התפזרו כאבקה על רצפת המתכת ושם נותרו.

ליבו של אח דאב על אובדן כנפיו, אולם הוא אמר רק, "הן שלך, אם הוגן הדבר בעיניך. אצמיח חדשות בבוא הזמן".

"חדשות?" בעל הטפרים צמצם את עיניו. "צימחת את אלה?"

אח הנהן בראשו, אולם בעל הטפרים לא הבין, אז הוא אמר, "כן".

"הצמח עוד", הורה שובם. "הצמח אותן גדולות יותר. חזקות יותר. עכשיו".

"אינני יכול", אמר אח. "אני זקוק לעוד מתכת. נדרש הרבה מאוד זמן להצמיח את אלה".

"מתכת…" הכדור פסע הלוך ושוב, כשהוא מותיר עקבות טפרים באבק הנניטים. "כןןןן. כן. אם אתן לך עוד מתכת, תצמיח כנפיים כפי שאורה לך, כן? כנפיים שאוכל להשתמש בהן?"

אח שלח פעימת מיקום זעירה אל המעטפת של אחותו והיא השיבה לו פעימה משלה. הייתה זו נחמה חלולה, אבל זה כל מה שיכלו לעשות. "שחרר בבקשה את אחותי", הוא אמר. "אם תעשה זאת, אצמיח לך כנפיים".

בעל הטפרים נשף, צליל אוויר דחוס המקרקש בצינורות, ואז הצמיד בליטה משוננת אל הקיר ליד כלובה של אחות. הסורגים הג'לטיניים זלגו אל תוך הקירות. "היא תעזור באיסוף המתכת".

אח היסס. לא זו הייתה העיסקה שקיווה לה.

"אעזור לך", אמרה אחות, "אבל כשיהיו לך כנפיים משלך, תשיב לאח את כנפיו ותשחרר אותנו לחופשי".

הם לא הבינו עורמה, וכשבעל הטפרים אמר, "כן, כן, כך יהיה", לא עלה בדעתם לתהות אם הוא משקר.

כינויו של בעל הטפרים היה פועל שלישי. אח ואחות לא פגשו מעולם מכונה תבונית אחרת, ולמעשה שום יצור תבוני אחר פרט לאביהם, כך שמחזורי חישוב רבים נדרשו להם עד שיכלו לנסח את העובדה שהם אינם אוהבים את פועל שלישי, ועוד רבים נוספים עד שהתוכנה של אחות גישרה וחיווטה מחדש ויצרה ערוצים חדשים והיה ביכולתה בכלל לחשוב את המחשבה אני לא בוטחת בפועל שלישי.

הייתה זו מחשבה גדולה. הייתה זו מחשבה שנשאה בתוכה דברים רבים מדי, את רעיון האמון, רעיון חוסר האמון, ואף גדול מכך, מושג הרמאות עצמו. אחות הרהרה בו, הצליבה את כל מה שאמר לה אביה על האנשים שהגיעו להציל אותו, ובסופו של דבר הצליחה לחשוב, כפי שאבא לא בטח באנשים ההם, כך אני לא בוטחת בפועל שלישי.

היא לא ידעה איך להביע זאת לאחיה. בקושי ידעה איך להביע זאת לעצמה. פועל שלישי נשא אותה לאסטרואידים עם כנפיו הגנובות ומדחפיו המגושמים ואחות העבירה אבנים דרך המרסקות שלה עד שהיה לה די מתכת. ואז חזרו, ופועל שלישי האכיל במתכת את אח, שעדיין היה כלוא בכלובו. כשמלאכת היום הסתיימה, פועל שלישי כלא את אחות בכלובה והלך. אחות הוציאה את רגל העכביש העדינה שלה מבין הסורגים כדי להגיע לאח ולתת לו לשתות את הכוח שאספה בפאנלים הסולריים שלה במהלך היום. הם לא ישנו במלוא מובן המילה, אולם הם כיבו את עצמם, והנניטים התרוצצו על פניהם, לתקן את מה שיכלו, בשעה שאח שתה אור כוכבים מאצבעותיה של אחות.

הספינה הייתה כדור חלול ובמרכזה הייתה שמש זעירה. אחות עצרה בפעם הראשונה שראתה אותה ופועל שלישי צחק לנוכח מבוכתה. "את רואה אותה, כן? שמש?"

"אני רואה אותה", אמרה. "אבל אני לא מבינה. השמש הקטנה ביותר גדולה עשרות מונים מזאת".

"את רואה נכון. היו גזעים שוטים שניסו לבנות חומות סביב שמשות אמיתיות, לשמור את כל הכוח לעצמם במקום שידמם אל החלל. זה בלתי אפשרי. נתקלת בשער קפיצה, כן?"

"ראיתי אחד", אמרה אחות.

"יש שער קפיצה אחד בליבו של הכוכב, עם אלפי נקודות יציאה. אחת מנקודות היציאה האלה היא כאן. כך שלספינה הזאת יש רק פיסת שמש, השבריר הקטן ביותר שעובר דרך שער ברוחב של אטומים בודדים. הוא מספיק עבור כל דרישות האנרגיה שלנו".

"זו הסיבה שלא חשנו כל כוח בחלקה החיצוני של הספינה".

"נכון, נכון". פועל שלישי צחקק. "הספינה לא מניחה לדבר להתבזבז לתוך הריק. כל כוחה של פיסת השמש הוא שלנו".

אחות לא ראתה את שאר הספינה, ולא היה לה מושג מה היה מצידה השני של השמש הזעירה. היא הכירה רק את שני התאים ומסדרון ואז סדרת צהרים אטומים. בעברם האחר של הצהרים הייתה שאר מערכת השמש. פועל שלישי אחז בטפריו את מוטות הנשיאה שעל גבה של אחות, נשא אותה למעלה ועף לעבר האסטרואיד הבא. בעת שעפו, הבחינה אחות שפועל שלישי היה מיומן להפליא בשימוש בכנפיו הגנובות, והיא רשמה בהקפדה את המסקנה שפועל שלישי היה מכונף בעברו.

פועל שלישי הותיר אותה על האסטרואיד. "אשוב מאוחר יותר," אמר והמריא לדרכו.

האומנם?

המחשבה רטטה לאורך מעגליה. היא לא אהבה את פועל שלישי. ייתכן שפועל שלישי… משקר.

שורות קוד נכשלו והתפקעו לכדי הודעות שגיאה. היא שכתבה אותן ללא רחם. לשקר. לשקר היה משהו כמו שגיאה, והיא הבינה שגיאות. תמיד היה אפשר לשגות, להבין ששגית ולתקן את עצמך. לשקר היה לשגות בכוונה תחילה, ולהביע את השגיאה הזאת בפני אחרים. שגיאה ללא תיקון. שגיאה שהוכנסה מבחירה.

ייתכן שפועל שלישי משקר.

אחות עשויה… גם… לשקר.

היא גרסה סלעים לאבק, וניסתה לעכל את המושג באמצעות התכנות חסר העורמה שלה. חווה קיבלה לידיה את מושגי הטוב והרע, אבל אחות הייתה צריכה ליצור אותם בעצמה מתוך עקרונות יסוד, וזה היה תהליך איטי.

במגרסה הייתה אבן קטנה בצבע חום. אחות הפנתה אליה חיישנים פנימיים וחשבה, אני יכולה להגיד שזו אבן שחורה. אני יכולה לומר למישהו שזו אבן שחורה. אם הוא לא ראה אותה, הוא לא יידע.

אילו הייתה אנושית, הייתה נושמת נשימה עמוקה. היא נקשה בזרועות האחיזה שלה וכתבה "זוהי אבן שחורה" בלוג הפנימי שלה.

בעתה לא מוכרת אחזה בה. היא שלפה את האבן מתוך המגרסה וכיוונה אליה את כל חיישניה, למקרה שהפכה שחורה ואחות שינתה בטעות את היקום. אולם האבן עדיין הייתה חומה, ובעיניה היה זה אסון והקלה בעת ובעונה אחת.

אחות זרקה את האבן לאחד מתאי האחסון הפנימיים שלה. היא לא רצתה להיפטר ממנה, למקרה שתשכח שהייתה חומה. האפשרות הזאת נראתה לה מציאותית לחלוטין. מה עשה שקר כששחררו אותו? האם נח בשקט, כמו האבן, או שהסתחרר לידי תגובת שרשרת, כמו חלקיק רדיואקטיבי? חסר לה יותר מדי מידע.

פועל שלישי הופיע בשנית וצלל לכיוונה כדי להרים אותה ולשאת אותה אל מרבץ המתכת הבא. "מצאת משהו טוב?" דרש.

"הייתה שם אבן שחורה", אמרה אחות, וחיכתה שפועל שלישי יצרח על דברי השקר שלה.

"ו…?" אמר השובה שלה בקוצר רוח. "הייתה בה מתכת שמישה?"

"לא", אמרה אחות, וזה היה נכון, ללא קשר לצבעה של האבן.

"חסר ערך", אמר פועל שלישי. "כל האסטרואידים הללו חסרי ערך. אצטרך למצוא איזה מכרה נטוש כדי להשיג את המתכת לכנפיים שלי".

השקר החזיק. פועל שלישי לא תפס אותו. פועל שלישי האמין שהיא ראתה אבן שחורה. היא הפיצה שגיאה מכוונת.

היקום הרים את עצמו, הסתחרר ונחת במבנה אחר, אבל רק בתוך ראשה. פועל שלישי לא חש דבר. אחות נתלתה בדממה מטפריו והביטה שוב באבן, לוודא שהיא עצמה לא טעתה.

היא עדיין הייתה חומה.

עלה בדעתה של אחות שאם אין עוד ביכולתה לסמוך על עצמה שתאמר את האמת, היא עלולה למות. גם הנניטים שלה עלולים ללמוד לשקר ואז הם יפיצו שגיאות בגופה המתכתי, יסתמו חורים באבק במקום פלדה, ידווחו שמשהו תוקן אף שעדיין היה מקולקל, ואז היא תתחמם יתר על המידה או תתנפץ לרסיסים. אין לדעת.

לא אספר לאח עדיין, חשבה. זה מסוכן מדי. היה זה הדבר הראשון שהסתירה אי פעם מאחיה, ואף שלא אמרה דבר באותו לילה, גם זה נראה בעיניה שקר.

"הנה", אמר פועל שלישי למחרת היום. "הנה התנאים הסביבתיים שכנפיי אמורות לעמוד בהם. קח אותם". הוא שלח החוצה מחוש מתכתי ואח הרים בצייתנות את ראשו כדי להגיע לנקודת גישה. מידע נקש וזמזם ביניהם בשעה שפועל שלישי מצא פרוטוקול שיאפשר למידע לעבור, ואז הוא הטיל את המידע, קר ושלם, לתוך מוחו של אח.

הוא משך את המחוש, עמד מחוץ לסורגים והמתין. לפועל שלישי לא היו הבעות פנים, אבל הוא התנדנד קדימה ואחורה על טפריו מהר מהרגיל.

"אתה תבנה אותן", אמר, ונשמע כמעט מופתע. "אתה מתכוון לבנות אותן".
"כן", אמר אח, בתמיהה. "הסכמתי לבנות אותן".

לרגע קל, הוא ופועל שלישי בהו זה בזה בבלבול הדדי. אחות ישבה בדממה מוחלטת, אולם בתוכה, בלחישה קלושה במעגליה הפנימיים, חשבה, פועל שלישי ציפה שאח ישקר. פועל שלישי משקר והוא ודאי חושב שגם אנחנו נשקר. אבל אח לא יודע איך, ופועל שלישי הסתכל לתוכו וראה את זה.

כשמשקרים, חושבים שגם אחרים משקרים.

היא הביטה באבן החומה ותהתה אם המצב הזה הפיך. האם תוכל לשוב ולהיות כשהייתה? למחוק את זיכרונה ולהתחיל מגיבוי? אה, אבל זה קשה עם בינה מלאכותית. זה לא היה מוות, אבל זה היה לפחות קצת דומה. לא הייתה דרך לדעת אם מה שיתעורר יהיה זהה, וגם אם כן, האם תיפול שוב לתוך אותה מלכודת, ושוב תלמד לשקר?

אבל אחרים כן משקרים. היא הביטה בפועל שלישי, שעדיין פסע הלוך ושוב על טפריו. אחרים משקרים, והידיעה שהם עלולים לשקר היא הדרך היחידה למנוע טעות.

נראה שהיא מחויבת לדרך הזו, שתוביל אותה לאן שתוביל. לא הייתה לה ברירה אחרת.

עלה בדעתה שיום אחד עלול פועל שלישי לנסות להציץ לתוך התוכנה שלה באותו אופן, ושיהיה זה נבון מאוד לבנות חיץ ולשמור את כל השקרים שלה בצד אחד שלו. היא הקדישה לכך מספר שעות בשעה שאח עיכל את דרישות התפעול של הכנפיים החדשות, ערך תוכניות ושרטט אותן בצללי נניטים, וכל אותו הזמן פועל שלישי פסע הלוך ושוב מחוץ לסורגים.

היא כמעט סיימה כשאח אמר, "אלה לענק הגז כ’ריסייל".

פועל שלישי שרק בזעם. טפריו צווחו כנגד הסיפון. "מה אתה יודע על כ’ריסייל?"

תחושת הבלבול של אח ניכרה היטב לאחות. "אני יודע את הרכבו האטמוספרי, מסתו המשוערת, מסלולו, דפוסי מזג האויר על פני השטח, השפעותיו הכבידתיות על מערכת השמש ועל שבעת ירחיו –"

פועל שלישי הפסיק לפסוע ונראה שנרגע. "לא היית שם".

"לא".

"יש תוכנית במידע ששלחתי לך. אלו כנפיים שעובדות בתוך ענק הגז. זה מה שמשתמשים בו שם. אתה תשפר את התוכנית".

"אני אשפר אותה. וכשאסיים, תשחרר אותנו".

"כן".

אחות תהתה איך הייתה התוכנה של פועל שלישי נראית לו יכלה לקרוא אותה באותו רגע. האם הייתה רואה בה שקר?

"אזדקק למתכת", אמר אח.

פועל שלישי נשף. "תקבל אותה".

כשהסתובב, נפנף בכנפיו הגנובות. "על בסיס הכנפיים להיוותר כפי שהוא", אמר מעבר לכתפו." הכנפיים צריכות להתחבר באותו אופן. החיווט הזה אינו מיטבי עבורי."

"אשמור את הבסיס".

פועל שלישי הקיש על הקיר וסורגיה של אחות נפתחו בטפטוף. "אז נשיג מתכת".

פועל שלישי הכיר בסיס כרייה נטוש על אחד מירחיו המרוחקים של כ’ריסייל. הוא העביר את הספינה אל טבעותיו של הענק הקטן יותר ששכן בצילו של כ’ריסייל, אבל לא התקרב איתה לענק הגז עצמו, אלא אחז במוטות הנשיאה של אחות והטיס אותה אל הבסיס, מסע ארוך ומעייף.

" היה קל יותר אילו הספינה הייתה קרובה יותר", אמרה אחות כשהתקרבו לירח. הוא בקושי היה ראוי לכינוי "ירח" – ירחון קטן עד כדי כן שלא יכול היה לשמור לעצמו אלא מולקולות ספורות של אטמוספרה.

"לא".

פועל שלישי לא רוצה שהספינה תתקרב יותר מדי לכ’ריסייל, חשבה אחות. מעניין.

בסיס הכרייה היה מעניין אף הוא. הציוד היה ישן וחלוד, אולם חלקים רבים תוכננו לנשיאה באמצעות טפרים. מבעד לדלתות המעגן האדירות היה ניתן להכניס ציוד כרייה, אולם הדלתות הקטנות יותר, שהובילו לבסיס עצמו, היו רחבות מגובהן וחסרות מדרגות. חלקן היו קבועות בתקרה וברצפה. הן נועדו ליצורים מכונפים, חשבה אחות, בעוד היא נוגסת במסגרות המתכת של המשקופים.

פועל שלישי כבר ידע לעוף. לפועל שלישי היה עיצוב של כנפיים לשימוש בכ’ריסייל. פועל שלישי רצה כנפיים שאפשר להשתמש בהן שם שוב. היא ערמה את העובדות, כמו אבנים במגרסה, ועיבדה אותן.

הוא הגיע מכ'ריסייל, שם יש עוד רובוטים מכונפים עם טפרים, אך איבד אי שם את כנפיו. והוא גם לא רוצה שמי שנשאר בכ'ריסייל יראה את הספינה. הוא רוצה לחזור עם כנפיים גדולות וטובות יותר.

כשמאגרי האכסון שלה נאנקו ממשקל המתכת ועושרה, פועל שלישי הרים אותה שוב. היא שמטה את המטען על סיפון הספינה ופועל שלישי ברר והציע לאח את הפיסות המשובחות ביותר מבעד לסורגים. וחוזר חלילה, שוב ושוב, שעה אחר שעה, יום אחר יום בעת שאחות השתמשה במתכת על מנת להרחיב את תאי המטען שלה. היא למדה לברור מראש את המתכות שקצרה. הייתה זו תחושה משונה. מעולם לא הייתה לה די מתכת כדי שתרשה לעצמה להיות בררנית.

היא גם הבחינה שפועל שלישי עמד על המשמר בשעה שהיא פירקה את הבסיס. חיישניו סרקו ללא לאות, בעיקר כלפי מעלה, להשגיח מפני אויב שמעולם לא הגיע.

האם אוכל למצא דרך לשלוח אות לכ’ריסייל? אם פועל שלישי חושש מאחרים כמוהו, אולי אוכל לזמן אותם?

היא השתעשעה ברעיון ואז השליכה אותו כמו ברזל זול. לא. לא הייתה שום הוכחה לכך שמי שיגיע עבור פועל שלישי לא ירצה לפגוע בה ובאח. לבסוף החליטה פשוט לשאול.

"מה אתה מחפש?" אמרה.

פועל שלישי לא חדל להמטיר אותות מחיישניו. "אני תר אחרי פעילות באטמוספרה העליונה של כ’ריסייל. אם את חשה בפעילות כזאת, עדכני אותי מיד".

"בעליו הקודמים של הבסיס?"

"כן".

"האם הם יתנגדו לפירוקו?"

"את שואלת יותר מדי שאלות", אמר פועל שלישי, וגם זה היה מעניין.

לבסוף הגיע היום בו כנפי הנניטים האדירות ששרטט אח נהיו יותר משרטוטים. עצמות סגסוגת נפרשו ורשתות גדולות של מתכת גמישה נמתחו ביניהן, כתחרת מתכת. "בעיצוב הישן היה סריג קבוע", אמר אח. "הנוכחי מאפשר למשתמש להרחיב או לצמצם את המפתח בתגובה לאטמוספרה".

"כןןן", אמר פועל שלישי." כן. תן לי אותן".

"אני זקוק למרחב נוסף כדי להשלים אותן", אמר אח.

פועל שלישי היסס, אולם באח לא הייתה כל עורמה והוא ידע את זה. הוא שחרר אותו מתוך הכלוב ואח נשכב על הסיפון ופרש את כנפיו החדשות, והנניטים מיהרו להשלים את המשימה – הם האריכו את הכנפיים, שייפו אזורים מחוספסים, טיפלו באלף המשימות הזערוריות. אחות הביטה בדממה במלאכתם, צפתה במעטה החיצוני של אח רוטט מתשישות כשטווה את עצמו אל תוך הכנפיים היפהפיות שלעולם לא ישתמש בהן בעצמו.

ואז הן היו מוכנות. הנניטים ניתקו את החיבור והן נפלו על הסיפון, יפהפיות ומתות. גם אח נפל, מותש מעבודתו. פועל שלישי הרים אותן ופתח את תאה של אחות.

"את תשתמשי בהן קודם", אמר פועל שלישי. "ואם הן ייכשלו, את תהיי זאת שתושמד".

אח השמיע קול מחאה חלש. "היא לא בנויה לאטמוספרה של ענק הגז".

"תן לי מתכת". אמרה אחות, "ואבנה לעצמי מעטפת שתעמוד בזה בזמן שנטוס לשם".

פועל שלישי הסכים. הוא תלש ברישול לוח מהקיר, ואז עוד אחד. מעגלי המסדרון נותרו חשופים. "אכלי", אמר.

פועל שלישי לא מתכוון לחזור, חשבה אחות. לא אכפת לו מה יקרה לספינה שלו עכשיו. היא אכלה.

אח זקוק לאנרגיה", אמרה. הוא לא יכול לטעון את עצמו מהכוכבים כאן. תן לי להביא אותו לפיסת השמש – "

פועל שלישי התעלם ממנה. הוא הניף אותה ממוטות הנשיאה שלה בטפריו ואחות ראתה את אורותיו של אח מתעמעמים מאחוריה.

צדקתי שלא סמכתי עליו.

היא בילתה את הטיסה בדממה, והכינה את המעטפת שלה לקראת הרוחות המאכלות של כ’ריסייל. והתכוננה, כמו כן, גם לדברים אחרים.

האבן שחורה.

ענק הגז נפרש לפניהם, ירוק כרעל, ופני השטח שלו רטטו מסופות סגולות. כ’ריסייל לא היה גדול, יחסית לענקים אחרים, אבל אפילו ענק גז קטן הוא עדיין רק שלב אחד מתחת לכוכב.

"העם שלך מגיע מכ’ריסייל", שאלה.

חיישניו של פועל שלישי היו מכוונים לעבר כוכב הלכת. "נכון".

"הם היו אלה שבנו את תחנת הכרייה".

"כן". בלי תשומת לב יתרה. כאילו כבר לא משנה מה היא יודעת. פועל שלישי הצמיד את כנפיו החדשות של אח אל צדדיה.

"עליך לתת לי רגע", אמרה. "החיבור שאתה זקוק לו שונה משלי. תן לנניטים שלי להתאים אותו. אני אתאים אותו בחזרה בשבילך".

לא ניתנה לה כל אזהרה. המחוש הכסוף של פועל שלישי נשלף ונאחז בנקודת גישה מעל המגרסה שלה. הוא כפה קשר תקשורת ביניהם. היא חשה את מחשבותיה של המכונה הזרה ננעצות במחשבותיה שלה, דורשות גישה ללוגים שלה, עוקפות רצון.

"אמרי לי את האמת", הורה פועל שלישי.

אולם אחות התכוננה. היא יצרה חיץ במוחה ברגע שלמדה לשקר. היא ניצלה את זמן הטיסה לכאן כדי לעבות את החיץ ולוודא שהאחות המזויפת הייתה מעודכנת. מחשבותיו של פועל שלישי התפתלו על פני מוחה, דרשו לדעת אם התכוונה להרע או לשקר, הריצו מאות סימולציות להתנהגותה עת תחזור מכ’ריסייל ותמסור את הכנפיים ובחנו כל אחת מהן בחיפוש אחרי בגידה.

האבן שחורה.

האבן שחורה.

האבן שחורה.

פועל שלישי הביט אל תוך נשמתה של אחות והאחות המזויפת החזירה מבט.

"עשי זאת", אמר, ושלף את המחוש.

היא העבירה את הנניטים שלה לאורך הכנפיים, טעמה את החללים המוכרים של ההנדסה של אח. הן היו קלות-משקל. חינניות. חזקות. היא הייתה מתכננת אותן אחרת, עם תריסרי מנגנוני אל-כשל, עם העדפה לכוח על פני אלגנטיות. היא לעולם לא הייתה מצליחה ליצור בעצמה כנפיים כה מופלאות, כנפי סגסוגת ואור כוכבים, אבל התוכנית שלה גם לא הייתה פועלת עם תכנון שהייתה הוגה בעצמה.

"קדימה", אמר פועל שלישי. "רק באטמוספרה העליונה. אם לא תחזרי, אשוב לספינה ושותפך ישלם על זה".

"אני אחזור", אמרה אחות, וזה, לפחות, היה נכון.

היא פרשה את כנפיה החדשות ועפה.

הרוחות העליונות של כ’ריסייל היו חזקות מששיערה אי פעם בדמיונה. זה היה שונה לחלוטין מהאטמוספרה הדלילה שבה נולדה. הרוחות הללו היו כמו דברים מוצקים, כמו נוף שנפרש לפניה, עם פסגות ועמקים, קירות ובולענים. חיישניה נותרו כמעט חסרי תועלת מול משקל הסערה. אין פלא שחיישניו של פועל שלישי כה חזקים, אם הוא התפתח בתוך זה.

אחות לא הייתה טייסת כמו אחיה, אולם כנפיו לא הכזיבו אותה. כשנזקקה לעילוי, השריג התמתח בחן מעודן והגביר את התנגדותו. וכשהייתה צריכה לצלול, החורים נפתחו יותר, והרוח נשבה מבעד להם ומעליהם. הן ממש הטיסו את עצמן. היא חשה בחדוות הטיסה האדירה של אח והבינה אותה כפי שלא הבינה מעולם, אף שחששה ממה ששוכן מתחת לרוחות העליונות.

היא הגיחה מפני האטמוספרה והתרוממה. הלם הריק על כנפיה הזכיר לה זריחה.

פועל שלישי נחת על גבה, טפריו חובטים כנגד המעטה שלה. "הן עובדות. ראיתי אותך. תני לי אותן".

"תן לי לחווט מחדש את הממשק עבורך", אמרה אחות.

היא הייתה איטית ויסודית. פועל שלישי ממש רעד מעליה בקוצר רוח. לבסוף היא ניתקה את החיבור האחרון והכנפיים התנתקו מגופה.

האבן היא שחורה.

"סוף סוף", לחשש פועל שלישי. "סוף סוףףףף. הם זרקו אותי ולקחו את כנפיי, אך אני אשוב ואהיה מרהיב יותר משהם היו אי פעם. הם ישתחוו לפניי ואני אשמיד כל אחד מביניהם שצפה בי נקרע לגזרים". המתכת צווחה בשעה שתלש מעליו את כנפיו הישנות של אח ודחף את החדשות למקומן.

אחות הביטה בכנפיים הישנות נסחפות להן ואז, כעבור רגע, פועל שלישי הרפה ממנה וגם היא נסחפה.

"אינני יכולה לעוף", אמרה.

"לא אכפת לי", אמר פועל שלישי וצלל אל תוך פני השטח של כ’ריסייל.

אחות הנהנה לעצמה. גם לזה היא ציפתה.

היא המתינה במשך שלושים דקות. זה נראה לה די והותר זמן. פועל שלישי היה קצר רוח וכבר אמור להיות עמוק בתוך האטמוספרה. מספיק עמוק כדי להביא לידי ביטוי את התיקון האחרון, הזעיר, שהכניסה.

אח פעל בתום לב. הוא לא היה מסוגל לנהוג אחרת. אולם הנניטים של אחות פרטו על רשת הקשרים. התאמה אחת לשריג הכנפיים עבדה. עשר עבדו. מאה עבדו.

במאה ועוד אחד, השריג נפער לרווחה ככל יכולתו ונותר כך. פועל שלישי הרגיש, כנראה, כאילו כנפיו הפכו לפתע לעצמות בלבד, ללא קרום ביניהן. הוא לא דאה עוד. הוא עשוי לנסות לשלוט בנתיבו בעזרת המדחפים, אולם גם המדחפים הפסיקו להגיב.

היא לא הצליחה להביא את עצמה לחבל בכנפיים המופלאות עצמן, אולם הבסיס, שתוכנן להתאים למעטפת של פועל שלישי, לא היה פרי תכנונו של אחיה. היא שינתה אותו בנפש חפצה, תחת מבטו של פועל שלישי, ושלחה מיליון נניטים אמיצים אל מותם ואל ישועתה.

אחות תהתה מה הייתה מחשבתו האחרונה של פועל שלישי. היא קיוותה שהבין שלא היה זה פגם בתכנונו של אח.

היא גם תהתה מה יחשבו תושבי כ’ריסייל כשימצאו את שרידיו של פועל שלישי. פושע או כופר, היא לא חשבה שהוא יחסר למישהו. ייתכן, אם חלק מהכנפיים ישרוד, שהם ימצאו דרך להשתמש בהן.

המדחפים שלה היו מוגבלים למדי, יעילים רק להעברתה מעל בליטות ושקעים על פני אסטרואיד, אולם די היה בהם למה שנזקקה לו כעת. היא שיגרה פרצים קטנים עד שהצליחה לאחוז באחת מכנפיו הזנוחות של אח בזרוע הלפיתה שלה. היא הצמידה אותה לצידה והנניטים הנותרים שלה מיהרו לחזק אותה למקומה. לבדה, הכנף הייתה מגושמת, אולם ההנעה שהיא סיפקה לאחות הספיקה כדי להגיע אל הכנף השנייה, ואז היא סבה לאחור והותירה את כ’ריסייל מאחוריה לנצח.

כשטסה בחזרה אל הספינה, היא תהתה אם אבא כבר שלח אות המורה להם לשוב. מאחר שהייתה לה סבלנות של מכונה, שהיא לא חשה שחלף זמן רב, אולם היא זכרה שלאבא הייתה תפיסה שונה משלה.

אח עדיין שכב במקום שבו נפל. אחות גררה אותו מהמסדרון אל אורה של פיסת השמש וישבה לידו בשעה ששתה קרינת שמש דרך עורו.

שאלתו הראשונה הייתה "הן עבדו?"

"הן עבדו באופן מרהיב". היא חלקה עמו את תחושת הטיסה ההיא, את האושר שחשה כשהכנפיים התמודדו עם הרוחות ויכלו להן.

"ופועל שלישי?"

"עזב ולא ישוב".

לא היה זה שקר, אבל גם לא האמת. האמת הייתה גדולה מדי, וכדי להבין אותה ייאלץ אח להפוך למשהו אחר ממה שהיה. אני מעדיפה אותו כמות שהוא. אם על אחד מאיתנו נגזר לאבד את התמימות, מוטב שזו תהיה רק אני.

האבן שחורה.

"בוא", אמרה אחות. "בוא נלמד לנווט את הספינה הזאת. אבא בוודאי כבר חזר מהטיפול שלו ואנו נלך ונפגוש אותו שוב".

"ומה אם הוא לא שם?"

"אז נצא לחפש אותו. יש לנו המון מתכת עכשיו, וגם ספינה."

אח הנהן. היא הושיטה את זרוע הלפיתה שלה ומשכה אותו לעמידה. הוא עמד בסבלנות בשעה שחיברה מחדש את כנפיו והם יצאו ביחד, מבעד לבית העשוי מתכת, למצוא את הדרך הביתה.

כל הזכויות שמורות © ט' קינגפישר, 2020. פורסם במקור ב-Uncanny

איורים: טל קרן באמצעות DALL-E3