פרימת זמן: טרויה – רומא – ירושלים
נוסע בזמן מנסה לשנות את ההיסטוריה במלחמת טרויה. מישהו צריך למנוע את פרימת הזמן
היה קר.
"לא צריך. שם כמו אצלנו, אקלים ים-תיכוני", אמר האפסנאי כשביקשתי ממנו דובון. ראיתם אפסנאי שחסרים לו תירוצים כדי לא לתת? עוד לא נולד אחד כזה.
דווקא לילה שקט. כולם ישנים עכשיו. עד חצות חגגו את הסרת המצור היווני. נו בטח, אלף הספינות השחורות הפליגו להן, ועל סיפוניהן הסתלק לו הצבא האדיר, שצר עשר שנים על העיר, ללא כל תוצאות. ככה, בכל אופן, הם חושבים.
איזו חגיגה.. בכוח דחפו לי גביעי יין לפה. לא רע, דווקא, אף כי כאן לא ילמדו להתסיס יין של ממש לעולם. גם כשיקראו לזה תורכיה.
הנשים, לעומת זאת, היו משהו. בעיקר הבלונדה שרקדה ערומה בשער הדרומי, וחייכה אלי כל הזמן. ובעצם גם שתי אלה עם העיניים הירוקות, שהתפתלו כמו נחשים על מעקה המיזרקה היבשה. לא שנגעתי. אסור לנו להיות מעורבים עד כדי כך. אבל את העיניים שטפתי בכיף.
נו כבר, היכן הוא. שיופיע, שיבצע את פרימת הזמן, אני אתקן, אטליא, והביתה למיטה החמה, לחלום קצת על הבלונדה והמיתפתלות.
האמת, אני סתם מקטר. בכלל לא הייתי כונן כשהגיעה ההתראה על הקמט בזמן.
אבל תמיד רציתי לראות את הסוס הזה. והוא באמת משהו. שלושים מטר גובה, חמישים אורך. לדעתי פירקו חמש ספינות כדי לבנות אותו. והתורכים, סליחה, הטרויאנים, את חומת העיר פרצו כדי להכניס פנימה את המתנה שהשאירו להם היוונים. נכון, היה להם שכל כדי לסגור מיד את הפירצה. אבל לא מספיק כדי לבדוק מה יש בתוך הפסל הנהדר הזה.
אוף, שיבוא כבר. איזה קור.
רכז המודיעין קבל עליו התראות כבר לפני שנה. יצור לא מזיק, לכאורה. מרצה זוטר להיסטוריה עתיקה. אבל אנחנו כבר עירניים לכאלה, אנשי ה"איך היתה ההיסטוריה נראית אילו..". קודם משתעשעים ברעיון, בונים מגדלים באויר, ויום אחד בא להם לנסות אותו. ולמי אין היום חבר שמבין קצת בפיזיקה, שיוריד מהניאו-אינטרנט את התוכניות לביצוע טיול קטן בזמן.
נו, סוף סוף. הנה הוא. התגשם בדיוק במועד, שלוש דקות לפני הרגע שבו הופיע הקמט.
הוא לא מאבד זמן. חה חה חה. מאבד זמן. זה טוב.
הוא ניגש ישר למפקד כיתת המשמר שהתמקמה בין רגליו הקדמיות של הסוס.
אני מתקרב.
הם מתווכחים.
נו בטח, זה לא פשוט. לאוקואון כבר ניסה להזהיר אותם אתמול מהמתנה הזו, והאלים הביעו דעתם על האזהרה. אבל הבחור הזה יצליח. אחרת לא היה נוצר הקמט, אותו קמט שישאר מפרימת הזמן ומהטלאת הפרימה על ידי. קרע קטן במירקם ההיסטוריה, שעם תיקונו תשאר הצלקת, אותה צלקת שהופעתה תריץ אותנו הנה כדי ליצור אותה.
נו, כן, פרדוקס כזה. אבל אני איש שטח, לא תיאורטיקן גדול.
ואללה, הוא הצליח!
מפקד המישמר מסמן לחצוצרן, ותרועה מתכתית צלולה מפלחת את השמיים המכוכבים של טרויה, שאור ורוד חוור כבר מסתמן באופק המיזרחי שלהם.
פרימת זמן בוצעה!
פרימת זמן בוצעה!
פרימת זמן בוצעה!
עוד מעט יגיעו חיילי פלוגת הכוננות של הגיזרה הדרומית, ויקיפו את פסל העץ. אני לא יודע אם יבעירו אותו על הלוחמים היווניים שמיסתתרים בתוכו, או ינסרו את רגלי הסוס, וישלפו מביטנו בזה אחר זה את החבר'ה האמיצים האלה, כמו שפנים מכובעו של קוסם.
כך או כך, מהלך ההיסטוריה השתנה.
טרויה לא תיפול, כי הלוחמים היווניים שבבטן הסוס, לא יגלשו ממנו עם שחר, כדי לפתוח את השער בפני הצבא, ששב ונחת בחשאי על החוף. כן, טרויה לא תיפול, ושרידי מגיניה לא ימלטו ממנה, כדי לייסד באיטליה, על שבע גבעות עלובות, לשפת הפו הבוצי, את העיר אשר תהפוך לבירת האימפריה האדירה, שאליה יוליכו כל הדרכים.
האימפריה לא תקום. באירופה ימשיכו לשוטט שבטי פרא שילחמו זה בזה ללא טעם ותכלית. בהעדר הכובש הרומאי, מלכות החשמונאים תמשיך לשגשג במיזרח התיכון, חרף המאבקים הפנימיים. היא תלך ותתפשט, תשתלט על הסהר הפורה, על מצריים המתנוונת, על הרי אררט ואנטוליה.
וביום שטוף שמש אחד, יעמדו חייליו של אריסטובולוס החמישי מול חומותיה האדירות של טרויה, וישימו עליה מצור.
הם כבר לא יכבשוה בעזרת פסל, לא משום שאסור יהיה להם ליצור פסל או מסכה, אלא משום שסיפור סוס העץ שכמעט כמעט הביא שואה על טרויה, יחיה לנצח בלב תושביה.
אבל הם יכבשוה לבסוף, ואז תיפתח לפניהם הדרך ללבה של אירופה. אבל תחילה ירד הצבא היהודי דרומה, אל המישורים הפוריים של המגף האיטלקי. שם, על שבע הגבעות העלובות, לשפת הפו הבוצי, הם יבנו עיר, ויקראו לה "ירושלים ד'איטליה".
וממנה יצאו לשלוט בעולם כולו.
פיקח המרצה הצעיר הזה. אבל לא חכם גדול. יפה איתר את נקודת הזמן בה ניתן, במעשה זעיר לכאורה, לשנות את מהלך ההיסטוריה לטובתנו. כאילו לטובתנו. זה לא עובד ככה. אבל כל זה לא ענייני. אני באתי רק כדי לעשות את העבודה שלי: להחזיר את ההיסטוריה למהלכה התקין.
ובשביל זה יש לי בדיוק את הדקות הספורות שעד הגעת החיילים הטרויאניים.
ללא קושי אני משחיל את מפקד המישמר והחצוצרן. השומרים האחרים אינם מעניינים אותי. שימלטו להם.
הבחור שלנו מסתכל בי בתדהמה, ומנסה לומר משהו. הטמבל חושב כנראה לשכנע אותי גם כן, הו הו הו.. לבלונדה ולמיתפתלות לא התפתיתי, אז לו אקשיב..
אני מעיף אותו לזמן אליו הוא שייך. שם כבר מחכים לו.
דורבנות הטיפוס, אלה שהאפסנאי הקמצן הואיל להנפיק לי, עובדות יפה. אני מטפס במהירות על הרגל הימנית הקדמית, ומצמיד מטען זעיר לחזה הסוס.
גולש למטה. פיצוץ. פתח נפער בחזה הפסל.
הלוחמים שבפנים אינם שוטים. ודאי הציצו והקשיבו למה שהתרחש, וברור להם שזמנם קצוב, קצוב מאד.
הם משתלשלים בחבלים, נוחתים ברכות על מרצפות הכיכר, ומיתפצלים לקבוצות קטנות, הממהרות ליעדיהן. כצפוי, כידון נזרק לעברי, אני מתכופף והוא מחטיא אותי. בכך הסתכמה התעניינותם בי.
למעשה תמה מלאכתי. הטלאת זמן בוצעה.
מעל החומה תודלק מיד משואה גדולה, ושער העיר ייפתח מבפנים. ראשונות תגענה ודאי המרכבות, שתיגמענה את המישור העצום שבין החוף לחומה במהירות, ותיפרוצנה פנימה בתרועה גאה, ברעם גלגלים וצניפת סוסי המלחמה האבירים. איזה מחזה זה יהיה..
ואחריהן יגיע, כמובן, החי"ר.
הו, החי"ר, מלכת הקרב, מלכתו ושיפחתו החרופה.
כן, החי"ר היווני, שכמו כל חי"ר, משחר ההיסטוריה ועד כלותה, תמיד אחד הוא ואין בלתו: מתנשף, מיוזע, מסריח. לופת בכוח את הנשק, נחנק בחגור הכבד, מפוחד, מבוהל, אך חותר בברכיים רוטטות, בעיניים מכווצות ובשרירים מתוחים, קדימה. קדימה, אל לב הענין: קרב המגע. ריקוד האימה העולצת, בין שלוליות האדרנלין ושתן הסוגרים הבלתי נשלטים.
אני רוצה להשאר עוד קצת. מה יש. נוסטלגיה.
חוזר ועולה אל הסוס, ומתישב בנוחיות על ראשו, ממש בין שתי האוזניים הזקופות.
רעם עמום נשמע מרחוק.
השער כבר פתוח לרווחה, לידו מוטלות גוויותיהם של הזקיפים הטרויאנים. שניים מהלוחמים היווניים שפתחו את השער, כורעים מעברי הפתח, לפידים בוערים בידיהם. טוב, לא היו להם מקלות בטא-לייט או סרטי סימון לבנים.
אני כמעט מדמה לשמוע אותם צועקים "פירצה! פירצה!" זו כמובן אשליה, כי באוזני החרשות למחצה עולה רק רעם המרכבות הקרבות ובאות. אך כל השאר ממש אותו דבר. המרכבות מציבות חסימה לכיוון אחד, נאחזות בפאתי היעד, ואחרות, הגל השני, פונות ימינה ומתחילות לשטוף לאורך החומה.
הטור השלישי שמגיע חותר הישר פנימה, אל מרכז היעד, ארמונו של פריאמוס הזקן.
אור הזריחה מתערב בנוגה השריפות העולות מכל עבר.
הו, אילו קתרוס בידי, או לפחות גיטרה… סתם. זה שייך למקום אחר ולזמן אחר…
הרגלים מתחילים להכנס בעד השערים, שכולם כבר פרוצים לרווחה. האומללים רצו מן החוף ועד לכאן, ולפני החומות גם חטפו מטחי חיצים לרוב. באמת אין להם שום חשק להלחם. מדוע שיהיה. הם היו מתים לשכב על האדמה, לנוח מעט, ולהניח למרכבות לבצע את העבודה. אבל שרי העשרות מאיצים עם פרגולי הכסף שלהם, ומאחוריהם דוחפים אותם חבריהם הנוהרים פנימה. יש להם ברירה ? לא. אז הם רצים קדימה, מנופפים בחרבות ובחניתות, וצורחים בכל כוחם, קצת כדי להפחיד את הטרויאנים, ובעיקר כדי לעודד את עצמם.
בלהט הקרב מתפרקות היחידות, ועמן גם המישמעת.
להילחם הם מוכרחים עכשיו, כי האוייב נילחם. אבל עכשיו מגיעים גם הצ'ופרים. זו לחימה בשטח בנוי. ובבניינים יש, חוץ מגברים מפחידים הצורחים כמוהם ומנופפים בחרבות כמו שלהם, גם נשים, כמו אלה שאותן השאירו בבית.
התנגדות הטרויאנים נישברת. הם מבינים שזה הסוף, ומתחילים לסגת פנימה, לעבר הארמון.
בכיכר שמתחתי מתחילה חגיגה של ממש.
נשים עירומות מתרוצצות לאור הלהבות, נמלטות מגברים מזיעים רק כדי ליפול לזרועות חבריהם הנילהבים. הפקחיות שבהן מניחות לגבר לגרור אותן הצידה, ומענגות אותו לאיטן, בתקווה כי משיגמור, יניח להן לחמוק אל בין ההריסות. שם תמצאנה מסתור עד שתסתיים ההילולה. לא שהדבר יחסוך מהן את גורלן הרגיל של נשות עיר כבושה. אך לפחות חייהן יהיו להן לשלל.
אני מסתכל בתיעוב (טוב, לא ממש, אבל אני צריך שכפ"ץ בפני התגובות שתתיימרנה לשפוט את "הבחור") במחזה, ומחליט להסתלק.
רגע לפני שאני מבצע את הדילוג, אני מבחין בבלונדה שלי נגררת אל מרכז הכיכר.
היא ערומה לחלוטין, וגופה מבהיק מזיעה. שדיה עולים ויורדים, ושני לוחמים אוחזים בזרועותיה, ומנסים לגררה, כל אחד לכיוונו. היא צורחת מכאב, ולבסוף מצליחה לשחרר את ידה הימנית. המאושר שזכה בה מטיל אותה על כתפו, ורץ לפינת הכיכר כדי להנות מגופה.
אני מעלה אותו על הכוונת. עכשיו רק לחיצה קטנה, והגבר המתנשף יורד לשאול, לדרוש בשלום חבריו המתים.
אבל אני מהסס. מה טעם, לעזאזל. במה הוא גרוע מהגבר הבא שיאנוס אותה ? ובמה זה יעזור לבלונדה.
לכן איני עושה דבר. רק מתבונן בה. היא שוכבת מתחת לגופו, פושקת רגליה ומשלבת אותם על אחוריו, ידיה מלטפות את עורפו. היא מהפיקחיות, הבלונדה שלי. הוא לא יהרוג אותה, זה בטוח. אולי אפילו יסתתר איתה עד שיגמר הכל. אולי אפילו ידרוש אותה כחלקו בשלל. אולי אפילו יקח אותה הביתה, לאיזה אי יווני קסום. הוא רווק, כמובן, וישאנה לאשה. הם יגדלו שני ילדים מקסימים. יום אחד, כשאבלה חופשה בקוס או בלסבוס או בכרתים, תגש אלי מישהי, בלונדה, שעיניה יזכירו לי את זו, ותלחש לי "ירוןןןן.. אתה זוכר..". או משהו כזה.
נו טוב, אני מזדקן, כנראה.
יאללה ביי.
רומא לא נבנתה על הפו אלא על הטיבר.
רומא לא נבנתה ביום,אחד. גם בסיפור הושקעה מחשבה ועבודה, ואם זה כל מה שיש לך לומר על הסיפור, חבל.
גדול !
כל הכבוד על שילוב ההיסטוריה, המדע ותורת הלחימה!
אני בבוסטון עכשיו, ופשוט מתענג על הסיפורים בפרויקט הזה.