קול ילדים צורחים

הרובה

אתם מכירים את הקטע עם הרובה. הרובה הולך לאן שבא לו. ביום חמישי בבוקר אחרי ההפסקה, הוא יעבור בדלת הכניסה של בית הספר היסודי תורמן, בלי להירשם במשרד או לענוד תג מבקר.

הרובה גורם לרוב הנזק בתוך חמש דקות. לרובה לא אכפת מתרגולי חירום, והוא לא ימתין לבואה של יחידה משטרתית מאומנת. הרובה יכול לחורר את דרכו מבעד לדלת, שולחן, קיר, והילדים לא נושאים את הילקוטים חסיני הכדורים האלה בשעת סיפור.

לכל אחד יש זכות לשאת רובה. איש לא יכול לשלול ממך את הזכות הזו. מה שאין לך היא הזכות לחיי ילדיך.

הרובה אוהב לשחק מחבואים. הרובה ישוטט במסדרונות עד שמישהו יעצור אותו. הרובה כבר היה כאן בעבר, פעמים רבות.

הרובה לא עובד לבד.

היורֶה

הוא אינו מישהו מיוחד. סתם איש שמנצל את זכותו לרובה.

המורָה

מישֶׁל דלטון מלמדת כיתה ד' כבר תשע שנים – מספיק כדי לדעת איך היקף העבודה מתרחב משנה לשנה, אוסף לתוכו את כל הקצוות הפתוחים שמישהו צריך לסגור, אבל אף אחד לא רוצה לשלם עליהם. למישל יש חוב של שש ספרות עוד מהקולג', והיא מרוויחה פחות מ-50,000 דולר בשנה. היא שוכרת דירה עם עוד שתי שותפות ובסופי שבוע היא מוכרת נעליים בחנות לציוד ספורט, כדי לגמור את החודש. לא משלמים לה על שעות נוספות, ובית הספר לא קונה את הציוד לשיעורי אמנות. היא לא זכאית להפסקות שירותים או הפסקות צהריים, והיא לא מקבלת משכורת בקיץ.

מישל לבושה בשריון של מורה ביסודי: שמלה פשוטה עם הדפס של גלים, וקרדיגן כחול תואם. היא חמושה רק בלשון חדה של מורה, שיכולה לפלח המולה כמו מספריים.

כל מורה בבית הספר תורמן תחוש את הרובה רגעים ספורים לפני שיפתח באש, כמין הפוגה דרוכה, נמתחת: ילד כועס ששואף אוויר כדי לצרוח. הן לא יפגינו בהלה, לא כשעשרים ואחד זוגות עיניים נישאים אליהן בציפייה להנחיות. הגוף של מישל יפעל לפני שמוחה יבין את האיום.

ביטחון התלמידים הוא באחריותה, בדיוק כפי שאחריותה לשאת באשמה עבור מה שיעשה הרובה.

השער

גם את השער אתם מכירים, אף שלא בשמו. השער תר אחר מקומות המסתור של ילדים. הוא ארב במקלטים בזמן ההפצצות על לונדון. הוא חמק אל מרתפים בזמן המלחמה הקרה, ורבץ בין שימורי תירס ופחיות שומן מעופשות. הוא ניזון מבתי יתומים באיטליה ומפנימיות באוסטרליה, והרעב שלו רק גובר וגובר.

לאחרונה השער הציג את עצמו באירועי מכירה של רובים, ככספת מבהיקה וחסינת כדורים שאפשר לאחסן בה ילדים כשהיורה מגיע. השער הותקן בכל כיתה, מומן על ידי מכירת עוגיות של ה­צוֹפים וקופונים על קופסאות דגני בוקר, נקנה על חשבון עפרונות וספרי חשבון ומורה למוזיקה.

השער אינו נגיש לנכים. השער הוא כישלון מדיניות. השער התחפש לטירה בליל כל הקדושים. השער אינו פינת קריאה.

אין דבר נחוץ יותר מן השער. השער יגן על הילדים הנכונים.

כל מה שהרובה לא יתבע לעצמו יתקפל אל תוך השער כמו המעילים במחסן אבדות ומציאות. לבית הספר יש טקס מיוחד לשם כך, עם אזעקה. הילדים, שמרגישים שמשהו אינו כשורה בצלילי הפּק-פק-פק שנשמעים מאולם הספורט, יצייתו למישל בלי תלונות כאשר היא תכוון אותם פנימה. היא תיכנס אחרונה ותסגור את הדלת מאחוריה.

בתוך השער חשוך ולח. אין חלונות או מנורות שימשכו תשומת לב. זהו החושך שמתחת למיטה, שם רובצות המפלצות. הבל נשימתו של השער מעיק עליהם, חם ומבאיש, כשהוא בולע אותם עמוק יותר, מטה, מטה, מטה.

הזמן לא עוצר בשער. הוא נמתח. הילדים כורים אוזניים לכיוון דלת הכיתה, מתאמצים לשמוע. קולות הפקיעה מתקרבים עכשיו. פּק והם עוברים דרך קישוטי הקיר בכיתה ד', פק-פק-פק מהברזייה, פק ליד ציור הקיר של רוזה פּארקְס, פק– פק הם הגיעו לדלת של המורה מישל. האזעקה ממשיכה ליילל. מישהו בוכה בחושך. מישהו צריך פיפי. מישהו סירב לחבק את אימא שלו הבוקר בכניסה לבית הספר, ואולי לא יחבק אותה שוב לעולם.

כשדלת השער תיפתח, הרובה יהיה שם.

אבל הילדים כבר לא יהיו בכיתה.

העכבר

לא כמו העכברים ששורצים בבית הספר בזמן חופשת החורף. לא כמו הפראיים שמכרסמים בפינותיהן של חבילות קרקרים קטנות מקופסת החטיפים, מותירים מאחוריהם פתיתי ניילון. לא כמו עכברת המחמד המאולפת של הכיתה, על פרוותה הלבנה והרכה ועיניה האדומות, מושיטה את כפותיה הקטנות דרך סורגי הכלוב לעבר פיסות כריך.

לעכבר הזה יש רובה: בלנדרבאס נחושת עם קצה מתרחב שנראה כאילו יצא מ"לוני טונס". קוראים לו סר מיילס, והוא יצא לציד. הוא מוחה את הדם מטפריו, דביק כמו ריבה, כשהוא מתבונן בבאים – מורה ושמונה תלמידים שעומדים בשורה כמו כלי שחמט.

תורו לעשות מהלך.

הוא גדול יחסית לעכבר, כמעט בגובה ברך. הוא מניף את כובע הפיראט המשולש שלו בתנועה חלקה ומציג את עצמו. הוא רוכב על פוני שֵׁטלְנד נמוך, יש לו מבטא מוזיקלי מעט, אולי אירי, ונימוסים מושלמים. הוא שוטח את בקשתו בפניהם – גם קסמו האישי הוא נשק, יעיל ומעודן – כאילו התאמן עליה פעמים רבות מדי, נוכֵל שבוחן את מטרותיו החדשות.

הוא דורש את הדברים שאנשים עם כלי נשק תמיד דורשים. הוא מבקש ממישהו אחר להילחם את מלחמותיו שלו. בני עמו תלויים באספקה מתמדת של ילדים מהעולם שמעבר, ילדים טובי לב או אמיצים או טיפשים מספיק לחבוש את הכתרים המכושפים ולהטיל את הקסמים שיחסלו את אויביו של סר מיילס. הוא מאוד משכנע. עיניו נוצצות מדמעות, והוא סופק את כפותיו הקטנות כשהוא מבקש ומשדל. הילדים המומים מהעולם החדש והמוזר הזה, דמעות מכתימות את פניהם, והם עדיין מעורערים מחשכת השער. הם מרותקים אליו.

עכברים פעילים בשעת הדמדומים. הם יצורים של צללים ותככים נסתרים, מזדחלים ממאורותיהם כשהשמש שוקעת, וצדים כל הלילה. הם סולדים מאור חזק. הם אוכלים את הגללים של עצמם אבל נעדרי היכולת להקיא.

סר מיילס הוא נוכל, אבל הוא לא משחק בקקה.

משא ומתן

גם מישל לא משחקת בקקה.

הבולשיט נרניה הזה לא עובד עליה. לא המבט הכהה והרך של העיניים האלה, או המקטורן החמוד הקטנטן. היא לא סומכת על עכבר עם רובה. מי שיש לו רובה, גם מתכוון להשתמש בו.

אבל דילן צריך פיפי, קייטי ר' וקייטי ו' חולקות מעיל בגשם המטפטף, כבר כמעט הגיע הזמן לארוחת הצהריים, והם יצטרכו לאכול משהו. הילדים מביטים בעכבר כאילו הם רוצים יותר מכל דבר אחר לטמון את פניהם בפרוותו הרכה והחמימה, והמצב רק מחמיר כשהוא מגולל את סיפורו סוחט הדמעות, עיניו הגדולות כהות ונוצצות, בְּאֵרות עמוקות של דמעות תנין. אם מישל לא תתפוס פיקוד עכשיו, היא לא תצליח להשתלט עליהם.

"אני מצטערת לשמוע שזה המצב, אבל אנחנו לא ניקח חלק במלחמה שלך", מישל אומרת בחדות, וקוטעת אותו באמצע נאום השיווק שלו. הגשם מתעצם בהתמדה, הולם על האבן החלקה כמו זיקוקים. "איפה אנחנו יכולים לחכות עד שהסופה תירגע?"

העכבר, עיניו פלדה, מטפס על גב הפוני, מול הפֶּגֶר הפרוותי של היצור שבדיוק הרג. הוא מביט במישל בשנאה ברורה, כאילו הבחין לפתע בשרץ מבחיל. "בואו אחרי", הוא אומר, והמבט הרצחני הזה נדחק תחת הקסם האישי שלו. "טירת רוֹלַנד נמצאת ממש אחרי הגבעה".

סר מיילס מדהיר את הפוני בקצב טיפוף קבוע, מנופף בצרותיו כמו בצרור מפתחות מול תינוק סקרן. מישל מכירה את הטיפוס, אנשים שמכניסים אותך איתם לבוץ, כדי שהחוויה המשותפת תשתיק את מה שתחושת הבטן שלך צועקת.

מה הוא הרג בדיוק לפני שהגיעו, ולמה בידיים חשופות, כשיש לו רובה?

הם הולכים בעקבות העכבר. מישל לא מסירה את עיניה מהרובה. האורנים הקודרים ננעצים בשמיים הסגריריים והגשם הניתך דוקר אותה מבעד לקרדיגן שלה – הכול חודר בעולם הזה, נוקב. היא מסדרת את הילדים בזוגות, אומרת להם להחזיק ידיים, כאילו הם רק יוצאים לשירותים.

דם זולג לאורך רגלו האחורית של הסוס. עקבותיו כהות ודביקות.

מישל לא מביטה לאחור אל השער. היא נועצת את מבטה ברובה.

טירת רולנד

כל העכברים על החומה חמושים.

חומות הטירה גבוהות, מצולקות ומחוררות, ושום דבר ירוק לא צומח בחצרות. העכברים מעמידים שקים בשורה כדי ליצור מטרות למטווח. קול מטחי היריות מתערבב בגשם הניתך.

תכליתה של טירה היא להגן על הדברים היקרים לך על ידי הקפתם בחומה, שתאתגר את האויב לקחת אותם, אם רק יוכל. טירה, כמו בית ספר, היא תיבה נעולה שנועדה לדברים יקרים ללב. בגלל התכונה הזאת, טירות היו בעבר זירות קרב, ושמותיהן הדהדו שפיכות דמים: סְקָרְבּוֹרוֹ, דוֹבֶר, פְּרָאדְהוֹ, קֵנִילְווֹרְת'.

בעתיד הרחוק, טירות לא יהיו עוד סמל למלחמה. ממשלות ימצאו דרכים תרבותיות יותר לחוקק מה מותר לאנשים לקחת מאחרים. ילדים יכנסו לטירות בהתרגשות, כי מעולם לא למדו לפחד מהן.

לעומת זאת, ילדים ילמדו לפחד מבתי ספר. השמות שיִישָׂאו יסמלו סוג אחר של לוחמה, קרבות שיטשו ויוכרעו ללא יתרונות כמו חפיר או חיילים: קולומבַּיין, סאנדי הוּק, מרג'רי סטוֹנמן דאגלס, רוֹבּ.

הבריכה

בטירת רולנד יש גם בריכת נוֹי, רדודה וארוכה, ששפתה מוקפת בחלוקי שנהב משונים, משוננים, כמו שיניים. וכאילו שהשמש נבלעה בהם, פני המים מבהיקים בגשם.

הילדים רוצים להתקרב ולהסתכל, אבל סר מיילס מוביל אותם הלאה משם.

ילדים של אחרים

רק שמונה עברו בהשער: לי ודילן וניית'ן וקייטי ר' וקייטי ו' ונבֵייאה וקיילב ואנג'לו. רובם בני תשע, חוץ מקייטי ו', שחגגה בספטמבר את יום הולדתה העשירי.

שלושה עשר הילדים האחרים בכיתה של מישל – בני המזל, כן, קִראו להם כך – עדיין מסתתרים בארון החשוך, מאזינים לקול טריקת הדלתות, ליפחות התחינה של המורות, לצווחות של ילדי כיתה א' הלכודים בחדרי השירותים. ואז פק-פק-פק – והדממה הלבנה כגיר שמותיר הרובה מאחוריו.

המשתה

תקרתו של האולם הגדול נמוכה  והאוויר בו חלבי מעשן. צלי גדול, גדול מדי להיות עוף, סב על שיפוד. מעל השולחנות הארוכים של חדר האוכל מאפילים דיוקנאות – ילדים אנושיים, לבושים בקטיפה מלכותית ולראשם כתרים לבנים כמו עצם. זוויות פיהם נוטות מטה, והם נראים נוגים ומהורהרים.

העכברים המשרתים, במדים כחולים בהירים, נחפזים לאורך השולחנות ומרעיפים על הילדים עוד ועוד דברי מתיקה. קייטי ו' מקבלת עוגה שלמה לעצמה, וניית'ן זולל סורבה לימון ממגש כסוף. זו הייתה הליכה ארוכה, והם רעבים מדי להתנגד. אפילו מישל מסכימה לקבל קערת מרק, אף על פי שלא מוצא חן בעיניה האופן שבו העכברים נראים מוכנים לקראת האורחים הלא־קרואים, כאילו האירוע נקבע כבר לפני שבועות, ומאז הם עורכים חזרות.

כשהעכברים מגרשים אותם מהשולחן, בני האדם עוברים ליד הצלי. גולגולת חתולית מחזירה מבט בוהֶה אל מישל. הכפות הפרוותיות, ציפורניהן שלופות עדיין, עוד מחוברות לעצמות הרגליים החשופות.

הדיוקנאות

אף אחד מהילדים שבדיוקנאות לא עבר את גיל ההתבגרות. כשמישל שואלת את סר מיילס, שיערות השפם שלו נוטות מעלה בחיוך מחודד שיניים. "הקסם שבכתרים לא מיועד למבוגרים. רק ילדים יכולים להשתמש בו".

כשהיא שואלת מה קורה כשהילדים גדלים, הוא צוחק בביטול. "מחזירים אותם הביתה, כמובן", הוא מרעים. "מה עוד אפשר לעשות בהם? לאכול אותם?"

קטע מעבר

מישל לא נרדמת באותו הלילה. היא שומעת את הילדים נאנחים ומהמהמים מתוך שינה. הבנות יחד במיטת האפיריון הגדולה, והבנים מכורבלים בשמיכות על השטיח שלמרגלות האח הבוערת. מישל נשענת על הדלת, לוודא שאף אחד לא ייכנס.

טירת רולנד נראית אמיתית יותר ממה שקרה להם היום בבית הספר. האזעקה, הפק-פק-פק במסדרונות, הבכי בחשכה.

ברגע הזה, במקום לחשוב על משפחתה, מישל מגלה שהיא חושבת על המשרה החלקית שלה בחנות לציוד ספורט. על זה שאין שם נוהל למקרה של ירי.

לטירה המשונה הזו, עם העכברים, הדיוקנאות ובריכת השנהב, יש היגיון עמוק יותר מאשר לחוקי המציאות. מאז ומתמיד מישל האמינה שהיא תדע מה לעשות אם הרובה יבוא לבית הספר שלה, אבל לרובה לא אכפת מהסיפורים שאנשים מספרים לעצמם.

הערה בנושא בטיחות בבית הספר

לא ננסה למנוע את הרובה. הרובה לא יסכים שיגבילו אותו. עם זאת, נשתדל מאוד מאוד שלא להעליב את הרובה. אם תעליב את הרובה, הוא עשוי לרדת לפסים אישיים.

עדיף ליצור טקסים נגד הרובה, ללמד את הילדים לחסום את הדלת, להתחבא בארון או להעמיד פנים שהם מתים על השטיח הצבעוני של שעת סיפור. עדיף להשקיע בגלאי מתכת. עדיף להקיף את החצר בחוטי תיל, ולהעסיק שוטרים בתשלום במקום עוד יועצת.

אפשר לקבוע אזעקה מיוחדת לרובה. אפשר להגיד למורים לסגור את התריסים, לנעול את הדלת, וללכת בדרך הארוכה לחצר כל יום בהפסקה בשם הבטיחות.

לא משנה אם כל זה עוזר. העיקר הוא שיש את מה להאשים במקום את הרובה. עדיף להתייחס אל הרובה כמו כוח טבע, אירוע נדיר כמו רעידת אדמה, כמו טורנדו חמוּר במיוחד. עדיף להשלים עם הרובה. הוא שייך לכאן. הוא שייך לכל מקום. הרובה תמיד יהיה איתנו.

אם מתאמצים מספיק, אולי אפשר לשכנע את הרובה לירות בילד של מישהו אחר.

הסיור

"אולי הילדים יהנו מסיור בטירת רולנד", הציע סר מיילס בארוחת הבוקר. "או שתעדיפי שאחזיר אתכם לשער?"

זה היה איוּם, ומישל ידעה זאת. העולם הזה התקיים ברגע מושהה בזמן, בשנייה שבין שאיפה לנשיפה. הרובה עדיין נמצא מעברה השני של דלת הכיתה.

אין דבר מסוכן יותר מאשר לחזור הביתה, אפילו לא העכברים האלה עם רובי הבלנדרבאס שלהם והסכסוך שלהם עם הממלכה הסמוכה.

אבל אז סר מיילס לוקח אותם לנשקייה.

הנשקייה

שורות על גבי שורות של בלנדרבאסים, רובי מוסקט, חרבות ורובי קשת מקדמות את פניהם, ערימה מחודדת כמו סבך קוצני של שיחי אשחר בחורף. הילדים רצים בין שורות של מתכת משומנת ויורקים את טעם אבק השריפה שדובק באפיהם ובפּיותיהם. ואז הם מוצאים בקצה החדר את שמונה תיבות הזכוכית.

בכל תיבה נח כתר, לבן כגיר. עדינותם מרתקת את מישל, כמו ציוריים אנטומיים של שלדי ציפורים. מכסי הזכוכית מתרוממים בקלות. כשהיא נוגעת בכתר ומרימה אותו בידיה יש לו מרקם רך, כמו אבן סבון, אבל קל יותר. הוא מורכב מחלקים רבים שחוברו זה לזה, שויפו והוחלקו, חוץ מכמה פיסות שבולטות מהחלק העליון, חדות וגולמיות, כמו שיניים שבורות.

אנג'לו מרים כתר ואוחז אותו בידיו. מבטו חולף בין סר מיילס למישל, מבקש את רשותם. "המורה מישל, אפשר?"

"בטח", אומר סר מיילס בעידוד, "תמדוד אותו".

"אנג'לו, חכה –" מתחילה מישל, והפחד לופת את קולה וגורם לו לחרוק.

אבל הכתר כבר מונח על ראשו של אנג'לו. הוא מתאים לו כאילו נוצר למענו. הוא מזדקף מעט, מסתגל למלכותיות שמשתררת על כתפיו.

"זאת האמת!" צועק אנג'לו, עיניו החומות נוצצות משמחה, "באמת יש קסם! אני מרגיש אותו!" הוא מרים את ידיו, ולזוועתה של מישל תריסר חרבות מתרוממות בבת אחת, כמו להקת ציפורים מבוהלת.

כוח

כל מורה מכירה את הרגע שבו היא מאבדת שליטה על הכיתה, ובדרך כלל הוא מתחיל בהתרוממות רוח. פעם, ביום שישי אחד לפני סוף שבוע ארוך, אבא של קייטי ו' הביא עוגיות לכבוד יום ההולדת שלה, חצי בטעם וניל וחצי בטעם שוקולד. ירד גשם, ולכן אף אחד לא יצא לחצר בהפסקה, וכולם רצו וניל אבל לא היה מספיק לכולם. ואז קייטי ו' התחילה לבכות, כי היא לא קיבלה את מה שרצתה ביום ההולדת שלה, ודילן מעך את העוגייה הבלתי רצויה על הרצפה, ואז התפרץ כאוס מוחלט, מהסוג שהדרך היחידה לעצור אותו היא להדליק ולכבות את האור שוב ושוב, ולאיים לבטל את הסרט של אחרי הצהריים.

הכתרים הם כמו העוגיות ההן. כל ילד חוטף אחד חרף כל מאמציה של מישל לעצור אותם, ואז מתרחש רצף של כמעט-תאונות כשרובים וחרבות מסתחררים באוויר וכמעט עורפים את ראשו של כיילב, שמחליט להשיב מלחמה שערה. הילדים מזמנים אש וצללים. הם חורכים את קירות האבן עד שְחור. נְבֵייאָה מקפיאה את האוויר ומורידה שלג בתוך הנשקייה, והילדים מתרוצצים ומנסים לתפוס פתיתי שלג בלשונותיהם.

לבסוף סר מיילס מוביל את הילדים החוצה לחצר. מישל עוקבת אחריהם, מובסת וחסרת אונים, קולה צרוד ורקותיה הולמות ברמזים למיגרנה מתקרבת.

היא לא מאשימה אותם. היא מבינה למה הם שמחים כל כך. רק לעיתים נדירות ילדים מרגישים שיש להם עוצמה. תמיד אומרים להם מה לעשות ולאן ללכת. הם לא מחליטים מה לאכול ומה ללבוש. אסור להם לכעוס או לא לחבב מישהו, ואם דודה או סבא מבקשים חיבוק – הם צריכים לחבק.

לילדים יש כוח רק במשחקים שלהם, ולכן הם ממציאים גיבורי-על. במשחק הם יכולים לשלוט בחפצים בכוח המחשבה, להבעיר אש במבט, לקרוא מחשבות. לעוף הם לומדים באמצעות נדנדות, ובמקום שרביטי קסמים הם מניפים מקלות. אבל עכשיו כל הכוח הזה אמיתי.

"מספיק", אומרת מישל לאנג'לו כשהוא מצית חצי משורת המטרות במטווח, "עכשיו בואו ניכנס פנימה ונעשה הפסקה".

אנג'לו העדין, שתמיד מתנדב לאסוף את הכדורים אחרי ההפסקה, שתמיד מחזיק את הדלת בסוף היום כשכולם יוצאים להסעה, מפנה אליה מבט נוקב. "את לא תגידי לי מה לעשות", הוא אומר.

הוא צודק.

כשיגדלו, חלק מהילדים יקנו לעצמם רובה, כדי שאף אחד לא יגרום להם להרגיש קטנים שוב. הם לא ינסו לשנות את האופן שבו מבוגרים גורמים לילדים להרגיש.

האמת

שולחנות האוכל הארוכים הוצאו מהאולם הגדול לכבוד האירוע. העכברים מתאספים לכבוד ההכתרה, גודשים את הטירה במאותיהם. אף שהם נמוכים מברכיה של מישל, הם מצליחים במספריהם העצומים להפריד אותה מהילדים, דוחקים אותה לאחור, חוסמים את דרכה, עד שהיא עומדת לבדה בחצר והדלת לאולם נטרקת בפניה.

בחוץ סגרירי וגשום. מישל משוטטת בחצר, לבדה, והזקיפים מביטים בה בעוינות ברורה. מה הם עושים כשהילדים גדלים? אבל מישל כבר גדולה. לעכברים אין מה לעשות בה עכשיו, משעקרו אותה מעל תלמידיה.

רגליה נושאות אותה אל בריכת השנהב, אל זוהרה השמשי בגשם הקודר. צעדיה חורקים על החצץ המשונה, המשונן. נחילים של דגי נוי מתערבלים במים, ומתחתן, מעורמים זה על גבי זה כאלמוגים, נחים שלדי אדם רבים מספור, גולגולות, כלובי צלעות, עצמות ירך דקות וארוכות, קבורות תחת ערמות קטנות של שיניים ופרקי אצבעות. דגים נוגסים קלות בשאריות של רקמות חיבור הצמודות עדיין לכמה מהשלדים הטריים יותר. כמה מהעצמות שבורות, כאילו נוסרו כדי ללקק מתוכן את מח העצם.

מישל לא מופתעת. היא ידעה, מרגע שהחזיקה את הכתר ההוא וחשה את מרקם אבן הסבון, את משקלו הקל מדי. עצמות ילדים שאוחו, לוטשו והוחלקו, כלי קיבול לכוחות הקסם המשותפים שלהם משגדלו ולא נותר בהם כל שימוש אחר, נמסרים ליורשיהם כדי שיחזיקו בהם בתורם.

שארית תקוותיה של מישל נגוזות כשהיא מביטה אל תוך הבריכה. גורלם של תלמידיה נח בין מוות למוות – האחד בידי העכברים,  שאינם רוחשים כל אהבה לילדים מעבר לתועלת שיוכלו להביא להם במלחמה. והשני מעבר לשער, שם ממתין הרובה, מחוץ לדלת הכיתה, מטלטל את הידית. להפוך לנשק, או לקורבנותיו. כך או כך, הם ימותו.

ואם יישארו? ואם יברחו? מי יהיו הבאים שיחבשו את הכתרים? איזו כיתה יתבע הרובה במקומם?

מישהו חייב למות. אף אחד לא בא לעזרתה. אף אחד לא יעצור את העכברים, את היורה, את המעגל שמחזיר אותם לנקודה הזו, לבריכה הזו, לגופות הילדים הללו ולהאשמה האילמת שלהן.

מורים תמיד נשארים לבדם, מלהטטים בין הרובה, השער וכתרי העצמות, מנסים לשמור על ילדים של אחרים בעזרת תרומות של ציוד אומנות וגלילי קרטון שנשמרו במיוחד לימי יצירה.

דבר אחד בטוח: מישל לעולם לא תספר לילדים על העצמות שבבריכה. לאף ילד לא מגיע לדעת עד כמה העולם אדיש כלפיו.

אבל היא יכולה להעניק לתלמידיה נשק אחר. אמיתות שעוצמתן משתווה לכל כתר קסום.

ּלקיחת אחריות

אל האולם הגדול, אם כן. אל הטירה, שם עכברים מחללים מרש צבאי בחלילי שנהב, וסר מיילס נושא נאום. מישל צוללת אל תוך המון העכברים הצוהל, מפלסת את דרכה בכוח, למרות הציפורניים החדות שהם נועצים בה, שורטים את שוקיה וקורעים את שמלתה לגזרים. כל רובי הבלנדרבאס פונים לעברה ועוקבים אחריה, לועות של חצוצרות רצחניות, והיא מתקרבת אל הבימה, אל שמונת כסי המלכות הקטנים, ואל הילדים, שכמעט אי אפשר לזהות אותם עוד בגלימות מלכותיות, קטיפתיות, מפרוות מנומרות של חתולי טריקולור.

"חכו!" מישל קוראת בקול המורה החד שלה, שגובר על השאון. "רק רגע. יש לי משהו לומר".

סר מיילס מפנה טופר חד אל מישל בהאשמה נוקבת "אתם רואים, הוד מלכותכם? אפילו עכשיו היא זוממת להדיח אתכם, לגזול מכם את הכתרים שלכם. הכו אותה בכוחות שלכם, או תנו פקודה, וחיילינו יוודאו שהיא לעולם לא תחבל עוד בשלטונכם".

כל שמונת הפרצופים פונים להביט במישל, זועפים, מלאי רוגז. אבל לא נותר בה פחד. בניגוד לעכברים, היא אוהבת את הילדים האלה. זו אהבה שאפשר להרגיש רק כלפי ילדים שאינם שלך, ילדים שמופקדים בידיך יום אחרי יום, בביטחון שישובו, קצת יותר בוגרים, עד שלבסוף יהיו בוגרים דיים להיות עצמאים.

ומתוך כך מישל מדברת עם תלמידיה כפי שדיברה איתם תמיד, מעניקה להם את הידע על כוחם ואת היכולת להשתמש בו.

"הכתרים האלה שלכם", היא אומרת לתלמידיה, "הם שייכים לכם, סר מיילס צודק לגבי זה. אני לא מתכוונת לבקש מכם להחזיר אותם. אבל אתם צריכים לקבל החלטה. אתם יכולים להילחם עבור העכברים במלחמה שלהם אם תרצו. או שאנחנו יכולים לחזור הביתה ולעזור לחברים שלכם. הבחירה היא שלכם. ולא משנה מה תחליטו, אני אעזור לכם".

סר מיילס צוחק, ושאר העכברים מצטרפים אליו, בטוחים בניצחונם. הם הרעיפו על הילדים הללו מתנות וממתקים וחנופה, והם לא מאמינים שמישל המשעממת והמאופקת יכולה להציע להם משהו מפתה באותה מידה. הילדים נהיה יותר ויותר חסרי מנוחה ככל שדיברה, פניהם זעופות וחמוצות. לִי נעמדת. נְבֵייאָה מסיטה את גלימתה כדי לשחרר את ידיה.

"אני יודעת שתקבלו החלטה נכונה", אומרת להם מישל, "ותעשו מה שתעשו, המורה מישל אוהבת אתכם".

מישל מביטה בקני הרובים המקיפים אותה. ניית'ן מזעיף פנים אל הקהל, קייטי ר' מסמיקה באדום הכהה שמקדים התקף זעם, ונְבֵייאָה מרימה את ידיה. מישל עוצמת עיניים, מתמסרת לשיפוטם.

כל שמונת הילדים פורצים בצרחות.

והשמש עונה.

אורות בוהקים

השמש משילה את שׂלמותיה האפורות ופוסעת אל תוך האולם.

החום בלתי נתפס. הבלנדרבאסים פורחים כמו נרקיסים ושומטים את זרעיהם אל בריכות של נחושת נוזלית. הצללים מתנדפים. בחצר, קיטור לוחש מתוך בריכת העצמות כשהיא רותחת ומתאדה.

כמו כל דבר שניזון מילדים, עכברים לא סובלים אורות בוהקים. האוויר אביך מעָשן של פרווה חרוכה.

מישל אמורה להיחרך גם היא, אבל שמונת הילדים רצים אליה וחובקים את מותניה, כמו בבית הספר כשהצלצול מבשר את סוף היום והם עדיין לא רוצים להיפרד.

מה קורה בסוף

אין סופים שמחים כשהרובה מבקר בבית ספר. גם אם הוא לא נוטל חיים, הוא יגזול מכל ילד ומכל מבוגר את האשליה הקלושה שדברים רעים קורים רק לילדים של אחרים, לאלה שלא התכוננו מספיק, שלא מנעו מספיק, שלא שכרו מספיק שוטרים או התקינו מספיק זכוכית חסינת כדורים, שלא העבירו את הילקוטים בגלאי המתכות, לאנשים שהגיע להם איכשהו, שהשאירו דלת פתוחה או פרצה בגדר. באותו לילה הם ילכו לישון ריקים מבפנים, חסרי תחושה, לא מפוחדים או כועסים, וירגישו כאילו נפלו דרך שער אל עולם שבו העיר שבה גדלת הפכה לשטח הציד הרשמי של גברים זועמים, ואף אחד לא טרח לעדכן אותך. אחר כך הם ירגישו אשמה ובושה צורבת, ירגישו שהיו צריכים לפעול אחרת, לעשות משהו, לדעת שהחוקים השתנו באותו היום ולהתכונן בהתאם, כאילו שכחו את המעיל בבית כשכולם ידעו שגשם עומד לרדת.

האמת היא שהשער גָדַל, ועודנו גדל. הרובה ממשיך להזין אותו, ארוחה אחרי ארוחה, והוא יזלול ויבלע עד שכל בית ספר ישכון בבטנו ויתעכל באיטיות בבריכה מבהיקה של עצמות ילדים, עד שמישהו יחליט לעצור אותו.

מישל מזנקת מבעד לשער, הילדים מסודרים בשורה אחריה כאילו פניהם מועדות לשיעור אומנות, ולא אל מותם. דלת השער נפתחת לרווחה אל הכיתה בבית הספר היסודי תורמן בדיוק כשידית הדלת סבה, מישל בחזית ומאחוריה שמונה ילדים עם כתרים. הם עומדים כנגד הרובה, נושאים עצמות ילדים – קסם מר שרק ילדים זכאים לשאת – שואלים את השאלה שנענית מעצמה, ומקללים את הרובה בגופם, בבשרם, בקול ילדים צורחים.