סופרמן חוזר
סופרמן חוזר לא לוקח אותנו לשום מקום חדש. המעריצים יהנו. כל השאר – הרבה פחות.
השילוב בין כל אלה רחוק מלהיות מושלם, וביניהם נשזרת נוסטלגיה לסרט הראשון של ריצ'רד דונר עם כריסטופר ריב, שיצא אי אז בשנת 1978. הסרט שזור סצינות דומות, משפטים דומים, ואפילו העלילה הבסיסית דומה. לפעמים נדמה שאנחנו צופים ברימייק. אבל לא, זה סרט אחר שמדבר על דברים אחרים. יותר מדי דברים אחרים.
תפסת מרובה, לא תפסת, כך ניתן לסכם את הסרט באופן הטוב ביותר. בנסיונו לדחוס כמה שיותר סיפורים לתוך סרט אחד, סינגר לא מצליח לספר אף אחד מהם כשורה.
הבעיה הראשונה של הסרט טמונה באורכו. הסרט ארוך מאוד, שעתיים וחצי, ובכל זאת אף דמות לא מקבלת בו די זמן מסך. תוך כדי כך, גם המשחק נפגם. ברנדון ראות' (בתפקיד סופרמן) עשוי להיות שחקן לא רע, אבל הסרט לא מאפשר לו לחשוף את כישוריו. התפקיד שלו עציצי למדי, ניתנות לו שורות טקסט מעטות להפליא יחסית לגיבור ראשי, ורוב הזמן נראה שהוא מנסה בעיקר להיראות כמו כריסטופר ריב. קיית בוסוורת' (לויס ליין) אמנם חמודה אך עוררה בי געגועים עזים למרגו קידר קודמתה – לא שמרגו קידר היא שחקנית נפלאה במיוחד, אבל היא היתה לויס ליין בכל מהותה: עיתונאית קשוחה ואמיצה ובה בעת אישה מאוהבת שסופרמן יהיה מוכן לסובב בשבילה את העולם. קיית בוסוורת', לעומת זאת לא עוררה בי שום הזדהות. היא לא נראתה אמינה כעיתונאית, לא נראתה אמינה כאם. וגם לא נראתה מאוהבת במיוחד. את השורות שלה היא אמרה כהלכה, הביעה רגשות במקרה הצורך, אבל זה לא נראה באמת אמיתי. האשליה לא עבדה. ואין בכך פלא – התפקיד שהיה עליה לשחק לא היה הגיוני.
שתי דמויות נוספות ראויות להתייחסות בסרט. האחת לטובה, השניה לא: ארוסה של לויס ובנה. ריצ'רד וייט (ג'יימס מרסדן) הוא אחיינו של עורך הדיילי פלנט. עבור לויס הוא מהווה תחליף נוח לסופרמן, וגם אבי בנה. והוא מאוהב בה בכל לבו.
מרסדן עושה פה תפקיד מצוין, ומאחר שתפקידו משני מלכתחילה אין תחושה שהוא לא קיבל מספיק זמן מסך. כשסופרמן האמיתי חוזר, אין מבחינתי כצופה שום ספק שריצ'רד הוא האדם הנכון עבור לויס. כמה חבל – יש לנו גיבור טוב שמתנגש בעצם קיומו עם סופרמן, והסרט מתעלם כמעט לחלוטין מן הקונפליקט הזה. וייט נמצא שם בתור "מישהו אחר" ואין לו קיום עצמאי.
ג'ייסון וייט (טריסטן ליבו), בנם החולני של לויס וריצ'רד הוא כבר סיפור אחר – מזמן לא נתקלתי בקולנוע בילד עם יכולת משחק ירודה כל-כך. הוא משחק לא רע את התקפות האסטמה, אבל ברגע שנדרש ממנו להראות מעט בהלה, הפתעה, פניו עוטים ארשת חתומה והוא נראה בעיקר משועמם.
התחושה ש"דונר עשה את זה טוב יותר" חוזרת שוב ושוב גם ביחסי סופרמן ולויס, וריבוי המחוות לסרט הראשון רק מבליט את הנקודה. הניסיון לסבך את לויס רגשית הצליח יותר מדי – מרוב שהיא מתוסבכת, לא ברור כלל לאיזה כיוון הדמות שלה מנסה ללכת. אותו בלבול קיים גם בעלילה כולה – הסרט מנסה מחד להיות הומוריסטי, ומאידך לוקח את עצמו ברצינות תהומית. וככזה הוא לא עובד, אין לו יסודות חזקים מספיק לשם כך.
עוד דבר ש"דונר עשה יותר טוב" הוא סיום הסרט. הסרט המקורי הסתיים זמן קצר אחרי רגע השיא שלו, כשהקהל שרוי בהתרוממות רוח. בסרט החדש רגע השיא מתרחש כחצי שעה לפני תום הסרט. מה קורה בשאר הזמן? לא לגמרי ברור. יש חיבוטי נפש של העולם, חיבוטי נפש של לויס, חיבוטי נפש של סופרמן – שלל חיבוטים שניתן ורצוי היה לצמצם לדקות ספורות לכל היותר במקום הנסיון הכושל לקחת אותנו למקום חדש בנפשו של סופרמן ללא כל תובנה שהצופים לא הגיעו אליה לבד עוד קודם לכן.
ואכן, ולמרות כל הכתוב למעלה, אני רוצה שיצולם סרט המשך, בתקווה שבו יאלצו לספר סיפור חדש. אם יעשו את זה, אני בטוחה שזה יהיה סיפור נפלא. היסודות כבר שם. ואילו הסרט הנוכחי? אם אתם מאוהבי סופרמן הקולנועי, לכו לראות את הסרט. לכו עם ציפיות נמוכות, אל תהססו להפעיל את האידיוטומט בכניסה לקולנוע, אבל לכו. כל היתר, מוטב שתחכו לסרט ההמשך.
שום דבר מהדברים הרעים שכתבת על הסדרה לא נכונים, יש לך ביקורת לא נכונה ומוטעית אני מקווה שתחזרי בך.
שכחתה להגיד שבסוף הסרט מיסתבר שהילד לא מריצ'רד אלא מסופרמן או קלארק לא ידוע אם מי לויס חשבה שהיא שכבה.
וזה בעצם יסוד מצויין לסרט המשך
כן, אריאל, לא כתבתי את זה כי זה ספוילר.
תשמעי, אני לא יודע מה איתך אבל היום ראיתי את הסרט ואני נוטה להסכים עם מוריה שהביקורת על הסרט שגויה.
הסרט מצוין, והעניין של העלילה ה"כבדה" – שכוללת יותר מדי סיפורים שציינת משפיע רק לטובה. זה מכניס יותר עניין לסרט.