הטירה של מר מרפי

הֲגָנַבְתָּ וְכִחַשְׁתָּ אֲמָרַי
וְסָתַרְתָּ וּפָרַצְתָּ גְדֵרוֹת.
(ר' שלמה אבן גבירול)

בחשכה נראתה טירתו של הנוכרי מאיימת יותר. כמו קתדרלה גוֹתית המתרוממת דרך האובך הכחלחל. צריח מחודד ניקב את השמים ממרכז הטירה, נושא בגאון שבשבת בצורת שועל. מגדלים נמוכים הקיפו את גג הגמלון, קָפֶּלוֹת, יציעים שוממים וחלונות קשתיים כראשי חניתות.

על הגבעות במרחק מה משם שמט מומו את המשקפת. היא התנודדה על חזהו, קשורה בשרוך. "שמע, ליאו, לא, לא נראה לי. לא חשבתי שזה כזה מפחיד".

"אתה בטח צוחק". ליאו השתופף לצד אחיו. "כבר אמרתי לך, עשיתי את כל הבדיקות. אנחנו פושטים על הטירה, ממלאים את השקים שלנו ויוצאים". הוא ספר באצבעותיו. "אין שומרים, אין משפחה, אין אזעקות, חיישנים וכל הזבל הזה. אין קל מזה. קדימה".

מומו נאחז בסלע והתרומם מלוא קומתו, חול זרזף ממקום אחיזתו. "לא יודע", אמר והכתיף את תרמיל הציוד. "רק שיכור לא יפחד להיכנס למקום כזה".

"ממה יש לפחד? בחיי שאני לא מבין אותך". האחים החלו לנוע בדרכם לעבר הטירה.

"זו כנסיה נטושה מלאה שדים", מומו הצביע תוך כדי הילוכו. "והנוכרי, מה אנחנו באמת יודעים עליו? זקן בעל אוב, מעוֹנֵן ומנחש, הכל יחד. הוא יטיל עלינו כישוף שלא נשתחרר ממנו לעולם".

"יטיל עלינו כישוף? אנחנו בימי הביניים?" ליאו היטיב את צווארון הקטיפה של מעילו והניח יד חברית על שכם אחיו. "מומו, נסה לפחות ליהנות מהחוויה האמנותית הזו. לא בכל יום יוצא לך להיכנס לקתדרלה עם פיתוחים מרשימים כל-כך".

הם הוסיפו ללכת בדממה, ככל שהתקרבו כך התבהרו פיתוחי האבן שליאו הזכיר. המבנה היה מנומר בחלונות מחודדים, שנראו כעת כעיניו האפלות של מלאך חבלה. ליאו חכך את כפותיו בהנאה. "הנה, כבר מכאן אפשר לראות את החלון-משכית של החזית, מעוצב בתבנית דמוית ורד. קצת מעליה רואים את הגזוזטרה. תראה איזה מעקה מפוסל באבן. מעורר השראה!"

מומו לא היה שותף להתלהבותו האמנותית של אחיו, לא עתה ולא בשום הזדמנות אחרת. הוא נהג לתת בו מבט חולמני, גבותיו תלויות במרכז מצחו, ולתהות מדוע נגרע חלקו והוא אינו חובב אמנות כאחיו. למעשה, רק בקושי ידע קרוא וכתוב. השניים היו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. המרחק הקוטבי התבטא בתחום האינטלקטואלי בלבד. השניים, מעבר להיותם אחים, הם גם היו חברים. ליאו, שהיה קטן יותר מאחיו, קיבל על עצמו לסייע לאחיו הגדול בכל דרך שיוכל, וללמד אותו את מכמני העולם והחיים.

בהיותם ילדים, אמם הזקנה שכבה על ערש דווי, מיטת הברזל חרקה תחתיה, ושלהבות הנרות שסביב הטילו על הקירות צללים רופפים. היא אמרה בקולה הצורמני, "שמור על אחיך, הוא זקוק לך…" האחים הביטו זה בזה. הם ידעו למי היא מתכוונת.

ליאו דיבר עם אחיו רבות. לא, אין זה מדויק. ליאו דיבר אל אחיו, מומו בקושי ענה לו. הם התבגרו כך. עברו תלאות. התאמצו. שרדו. ליאו מדבר, מספר לאחיו על תרבות והיסטוריה, ואילו האח מפנים רק את הסיפורים הפשוטים ביותר, המגוחכים. ליאו נהנה לראות את מומו בשעה שהעלה בת צחוק על פניו. ליאו היה נעצר אז, מסתכל באחיו, בשיניים המגושמות, באף הקטום, והחיוך היה מאיר את נפשו כאור השב מכוכב מת.

במקצועם הנוכחי, חלוקת התפקידים הבלתי כתובה ביניהם, היתה ברורה. ליאו היה קובע את צעדיהם, מתכנן את הפשיטות ועורך את הבדיקות הדרושות, ואילו מומו סחב את הציוד ואת השלל, אם היה כזה. הוא גם זה שטיפס ראשון למקומות מסוכנים וביצע את הפעלולים המסובכים הכרוכים באופן טבעי בעבודת השניים.

הם הקיפו את המבנה המוקף גדר אבן נמוכה. על פי הוראתו של ליאו, פנו אל קָפֶּלָה צִירִית, מבנה מעוגל הצמוד אל אחורי הטירה. "מומו. חרמש".

מומו הגיש את החרמש וליאו טיפל בצירי החלון המיושנים. הוא גיחך בנעימות כאשר התפרקו הצירים ללא מאמץ רב. "אתה רואה?" לחש אל אחיו. החלון המחודד נפתח לרווחה, מיטלטל אנה ואנה, עד שנהדף וחרק בעקבות משב רוח פתאומי שיצא מן המבנה בשריקה מעוררת אימה.

מומו נחרד. הוא הביט אל האובך הסמיך המקיף אותם. קולות החרקים נשמעו כעת היטב באוזניו. אחיו, לעומת זאת, טיפס כבר ונכנס אל הקָפֶּלָה. מומו מיהר להדביק אותו.

הם לא הבחינו בענק מגובן שמחט אף מעוות ונשען בברכו על גדר האבן הנמוכה, ממתין בסבלנות.

החדרון שאליו נכנסו האחים היה מעורטל עד להדהים. לא היה בו דבר פרט לספסל עץ מאובק קלות שעל קצהו המרוחק ניצבה עששית כבויה וכרך ענק פתוח באמצעו. הדפים רשרשו.

"צפוי, צפוי", אמר ליאו. "קדימה". הוא התכופף והציץ מבעד לחור המנעול. לעינו הממצמצת התגלה מסדרון חשוך ומתעקל. "מברגים", אמר. הוא קיבל את מבוקשו, זוג מברגים שקצה אחד מהם היה מעוקם כידית זעירה. הוא תחב אותו לחור המנעול וכעבור רגע נפתחה הדלת. ליאו הצמיד אצבע זקורה לשפתיו ונופף בידו השניה כאומר 'בוא אחרי'.

הם התקדמו לאורך המסדרון המפותל שסופו לא נראה לעין. נצמדו אל אחד הקירות וצעדו בשפיפה. דלתות החלו להופיע משני הצדדים, הן היו סגורות.

ליאו נעצר, הוא החל להרהר במתרחש מאחורי הדלתות. קצת הגיון, קצת הגיון, שינן לעצמו בדממה. כן, מאז ומתמיד דגל בהגיון.

מומו נגע בכתפו. "תקשיב", לחש לאוזנו. "תקשיב טוב. אנחנו אבודים".

ליאו הצמיד את אוזנו אל הדלת שהיתה מאחורי אחיו, לרגע אחז החיוורון בפניו. קולות המולה בקעו מעבר לדלת. אם לא היתה זו מסיבת הוללות נוסח כְּסֶרכְּסֶס הראשון, היה זה בוודאי נחיל שלם של רוחות רפאים. מנין צצו?

כעבור רגע התעשת ליאו. "זה בסדר", אמר. "זה משפר את סיכויינו". הוא בחן את פניו של אחיו. מהרהר בארועים שהובילו למנוסתם מכפר מולדתם, אחרי שביצעו כל שטות ומזימת סחיטה אפשרית. נזכר איך התנשפו במרוצתם, וליאו סיפר לאחיו על העיר היוונית אַבְּדֵרָה, שהתפרסמה כעיר של טיפשים גמורים למרות שיצאו ממנה פילוסופים כמו פיתגורס ודמוקרטס. מומו צחק, ורוק נטף על סנטרו. עכשיו ליאו רוצה לצאת בשלום משוד בטירה שורצת בני-אדם.

"איזה סיכויים, איזה? אתה שפוי?" מומו היטיב בתנועה עצבנית את רצועת התרמיל על כתפו. "הם יתנפלו עלינו פתאום וירמסו אותנו כמו – "

הדלת נפרצה במפתיע, והמוני אנשים נשטפו החוצה. הם היו לבושים תלבושות מוזרות, מגוחכות. אנשי פרא, חשמנים, אחשדרפנים, ליצנים, אנשי עסקים, ושלל תחפושות ומסכות. הם נפלטו אל המסדרון ולא עצרו אפילו כדי לבדוק את זהות שני הברנשים השפופים והמתלחשים.

האחים הוטחו ארצה והתגלגלו על הרצפה החבוטה, מסוככים בזרועותיהם על ראשם ועל גופם. ההמון דהר כיחידת קוזקים רכובים הרומסת גוויות נטושות בשטח מריבה.

ואז נעלמו האנשים, משל לא היו שם בכלל. רק האבק הכחלחל המתאבך נותר באוויר כעדות אילמת להתרחשות.

האחים קמו בזהירות ואמדו את הנזקים. הם התנערו וסידרו את בגדיהם. באור העמום שהסתנן מבין חריצי הדלתות הם נראו חבולים, שיערם פרוע ופניהם עטורים טלאים אדומים.

ליאו נופף באגרופו, פניו סמוקים. הוא נבח, "מטורפים!"

מומו היסה אותו. "כנראה הגענו מאוחר", אמר ובחן את הציוד. "מה עכשיו?"

"עסקים כרגיל". ליאו התבונן בדלתות ומבטו נעצר על דלת סמוכה. "בוא לכאן. נראה לי שיש שם משהו".

מומו אמר, "אתה בטוח?"

"כן, אני בטוח". ליאו התעסק במנעול והדלת נפתחה לרווחה. האחים קפאו על מקומם.

ברנש צנום ישב שם בגבו אליהם ומולו פסנתר. הוא דפדף בספר תווים שהיה מונח לפניו ופוקק את אצבעותיו בעדנה.

מומו משך בשרוולו של אחיו וזה סובב את ראשו בחדות לעבר הכניסה. ליאו אותת לו להמתין. הוא נגע בתנוך אוזנו והגה ללא קול, "תקשיב".

הפסנתרן כחכח קלות בגרונו והחל לנגן, הוא ליווה את עצמו. קולו גבה והתעצם, עמוק, בהברות ארוכות.

מומו העווה את פניו וכיסה את אוזניו בכפות ידיו. "לא הצעקות", הוא לחש כמתוך טרנס. "לא הצעקות". הקולות הרמים מילאו אותו, כמו צעק מישהו לכיוונו וחשף אותו.

ליאו, לעומת זאת, נגע בסנטרו בחולמנות, הוא הנהן. "כן, זה בוודאי נישואי פיגרו". הוא הביט שוב אל גבו של הפסנתרן ואז הכה במצחו, "אבל נישואי פיגרו זו אופרה. איך הוא מתכוון לבצע אותה לבד?"

וכמו במענה לשאלתו, חבורת אנשים התרוממה מאחורי הפסנתר, משל כרעו שם כל העת כדי לא להפריע לתפאורת הפתיחה.

ליאו קיפץ בגמישות לאחור והניח לדלת להיסגר. מומו, שספג את הקפיצה בבטנו, הרים את ידו ואגרופו נסגר על צוואר אחיו. הוא הקיש באצבעות ידו הפנויה. "היינו ככה קרובים ליפול לידי האנשים האלה. אתה והאמנות שלך".

ליאו השתחרר מהאחיזה וניער את צווארונו. הוא נופף בידו וצעד קדימה. מומו התמהמה לרגע, ואז מיהר להדביק את אחיו, שכבר כרע על ברכיו לצד דלת אחרת בהמשך המסדרון. הוא הציץ מבעד לחור המנעול. שריקת התפעלות נפלטה מפיו. "מדהים. הנה, אני מזהה את 'ילד הפלא' של גיינוֹר, את 'הנחתומים' של אקאן, ואה… מה זה שם? תן לי ראי-מקור". הוא השחיל פנימה את הכלי, שהיה מעין קנה דק ומוארך שאליו הוצמדה פיסת ראי. "אח, ידעתי שנמצא פה משהו שיצדיק את המאמץ. 'מלכת שבא'". הוא משך את הראי והתרומם. "אני אומר לך מומו, אלו ציורים מקוריים. שווים הון עתק". ליאו התרומם ומתח את כתפיו. "אני אמנם צריך לבדוק מקרוב. אבל בינתיים נראה שהטיפ שקיבלתי היה נכון". הוא המהם בנחת, ואז כמתוך הרהור מאוחר, הוסיף, "אתה יודע מה זה 'מלכת שבא'? המונה ליזה של היצירות הגנובות!"

"קשקושים. חיקויים זולים. כמו שקרה לנו במכה שעשינו אצל גילבורד. איך צעקת אז, 'יצירות אמנות מקוריות'. אחרי זה הסתובבת שבוע שלם ומלמלת 'ליתוגרפיות ארורות, ליתוגרפיות ארורות'". מומו השתופף והציץ מבעד לחור המנעול. "עד היום אנחנו לא יודעים – " הוא נאלם דום.

"אני מבין אותך." ליאו הביט בו בחמלה. "ליהנות מיצירת אמנות זה דבר שאי-אפשר ללמוד. או שיש לך את זה, או שלא".

מומו בלע את רוקו. "תגיד, אתה מנסה לצחוק עלי?" הוא שפשף את עיניו. "אני רואה שני אופים עם המצנפות המגוחכות שלהם עומדים סביב שולחן מעץ…" הוא התיק את עיניו מחור המנעול ונשא את ראשו אל אחיו. "הם טועמים עוגות".

"מה?" ליאו צחקק. "איפה הראש שלך…" הוא הציץ, מצמיד את לחיו כנגד המשקוף. הוא התרומם מיד. נסער. "מה זה?" הוא החזיר את מבטו אל אחיו. "אתה מבין משהו באמנות… אתה רואה איך נשאבת לתוך 'הנחתומים'?" הוא הניד בראשו. "זו אחת מהיצירות הטובות בשוק".

מומו משך בכתפו, על פניו חצי חיוך בהמי. "'הנחתומים'?" הוא התקשה להגות את המילה.

ליאו הושיט את ידו. "לא אטריד אותך יותר בענייני אמנות". מומו לחץ את היד במבוכה.

ליאו הרהר, טירה כה גדולה, מלאה חפצי אמנות ובוודאי גם זהב וכסף, איפה המלכודות, שערי הברזל שפורצים בצווחה מתוך הרצפה…

הוא לא סיים את חוט המחשבה בעניין המלכודות ולאוזניו הגיע קול צליפה עזה. הוא הרים את ראשו, מבקש לברר את מקור הקול. אבק וחול ירדו אל פניו בקילוחים מהירים. הוא עצם את עיניו והשתעל. מתוך האבק והחול הגיחה מקלעת חבלים כבדה. היא הוטחה בו, עוטפת אותו מכל עבריו. הוא נפל ארצה. נחבל, משתעל.

מומו התנפל על אחיו, בידו סכין. הוא ביתק חבלים בשתי-וערב ופער בהם פתח. הם רצו הלאה מתרחקים ממוקד הפורענות.

הם נעצרו בפינה מרוחקת, בסמוך לגרם מדרגות שהוביל מעלה מן המסדרון הארוך. על המעקה המגולף הופיעו סימני ידיים שמחו את האבק הכבד. "שמע מומו, יש משהו מוזר בעסק הזה".

"כן". מומו מתח את ידו ושחרר נר גדול מתוך גומחה בקיר, אחת מיני רבות שהיו שם במרווחים קבועים. הד התערבל ברחבי הפרוזדור בשעה שהתנגש כן הנחושת בשולי הגומחה.

ליאו בחן את ידיו ואת בגדיו לאור הנר המהבהב. הוא התנער, מורט את דש מעילו. אבק נשר לרגליו. "סיפרתי לך על ההד? במיתולוגיה היוונית…" הוא בהה בלהבה ודיבר בלי מחשבה, מוחו נתון לדברים אחרים. "איכו, היא נענשה והתבטלה לגמרי, עד שנותר ממנה רק ההד". הוא החווה סביבו וקימט את מצחו. "וזה… ההד הזה. ה – " ליאו השתתק. בעודו מדבר גלגלי מוחו עבדו במרץ. פתאום אמר, "מומו. חשבתי יצירות אמנות – והן הופיעו".

מומו הניד בראשו. "מוזר. כל גנב היה שמח לכשרון כזה, וחוץ מזה, אמרת שקיבלת טיפ".

ליאו הניד בידו בביטול. "זה היה טיפ כללי, לא על המיקום ולא על תוכן היצירות". הוא תחב את אצבעותיו ברעמתו. "ואז אתה ראית שני ברנשים במצנפות זוללים מאפים. זה מה שראית?"

"בחיי שכן".

"אני כבר לא מזכיר את כל המחופשים שראינו בתחילה. חתיכת גבינה ליד חור העכבר לא היתה נעלמת מהר מהם".

מומו הניד בראשו. "לא יודע. שמע, זה זקן משועמם, אולי הוא עושה לפעמים מסיבות לחברים המוזרים שלו. קורה".

"ולגבי הרשת הזו…" ליאו השתעל, ניסה להרחיק את החול שנכנס לתוך פיו. "חשבתי על מלכודות, ניסיתי להבין למה…" הוא נאנח. "עזוב. אולי אני מבולבל מהנפילה".

הם טיפסו בזהירות במעלה גרם המדרגות, ראשם ריק ממחשבות.

המדרגות הובילו אותם לחדר מפואר. ריהוט כבד, כורסאות ומיטות מרופדות בבדים יקרים לא פחות מהשלד עצמו. ספריה כיסתה את כל שטח הקיר, בתוכה ספרים זהים למראה, ובמרכזה מתוחים מדפי תצוגה שעליהם היו מונחים כלי כסף. המקום היה נקי ומואר.

"שמע, לא יכולנו לצפות ליותר", אמר ליאו. הוא בחן לרגע את הספריה ואז ניגש בצעד בוטח. הוא הצביע על מרכז האצטבה שמתחת לוויטרינה. "כאן".

מומו מיהר לפתוח את דלת העץ המגולפת. הכספת המתינה להם שם. מומו הגיש כלים וליאו החל לעבוד. מומו הגיש כלים נוספים, מברגים מעוקלים ובעלי ראש שטוח וארוך, שרשראות זעירות, מוטות קטנים בעלי לסתות משוננות, צבתות וחוטי תיל.

ליאו עבד זמן רב. מומו איבד את סבלנותו והחל לשוטט ברחבי הספריה. "אין פה אף אחד, אני סתם מתאמץ", אמר לעצמו. אבל שמח על ההזדמנות לעשות משהו מועיל ולא רק לצפות באחיו.

"אין פה אף אחד, אין פה אף אחד…" מלמל. הוא בחן את התמונות ואת מחזיקי הנרות המפוארים שהסתעפו מתוך הקיר, בוהקים ככרום. ואז הוא חשב, ואולי בכל זאת יש כאן מישהו, אולי יש כאן אנשים אחדים, נשארו אחרי המסיבה, או אורחים של הנוכרי שנשארו ללון כאן.

האיש שהגיח מדלת נסתרת מאחורי האולם המפואר, היה חמוש בסכין ארוכה. מומו נחרד. מבטו היה קבוע רק בסכין. אך האיש לא תקף, הוא התקרב אליו, גורר עגלה.

מומו ניער את ראשו ואילץ את עצמו לעקור את מבטו מהנשק הקר. עכשיו גם ראה את הסינר הלבן ומצנפת הטבחים. על העגלה נחה עוגה בשרית מגושמת. כאשר הגיע האיש לקרבתו של מומו, הוא קד. "להגיש לך פרוסה, אדוני?"

מומו לא הצליח לענות. הוא הושיט את ידו, קיבל פיסת עוגה. האיש נעלם כלעומת שבא.

מומו טרף את העוגה במבט מבועת. הוא התקשה ללעוס ובלע את העוגה בחתיכות גדולות. טעמה היה מריר. הוא חשב, זה לא נעים, זה לא בסדר, אם אחי היה יודע שאני אוכל בשעה שהוא מתאמץ…

פיסת העוגה שנותרה בידו, נשרה ארצה. הוא תפס את גרונו. עיניו יצאו מארובותיהן. הוא השתעל ונפל על ברכיו. השטיח בלם את הקול. הוא התפתל ושיעולו גבר. הכאב פילח את גרונו, וגרם לו להטיח את פלג גופו העליון בקיר. מעצמת המכה נפלטה מפיו החתיכה הסוררת.

הוא קילל ורץ אל האולם המפואר. ליאו היה שם עדיין, כורע ליד הכספת כשקוע בתפילה. הכלים היו פזורים סביבו כצעצועים של ילד מופרע. הוא נראה נואש, פניו שחורים מזיעה, צווארונו רטוב. הוא הרים צבת כבדה והניף אותה באוויר, חובט בכספת. חרונו גבר, והוא הכה בחמת זעם.

"היי…" מומו שעט לעברו. "עצור! די. ליאו, תמשוך הנה אנשים". אך ליאו הכה בכל כוחו, מכלה את זעמו בכספת שהשפילה אותו. "די עם זה", מומו צעק והניח יד על כתפו המקפצת של אחיו. "רק חסר לנו עכשיו משטרה. בעל-הבית עוד יזמין משטרה".

ליאו נעצר, ידו המכה קופאת באוויר עם הצבת שהתעקמה. "שמע", הוא לחש. קולו סדוק, נשימתו מקוטעת.

הם הטו אוזן. יללת צופרים, חצוצרות, פרסות סוסים. "זה הסוף שלנו", אמר מומו. וסגר את דלת ארון הכספת.

"הכלים!" ליאו אמר, הוא משך את שולי השטיח. ומומו דחף תחתיו את הכלים. כאשר עזב ליאו את השטיח, נותרה שם בליטה מכוערת. מומו לקח כרית עגולה מעל אחת הספות והשליך אותה אל ליאו, שהניח אותה על התלולית.

הם מיהרו לתפוס מחסה מאחורי וילון כבד ששוליו ניגבו קלות את הרצפה ועלו על אדן החלון. ליאו אימץ את מרפקו, פתח את החלון, והשניים עברו דרכו החוצה. הם נעמדו על כרכוב מעוטר שהקיף את הקיר החיצוני.

שוטרים חמושים פרצו לתוך האולם, צעקותיהם עוררו שאון רב.

"זה הסוף שלנו, ליאו, זה הסוף שלנו. עכשיו הם רואים אותנו". ידיו המגושמות של מומו חיפשו אחיזה. הן הלבינו ממאמץ ומקור.

ליאו המשיך. "זה הסוף שלנו, מומו. עכשיו הם יראו אותנו ונלך לכלא".

"ידעתי שזה יקרה. ידעתי. מההתחלה לא רציתי להיכנס לטירה הזאת", ענה מומו. לחישותיהם לא יכלו לגבור על ההמולה שהקימו השוטרים.

בתום החיפוש עזבו השוטרים את המקום. קול צעידתם הקצובה דעך בסבך המסדרונות.

כאשר חשו בטוחים מספיק, זינקו האחים בחזרה לתוך הטירה, הם הסיטו את הווילונות ונכנסו אל חדר הספריה הריק. מומו התכופף להוציא את הכלים ולהעבירם שוב לתרמילו.

ליאו פתח את דלת הארון והביט בכספת בערגה, הוא העביר את ידו על הדופן העליונה, בתנועה של השלמה. "איזה פספוס", אמר ועזב את הכספת.

קליק.

הכספת נפתחה. האחים הביטו זה בזה רגע ארוך, ואז נחבטו ראשיהם כשהתנפלו על הכספת לבדוק את תוכנה. מומו פלט נהמה, ומיד הצמיד את כף ידו אל מצחו של אחיו, מנסה לרכך את הכאב. הוא משך בכתפו בתנועה של התנצלות. ליאו תפס ביד אחיו בתנועה אטית והורה לו להביט מטה.

הכספת היתה ריקה.

בשתיקה קודרת התנפלו שוב על הווילון, פתחו את החלון שמאחוריו, והשתלשלו מטה בחבל. ליאו ירד ראשון, ואחריו מומו. כאשר הגיעו למטה, משכו את החבל בתנועות לולייניות וניתקו אותו מאדן החלון.

הם התרחקו מקיר הטירה והחלו להתקדם לעבר גדרות האבן הנמוכות שהקיפו אותה. ליאו הניח יד על כתף אחיו. "אתה יודע", אמר, "משערים שאנשים החלו ללבוש בגדים כדי להתקשט, עוד לפני שעשו זאת כדי לשמור על הגוף…" הוא הניף את ידו. "הכלים שם למעלה, במדפי התצוגה". ליאו נאנח. "אנשים יצרו כלים לשם קישוט… ואנחנו… השארנו אותם שם, חסרי תועלת ממשית." קולו התמוסס כשניסה לראות דרך החשכה.

כאשר הגיעו האחים אל הגדר, הם נעצרו. דמות עמדה שם, ממתינה להם. אדם תמיר וחסון נשען בברכו על הגדר. הוא נשא על כתפו שק עצום שנראה כגיבנת.

האחים הרימו את ידיהם. "אין לנו כלום", אמר ליאו. "אנחנו לא גנבים. אנחנו רק מטיילים כאן".

האיש צחקק בנימה מעוררת מורא. "ברור שזה מה שאתם עושים…" אמר בקול צרוד, מטיל אימה. לאור הירח הצליחו להבחין בפניו המכוערים, המכוסים בחציים גלדים שחורים, והמחצית השניה כמו נשרפה שוב ושוב עד שהפכה לעיסה סגולה ורפויה.

האיש הוריד בתנועה קלילה את השק מעל כתפו. הוא פתח אותו.

האחים הציצו פנימה והתאמצו לראות. בשק היו נעליים מכל הצורות והגדלים. הם נשאו את עיניהם. האיש הצביע אל כפות רגליהם, ובחזרה אל השק. תנועותיו חדות, קשיחות.

האחים חלצו נעל אחר נעל. באי-רצון בולט השליכו את נעליהם לתוך השק. משאירים לאיש מזכרת מעוד גנבים שיצאו בידיים ריקות וברגליים יחפות.