גני הירח / סטיבן אריקסון

אנו פותחים ספר נושן, כאשר בקמין כבו הגחלים
בדיו קר על דפיו מוכתמי השמן, רשומים סיפורי הנופלים,
על מות הקיסרות נלמד מתוך שורות המילים.
בקמין מתעורר רשף אחרון
אך החום וניצוצות החיים אינם אלא זיכרון,
כנגד חזיון הגובל בעיוורון…
אילו מחשבות מתרוצצות בראשי, מה עובר במוחי
כשאני פותח את ספר הנופלים, ונושם את ניחוח העבר לתוכי?
האזינו למילים הנישאות על גבי אותה הנשימה
שוב חוזרים הסיפורים אודותינו, מתארים קרבות ומלחמה,
אנו העבר החוזר על עצמו שוב ושוב, ללא הרף או מנוחה.

הקיסר מת!
יד ימינו כרותה וקרה!
אך הבחינו בצללים הדועכים בחשיכה,
הם מתלכדים ורוקדים עמוק בתוכה,
הרחק מעבר לטווח הראייה
מצועפים מעיניהם של בני התמותה…
חופשי משלטון האבוקה,
האור נמלט מעבותות השררה
משלשלאות שריתקוהו לאח הסמוקה,
שבע שנים החום גווע…

הקיסר מת.
ועמו חברו הנאמן, החבל נקרע.
אך הבחינו כאשר הם שבים חזרה,
תכריכים בלויים, חשכה עמומה
באור הקיסרות הדועך מחפשים נחמה.
הקשיבו כאשר נשמעת לה שוב הקינה הרפה,
בשעת ערביים השמש כבתה,
היום אדום, החמה ראשה מרכינה
צובעת אדמה טרשית, ובעיני בזלת
שבע פעמים הנקמה מצלצלת…

הקריאה לצל (כרך ראשון, פרק ראשון, עמודים 1-18)
פליסין (נ. 1146)

ראשית דבר

השנה ה-1154 לשינת תבערה
השנה ה-96 לקיסרות מאלאזן
השנה האחרונה לשלטונו של הקיסר קלנבד

כתמי החלודה נדמו כיוצרים אגמי דם על פניו המחוטטים והשחורים של שבשבת המלגלג. השבשבת, שהייתה בת למעלה ממאה שנים, רבצה על קצה כידון הנעוץ בראש החומה. היא עוצבה במהלומות מקבת עזות בדמות שד מכונף, מעוות ומפלצתי. חיוכה הלועג חשף שורת שיניים חדות, והיא נעה בצווחות מחאה עם כל משב רוח חולף.

הרוחות נשבו מכל כיוון אפשרי ביום בו עמודי עשן היתמרו מעל רובע העכברים בעיר מאלאז. שתיקת השבשבת הכריזה על דעיכתה הפתאומית של הרוח, שבאה מן הים, וטיפסה בקושי רב מעל חומות מצודת המלגלג הבלויות. השבשבת ניעורה לחיים, כאשר רוח חמה ורווית עשן וגיצים הגיעה מרובע העכברים, פשטה בעיר וטיפסה לעבר הצוקים.

גנואס סטברו פאראן מבית פאראן עמד על קצות אצבעותיו על מנת להשקיף מעבר לביצורים. מצודת המלגלג, בירת הקיסרות לשעבר, התנשאה מאחוריו. מאז כיבוש היבשת, היא שימשה רק כמבצרו של האגרוף. לשמאלו התנשא הכידון ועליו מזכרת העבר הסוררת.

הביצורים שהשקיפו על העיר היו מוכרים מכדי שגנואס יגלה בהם עניין. היה זה ביקורו השלישי בשלוש השנים האחרונות; הוא כבר חקר את חצר המצודה המרוצפת בחלוקי אבן, את המבצר הישן – עכשיו אורווה שקומתה העליונה הפכה בית מחסה ליונים, סנוניות ועטלפים – ואת הטירה בה אביו התמקח בשעה זאת עם פקידי הנמל על גובה מיסי הייצוא מהאי. מרבית אגפי הטירה היו אסורים לכניסה, אפילו לצאצא בית אצילים כמותו; הטירה הייתה מעוזו של האגרוף, ובחדריה הפנימיים הוכרעו עסקי הקיסרות באי.

המצודה נשכחה מלבו וגנואס פנה אל העיר ההרוסה תחתיו ולמהומות שפרצו ברובע העני ביותר. המצודה ניצבה על ראש צוק, מדרגות לולייניות החצובות בתוך האבן איפשרו גישה לפסגה. הנפילה לעיר הייתה במרחק שמונים אמות ויותר, וחומת המצודה הבלויה הוסיפה שש אמות נוספות. רובע העכברים ניצב בקצה העיר המרוחק ביותר מהים, ונראה כפסיפס צריפים ומפלסים מכוסי עשב, שנחצה על-ידי הנהר הבוצי המזדחל לאיטו לעבר הנמל. מכיוון שרוב העיר ניצבה בינו ובין המהומות, גנואס התקשה להבחין בפרטים מדוייקים מעבר לעמודי העשן המתפשטים.

הייתה זו שעת צהריים, אך הכשפים המסנוורים והרועמים הפכו את האוויר לאפל וכבד.

חייל הלבוש בשריון מקרקש צעד לאורך הקיר שבקרבתו. האיש השעין את זרועותיו המשוריינות על הביצורים ונדן חרבו הארוכה שרט את האבנים. "מרוצה מדמך הכחול, אה?" הוא שאל והביט בעיניים אפורות בעיר הבוערת תחתיו.

הנער בחן את החייל. הוא הכיר את המדים השונים של כל אוגדות צבא הקיסרות, והאיש שלצידו היה סרן באוגדה השלישית – חבר ביחידה מובחרת ואחד מאנשי הסוד של הקיסר. סיכה כסופה הייתה נעוצה בגלימתו האפורה והכהה, ועליה תמונת גשר אבן שבהק בלהבות אבני אודם. שורף-גשרים.

חיילים רמי-דרג ופקידים בכירים הגיעו למצודת המלגלג לעתים תכופות. מאלאז נותרה עיר נמל מרכזית, במיוחד כעת, אחרי שמלחמות קורל פרצו בדרום. גנואס נתקל בחיילים רבים כאן ובבירה, אונטה.

"אז זה נכון?" שאל גנואס בבוטות.

"מה נכון?"

"מה שאומרים על חרבו הראשונה של הקיסרות, דאסם אולטור. שמענו שהוא מת לפני שעזבנו את הבירה. זה נכון? דאסם מת?"

נדמה היה שהאיש נרתע, אך מבטו לא נעתק מרובע העכברים. "זהו טיבה של המלחמה", הוא מלמל חרש, כאילו המילים נועדו לאוזניו בלבד.

"אתה באוגדה השלישית. חשבתי שהשלישית נמצאת איתו בשבע-הערים. בי'גטן-"

"שהוד ייקח אותי! הם עוד לא מצאו את גופתו בין ההריסות הבוערות של העיר הארורה, והנה אתה, בנו של סוחר – הנמצא במרחק שלושת אלפים ליגות משבע-הערים – וברשותך מידע שאמור להיות נחלתם של מעטים". הוא עדיין לא הפנה אליו מבטו. "איני יודע מהם מקורותיך, אך שמע לעצתי, ושמור את הידוע לך לעצמך".

גנואס משך בכתפיו. "אמרו שהוא בגד באל".

סוף-כל-סוף האיש נפנה אליו. פרצופו היה מצולק, וכוויה עיוותה את לסתו ולחיו השמאלית. עם זאת, הוא נראה כסרן צעיר. "למד את הלקח מסיפור זה, ילד".

"איזה לקח?"

"החלטותיך יכולות לשנות את העולם. החיים הטובים ביותר שייכים לאנשים שאינם מושכים את תשומת ליבם של האלים. אם אתה רוצה להיות חופשי, ילד, חייה חיים שקטים".

"אני רוצה להיות חייל. גיבור".

"אתה תתבגר, והחלום הזה יעבור לך".

השבשבת צווחה כאשר רוח פרצים מהנמל פיזרה את העשן המזוהם. גנואס יכול היה להריח את הדגים הרקובים והסירחון האנושי שעלה מן החוף.

שורף-גשרים נוסף, שנשא על גבו כינור שבור וחרוך, התקרב אל הסרן. הוא היה רזה ואף צעיר מחברו – הוא נראה מבוגר מגנואס, שהיה בן שתים-עשרה, בשנים מעטות בלבד. נקודות משונות כיסו את פרצופו וידיו, והוא לבש מדים זרים מעל מדי צבא קרועים ומוכתמים. חרב קצרה בנדן עץ שבור השתלשלה ממותנו. הוא נשען על הביצורים לצד הגבר השני, וניכר היה שהשניים מכירים היטב אחד את השני.

"המצב נעשה מסריח כשמכשפים נכנסים לפאניקה", אמר האיש החדש. "הם מאבדים שליטה שם למטה. אין צורך בחוליה שלמה של מכשפים רק כדי לחסל קומץ מכשפות-שעווה".

הסרן נאנח. "התכוונתי לחכות ולראות אם הם יצליחו להשתלט על המצב".

החייל נחר. "כולם טירונים. העסק הזה עלול להותיר בהם צלקת שלא תגליד. מלבד זאת", הוא הוסיף, "חלק לא קטן מהם מציית לפקודותיה של מישהי אחרת".

"הטענה הזו היא חשד, לא יותר מכך".

"ההוכחה לפנינו", אמר האיש השני. "ברובע העכברים".

"אולי".

"אתה מגונן מדי". אמר האיש. "סורלי אומרת שזוהי חולשתך הגדולה ביותר".

"סורלי היא בעייתו של הקיסר, לא שלי".

האיש נחר בשנית. "היא עלולה להיות הבעיה של כולנו בקרוב".

הסרן שתק ונפנה לאיטו כדי לבחון את חברו.

האיש משך בכתפיו. "זו תחושת הבטן שלי. אתה יודע שהיא בחרה לעצמה שם חדש. לאסין".

"לאסין?"

"מילה נפנית. פירושה-"

"אני יודע מה פירושה".

"אני מקווה שגם הקיסר יודע".

"פירושה שליטת-הכס", אמר גנואס.

השניים בחנו אותו.

הרוח שינתה שוב את כיוונה וגרמה לשד הברזל לגנוח ממקום רבצו – ריחה של אבן קרה נישא מכיוון המצודה עצמה. "המורה שלי נפני", הסביר גנואס.

קול חדש – נשי, מלכותי וקר – נשמע מאחוריו, "סרן".

שני החיילים נפנו, אך לא בחופזה. "הפלוגה החדשה שם למטה זקוקה לעזרה. שלח את דוג'ק עם אחד הגדודים, ומצא כמה טירונים כדי לכבות את השריפות – אנחנו לא רוצים שכל העיר תבער", אמר הסרן לחברו.

החייל הנהן ועזב את המקום, מבלי שהביט באישה ולו פעם אחת.

היא עמדה ליד שער הטירה המרובע ולצידה ניצבו שני שומרי ראש. עורה הכחול-כהה העיד על מוצאה הנפני, אך מלבדו לא היה במראהּ דבר יוצא דופן. היא לבשה גלימה אפורה ומוכתמת במלח, תווי פניה היו רזים ופשוטים, ושיערה היה קצוץ בתספורת צבאית. אולם היו אלה שומרי ראשה שהעבירו בגנואס צמרמורת. הם איגפו אותה: גבוהים ועטופים בשחור, ידיהם חבויות בשרוולים ופניהם מוצלות בברדסים. גנואס מעולם לא ראה טופר לפני-כן, אך חושיו אמרו לו כי יצורים אלו היו תלמידי אומנות הנסתר. כלומר, האישה הייתה…

"את יצרת את הבלגן הזה, סורלי. אבל נראה שאני אצטרך לנקות אותו", אמר הסרן.

גנואס הזדעזע מהיעדר הפחד – בקולו של החייל נשמעה נימה קרובה לבוז. סורלי הקימה את מסדר הטפרים, והפכה אותם לכוח שהשתווה בעוצמתו לקיסר בכבודו ובעצמו.

"שמי כבר אינו סורלי, סרן".

האיש עיווה פניו. "כך שמעתי. את כנראה חשה בטוחה בעצמך בהיעדר הקיסר. הוא אינו היחיד שזוכר אותך כשהיית לא יותר משפחה ברובע הישן. אני מבין שהכרת התודה שלך התפוגגה כבר מזמן".

הבעת פניה של האישה לא השתנתה והיא לא נתנה סימן לכך שמילותיו פגעו בה. "הפקודה הייתה פשוטה", היא אמרה. "נראה שהקצינים החדשים אינם מסוגלים להתמודד עם המשימה".

"העניינים יצאו מכלל שליטה", אמר הסרן, "הם חסרי ניסיון-"

"זו לא הבעיה שלי". היא נבחה. "ואיני מאוכזבת במיוחד. איבוד שליטה מלמד את המתנגדים לנו לקח חשוב".

"מתנגדים? קומץ של מכשפות זוטרות המוכרות את כישוריהן הדלים – מהי מטרתן הזדונית? למצוא להקות קורבל במים הרדודים של המפרץ. שהוד ייקח אותך, אישה, המכשפות אינן מהוות איום על הקיסרות".

"הן פועלות ללא רשותי. הן פעולות בניגוד לחוקים החדשים-"

"לחוקים שלך, סורלי. הם לא יתקיימו זמן רב, וכשהקיסר יחזור, הוא יבטל את האיסור שהטלת על השימוש בכישוף. את יכולה להיות בטוחה בכך".

האישה חייכה בקור. "תשמח לדעת שהגיעה הודעה מהמצודה על כך שהכוחות המחליפים את החיילים החדשים שלך מתקרבים אל העיר. אנחנו לא נתגעגע אלייך או אל החיילים החוצפנים והפרועים שלך, סרן".

ללא מילה נוספת או מבט אל הילד שעמד ליד הסרן, היא נפנתה מהם. השומרים הדוממים המשיכו לאגף אותה בזמן ששבה אל המצודה.

גנואס והסרן השיבו תשומת ליבם למהומה ברובע העכברים. להבות בערו מבעד לעשן.

"יום אחד אהיה חייל", אמר גנואס.

האיש נחר. "רק אם תיכשל בכל דבר אחר, ילד. הנפת החרב היא מוצאם האחרון של המיואשים. הקשב לדברי ובחר לך חלום ראוי יותר".

גנואס הזעיף פנים. "אינך דומה לחיילים האחרים שדיברתי איתם. אתה נשמע יותר כמו אבא שלי".

"אבל אני לא אביך", נהם החייל.

"העולם", אמר גנואס, "אינו זקוק לסוחר יינות נוסף".

עיני הסרן הצטמצמו ובחנו אותו. הוא פתח את פיו על מנת לענות את התשובה המתבקשת, ואז סגר אותו.

גנואס פאראן חזר להביט ברובע הבוער בסיפוק. אפילו ילד יכול ללמד אותך משהו, סרן.

שבשבת המלגלג התנודדה שוב. עשן חם טיפס מעל הקיר ואפף אותם. העשן נשא בחובו צחנת בדים בוערים, אבנים וצבעים חרוכים, ועכשיו גם ריח של דבר מה מתוק. "בית מטבחיים עולה באש", אמר גנואס, "אלו חזירים".

הסרן עיווה פניו. לאחר דקה ארוכה הוא נאנח ונשען לאחור על הביצורים. "מה שתגיד, ילד, מה שתגיד".

ספר ראשון: חיוורון

…בשנה השמינית, הערים החופשיות ביבשת גנבקיס כרתו ברית עם מספר צבאות שכירי חרב על מנת לעצור את התקדמות הקיסרות; הבולטים מביניהם היו משמר הארגמן, תחת פיקודו של הנסיך ק'אז ד'אבורה (ראו כרכים שלישי וחמישי) וגדודי הטיסטה אנדיי מנצר הירח, תחת פיקודו של קלדן ברוד ואחרים.

כוחות קיסרות מאלאזן, אשר בראשם עמד האגרוף הבכיר דוג'ק חד-יד, כללו בשנה זו את האוגדה השנייה, החמישית והשישית, וכמו כן את לגיונות מורנת'.

במבט לאחור, ניתן להבחין בשני אירועים רבי-השפעה. הראשון היה הברית שנכרתה עם המורנת' בשנת 1156, אשר העידה על שינוי מהותי בדרך הלחימה של קיסרות מאלאזן, שהוכיחה את יעילותה לטווח הקצר. האירוע השני היה הצטרפות מכשפי נצר הירח מגזע הטיסטה אנדיי למלחמה. השתתפותם בקרב היוותה את תחילת מלחמת המכשפים ביבשת, שתוצאותיה היו הרות אסון.

בשנה ה-1163 לשינת תבערה, המצור על חיוורון הסתיים בתופת אש מכושפת שהפכה לאגדה…

מלחמות הקיסרות (1158-1194)
כרך רביעי, גנבקיס
אמריגן טלובנט (נ. 1151)

פרק ראשון

אבני דרך זו נרמסו ללא סוף
בפרסות הברזל והלמות התוף
במקום בו ראיתיו עולה מן החוף.
הוא עלה מן הים, בין גבעות אדומות
מן השקיעה הוא הגיע, עם הצבאות
בנים ואחים, לוחמי רפאים מסודרים בשורות.
התיישבתי על אבן הדרך האחרונה
צעדיו נשמעו עם צאת הלבנה
ידעתי היטב את כל מה שראה.
ילד נקטף
חייל נוסף, חייל נכסף
לבו הלוהט רוצה נחמה
לפני שיהפוך למתכת קרה.

קינת האם
אלמוני

השנה ה-1161 לשינת תבערה
השנה ה-103 לקיסרות מאלאזן
השנה ה-7 לשלטונה של הקיסרית לאסין

"למשוך ולדחוף", אמרה הזקנה, "זו דרכה של הקיסרית, כמו האלים בכבודם ובעצמם". היא נשענה הצידה, ירקה, והצמידה בד לח אל שפתיה. "שכלתי שלושה בעלים ושני בנים במלחמה".

עיני הנערה הדייגת זהרו, כשהביטה בטור החיילים הרכובים שדהרו על פניהם, מאזינה בחצי אוזן לזקנה הבלה שעמדה לידה. קצב נשימותיה גבר, עד שהתאים עצמו לקצב דהרתם של הסוסים המפוארים. היא חשה שלחייה בוערות באש, שמקורה לא היה במזג האוויר החם. היום דעך, השמש הטילה את צבעה האדום על העצים מימינה, ואנחות הים ציננו את פניה.

"כך עשה גם הקיסר", המשיכה הזקנה. "הוד יצלה את נשמתו של הממזר על שיפוד. אבל העולם ממשיך כמנהגו, נערה. לאסין ממשיכה במעשי הטבח בדיוק כמותו. חה, הקיסר היה קורבנה הראשון, לא?"

הנערה הנהנה חלושות. הן עמדו בצד הדרך, כיאה למוצאן הנחות. הזקנה כרעה תחת עול שק מחוספס המכיל פקעות לפת, ואילו הנערה נשאה סל כבד על ראשה. האישה העבירה מפעם לפעם את השק מכתף גרומה אחת לרעותה. הפרשים לא הותירו מקום ללכת על הדרך, והתעלה מאחוריהן הובילה לנפילה מרסקת איברים על סלעים משוננים, על-כן הזקנה לא מצאה מקום בו יכלה להניח את השק.

"מעשי טבח, אמרתי. הקיסרית לא חסה על איש. בעלים ובנים, נשים ובנות. כולם שווים בעיניה. כולם שווים בפני הקיסרות". הזקנה ירקה בשנית. "שלושה בעלים ושני בנים. כל אחד מהם שווה עשרה מטבעות בשנה. חמש פעמים עשרה מטבעות הם חמישים. חמישים מטבעות בשנה הם תחליף קר לחברה אנושית, נערה. הם קרים בחורף וקרים עוד יותר במיטה".

הדייגת ניגבה את האבק ממצחה. עיניה הזוהרות עקבו אחר החיילים החולפים על פניה. הגברים הצעירים ישבו על האוכפים והביטו לפנים בהבעה חמורת סבר. הנשים המעטות ביניהם ישבו זקופות ונראו אף פראיות מהגברים. השקיעה הטילה ניצוצות אדומים בקסדותיהם. הניצוצות הבוהקים סנוורו את עיניה וראייתה היטשטשה.

"את בתו של הדייג", אמרה הזקנה. "ראיתי אותך הולכת בדרכים ועל החוף. ראיתי אותך ואת אביך בשוק. חסרה לו יד, אה? היד הצטרפה לאוסף העצמות של הקיסרית, אה?" היא החוותה בידה בתנועת כריתה והנהנה. "ביתי הוא הראשון בשביל. אני משתמשת בכסף כדי לקנות נרות. אני מבעירה חמישה נרות בכל לילה, חמישה נרות מארחות חברה לריגה הזקנה. ביתי עייף, מלא בחפצים עייפים ואני ביניהם, נערה. מה יש לך שם בסל?"

אט-אט הנערה הבינה שהשאלה הופנתה אליה. היא הפנתה את תשומת לבה מהחיילים וחייכה אל הזקנה. "אני מצטערת", אמרה, "הסוסים כה רועשים".

ריגה הגבירה את קולה. "שאלתי מה יש לך בסל, נערה?"

"חבלים. יש לי מספיק לשלוש רשתות. אנחנו צריכים להכין אחת למחר. אבא איבד את הרשת האחרונה – משהו עלה מהמעמקים וחטף את הרשת ועימה את כל השלל. אִלְגְרַנְד לֶנְדֶר רוצה שנחזיר לו את הכסף שלווה לנו ואנחנו צריכים שלל מחר. שלל טוב". היא חייכה שוב והחזירה את מבטה לחיילים. "אין הם נפלאים?" היא התנשמה.

ריגה הושיטה ידה ומשכה בחוזקה בשיערה השחור והעבות של הנערה.

הנערה פלטה צעקה. הסל על ראשה התנודד והחליק אל כתפה. היא ניסתה נואשות לאחוז בו, אך הוא היה כבד מדי. הסל פגע באדמה ונקרע. "אאי!" השתנקה הנערה וניסתה לכרוע, אולם ריגה אחזה בה בכוח וסובבה את ראשה.

"הקשיבי לי, נערה!" הנשימה החמוצה של הזקנה היכתה בפני הנערה. "הקיסרות רומסת את הארץ הזו כבר מאה שנים. את נולדת לגורל זה. אני לא. כשהייתי בגילך איטְקוֹ קאן הייתה מדינה עצמאית. הנפנו דגל משלנו. היינו חופשיים, נערה".

נשימתה של הזקנה גרמה לנערה בחילה. היא עצמה עיניה בחוזקה.

"זכרי את האמת, ילדה, או שגלימת השקרים תעוור אותך לעד". דבריה של ריגה נשמעו כדקלום חדגוני, ובבת-אחת הנערה קפאה. ריגה, ריגאלאי הנביאה, מכשפת השעווה שכלאה נשמות בנרות ושרפה אותן. נשמות שאוכלו בלהבה- מילותיה של ריגה נשמעו כנבואה מקפיאת-דם. "זכרי את האמת. אני האחרונה שתדבר עמך. את האחרונה שתשמע את מוצא פי. על כן אנו קשורות, את ואני, מעבר לכל".

אחיזתה התהדקה בשיער הנערה. "הקיסרית נעצה את סכינה באדמה בתולית מעבר לים. הדם גואה, ואם לא תיזהרי, ילדה, הוא יטביע אותך תחתיו. הם יניחו חרב בידך, ייתנו לך סוס משובח וישלחו אותך אל מעבר לים. צל יחבוק את ליבך. הקשיבי לי כעת! טמני את דברי בליבך! ריגה תשמור עלייך משום שאנו קשורות, את ואני. אך איני יכולה לעשות עוד, את מבינה? חפשי את האדון, בן החשיכה; ידו תשחרר אותך, מבלי שיהיה מודע לכך-"

"מה קורה כאן?" שאג קול.

ריגה הסתובבה אל הדרך. סייר האט את סוסו. הנביאה שיחררה את הנערה.

הנערה התרחקה בצעדים כושלים. אבן בקצה הדרך התהפכה תחת רגלה והיא נפלה. כשהרימה את מבטה הסייר כבר חלף. סייר נוסף הגיע אחריו. "עזבי את הבחורה היפה, זקנה", הוא נהם. בעודו דוהר על פניהן, הוא נשען על אוכפו והניף את ידו המשוריינת. כפפת הברזל סדקה את ראשה של הזקנה וסובבה את גופה. היא התמוטטה על הקרקע.

הנערה צרחה כשריגה נחתה בכבדות על ירכיה. שביל רוק ארגמני זרם על פני הזקנה.

הנערה המתייפחת דחפה עצמה אחורנית על החצץ והרחיקה את הגופה בכפות רגליה. היא התיישבה על ברכיה.

חלק מנבואתה של ריגה נצרב במוחה, אפל וכבד כמו אבן. אולם היא לא הצליחה לשחזר ולו מילה אחת מדברי הנביאה. הנערה הושיטה ידה ואחזה בצעיף הצמר של ריגה. היא הפכה את הזקנה בזהירות. דם כיסה מחצית מראשה, כיסה את אוזנה, נמרח על סנטרה הבולט והכתים את פיה. עיניה החלולות בהו באוויר.

הנערה נרתעה בקוצר נשימה, מביטה סביב בייאוש. טור החיילים כבר חלף ולא הותיר דבר מלבד אבק והד פרסות מרוחק. פקעות הלפת משקה של ריגה נפלו על הדרך. חמישה נרות חלב נחו בין הירקות הרמוסים. הנערה הצליחה לנשום רק אוויר מאובק. היא ניגבה את אפה ופנתה אל סלה שלה.

"עזבי את הנרות", היא מלמלה בקול עבה ומשונה. "הם כבר הלכו כעת, נכון? נותרו רק העצמות. זה כבר לא משנה". היא זחלה לעבר צרורות החבלים שנפלו מהסל הקרוע, וכאשר דיברה שוב, קולה היה צעיר ורגיל. "אנחנו צריכים את החבלים. נעבוד כל הלילה ונכין רשת. אבא מחכה. הוא עומד ומחכה על סף הדלת, מביט אל הדרך, מחכה לראותי".

היא עצרה וצמרמורת חלפה בגבה. אור השמש כמעט ונעלם. קור מפתיע הסתנן מהצללים, שזרמו כמו מים על פני הדרך.

"זה מתחיל", סיננה הנערה בלחש, בקול שלא היה שייך לה.

יד עטוית כפפה נחה ברכות על כתפה. היא נסוגה בפחד.

"הירגעי, ילדה", אמר קולו של גבר. "הכול נגמר. לא ניתן עוד לעזור לה".

הנערה נשאה מבטה. אדם עטוף בשחורים גהר מעליה, פניו חבויות בצל הברדס. "אבל הוא היכה אותה", אמרה הנערה בקול של ילדה. "ואנחנו צריכים לטוות רשתות, אבא ואני-"

"בואי, אעזור לך לקום", אמר האדם והניח את אצבעותיו הארוכות מתחת לזרועותיה. הוא הזדקף והרים אותה ללא קושי. כפות רגליה הנעולות בסנדלים היטלטלו באוויר עד שהניח אותה על הקרקע.

כעת היא ראתה שהיה שם גם אדם שני, נמוך יותר, הלבוש גם הוא בשחורים. אדם זה עמד על הדרך, פניו מופנים לכיוון שאליו רכבו החיילים. הוא דיבר בקול דק כמו קנה-סוף. "החיים שלה לא היו משהו מיוחד", אמר ולא הפנה אליה את פניו. "כישרונה היה מזערי, והכישוף האמיתי כבר התייבש מזמן. שמע, אולי היא הייתה מצליחה עוד פעם אחת, אבל לעולם לא נדע, נכון?"

הנערה מעדה על השק של ריגה והרימה מתוכו נר. היא הזדקפה, עיניה קשות לפתע, וירקה בהפגנתיות על הדרך.

האדם הנמוך סובב במהירות את ראשו לכיוונה. נדמה היה לה שברדסו הכיל רק צללים.

הנערה התכווצה וצעדה לאחור. "היו לה חיים טובים", היא לחשה, "ראו, היו לה נרות. חמישה. חמישה בשביל-"

"העלאה באוב", קטע אותה האדם הנמוך.

האדם הגבוה, אשר עדיין עמד לצידה, אמר בקול רך, "אני רואה אותם, ילדה. אני מבין מי הם היו עבורה".

האדם השני נחר. "המכשפה נתנה מחסה לחמש נשמות חלושות ושבירות. לא מרשים במיוחד". הוא הטה ראשו. "אני שומע אותן עכשיו. הן קוראות בשמה".

עיני הנערה נמלאו דמעות. סבל חסר מילים עלה מתוך האבן השחורה שניסתה לחסום את מחשבותיה. היא ניגבה את לחייה. "מהיכן באתם?" היא שאלה לפתע. "לא ראינו אתכם על הדרך".

האדם לצידה נפנה למחצה אל דרך החצץ. "מהצד השני", אמר בנימה מחוייכת. "חיכינו, בדיוק כמוך".

הנמוך צחקק. "מהצד השני. בהחלט". הוא חזר להביט בדרך והרים זרועותיו.

הנערה התנשמה בחדות כשהחושך ירד בפתאומיות. צליל רם של קריעה נשמע מסביבה, החושך התפוגג ועיניה נפערו.

שבעה כלבי ציד ענקיים ישבו עתה סביב האדם העומד על אם הדרך. עיניהם הצהובות בהקו, וכולם נפנו לכיוון אליו הביט האדם עצמו.

היא שמעה אותו מסנן, "אנחנו להוטים, מה? אז קדימה!"

הכלבים הסתערו ושעטו לאורך הדרך.

אדונם נפנה לאדם שלצידו, "הנה לך דבר מה שיכרסם במוחה של לאסין", הוא צחקק שוב.

"אתה תמיד חייב לסבך דברים?" ענה השני בעייפות.

האדם הנמוך קפא. "הם בטווח הראייה של טור הרוכבים", הוא הטה את ראשו. צעקות סוסים נשמעו ממעלה הדרך. הוא נאנח. "האם כבר החלטת, קוֹטִילִיוֹן?"

האדם השני נראה משועשע. הוא נחר. "ברגע שאמרת את שמי, אָמַנַס, החלטת עבורי. עכשיו איננו יכולים להשאיר אותה כאן, נכון?"

"כמובן שאנחנו יכולים, ידידי הוותיק. נשאיר אותה ללא רוח חיים".

קוטיליון הוריד מבטו אל הנערה. "לא", אמר בשקט, "היא עונה על צרכינו".

הנערה הדייגת נשכה את שפתה. היא אחזה בנר של ריגה בחוזקה והמשיכה להתרחק. עיניה הפעורות נורו ללא הרף מהאדם הראשון לחברו.

"חבל", אמר אמנס.

קוטיליון הנהן. הוא כחכח בגרונו ואמר, "זה ייקח קצת זמן".

נימה משועשעת עלתה בקולו של אמנס. "האם יש לנו זמן? נקמה אמיתית דורשת מעקב זהיר ואיטי אחר הקורבן. האם הספקת לשכוח את הכאב שהיא הסבה לנו? גבה של לאסין כבר צמוד לקיר. היא עלולה ליפול גם מבלי שנעזור לה. והיכן יהיה הסיפוק שלנו במקרה כזה?"

תשובתו של קוטיליון הייתה קרה ויבשה. "תמיד המעטת בערכה של הקיסרית. זו הסיבה שהגענו למצבנו הנוכחי… לא". הוא החווה אל עבר הנערה. "אנחנו זקוקים לה. לאסין עוררה את חמתו של נצר-הירח ושיחררה קן צרעות. התזמון מושלם".

צווחות חלושות של גברים ונשים נשמעו מעל לצהלות האימה של הסוסים, אשר החרידו את לב הנערה. היא הסיטה מבטה אל ריגה הדוממת בצד הדרך, ולאחר מכן חזרה להביט באמנס, שהתקרב אליה כעת. היא חשבה להימלט, אך רגליה החלשות רעדו בחוסר-אונים. אמנס עצר ובחן אותה מקרוב. הצללים בברדסו נותרו עמומים.

"דייגת?" הוא שאל בקול רך.

היא הנהנה.

"יש לך שם?"

"מספיק!" נהם קוטיליון. "היא לא עכבר השוכן תחת הכפה שלך, אמנס. מלבד זאת, אני בחרתי בה ואני אבחר גם את שמה".

אמנס צעד אחורנית. "חבל". אמר שוב.

הנערה הרימה את ידיה בתחינה. "אנא ממכם", היא התחננה לקוטיליון. "לא עשיתי דבר! אבי הוא אדם עני, אבל הוא ישלם לכם ככל יכולתו. הוא צריך אותי, ואת החבלים – הוא מחכה לי עכשיו!" היא חשה ברטיבות בין רגליה והתיישבה על האדמה בחופזה. "לא עשיתי דבר! היא נמלאה כלימה והניחה את ידיה בחיקה. "בבקשה".

"כבר אין לי ברירה, ילדה", אמר קוטיליון. "הרי את יודעת את שמותינו".

"מעולם לא שמעתי אותם קודם לכן!" זעקה הנערה.

האדם נאנח. "טוב, עם כל מה שקורה בהמשך הדרך, יאלצו בסופו של דבר לחקור גם אותך. וזה לא יהיה נעים במיוחד. ישנם אנשים המכירים את שמותינו".

"את מבינה, נערה", הוסיף אמנס והדחיק צחקוק, "אנחנו לא אמורים להיות פה. ישנם שמות, וישנם שמות". הוא הסתובב לקוטיליון ואמר בקול מקפיא, "צריך לטפל באביה. נשתמש בכלבים שלי?"

"לא", אמר קוטיליון. "הוא יחיה".

"איך בדיוק?"

"אני חושד", אמר קוטיליון, "שחמדנות תעשה את העבודה, ברגע שתנקה לו את הלוח". מילותיו הבאות היו מלאות בלעג. "אני בטוח שתסתדר עם הכישוף, לא?"

אמנס צחקק. "הישמר מצללים המציעים לך מתנות".

קוטיליון פנה שוב אל הנערה. הוא פרש זרועותיו לצדדים. הצללים שהחשיכו את תווי פניו זרמו מתוך גופו.

אמנס דיבר, ולנערה היה נדמה שמילותיו מגיעות אליה ממרחק עצום. "היא מושלמת. הקיסרית לעולם לא תמצא אותה. היא לא תדע את האמת". הוא הגביר את קולו. "אין זה נוראי כל-כך, נערה, להפוך לכלי משחק בידיו של אל".

"למשוך ולדחוף", אמרה הנערה בחופזה.

קוטיליון היסס לנוכח הערתה המשונה, ואז משך בכתפיו. הצללים חגו סביב הנערה ואפפו אותה. מגעם הקר הטיל את מוחה אל תוך החשיכה. תחושתה האחרונה היה מגע השעווה של הנר בידה הימנית, והאופן בו התנפח בין אצבעות אגרופה הקפוץ.

הסרן זע באוכפו והעיף מבט לעבר האישה הרוכבת לצידו. "סגרנו את הדרך משני הכיוונים, שלישה. ניתבנו את התחבורה המקומית למרכז היבשת. השמועה עדיין לא נפוצה". הוא מחה את הזיעה ממצחו וזע שוב באי-נוחות. מגבעת הצמר החמה מתחת לקסדתו שפשפה את מצחו עד כאב.

"הכול בסדר, סרן?"

הוא הניד בראשו וצמצם עיניו. "הקסדה רופפת. בפעם האחרונה שלבשתי אותה היו לי יותר שערות".

שלישת הקיסרית לא ענתה.

הייתה זו שעת בוקר מאוחרת, והשמש הפכה את הדרך המאובקת למשטח לבן ומסנוור למחצה. הסרן חש בזיעה המטפטפת על גופו. זנב הלובסטר של הקסדה תלש שערות מעורפו וגבו התחתון כאב. עברו שנים מאז רכב בפעם האחרונה על סוס, והוא התקדם באיטיות. נדמה היה לו, שחוליות גבו נמחצו בכל פעם שהאוכף קפץ.

הוא כבר מזמן לא הזדקף למען אדם רם-מעלה, אולם האישה שלצידו הייתה שלישת הקיסרית בכבודה ובעצמה, המשרתת האישית של לאסין ויד ימינה בכל הנוגע לאכיפת רצון הקיסרות. הדבר האחרון שהסרן רצה, היה לחשוף את סבלו בפני האישה הצעירה והמסוכנת הזו.

הדרך לפניהם החלה במסעה הארוך והמתפתל במעלה הגבעה. רוח מלוחה נשבה משמאלם, ושרקה בינות לשורת העצים הצעירים בצד הדרך. בשעת צהריים הרוח תנשב אוויר חם כאילו יצא הישר מתנור אפייה, ותשא עימה את צחנת האדמה הבוצית. חום השמש היה עתיד לשאת עמו דבר מה נוסף. הסרן קיווה שיחזור לקאן לפני-כן.

הוא ניסה לא לחשוב על מחוז חפצם, ולהניח לשלישה לחשוב במקומו. במהלך השנים בהן שירת את הקיסרות, הוא ראה מספיק כדי לדעת מתי להשתיק את תכולת הגולגולת שלו. עכשיו היה זמן מתאים לכך.

השלישה שברה את השתיקה. "אתה משרת כאן כבר זמן רב, סרן?"

"כן", נהם האיש.

האישה המתינה רגע, ואז שאלה, "כמה זמן?"

הוא היסס. "שלוש-עשרה שנים, שלישה".

"אז נלחמת למען הקיסר", אמרה.

"כן".

"ושרדת את הטיהור".

הסרן העיף בה מבט. היא לא הראתה סימן לכך שחשה במבטו. עיניה נותרו על הדרך שלפניהם. היא ישבה בנוחות על האוכף. חרב ארוכת-להב הייתה קשורה לזרועה השמאלית, וניצבה מוכנה לקרב פרשים. הוא לא הצליח לראות אם שיערה היה מסופר בקצרה, או שמא נאסף מתחת לקסדה. גופה נראה גמיש להפליא, הרהר הסרן.

"האם סיימת?" היא שאלה. "שאלתי אותך על הטיהורים, שהתבצעו על-פי פקודתה של הקיסרית אחרי מותו בטרם עת של הקיסר".

הסרן חרק שיניו והנמיך סנטרו על מנת למשוך ממנו את רצועת הקסדה – הוא לא הספיק להתגלח והאבזם הציק לו. "לא כולם נהרגו, שלישה. אנשי איטקו קאן אינם נוטים להתרגש. הם לא פתחו במהומות או בהוצאות להורג המוניות כמו בחלקים אחרים של הקיסרות. אנחנו פשוט ישבנו בשקט וחיכינו".

"אני מבינה", אמרה השלישה בחיוך קטן, "שאינך אציל, סרן".

הוא נחר. "לו היה לי דם אצילי, לא הייתי שורד, אפילו לא כאן, באיטקו קאן. שנינו יודעים זאת. הפקודות שלה היו מדויקות, ואפילו הקאנים המטומטמים לא העזו להמרות את פי הקיסרית". הוא הזעיף פנים. "לא, אני עליתי בסולם הדרגות בכוחות עצמי, שלישה".

"היכן היה הקרב האחרון שלך?"

"מישורי וויקאן".

הם המשיכו לרכב בשתיקה, חולפים מדי פעם על פני חייל ששמר על הדרך. העצים לשמאלם פינו מקום לאברש מרוט, ומעבר לאברש השתרע הים הלבן. "כמה חיילים מסיירים באזור הסגור?"

"אחד-עשר אלף". ענה הסרן.

היא הפנתה ראשה למשמע התשובה, ומתחת לשולי הקסדה מבטה היה קשה.

הסרן בחן את הבעתה. "שלישה, הקטל משתרע חצי ליגה מהים, ורבע ליגה לתוך מרכז היבשת".

האישה לא ענתה.

הם התקרבו לפסגה. עשרים חיילים התאספו שם, והאחרים המתינו לאורך המדרון. כולם התבוננו בהם.

"התכונני, שלישה".

האישה בחנה את האנשים בדרך. היא ידעה שאלו גברים ונשים קשוחים, ששרדו את המצור על לִי-הֶנג ואת מלחמות וויקאן במישורי הצפון. אולם חותם זר היה טבוע בעיניהם והותיר אותם חשופים ודואבים. הם הביטו בה בכמיהה מטרידה, כאילו היו רעבים לתשובות. היא נלחמה בדחף לדבר איתם, כשחלפה על פניהם, ולומר להם דברי נחמה. היא לא ידעה, ולעולם לא תדע, לתת מתנות כאלו. במובן הזה היא הייתה דומה מאוד לקיסרית.

היא שמעה קריאות שחפים ועורבים מעבר לפסגה, והקולות הפכו לשאגה צורמת כשהגיעו למדרון. השלישה התעלמה מהחיילים ודרבנה את סוסה. הסרן רכב בעקבותיה. הם הגיעו לפסגה והנמיכו מבטם. הדרך ירדה בשיפוע לאורך כחמישית ליגה, ואז עלתה שוב והסתיימה בצוק.

אלפי שחפים ועורבים כיסו את האדמה, חגו מעל השוחות ובין האברש הקוצני והרותם. מתחת לפסיפס השחור-לבן הזה, האדמה הייתה צבועה באדום אחיד. פה ושם ניתן היה לראות גב סוס, וניצוצות ברזל הבליחו בין כנפי הציפורים הצווחות.

הסרן שיחרר את רצועת הקסדה. הוא הוריד אותה באיטיות מראשו, והניח אותה על האוכף. "שלישה…"

"שמי לורן". אמרה האישה בשקט.

"מאה שבעים וחמישה גברים ונשים. מאתיים ועשרה סוסים. הגדוד התשעה-עשר של חיל הפרשים השמיני של איטקו קאן". גרונו של הסרן התכווץ לרגע. הוא הסתכל בלורן. "כולם מתים". סוסו נרתע ממשב רוח פתאומי. הסרן אחז במושכות בפראות והחיה שקטה, נחיריה רחבים, אוזניה מתוחות לאחור ושריריה רועדים תחתיו. הסוס של השלישה לא זע. "כולם שלפו את כלי נשקם. כולם לחמו באויב שתקף אותם. אבל המתים שייכים רק לנו".

"בדקת את החוף למטה?" לורן שאלה והביטה אל הדרך.

"אין סימני עגינה". ענה הסרן. "אין עקבות בשום מקום, לא בים ולא ביבשה. ישנם מתים נוספים, שלישה. חקלאים, איכרים, דייגים, עוברי אורח. כולם נקרעו לגזרים וגפיהם נתלשו – ילדים, חיות משק, כלבים". הוא השתתק בפתאומיות ונפנה ממנה. "מעל ארבע-מאות מתים". הוא סינן. "אנחנו לא יודעים את המספר המדויק".

"כמובן שלא", אמרה לורן בקול נטול רגש. "אין עדים?"

"לא".

גבר התקדם לעברם ברכיבה מהדרך. הוא נשען על סוסתו, מרגיע את החיה המבוהלת ומוביל אותה דרך שדה הקטל. ציפורים התעופפו ונמלטו מדרכו בצווחות מחאה, ונחתו שוב לאחר שעבר אותן.

"מי זה?" שאלה השלישה.

הסרן נחר. "סגן גנואס פאראן. הוא חייל חדש תחת פיקודי. מאונטה".

לורן הביטה בגבר הצעיר בעיניים מצומצמות. הוא הגיע לקצה העמק ועצר על מנת לחלק פקודות לצוותי העבודה. לאחר מכן, נשען לאחור באוכפו והעיף מבט לכיוונם. "פאראן. מבית פאראן?"

"כן, עם זהב בעורקים והכול".

"קרא לו לכאן".

הסרן החווה בידו והסגן בעט בסוסתו. תוך רגעים ספורים הוא עצר לצד הסרן והצדיע.

הגבר והסוסה היו מכוסים מכף רגל ועד ראש בדם וחתיכות בשר. זבובים וצרעות זמזמו ברעבתנות סביבם. לורן לא ראתה בפניו סימן לנעורים. עם זאת, היו אלה פנים נעימות.

"בדקת את הצד השני, סגן?" שאל הסרן.

פאראן הנהן. "כן, המפקד. כפר דייגים קטן ניצב מתחת לצוק. כתריסר בקתות בסך הכול. גופות נמצאות בכולן מלבד בשתיים מהן. רוב הדוברות נותרו במקומן, אולם ראיתי שרציף אחד ריק".

לורן קטעה אותו. " סגן, תאר את הבקתות הריקות".

הוא חבט בצרעה מאיימת לפני שענה. "אחת ניצבת בראש החוף, במרחק קטן מהדרך. אנחנו חושבים שהיא הייתה שייכת לאישה זקנה, שמצאנו מוטלת על הדרך ללא רוח חיים, כחצי ליגה דרומית מכאן".

"מדוע?"

"שלישה, הבקתה הכילה חפצים של אישה זקנה. ונראה שהיא אהבה לשרוף נרות. נרות חלב. לאישה הזקנה על הדרך היה שק מלא בלפת וחופן נרות חלב. חלב יקר במקומות האלו, שלישה".

"כמה פעמים רכבת בשדה הזה, סגן?" שאלה לורן.

"מספיק פעמים כדי להתרגל לריח, שלישה", הוא עיווה פניו.

"והבקתה השנייה?"

"אנחנו חושבים שהתגוררו בה גבר ונערה. הבקתה ניצבת קרוב לקצה הגאות, ומול הרציף הריק".

"ולא מצאתם אותם?"

"לא, שלישה. אולם אנו עדיין מוצאים גופות לאורך הדרך ובשדות".

"אבל לא על החוף".

"לא".

השלישה הזעיפה פניה וחשה את מבטם של שני הגברים. "סרן, אילו כלי נשק הרגו את חייליך?"

הסרן היסס, ונתן בסגן מבט עצבני. "אתה הסתובבת שם, פאראן. בוא ונשמע קודם את דעתך".

פאראן הגיב בחיוך דק. "כן, המפקד. כלי נשק טבעיים".

הסרן חש את בטנו מתכווצת. הוא קיווה שטעה בהערכתו הראשונית.

"למה הכוונה", שאלה לורן, "ב'כלי נשק טבעיים'?"

"מדובר בשיניים. שיניים גדולות וחדות מאוד".

המפקד כחכח בגרונו ואמר, "זאבים לא נראו באיטקו קאן כבר למעלה ממאה שנים. בכל מקרה, הגופות לא-"

"אם זאבים עשו את זה", אמר פאראן, מפנה את מבטו אל השדה, "אז הם גדולים כמו פרדות. אין עקבות, שלישה. אפילו לא קווצת שיער".

"אז אלו אינם זאבים", אמרה לורן.

פאראן משך בכתפיו.

השלישה שאפה אוויר, עצרה את נשימתה לרגע ושיחררה אותה באנחה איטית. "אני רוצה לראות את כפר הדייגים הזה".

הסרן התחיל לחבוש את קסדתו, אך השלישה הנידה בראשה. "סגן פאראן יספיק לי, סרן. אני מציעה שתיקח פיקוד אישי על החיילים שלך. יש לפנות מכאן את המתים במהירות המרבית, ולהעלים את כל העדויות לטבח".

"כן, שלישה", אמר הסרן. הוא קיווה שהצליח להסוות את הקלתו.

לורן פנתה לאציל הצעיר. "ובכן, סגן?"

הוא הנהן ודרבן את סוסתו בצקצוק לשון.

השלישה החלה לקנא בסרן, כשהציפורים פינו את דרכם. אוכלי הנבלות התעופפו וחשפו שטיח שריונות, עצמות שבורות ובשר. האוויר היה חם, דחוס ומתקתק. היא ראתה חיילים שראשיהם, עדיין מוגנים בקסדות, נמחצו בלסתות ענק. היא ראתה מתכת קרועה, מגנים מעוכים וגפיים תלושים. לורן הצליחה לבחון את הקטל רק לרגעים אחדים, לפני שהעבירה את מבטה לצוק מלפנים. היא לא יכלה לקלוט את גודל הטבח. סוס המלחמה שלה, צאצא לסוסים המשובחים ביותר בשבע-הערים, הפסיק את הליכתו הנחושה והיהירה, והחל לפסוע בזהירות לאורך הדרך.

לורן הבינה שהיא זקוקה להסחת דעת, והחליטה ליצור אותה בשיחה. "כבר קבלת את הצבתך החדשה, סגן?"

"לא, שלישה, אבל אני מאמין שיציבו אותי בבירה".

היא הרימה גבה. "באמת? ואיך תשיג שירות כזה?"

פאראן צמצם עיניו וחייך חיוך דק. "יסדרו לי אותו".

"הבנתי". השתתקה לורן. "האצילים נמנעים מלהצטרף אל הצבא ושומרים על פרופיל נמוך מזה זמן רב, לא?"

"מאז הימים הראשונים של הקיסרות. הקיסר לא אהב אותנו. בעוד שנראה כי מעייניה של הקיסרית נתונים במקומות אחרים".

לורן בחנה את הגבר הצעיר. "אני רואה שאתה אוהב ליטול על עצמך סיכונים, סגן", אמרה. "אלא אם כן יומרנותך כה גדולה, עד כי אינך חושש להתגרות בשלישת הקיסרית. האם אתה בטוח שמשפחתך מגנה עליך לגמרי?"

"ממתי דברי אמת הם יומרנות?"

"אתה באמת צעיר, אה?"

נראה שהערתה האחרונה עקצה את פאראן. לחייו המגולחות למשעי האדימו. "שלישה, במהלך שבע השנים האחרונות שקעתי עד הברכיים בבשר קרוע ודם שפוך. נאבקתי בשחפים ועורבים על גופות – את יודעת מה הציפורים האלו עושות שם? אבל ממש בדיוק? הן קורעות רצועות בשר מהגופות ונלחמות עליהן; הן מתפטמות מעיניים ולשונות, מכבדים ולבבות. הן משליכות את הבשר בחמדנות מטורפת…" הוא היסס, משתלט על עצמו במאמץ ניכר ומזדקף באוכפו. "כבר איני צעיר, שלישה. ובאשר ליומרנות, באמת שלא אכפת לי. לא ניתן לחמוק מן האמת, לא כאן, לא עכשיו, ולא עוד".

הם הגיעו למדרון הרחוק. שביל צר לשמאלם ירד אל הים. פאראן החווה לעברו ודרבן את סוסתו.

לורן רכבה אחריו והסתכלה בגבו הרחב במבט מהורהר. אחר הפנתה את תשומת ליבה אל הדרך. השביל הצר הקיף את הצוק. הדרך לשמאלם הסתיימה בנפילה של כעשרים מטרים אל הסלעים שבתחתית. הים היה בשפל, והגלים נשברו על שונית חשופה. המים הציפו את החרכים והשקעים בשונית השחורה, ויצרו בריכות ששיקפו את השמיים המעוננים.

הם הגיעו לעיקול. לפניהם ומתחתיהם השתרע החוף שצורתו כצורת סהר. לרגלי הצוק נח מדף דשא ועליו שתיים-עשרה בקתות.

השלישה הפנתה מבטה אל הים. הדוברות נחו על צדן הנמוך ליד המעגנים. השמיים מעל לחוף ולאדמת הים החשופה היו ריקים – שום ציפור לא נראתה לעין.

היא עצרה את סוסה. רגע לאחר מכן, פאראן הסתובב, הביט בה, ועצר אף הוא. הוא הסתכל בה בזמן שהסירה את הקסדה ופיזרה את שיערה הארוך והערמוני. הוא היה רטוב ודביק מזיעה. הסגן רכב חזרה אליה במבט מופתע.

"סגן פאראן, יפה דיברת", היא נשמה את האוויר המלוח ופגשה במבטו. "חוששתני כי לא תשרת באונטה. אתה תקבל פקודות ממני כקצין מבצעי הכפוף ישירות לצוות שלי".

עיניו הצטמצמו. "מה קרה לחיילים האלה, שלישה?"

היא לא ענתה מיד, נשענה לאחור באוכף ובחנה את הים הרחוק. "מישהו היה כאן", אמרה. "מכשף רב-עוצמה. משהו קרה, ומישהו מנסה להסיח את דעתנו מלגלות זאת".

פיו של פאראן נפער. "הם הרגו ארבע-מאות איש כהסחת דעת?"

"אילו האיש הזה ובתו היו יוצאים לדוג, הם היו חוזרים עם השפל".

אבל-"

"לא תמצא את הגופות שלהם, סגן".

פאראן היה מבולבל. "מה עכשיו?"

היא העיפה בו מבט, וסובבה את סוסה. "אנחנו חוזרים".

"זהו?" הוא בהה בה כשהובילה את סוסה חזרה לשביל, ואז דהר כדי להשיג אותה. "חכי רגע, שלישה", אמר כשהגיע אליה.

מבטה היה מתרה.

פאראן הניד בראשו. "לא. אם אני שייך לצוות שלך, אני חייב לדעת יותר על מה שקורה כאן".

היא חבשה שוב את הקסדה והידקה את הרצועה מתחת לסנטרה. שיערה הארוך היטלטל בחבלים מרופטים מעל השכמייה הקיסרית. "בסדר גמור. כפי שאתה יודע, סגן, איני מכשפה-"

"לא", קטע אותה פאראן בחיוך קר, "את צדה והורגת מכשפים".

"אל תפריע לי שוב. כפי שאמרתי, אני הניגוד המוחלט לכישוף. כלומר, סגן, למרות שאינני מכשפה, יש לי יחס מיוחד לכישוף. סוג של יחס מיוחד. ניתן לומר שאנחנו מכירים אחד את השני. אני מכירה את דפוסי הכשף, ואני יודעת כיצד חושבים האנשים שמשתמשים בו. היינו אמורים להסיק שהטבח היה יסודי, ואקראי. הוא לא היה אף אחד מן הדברים הללו. מסתתר כאן דבר אחר ועלינו למצוא אותו".

פאראן הנהן באיטיות.

"המשימה הראשונה שלך, סגן, היא לרכב לשוק העיירה – מה שמה שוב?"

"גֶרוֹם".

"כן, גרום. הם יכירו את כפר הדייגים, מכיוון ששם מוכרים את השלל. שאל את המקומיים וברר איזו משפחת דייגים הייתה מורכבת מאב ובת. הבא לי את שמותיהם, ותיאור שלהם. השתמש בחיילים אם המקומיים עושים בעיות".

"הם לא יעשו בעיות", אמר פאראן, "הקאנים משתפים פעולה".

הם הגיעו לראש השביל ועצרו בתחילת הדרך. עגלות היטלטלו בין הגופות, והשוורים נחרו ורקעו בפרסות ספוגות בדם. החיילים צעקו ואלפי ציפורים חגו מעליהם. המקום הסריח מפחד. הסרן עמד בקצה הרחוק ואחז ברצועת קסדתו.

השלישה נעצה מבט קר במתרחש תחתיה. "אני מקווה בשבילם", אמרה, "שאתה צודק, סגן".