ביעותים

הוא חלם, זה היה לו ברור.

הוא חלם, אבל זה היה בסדר, כי הוא עוד לא רצה להתעורר.

בחלום הוא ראה את יואבי, מחייך אליו עם השיניים הקטנות עם הרווחים ביניהן, והלחיים השמנמנות-אדמדמות שלו. הוא התקרב אל יואבי ושאל אותו מדוע חייך.

הוא לא שמע את תשובתו, לכן התקרב עוד ושאל את יואבי מה אמר. החיוך של יואבי התרחב פתאום, והשיניים הקטנות כבר לא היו קטנות והפה המתוק הקטן הפך לתהום עמוקה ושחורה שהקיפה אותם. הוא נבלע ונעלם.

הוא התעורר עם היד של אורלי על הכתף ופעימות לב מהירות כאבו לו בחזה. הוא זחל החוצה מהמיטה לאט, בלי לרשרש בשמיכות יותר מדי, בלי להעיר אותה. הוא לא היה צריך הסבר. ברגע שהבין שהוא במיטה שלו, והשעה היא אמצע הלילה, הוא זיהה את הצרחות. הוא קם כאילו מישהו מושך אותו בחבל, מתוך אינסטינקט, כנראה דחף אבהי, שלא היה מודע אליו.

הוא רץ אל יואבי.

"אני בא", הוא אמר לו, "אני בא". אבל ידע שיואבי לא יכול לשמוע. לפחות לא באמת.

ואז הכול התחיל שוב.

הוא חזר והביט ביואבי, בעיניים הפקוחות לרווחה, העיוורות, בצרחות ובבכי. הוא כבר לא ניסה לחבק, רק ישב לידו, קרוב מספיק כדי שיוכל לתפוס אותו אם יפול. הוא לא שמע תזוזות מחדר השינה שלהם. אורלי לא התעוררה עדיין, 'הסתגלות' קוראים לזה. הוא סגר את הדלת בשקט, כיבה את האור, והדליק את המנורה הקטנה של פו הדוב. לא היה לו מה לעשות, רק לחכות עד שזה יסתיים. ואז הוא קפא.

"אבא, למה לא סיפרתם לי?" השפתיים היו שפתי הארגמן של יואבי, אבל הקול היה שונה, ההגיה של המילים, הטון.

הוא הרגיש איך לבו מתכווץ, ולמרות שניסה, לא הצליח לדבר.

"למה אני בכלל קורא לך אבא?" אמר יואבי בקול ההוא. "השם שלך זה דני, לא אבא, זה דני. לפחות זה מה שאני יודע, או שאולי גם זה שקר?"

הוא רצה להקיא. אל מי יואבי מדבר? מי זה דני?

"יואבי, יואבוש, זה אבא, אבא רונן".

לאורה הצהבהב של מנורת פו הדב הוא ראה את העיניים של יואבי שהתרוצצו, מעלה מטה לאורך גופו שלו, של רונן, ואז על קירות החדר החשוך ואל האור שמתחת לדלת החדר.

"דני! תגיד לי, דני, למה לא סיפרת לי? הרי אתה ואמא ידעתם שבסוף אני אדע, נכון? אז למה? למה?"

הקול הפך למעין בכי, אבל לא הבכי של יואבי. רונן ירד על ברכיו, על השטיח, וניסה לחבק. הלחי צרבה. הוא לא שיער שיש לילד הקטן שלו כוח כזה בידיים. הוא נשאר באותה תנוחה ונגס את שפתו התחתונה.

"אני הולך מכאן, רק שתדעו, אני הולך מכאן", אמר יואבי ונעמד על רגליו. רונן השתתק, קם ונעמד מול הדלת.

"לא תצליח לעצור אותי, אבא", אמר יואבי אמר ופלט יבבה עזה. הילד נפל על הרצפה, מקופל לכדור. הצרחות החלו שוב. רונן התקרב אל יואבי, התיישב לידו. אסור לגעת, אסור לגעת, הוא שינן את מה שהוא ואורלי סיכמו. הם דיברו עם הרופא, בדקו באינטרנט, קראו בספר הכחול של הילדים – אסור לגעת. בין גיל שלוש לחמש, אצל אחוז מסוים מהילדים, זה נורמלי לחלוטין. זה משום שהמוח מתפתח, משהו עם פעילות מוגברת מדי ועומס. זה עובר בסופו של דבר, הכי חשוב שזה עובר. אבל זה כל כך קשה לא לגעת בו, לתת לזה לעבור לבד. הוא הביט שוב אל האור מתחת לדלת, אולי ציפה לראות שם תזוזה, אולי אורלי התעוררה ובאה לעזור. היא יודעת שלא כדאי, היא יודעת שעדיף שרק הוא יטפל בזה.

יואבי השתתק פתאום, הרים עיניים ולחיים אדומות ורטובות.

"אבא", אמר פיו הקטן, הפעם בקול מתנגן יותר, "אני מבין שלא יכולתם לספר". לרונן נשמע הקול בוגר יותר, מחוספס. אבל הילד שלו רק בן שלוש, זה לא יכול להיות. זה לא היה כתוב באף ספר, זה לא נורמלי.

הוא חשב לקום, ללכת אל אורלי ולקרוא לה, הוא לא יכול לעמוד בזה לבד. הוא לא יכול לשכוח את הקטע מהספר הכחול, שיש מקרים שבהם ביעותי לילה הם סימפטומים למשהו אחר, מחלה קשה. הוא שוב מגזים, זה שטויות, הסיכויים קלושים. למה דווקא עכשיו הוא חושב על זה, דווקא עכשיו.

"אני מבין", אמר שוב הקול מתוך הילד שלו. יואבי השתתק כמעט מיד, קפא. רק שרידי בכי מזדמנים הרעידו אותו. מבלי לדעת למה, ובוויתור עז על כל מה שכבר החליט, הושיט רונן את ידיו אל יואבי, וזה נפל אל ביניהן כמו לְבֵנָה. נרדם.

הוא לא זכר כמה זמן עבר עד שלבסוף הבין שהוא שוכב על השטיח כשיואבי ישן בחיקו. אבל הוא קם, עדיין רועד, והניח את יואבי במיטה. הוא יצא מהחדר, שקל אם להעיר את אורלי או לא, ואז עצר את עצמו. הוא חזר, הרים שוב את יואבי בעדינות רבה ולקח אותו אל המיטה שלו ושל אורלי.

הוא הביט בילד שלו עוד שעה ארוכה, רואה איך האור הכחול המעומעם של מנורת היתושים מאיר את הפנים השלוות שלו. הוא לא הבין, אבל הוא ידע שהוא צריך. בבוקר הוא ידבר על זה עם אורלי. הוא עייף מדי. לא עכשיו, לא עכשיו.

הוא חלם, זה היה ברור לו.

בחלום הוא ראה את יואבי, אבל היו לו אלף ראשים. איך הוא ידע שאלף בדיוק? לא היה לו מושג. היו שם ראשים של נשים וגברים וילדים, אבל לכולם היו הפנים של יואבי, לכולם היו השפתיים והעיניים של יואבי.

הוא התעורר הפעם בלי פעימות הלב המהירות, ואורלי כבר היתה ישובה במיטה.

"אני אלך אליו?" היא שאלה בעיניים חצי עצומות, השיער שלה מקורזל ונפוח סביב ראשה.

רונן רק טפח לה על הכתף ושמע אותה צונחת לאחור. הוא קם, אבל הפעם לא הצליח לרוץ. הזעקות היו מוכרות מדי, הבכי מונוטוני. הוא כבר התרגל, אמר לעצמו שאין סיבה לרוץ, והוא בכל מקרה לא יכול לשנות משהו, לעזור. "יואבי", הוא אמר. "יואבי, אני בא".

"אל תקרא לי ככה". הקול של יואבי היה ברור מדי, הטון נמוך מדי.

רונן הרגיש את בטנו מתכווצת.

"אל תקרא לי ככה, אבא".

"לא לקרוא לך איך?" שאל רונן בשקט, בזהירות.

"יואבי", הוא ענה והתיישב. "זה יובי, אתה יודע שזה יובי".

רונן שפשף את המצח, מרגיש את העצם מבעד לעור. זה אפילו עזר.

"אבל אתה יואבי", הוא אמר, מרגיש את הבכי מזדחל לאט מהצוואר אל העיניים והאף, מאיים לפרוץ.

"יובי", צעק יואבי, "אני יובי, יובי, יובי".

רונן רצה לצעוק, אבל ידע שרק יתחרט, רק יעצים את הכאב. הוא רצה לקרוא לאורלי, זה לא יכול להימשך ככה, לא יכול להימשך. הוא נשם נשימה עמוקה והתיישב על הרצפה.

"מה קרה לך, יואב… יובי?" הוא ניסה להניח יד על הילד הקטן, וזה העיף לו בתגובה את היד.

"אתה לא מקשיב לי, אבא. אני לא מאשים אותך, אבל אתה לא מקשיב".

"אני מקשיב עכשיו, ילד שלי, אני מקשיב עכשיו".

יואבי ניסה לקום על הרגליים בכוחות עצמו. רונן זינק לעברו, אבל ידיו אחזו באוויר. יואבי הצליח להתיישר בכוחות עצמו.

"זאת דנה", אמר יואבי. שלא כמו תמיד, הד' שלו לא נשמעה כמו ז'. "זאת דנה, היא רוצה ילדים".

רונן עצם את עיניו והחזיק את האוויר בפנים. הוא ראה את עצמו תופס את יואבי בידיים ומנער אותו, צועק עליו שהוא יואבי ולא יובי, ושאין לו יותר כוח לכל המשחקים האלה שחוזרים בכל לילה. הוא דמיין את עצמו צורח, ואז את אורלי מגיעה ושואלת מה קרה, למה כל הרעש. אבל יואבי רק עמד מולו בתנוחה המוזרה והבוגרת הזו, ודיבר על ילדים. יואבי דיבר על ילדים.

"אני לא מסוגל לחשוב על זה, אבא".

רונן התקשה לנשום.

"דנה אומרת שזה מפני שאני מאומץ, בגלל מה שהיה. ניסיתי להגיד לה שאתם ההורים האמיתיים שלי, לא משנה מה כתוב. ניסיתי להגיד לה שזה בכלל לא קשור, ואני פשוט לא רוצה ילדים".

רונן קם. "יואבי", הוא אמר, "בוא נלך לישון".

"לא רוצה". הפעם הקול כבר הזכיר לו את יואבי הקטן שלו, ורונן הרגיש את הלחץ פוחת בחזהו. הוא קם ותפס את יואבי. הוא הרים אותו בעדינות אבל בנחישות, לא נותן ליואבי להכאיב לעצמו. למרות הקולות הספקניים שהדהדו בראשו, הוא הרים את בנו, ולמרות הרגליים החזקות של יואבי שבעטו באוויר, הוא השכיב אותו על המיטה והניח את ראשו על הכרית. בתנועה מהירה עוד יותר הוא הכניס לו את המוצץ לתוך הפה הקטן. יואבי צרח.

"א-ני קמף, אני רוסֶה לקומף". רונן זיהה את המילים המרוסקות מבעד למוצץ.

"לא!" אמר רונן. "אתה חלק מהמשפחה הזאת, יואבי, והמשפחה צריכה לקום מחר בבוקר. אתה צריך לישון עכשיו".

יואבי צרח עוד כמה דקות ואז השתתק, עיניו בוהות בפס האור שחדר מתחת לדלת חדרו. רונן הניח את ראשו על מעקה המיטה בלי להוריד את ידו מגבו הקטן והחם מדי של הילד. מחר, הוא חשב, מחר הוא ואורלי ילכו לדוקטור אביטן. חייבים. חייבים להבין מה קורה לילד, היתה המחשבה האחרונה שחזרה על עצמה שוב ושוב, לפני שרונן נרדם.

הוא לא זכר אם הוא חלם את הדרך שעשה אל החדר של יואבי. הוא לא זכר את החפצים שהפיל. הוא רק זכר ששמע משהו נשבר בסלון. לא היה לו זמן, הוא מיהר אל יואבי.

כשהגיע, יואבי הפסיק לבכות, כאילו חיכה לו. יואבי ישב על המיטה וגירד את אפו. רונן העז לרגע להאמין שאולי הפעם מדובר בסיוט רגיל, שהוא רק צריך לשכב ליד יואבי ולהרדים אותו שוב.

"הם מתו, אבא, נכון?" יואבי אמר ודמעה אחת זלגה במורד לחיו ונעצרה בסנטר.

רונן לא ענה, רק נכנס וסגר את הדלת מאחוריו. האור של חדר השירותים חדר מהחריץ שמתחת לדלת, נפרש כמלבן על השטיח הצבעוני שצויר עליו מבוך משחק. הוא התיישב מול יואבי, מבטו נעוץ בילד.

יואבי לא ניגב את הדמעות, הוא התקרב וחיבק את רונן.

"דנה", הוא אמר, "אני יודע שאת לא מסוגלת להבין, אבל…" יואבי התנתק ודידה אל הקיר המנוגד.

רונן קם אחריו וניסה שוב לחבק אותו.

"הם מתו, את מבינה, וזה היה בגללי". רונן שקל לרגע שוב להרים את יואבי אבל עצר בעצמו.

"יואבי", הוא אמר בשקט.

"דנה, אל תקראי לי ככה. בבקשה".

"יואבי", רונן אמר שוב, "אני אוהב אותך. אתה חייב להתעורר, יואבי".

יואבי הסתובב, עיניו הכחולות-אפורות הביטו ברונן, שהחל לדמוע בשקט.

רונן שאף עמוקות וכרע על ברכיו, השטיח היה רך. הוא החזיק את האוויר בריאותיו למשך כמה שניות, והחליט לנסות כיוון אחר.

"ספר לי, יואבי, מה אתה רואה?"

יואבי הלך לעברו צעד מהסס אחד. "מה אני רואה?"

"כן".

"אה… אני רואה גבר צעיר שלא מסוגל להתחייב, אני רואה איש שלא יכול להתגבר. אני רואה אותו מפסיד את הכול מפני שהוא טיפש, את מבינה?"

רונן הקשיב למילים ולא הצליח למצוא את הקשר ביניהן. הוא הרגיש כאילו הקשיב לשפה זרה. הכול היה מולו, מפורק לחלקים, אבל הוא פשוט לא הצליח לחבר את החלקים למשהו מובן, לא הצליח לפענח את החידה. הוא נשען קלות לאחור.

"בן כמה אתה, יואבי?" שאל.

יואבי חייך פתאום. "אני בן שלושים, אבא. שכחת?" הוא זינק על צווארו של רונן. רונן התפרק. הוא בכה בלי קול. יואבי המשיך לחבק אותו. רונן נרגע לאחר מספר רגעים, וחש את ראשו של יואבי שמוט על כתפו. הוא הביט לאחור בזהירות, מותח באטיות את צווארו עד כאב. יואבי נרדם. נשימותיו הקצובות נשמעו כמו שקר של ילדוּת, כאילו לא ארע דבר. כאילו הכול היה בסדר.

יואבי לא בכה.

רונן פשוט שמע את הדפיקות על הקיר, את התזוזות שבחדר הסמוך. הוא קם והלך אליו. יואבי ישב על קצה המיטה.

"הם מתו בתחילת הסתיו, נכון?"

רונן המשיך לעמוד, הוא הרגיש את כל הכוח שלו מתרוקן לאט, הכתפיים נרפות. הוא לא עמד בזה יותר, הוא הרגיש שהוא עומד להתפרק.

"מי מת, יואבי?"

"אמא ואבא האמיתיים שלי. מתו אז ביום הזה כשהסתיו התחיל, כשהגינה התמלאה בעלים צבעוניים יבשים, נכון?"

"אני לא יודע, יואבי, אני אבא האמיתי שלך, יואבי, ואמא ישנה בחדר השינה שלנו".

יואבי הנהן, הפנים שלו היו בצבען הרגיל, הוורדרד, נקיים מדמעות.

"אתה יודע, אבא, לא סיפרתי לך אף פעם, רק לדנה".

רונן התיישב. הוא לא היה בטוח אם יצליח לקום אחר כך.

"לא סיפרתי לך שהם מתו בגללי, אבא. זה בגלל שאני ברחתי אז, כשיצאנו מהגן לטיול. רחל הגננת שלי מגן פרפרים רדפה אחרי בכל גן השעשועים וכעסה נורא".

רונן הרגיש כאילו לרגע העולם קפא והשחיר. רחל הגננת.

"ברחת לרחל, יואבי?"

"כן, אבא. זה היה מזמן. אמא ואבא כעסו עלי, רחל סיפרה להם, הם צעקו עלי נורא לפני שהם יצאו מהבית".

דמעה אחת הופיעה, נצצה על הלחי הסמוקה.

"והם לא חזרו יותר, אבא, בגללי".

רונן קם וניגב את הדמעה מפניו של יואבי.

"אבא שלך פה, יואבוש, ואמא שלך ישנה בחדר השינה. אל תדאג, יואבוש שלי, זה רק חלום רע". רונן שפשף את עיניו. אולי זה הסוף של כל הדברים המוזרים האלה, חשב. אם הוא רק יצליח לנצל את ההזדמנות הזו, כשיואבי מספר את הסיוט האמיתי שלו, אולי הכול יגמר.

"זה לא חלום, אבא. הם מתו באמת, מזמן, כשהייתי בן שלוש".

שריריו של רונן נדרכו לפתע.

"קראו לו רונן, לאבא שלי, ולאמא שלי קראו אורלי".

רונן לא הצליח לזוז. הוא רק רצה לנער שוב את יואבי, להעיר אותו מכל השטות הזאת, להפסיק אותו.

"יואבי", הוא צעק, ויואבי התחיל לבכות.

"אני לא מוכן", אמר יואבי מתוך הבכי.

"יואבי!" צעק רונן שוב.

"אני לא מוכן לעשות ילדים, דנה, לא מוכן". עוצמת הבכי רק הלכה והתגברה.

הוא לא היסס הפעם. הוא אחז את יואבי בידיו, חזק יותר מאשר בפעם הקודמת. הוא ניסה להשכיב אותו בכוח.

"לא מוכן, לא מוכן", המשיך יואבי, ורונן ויתר והצמיד אותו אל חזהו.

"יואבי…" לחש רונן, אבל יואבי כבר לא זז. הוא נרדם בידיו, ללא אזהרה.

גם הפעם לא היה לו הכוח להישאר בחדר של יואבי. הוא לקח את הילד הישן בזרועותיו אל חדר השינה שלו ושל אורלי.

"הכול בסדר, רוני?" מלמלה אורלי בשקט מתחת לשמיכה.

הוא הביט ביואבי, המלאך שלו, שישן בזרועותיו.

"בסדר", הוא אמר והניח את הילד בין הכריות של אורלי ושלו. "זה שום דבר, מחר בבוקר, זה שום דבר", הוא אמר ונרדם כמעט מיד, ידיו חובקות את יואבי.

באמצע הלילה, כמו מתוך הרגל, רונן התעורר.

הוא התהלך בדירה, כל צעד היה מאיים מקודמו. הוא לא רצה להעיר את יואבי אבל ידע שלא יוכל לחזור אל המיטה שלו. הוא חשב שהוא מבין, וזה הקל עליו. זה לא היה אמור להקל עליו, אבל זה בכל זאת הקל.

רונן נכנס לבסוף בשקט אל החדר של יואבי והביט בו בשנתו. מבלי שהיה מודע לכך, הוא ניסה לדמיין את פניו הקטנות של יואבי כפני מבוגר, כמו שהוא באמת, בעולם האמיתי. הוא לא הצליח. הוא ניסה לדמיין איך דנה נראית ואיך יראו הילדים, אבל זה הגביר את הכאב, אז הוא הפסיק.

כשהלך קודם לכן בבית עוד לא ידע מה יעשה כדי לסיים את הכל, כדי להתיר את הכישוף השחור המקולל הזה. אבל עכשיו חשב שהוא יודע.

הוא נישק את יואבי בעדינות על הלחי, ולהפתעתו זה לא גרם לו לבכות. הוא לא שמע את אורלי זזה בחדר השני, והוא ידע שהיא כבר לא שם, לא קיימת יותר משום שתפקידה כבר נגמר. הוא ידע שגם תפקידו יגמר בקרוב, וזה לא רע, זה אפילו בסדר. זאת פשוט הדרך שלו לעזור למרות שהוא לא שם, לא באמת שם.

הכול בסדר עכשיו.

האהבה שלו אל יואבי, או יובי, חצתה את מרחבי הזמן והחלל. והיא מצווה עליו עכשיו, והוא מציית לה בשמחה. היתה זו מתנה, מתנה ממישהו או משהו מופלא. זה בדיוק מה שהיה מבקש בשביל בנו, אילו היה מישהו נותן לו את האפשרות לבחור לאחר שעבר מן העולם.

הוא התכופף ולחש ליואבי, בלי לחשוש שמא יעיר אותו. הוא לחש לו שאמא ואבא שלו אוהבים אותו מאוד, אוהבים עד קץ, ושיתחתן עם דנה ויעשה ילדים ולא יפחד, כי זאת לא אשמתו. לא אשמתו של יואבי. זאת היתה אשמתו של הנהג שנסע ממול, שאיבד שליטה והתנגש באוטו שלו ושל אמא. הנהג שנרדם או היה שיכור, אך אף אחד לא יידע לעולם. יואבי לא אשם בכלל, הוא רק נפל למלכודת מטומטמת של ילדים טהורים. מלכודת מרושעת לילדים שאין להם יותר את אמא ואבא.

ואז הוא התרחק מעט ולרגע חשב שראה את יואבי מחייך מתוך שינה, אבל החושך לא הניח לו לדעת בוודאות. הוא התרחק וכמעט שהלך משם בלי לסדר את העניין האחרון. הוא חזר במהירות אל השירותים וכיבה שם את האור, כדי שלא יחדור עוד מתחת לדלת. כי אנשים שיש להם ביעותי לילה צריכים לחזור ולהרדם, לא להתעורר. אם יהיה שם אור, יואבי לא ירדם, יתקע בביעותים שלו. אסור לנסות להעיר אותם, זה כל העניין. צריך לתת להם לישון.

רונן התבונן שוב בחדר, שהפעם היה חשוך לגמרי. הוא החזיר מבט לאחור וגם שם היה רק חושך.

רק חושך.