גנב זמן

סטיב סטנטון הוא גזבר אגודת המדע הבדיוני של קנדה. סיפוריו פורסמו עד כה בארבע שפות ובשבע מדינות, כולל ישראל. סיפורו הקצרצר הנוכחי מוביל אותנו לסוג מיוחד של גניבה ספרותית.

פעם זה לא היה כך. היו לנו כל כך הרבה תענוגות גוף שני לספק, כל כך הרבה משתמשים היו צמאים לחוויות חדשות. באותם הימים אפשר היה לשווק את זמנם של ספורטאים, צנחנים בזמן צניחה חופשית, מטפסי הרים שמגיעים עד לפסגה. החלקתם פעם על מזחלת במורד מנהרת קרח מנצנצת? זה היה אחד מההכי טובים שלי בימים ההם. רצתם פעם עם השוורים בפמפלונה? או אולי נאבקתם עם אנקונדה ביער גשם באמזונס? בזמנו אלה היו רבי המכר.

גם פורנו היה להיט, ריגוש שערורייתי ללא סכנת מחלות. עשיתי הרבה סנכרוני סוטים כשרק התחלתי את החניכות שלי, כל מה שימלא לי את המכסה – וזה הרבה יותר קשה ממש שהייתם חושבים. הזונות היו מטרה צפויה, אבל אם הייתם יודעים מה עובר להן בראש, הייתם מתנזרים – פשוט מתוך שעמום. ארוחת ערב לילדים, כביסה, הטיפוס הזה שמעלי הולך לקבל כאן התקף לב או מה? נשגב מהבנתי אין חלקן מצליחות בכל זאת להעמיד פנים שהן ערניות. רובן לא מצדיקות את זמן המחשב שצריך לגניבת הקטע. צריך בשביל זה פנאטים אמיתיים, אפילו לפורנו שולי.

וכדי לתת זמן שווה גם לצד השני של המטבע, בואו ניזכר בקטעים האוונגליסטים של פעם. זוכרים את הישו-מאניה? זוכרים איך עמדתם בראש עצרת של אלפי איש, מוקפים ים של ידיים מורמות בתפילה, רוח ההוד מרחפת על פני המים, חודרת אל לבכם, מדברת משפתיכם – זה היה הראשון שלי שנמכר במיליונים, שביסס את המוניטין שלי כגנב זמן מהשורה הראשונה. אלה היו ימים טובים.

כיום הציבור רווי, ובצדק. כל פעילות אנושית שניתן להעלות על הדעת כבר הוקלטה. די זמן נגנב כדי שנוכל למתוח אותו עד עידן האדם הקדמון. כבר אי אפשר להמם את המשתמש המודרני המתוחכם, להוסיף מרכיב חדש לטווח החוויות העצום שלו. הוא כבר זכה באליפות העולם ונבחר כנשיא ארצות הברית. הוא כבר היה חסר משקל בחלל ועשה את זה עם תואמות מרילין מונרו, קרוב לוודאי שבו זמנית. מה יכול גנב זמן להוסיף לזה?

תתמקדו בטכניקה, אני אומר היום לתלמידים הטובים ביותר שלי. גניבת זמן היא אמנות, סוג הבידור האולטימטיבי. אנחנו אנשי מקצוע אינטליגנטיים, שגונבים עבור משתמשים אינטליגנטים, ומה שחשוב הוא לא מה שאנחנו מגלים אלא מה שאנחנו מרמזים. החוויה האנושית הגולמית היא רק תשתית שעליה אפשר להמשיך לבנות, ההרמוניה שברקע סימפוניית החוויה. גנב זמן עם טכניקה טובה יכול להפוך את "ספרנית במנוחה" לרב מכר. אילו מחשבות כמוסות חבויות מאחורי העיניים החביבות האלה? איזה דימויים אקזוטיים? תוכלו לחקור את שכבות התת-מודע, אם רק תתכוננו כמו שצריך: חייבים לנצל כל יתרון טכנולוגי. אני עובד עכשיו על דור חדש של קטעי "על-מודע". המשתמש הבררן של ימינו…

איפה הייתי? ראיתם פעם את קטע ה"גיבור" שלי? לפעמים נתקלים בקטע קלאסי כזה בלי להקדיש לכך אפילו רגע של תכנון. באותו יום הייתי ביחידה הניידת שלי וסרקתי את הרחובות כדי למצוא משהו יוצא דופן שישלים את המכסה שלי, ואז נתקלתי במקרה בבניין בוער, בית לבנים דו קומתי שלהבות פרצו מדלת הכניסה שלו וענן עשן הזדחל סביב שולי הגג. הבניין ינק את האוויר בקול שאיפה כבד ולגם את החמצן כתנור עצים שהתחמם יתר על המידה. קהל נאסף. הכבאים מנעו מההורים לחזור פנימה. ממש יכולתם לשמוע את הילדים צורחים דרך אחד החלונות בקומה העליונה.

הפעלתי את המערכת שלי והתחלתי בסריקה ויזואלית של קהל הסקרנים. חיפשתי בסיס רגשי מסוים, אותה תחושה איומה של תאוות דמים שניתן למצוא לפעמים בקהל הצופה במוות – סתם קטע מסחרי גס וראוותני לשבועונים. הבחנתי בבחור צעיר שנעץ מבטים מרותקים במתרחש. פניו היו מאובנות ממתח, ואני חשבתי שמצאתי לי מטרה ראויה. סרקתי אותו ומצאתי תוכן רגשי מתאים. ביצעתי נעילת מוח מלאה והתחלתי להרחיב את המסננים שלי. אימה, פאניקה – אות שכיסה על הכל. כווננתי את הראיה, תיקנתי קצת את המיקוד והגברתי את תחושת ריח העשן. חיזקתי את עוצמת האמיגדלה וההיפוקמפוס לצורך האפקט האמנותי והנמכתי את הקוגניציה המילולית, שנדמה היה ששקעה בסחרור חוזר בנושא כוחות על-טבעיים. הסתנכרנתי והתחלתי ברצף העקיפה.

אני/אנחנו היינו שם, טעמנו את העשן כחומצה לוהטת, שמענו את בכי הילדים מעל להג הקהל, והוא נסוג פנימה ושוב חזר למודעות מלאה, קופץ הלוך ושוב כקול תיפוף, כעדשת זום שמתמקדת ויוצאת ממיקוד בשל מראה שהיה זוועתי מדי למבט. אני/אנחנו לא היינו מסוגלים לקבל את המציאות, את ייסורי החפים מפשע.

משהו פקע – כך אני עדיין מתאר זאת, עד היום. ארגון מחדש של כל תפיסת העולם. מתוך הכאוס נבטה נחישות מוצקה, מתוך האימה החלטיות קודרת. אני/אנחנו רצנו אל תוך האש, במעלה המדרגות המושחרות, עיוורים מעשן ומתנשפים בכבדות, ללא מורא מן המוות. אני/אנחנו היינו בלתי מנוצחים, על אנושיים. אני/אנחנו עקבנו אחר קולות הבכי, פתחנו בבעיטה את הדלתות הבוערות וזחלנו על השטיח מעלה העשן. שני ילדים תחת מיטה אחת, ותינוק חסר הכרה בעריסה. אני/אנחנו אספנו אותם כשקי כביסה, גלגלנו אותם בשמיכות והנפנו אותם למעלה. אני/אנחנו שמנו לב אז לכאב, לסחרחורת ולחולשה. אני/אנחנו ניסינו להקיא עשן ומיץ מרה וכשלנו קדימה.

חוויתם את הקטע הזה; אתם מכירים את תחושת חוסר הזמן שנלווית להימלטות הגיבור. אפילו עכשיו, במבט לאחור, אני תוהה איך הצלחתי לשמור על די צלילות דעת מקצועית כדי לאותת למחשב לאפשר חריגת זמן. ציפורי הטרף המשפטיות ימהרו לבקר פעולה כזאת, וזאת זכותם, אך המשתמשים המסורים מבינים מדוע חרגתי מהזמן ב"גיבור". הייתי חייב לקלוט את הכל, על אף התיקונים לחוקה. הייתי שם בפעם הראשונה, סבלתי את הגרסה הלא ערוכה; אל תלמדו אותי איך לעשות את העבודה שלי.

ידיו וכפות רגליו של הגיבור הושחתו לנצח, פניו עוותו, ריאותיו נכוו והושחרו. הילדים טופלו בבית החולים כתוצאה משאיפת העשן ולאחר מכן שוחררו. ההורים התנצרו. מאוחר יותר הגיבור אמר לכתבים שהוא לא זוכר דבר מכל מה שקרה. מובן שלא – אני גנבתי את כל המאורע. שלחתי לגיבור את הטיוטה והצעתי לו עשרה אחוזים כהסדר מחוץ לכותלי בית המשפט עבור הזמן העודף שגנבתי (העריכה הסופית הותירה קטע של שבע וקצת, כידוע לכם). היום הוא איש עשיר.

לעיתים קרובות שואלים אותי אם השפעתי בדרך כלשהי על הגיבור לצאת למבצע ההצלה הנועז שלו, אם ההסתנכרנות שלי וגניבת הפעילות המוחית שלו תרמה באופן כלשהו לעצם יצירת הקטע, וזה כמובן אבסורד. גניבת זמן היא תהליך פסיבי לחלוטין, בלתי מורגש ובלתי ניתן לזיהוי על ידי נשוא הגניבה. מעולם לא נוסתה תקשורת דו-כיוונית, והתוצאות אינן ראויות לפרסום – שיחות טלפון למתקדמים. הגיבור היה צולל לתוך הלהבות ההן אתי או בלעדי, והוא יכול להודות לכוכבים ולמזלות שלו…

איפה הייתי? בסדר, בואו נדון בשאלות מוסריות. ראשית, תגידו לי למי באמת יחסרו חמש דקות של פעילות מוחית? אנשים מבזבזים יותר זמן על עמידה בתחנת אוטובוס או בהרהורים בבית השימוש. יש אנשים כל כך מסוממים, שהם מוותרים על תפקודי המוח הגבוהים שלהם למשך רוב שעות היום. תרבות שלא רוחשת כל כבוד לזמן יכולה להרשות לעצמה הפסד של נתח לא משמעותי ממנו לטובת גנבי זמן כמוני. אם אלוהים היה רוצה שהמחשבות והרגשות שלנו יהיו פרטיים, הוא לא היה מאפשר את פיתוח טכנולוגיית הניטור – ואני לא סתם מתחכם. ראיתי די והותר דברים מוזרים כך שאיני יכול להכחיש לחלוטין את קיומו. אתוודה על הגרוע ביותר ואניח לכם לשפוט. זוכרים את "הכלה הבתולה"? אולי היתה לאישה הצעירה הזאת סיבה טובה להתלונן. לארבע הדקות וארבעים וחמש השניות הן היתה בוודאי חשיבות סנטימטלית כלשהי עבורה כאישה – אך כגבר, אני רק יכול לנחש כמה זה היה חשוב לה. רק תחשבו על הסיפוק בגוף שני שהיא העניקה למיליונים, גברים ונשים, בתולים או לא. היא תרמה לגשטלט החברתי, היא השפיעה על ההווי המודרני. חוץ מזה, היא תמיד תוכל לקנות את הקטע; אני בטוח שזה כבר מופץ היום בשוק. על כל פנים…

לעזאזל, זה מטריד. איפה הייתי? בימינו איכות היא מילת המפתח. מוצר איכותי תמיד יהיה באופנה. בשום מקום לא חקוק באבן שהשוק לא יקבל את הדקויות שנלוות לביטוי האמנותי. כל גנב זמן יכול לשלוט בדיוק הטכנולוגי, ורבים יכולים ללמוד איך להפר את הכללים כדי לקבל אפקט טוב, אבל רק התלמידים הטובים ביותר ניחנו בניצוץ המקוריות, האהבה הזו לנושא ולפורמט דרושים כדי ליצור קטע קלאסי. האחרים יתאימו את עצמם לשיגעונות ולאופנות של ימיהם; הם יספקו עבודה טובה לשבועונים ואולי יכבשו מדי פעם את ראש המצעדים בעזרת מאמץ עילאי ומעט מזל. איש לא יינצל מהזרקור שלהם. כאשר בני המלוכה יעוררו עניין, הם יסתערו כחיות טרף על מלכים ומלכות בכל העולם; כאשר ייבחר אפיפיור חדש, הם יעוטו עליו כנחיל זבובים על סופגניות. רוב הקריירה שלי נהרתי גם אני אחרי מגמות השוק, כך שאל תבינו את הביקורת שלי לא נכון. אני רק מציין את העובדה, שחיפוש החידושים צריך להסתיים במקום כלשהי, בזמן כלשהו.

המשתמשים כבר עמדו בים השלווה וצפו בכדור הארץ מרחף מעל לנוף הירחי המסולע. המשתמשים כבר רקדו לקול תופי השבט לאור המדורות במישורי אפריקה. המשתמשים כבר שאלו את מוחה של פיזיקאית חלקיקים כדי להגות על הננו-שניות הראשונות של בריאת העולם, כאשר שהיקום עצמו לא עלה בגודלו על אטום מימן. ולמרות זאת, גם אחרי כל השנים, לא נראית כל דעיכה בחיפוש אחר הקטע האולטימטיבי. השבועונים דורשים עוד, והציבור בולע את זה, בביקורתיות ובתובענות, וכעת נראה שתשומת הלב מתמקדת בגנבי הזמן עצמם. לפעמים הייתי רוצה…

איפה הייתי?

כל הזכויות שמורות © 1990, סטיב סנטנטון. פורסם במקור בגליון העשור של Rampika.