גברים

ד"ר גלית צוברי צעדה נמרצות אל שער האוניברסיטה. עקביה הנוקשים על המדרכה הפרו את השקט. אוויר הלילה הקריר היה מרענן אחרי השהות בחדר הקבלה המחניק. הסטודנטים חששו לקראת המבחן וגרמו לשעת הקבלה להתארך לתוך הלילה. היא עברה בקרוסלה והחלה לצעוד לכיוון החניון שם השאירה את מכוניתה. כבר תשע בערב והיא עוד צריכה להכין מעבדה למחר. מכונית חלפה על פניה. הנהג הזכיר בפרופיל שלו את אבי וגלית עצרה. ראשה הסתובב כדי להביט במכונית המתרחקת. היא ידעה שזה לא אבי, הוא בבית עכשיו, מכין ארוחת ערב לשניהם.

היא חזרה ללכת. עליה לשוחח איתו שוב, השעון הביולוגי מתקתק, מי כמוה יודע! הוא לא רוצה להתחייב, אבל אם היא רוצה להספיק ללדת, עליה להכנס להריון בשנה-שנתיים הקרובות.

גלית נכנסה לחניון. השער היה סגור ובוטקה השומר היה ריק. ניתן היה רק לצאת דרך הדוקרנים. כשנכנסה לחניון בצהריים היו בו רק מקומות בודדים פנויים. עכשיו מכוניתה חנתה לבדה בשורה האחרונה. שלוש מכוניות אחרות נותרו בסמוך לכניסה. גלית הסתכלה היטב סביבה. המקום היה נטוש, אבל הרי זה בדיוק המצב שהסוטים אוהבים במיוחד. היא שלפה את מפתחות המכונית מכיסה והלכה אליה בצעד מהיר. עקביה תקתקו על משטח האספלט.

אור לפניה. היא עצרה. יצור ניצב בתוך חרוט אור. הוא היה כחול וגובהו כשני מטרים. מרכז גופו הורכב מגוש שמן שממנו יצאו גפיים. המון גפיים. גלית ניסתה לצרוח אבל לא הצליחה לנשום. היא בהתה ביצור בפה פעור. קול במוחה צעק לה שאין יצורים כאלה בעולם, שהם לא יכולים להתקיים, ובתור ד"ר לביולוגיה היא אמורה להבין בזה. שלוש מהגפיים שלו התקרבו אליה. הן היו דקות ונחשיות ובקצותיהן הרבה אצבעות דקות. זרוע אחת חטפה את תיקה מידה והשליכה אותו לאחור. שתי הגפיים הנוספות תפסו בחולצתה ומשכו. חולצתה נקרעה וחשפה את בטנה וחזייתה. המפתחות נפלו מידה.

המעצור בגרונה של גלית השתחרר והיא צרחה בכל כוחה בעודה נסוגה. אצבעות נחשיות לפתו אותה מאחור. עוד יצורים. נשימתה נעתקה שוב.

"קווא ז'קק פן", אמר היצור שלפניה.

האור עטף גם אותה. כולם החלו לרחף באוויר. גם היא. גלית המשיכה לבהות ביצור שלפניה, ללא יכולת לזוז או לנשום. מעלה מעלה הם עלו עד שחדרו לחלל סגור ואפלולי. מתחת להם החליק כיסוי שהפך לרצפה. היא נהדפה לתוך כיסא קשה, ורצועות התלפפו סביבה. גם היצורים – כעת היא ראתה שלושה מהם – התיישבו בכיסאות שהיו קצת יותר גדולים ורחבים משלה וקשרו סביבם רצועות. צליל המהום מסביב, והתאוצה הדביקה את גלית למושבה.

חייזרים, חשבה, אני נחטפת בידי חייזרים. הם יעשו בי ניסויים ויחזירו אותי לחניון ואני לא אזכור כלום.

היא חזרה לנשום. אולי תנסה לדבר איתם?

"ממממי…" היא שאפה אוויר וניסתה שוב, "ממממייי את…" המלים גוועו. קולה רעד ללא שליטה.

תחושת התאוצה נגוזה, אך כולם עדיין היו חגורים למקומותיהם. נשימתה של גלית הפכה מהירה ולא סדירה. חייזרים. היא נמצאת בידי חייזרים. אמיתיים. עם עור כחול והמון גפיים. ואצבעות כמו נחשים קטנים. חייזרים. שכרגע חטפו אותה. ובטח יאנסו אותה והיא תלד מפלצת קטנה אנושית למחצה, שתנסה להשתלט על כדור הארץ.

לא, חשבה, זה לא יקרה. לא יכול להיות שחייזר ובת אנוש יצליחו להתרבות. זה לא יעבוד.

אולי הם חוטפים אותה כדי לספר לה שהם באו בשלום ובידידות ורק רוצים להיטיב עם המין האנושי ולתת לו את הטכנולוגיה שלהם? אז למה קרעו את בגדיה? אולי הם רוצים לאכול אותה. הם חטפו אותה כדי לבדוק אם בשרה מתאים למאכל. אם כן, הם יתחילו לקצור בני אדם ולשלוח אותם לכוכב הלכת שלהם כמזון. כי יש שם מגיפת רעב. זה העניין, הם רוצים לבשל אותה. אולי אפילו לבשל אותה חיה, כמו שעושים לדיונונים האלה במסעדות שזורקים חיים למים רותחים.

פיה היה יבש. כל שערותיה סמרו. היצורים הסתכלו עליה. בראש שתיים מהגפיים נראו עיגולים גדולים. וכל העיגולים הללו היו מופנים אליה. האם אלו עיניים?

"קטטז'ז'ן פריסיסי בוטו" אמר אחד היצורים. איך הוא דיבר? היתה לו גף אחת שהכילה במקום אצבעות זוג קרומים גמיש שנע כשדיבר. ככה הם מתקשרים. אחד האחרים ענה בקול חלש.

הרכב עצר וההמהום סביבם פסק. שלושת היצורים קמו ממקומם ושחררו את גלית מהרצועות. פתח נפער בקיר והיא אולצה לעבור בו. מימין ראתה חלון גדול שדרכו נשקפה תצוגת כוכבים מרהיבה. משמאל, קיר חלק כהה. היא הוצעדה לאורך המסדרון. היא על ספינת חלל. למרות האימה היא פנתה להביט בכוכבים. הם היו בהירים וכיסו את השמים. אם תצא מהסיפור הזה בחיים, את המראה הזה היא תרצה לזכור.

הם הלכו והלכו, אחד היצורים אחז כל העת בזרועה. הם נכנסו מהמסדרון החיצוני לתוך מסדרון פנימי יותר. כאן כבר לא ראתה כוכבים, רק קירות חלקים כהים משני צידיה. ומשם לעוד מסדרון זהה לקודם, וממנו לתוך חדר גדול וצפוף. עוד יצורים כחולים, הרבה מכשירים שלא הבינה את תפקידם. היא שוב הפסיקה לנשום. המראות החלו להתערפל מול עיניה. היא עומדת להתעלף.

אחד היצורים ליטף את ראשה. היא נרעדה. האם הוא מנסה להרגיע אותה? היא הושכבה על שולחן, עיניה פנו אל התקרה, שהיתה כהה ומעוגלת. יצור הצמיד לגופה חוטים. אחד למצחה, אחד בבטנה ועוד חוט על כל כף יד. נעליה נמשכו מרגליה ובעקבותיהן הגרביים. גם לכפות רגליה הוצמדו חוטים. על צג מימין ראתה קווים רצים. היצורים שוחחו זה עם זה.

הם הולכים לעשות בי ניסויים ואחר כך יחזירו אותי הביתה, חשבה.

דלת החדר החליקה הצידה. שלושה יצורים חדשים נכנסו, סוחבים איתם עוד אישה אומללה. שערה היה שחור, לגופה לבשה סארי הודי ועל מצחה היתה נקודה אדומה. עיניה התרוצצו.

גלית ניסתה לדבר אליה באנגלית, לשאול מי היא, אך לא הצליחה להבין את תשובתה. האם לא ידעה אנגלית או אולי לא הצליחה לבנות משפטים מרוב בהלה? היצורים משכו את ההודית לאחור. נראה שהמתינו לתורם.

היצורים שטיפלו בגלית ניתקו ממנה את החוטים הצמודים לעורה. אחד מהם הניח על פניה מסכה. היא ניסתה לעצור את נשימתה, אך מעט מהאוויר שבמסכה חדר לריאותיה. צלילי החדר התעמעמו. עיניה נעצמו והיא נרדמה.

סגל הספינה הבכיר התקבץ לישיבה בחדר הצוות. מפקדת הספינה שיריילן סקרה את עוזרותיה שישבו איתה במעגל.

"הקפאנו עוד שתי בנות אנוש", דיווחה סגניתה סוליישן. "יש לנו כרגע מאתיים ושבע בנות אנוש".

"תודה", אמרה שיריילן. היא הפנתה את אברי ראייתה אל קרינתיישן ושאלה, "כמה זמן עוד נותר עד ההתפרצות?"

"כמאה עשרים ואחד ימים", אמרה קרינתיישן. "אבל נצטרך להסתלק מכאן קודם. טווח בטחון".

סוליישן נאנחה משמאלה ואמרה, "הלוואי שיכולנו להציל את כולן". כל ידיה רפו.

אכן, חשבה שיריילן. לא היה נעים לבחור את הבודדות שתזכינה להמשיך לחיות ולשמר את הגזע שלהן. אבל זה היה תפקידה, לבחור את אותן דוגמאות בודדות ממגוון צורות החיים האדיר שעל פני כדור הארץ, לחלצן ולהובילן אל כוכב הלכת החלופי שבו תשומרנה. היה עליה להספיק לעשות זאת לפני ההתפרצות הסולרית החזויה. עד כה הן אספו דוגמאות מגוונות מבנות הגזע השליט. הגיע הזמן להמשיך למינים אחרים.

"קרודיישן", אמרה שיריילן, "יש לך כבר המלצות לשימור צורות חיים נוספות?"

קרודיישן קמה והרימה מכשיר קטן. בלחיצת כפתור הופיעה מצגת הולוגרמית עגולה. התמונה שוכפלה שש פעמים כדי שכולן תוכלנה לצפות בה.

"יש את היצורים האלה", אמרה. המצגת הראתה חיה קטנה הולכת על ארבע ומכוסה פרווה קופצת בקלילות על רגליה של אחת מבנות המין החכם וזוכה ללטיפות הגונות. "בנות האנוש סוגדות להן. חייבים לשמר אותן. ויש את אלה", המצגת הראתה חיה גדולה יותר הולכת על ארבע וגופה מכוסה חומר רך למראה ומדובלל, "אני חושבת שגם הן חשובות". התמונה התחלפה שוב.

שיריילן לא התכוונה לעבור על כל הרשימה. היא סמכה על שיקול דעתה של עמיתתה.

"אספי את כל הגזעים שאת סבורה שראוי לשמר", אמרה. "זמננו קצר".

"כן, המפקדת", אמרה קרודיישן. היא כיבתה את המצגת והתיישבה.

שיריילן קמה ממקומה. כל אברי העיניים הופנו אליה.

"עדיין נותרה לנו החלטה חשובה", אמרה. "כפי שראינו, כמעט כל הגזעים בכוכב הלכת הזה מתחלקים לשני סוגים. הסוג העיקרי, המכונה 'נקבה', הן דומות לנו, הן אלו שמביאות חיים ונושאות בגופן את הצאצאיות ולאחר מכן מזינות אותן. האם הצלחתן כבר לגלות את תפקידן של בנות הסוג השני, המכונות 'זכר'?"

השתררה דממה. שיריילן העבירה מבט על כולן. לבסוף קרודיישן דיברה. "מהתצפיות שערכתי עולה שתפקיד הזכר לסייע לנקבה בגידול הצאצאים". היא נופפה מולן באחד מגפיה ואמרה, "חבל שלנו אין כאלה". היא התעסקה עם השלט שלה, והמצגת העגולה חזרה לפעול. שתי ציפורים בנו קן, והתמונה רצה במהירות גבוהה מאוד.

"כמו שאתן רואות, שתיהן בונות יחד את הקן שלהן. הן חולקות את העבודה. ואז הנקבה מטילה את הביצים, שבתוכן נמצאות הצאצאיות שלה", התמונה מיהרה עוד יותר והאטה כשהציפור הטילה ביצה בתוך הקן. "הנקבה מטילה את כל הביצים, ואז הזכר עוזרת לחמם אותן. לאחר מכן היא עוזרת להביא מזון לצאצאיות". התמונה התחלפה עם דיבורה, מראה את שתי הציפורים טורחות סביב הגוזלים.

שיריילן סימנה בידה, וקרודיישן כיבתה את המצגת.

"לצערי, המפקדת, לא היה זמן להרחיב את המחקר", אמרה. "עדיין איני יודעת עד כמה הן זקוקות לעוזרות הללו".

שיריילן פנתה לאחת מפקודותיה. "טוצשיין, כיצד מתקדם המתרגם?" שאלה.

"הוא לא יהיה מוכן בזמן, המפקדת", אמרה טוצשיין. "יש להן אלפי שפות ונראה שהמבנים שלהן שונים. אין לנו די זמן".

"ומה לגבי שפה אחת בלבד?" שאלה שיריילן.

"עדיין אין לי זמן מספיק. לא נספיק להכין את המכשירים".

שיריילן שתקה לרגע. לבסוף פנתה אל קרודיישן. "מה דעתך? עלינו להחליט אם לבזבז מקום גם על הסוג השני".

קרודיישן לא היססה. "חשוב להביא כמה שיותר יחידות מסוג הנקבה, אלו שמביאות את הוולדות".

"יפה. טפלי בזה", אמרה שיריילן. היא חשה את נטל האחריות רובץ על כתפיה במלוא כובדו. את האסון אי אפשר למנוע, ואין די זמן כדי להביא ספינות מטען נוספות מהבית. בספינה הקטנה שלה היה מקום לעשרות אלפי יחידות לכל היותר. רק במקרה עברה באזור וגילתה את כוכב הלכת הזה המכיל מיליארדי בעלות חיים, והמכשירים כבר התריעו על ההתפרצות הסולרית הגדולה שתכחיד את כולן. כל שהיא יכולה לעשות הוא לנסות לשמר כמה שיותר מינים.

"מזון", היא אמרה, "קרודיישן, מי אחראית על איסוף המזון?"

"פסיביידן מהצוות שלי", אמרה קרודיישן. "ראינו שבסיס התזונה של בעלי החיים בכוכב הזה הם הצמחים. היא אוספת מכל מה שנקרה בדרכה".

"שתאסוף גם מזון זמין יותר. האם יש נושא שלא חשבנו עליו?" שאלה שיריילן.

"ידע", אמרה פוריישן, ארכיברית הספינה שלא דיברה עד כה. "עלינו לנסות לאסוף את הידע שבנות הגזע התבוני צברו. יש להן תיעוד כתוב על גבי גליונות".

"שאנחנו לא יודעות מה נכתב בהם", אמרה שיריילן.

"אכן, המפקדת. עם זאת לא מדובר בבעלות חיים. נוכל לאסוף גליונות כאלה במחסנים שהתרוקנו. לפחות נציל חלק מהידע למען בנות הגזע התבוני".

"דאגי לזה", אמרה שיריילן, ופוריישן הצמידה את גפי עיניה לאות הסכמה.

שיריילן המתינה כדי לראות אם מישהי תעלה רעיון חדש. השתיקה התארכה והיא פיזרה את הישיבה. היה המון לעשות, ולא די זמן כדי לעשות את כל שנדרש.

לחץ הזמן היה מחריד. הצוותים פעלו כמעט ללא הפוגה. הן אספו את בנות הגזע התבוני, אספו בעלות חיים נוספות, מהסוג המעופף והנייח גם יחד. בחלקן קשה היה להבחין בין זן הנקבה לזן הזכר, והן אספו מכל הבא ליד. לפחות עם בנות הגזע התבוני לא היתה בעיה. די היה לבדוק את גודל בלוטות ההזנה שבחזיתן. את הגורות אפשר היה לזהות על פי שיערן הארוך.

משבר קטן פרץ כשאייקויידן מהצוות של קרודיישן גילתה שבנות הגזע הנקבי מפסיקות להיות פוריות לעת זקנה. היא דיווחה לקרודיישן שלא ראתה עדות לנקבות המולידות בגילאים מתקדמים. בלית ברירה נאלצו להפשיר את כל אלה שנראו זקנות ולהשיב אותן לפני כוכב הלכת, כדי לפנות מקום לנקבות פוריות.

שיריילן שיערה שבנות הגזע התבוני זקוקות לחברה גדולה מאוד. הגזע התבוני חי ברובו במרכזי אוכלוסייה ענקיים. היא לא רצתה לגלות שלא לקחה מספיק, מחשש שהנותרות ימותו מבדידות.

הן הרשו לעצמן לקחת מספרים קטנים יותר מבעלות החיים האחרות, ואפילו לקחו אי אלו דוגמאות מיצורי האוקיינוסים. מדגמים נלקחו גם מהיצורים המעופפים הזעירים ששרצו בכל מקום. ודאי גם הם לקחו חלק באקולוגיה של כוכב הלכת.

המחשבים עבדו במרץ על בניית המתרגמים. הוקלטו שעות דיבור רבות של אנשים ברחוב ושל שידורי הרדיו שהשתוללו בכל מקום. בנות הגזע התבוני פטפטו רבות.

קרינתיישן נכנסה לחדר הפיקוד והתייצבה מול שיריילן.

"המפקדת", אמרה. עורה התכהה – אות ללחץ גדול. "אנחנו חייבות להסתלק. ההתפרצות הסולרית מתחילה מוקדם משחשבנו. איננו יכולות להמתין אפילו יום".

"עוד יש לנו תאי הקפאה ריקים עבור בנות הגזע התבוני", אמרה שיריילן.

"אם נתעכב, נילכד בעצמנו בהתפרצות הסולרית", אמרה קרינתיישן.

שיריילן שילבה את כל ידיה. לא היה זמן לבזבז על הפגנת רגשות. היא חזרה לעשתונותיה, והורתה לפתוח ערוץ תקשורת כללי. "כל הצוותים לחזור מיד לחללית. אנחנו עוזבים", הודיעה.

קריאות האישור התקבלו בזו אחר זו.

תוביידן ריחפה מעל עיר אנושית בחצי הכדור שבו היה לילה כשהגיעה הפקודה לעזוב. היא התכוננה לאשר, כשאחת מפקודותיה הצביעה כלפי מטה. תוביידן ראתה חבורה של נשים יוצאת מתוך בניין. היא ספרה אותן במהירות, ולחצה על כפתור התקשורת.

"המפקדת", אמרה, "אנחנו רואות עכשיו עשרים מבנות הגזע התבוני יוצאות מבניין. הן נקבות וצעירות. מבקשת רשות לבצע איסוף מהיר".

"איך את יודעת שהן נקבות?" שאלה המפקדת.

תוביידן הביטה שוב. לא היה לה ספק. כל העשרים לבשו כיסוי ברזל על בלוטות ההזנה שלהן, וכיסוי נוסף על החלק התחתון. כל שאר גופן היה חשוף, ובלוטות ההזנה היו גדולות וברורות.

"בלוטות ההזנה שלהן מאוד ברורות מבעד לכיסוי", אמרה. "אמנם כולן מאותו אזור, ואנחנו רוצות גיוון, אבל עדיף לקחת אותן יחד מאשר להשאיר תאים ריקים".

"הממו אותן כדי לחסוך זמן, ובואו לכאן מיד. נקפיא אותן אחרי שנצא לדרך".

"כן, המפקדת", אמרה תוביידן.

היא פנתה למרוייבן הנהגת והורתה לה לנחות ליד הנשים.

"יראו אותנו", אמרה מרוייבן.

"לא חשוב, אנחנו עוזבות ממילא. כוכב הלכת הזה מת".

הן הכינו את הגז המהמם. בדרך כלל מוטב היה לחטוף את הנשים כשהן בהכרה, אבל הפעם לא היתה ברירה. הן לא יוכלו להשתלט על עשרים בבת אחת. הרחפת נחתה מול חבורת הנשים שפסעה ברחוב. הן פרצו החוצה. הנשים פרצו בצרחות. צעקות נשמעו מסביב.

תוביידן לא בזבזה זמן וריססה גז לכל עבר. היצורים מעדו. הצוות מיהר להדוף אותן ביעילות פנימה לרכב האיסוף, ולא שכחו לרסס עוד גז ליתר בטחון. הדלת נטרקה והרכב זינק למעלה. תוביידן כמעט כשלה כשהתקדמה אל כיסא הבטיחות. הנשים שכבו על רצפת הרכב. אחדות מלמלו מילים משונות. הן לא ידעו את זה, אבל חייהן ניצלו. היא הסתכלה על כיסויי הברזל המשונים שעטו הנשים בחלק העליון של גופן. האם הן השתתפו בטקס דתי?

כשהגיעה תוביידן לחללית ראתה את שיריילן המפקדת ממתינה לה.

"קחו אותן לתאי המתנה זמניים", הורתה זו. "כשהצוותים האחרונים יגיעו, אנחנו זזים. נקפיא אותן אחר כך".

תוביידן הצמידה את גפי העיניים שלה לאישור ומיהרה להעביר את הפקודה הלאה. הן גררו החוצה את הנשים ההמומות כדי לפנות את מעגן הנחיתה.

שיריילן היתה מרוצה. נותרו עשרים ושלושה תאים ריקים. עשרים מהם יתמלאו עכשיו. הצוות האחרון חטף שלוש נשים נוספות. היא נתנה את הפקודה לזוז.

החללית נסה לכיוון שולי המערכת, בתאוצה גוברת. מאחוריה החלה ההתפרצות הסולרית. שובל אש ענק נורה מהשמש כיד ענקית. כשכוכב הלכת יעבור דרכו, לא ישאר ממנו דבר.

התחושה החלה לחזור לגלית. ידיים, רגליים, גוף. הכרתה צפה ועלתה אט אט. היא פקחה את עיניה והפסיקה לנשום. יצורים כחולים סביבה, עם המון גפיים נחשיות. הם הקיפו את המשטח שעליו שכבה והושיטו לעברה נחשים עם עיגולי עיניים.

הכל חזר אליה. החטיפה מהחניון, הטיסה אל החללית, ההרדמה. ריאותיה חזרו לפעול כתקנן. אחד היצורים הושיט לעברה אצבע נחש דקה ונגע בה בראשה, בבטנה. גלית פחדה לזוז. יצור אחר הושיט לכיוונה מוט מתכת, וסובב טבעת שהקיפה את קצהו השני. משפט בשפה זרה בקע מהגליל. האם זו ספרדית? אבל גלית לא ידעה ספרדית. היצור סובב את הטבעת שוב. עוד משפט שנאמר בקול שטוח, חסר צלילים עיליים. הפעם זו נשמעה שפה אפריקאית כלשהי. היצור שב וסובב את הטבעת. הם מנסים שפות שונות. היא המתינה בסבלנות עד שבסיבוב העשירי שמעה פתאום אנגלית.

"האם את מבינה אותי?" שאל הצינור.

"כן", ענתה גלית באנגלית. לא היו סיכוי רב שהצינור ידע גם עברית.

היצור קרב אליה את הצינור והראה לה כיצד הוא לוחץ על כפתור אדום שנמצא בצדו השני.

"קווליסיטיטי הללקג'ג'ן פיקלליס בורר פספסק מטלפס", אמר היצור. מיד לאחר מכן חזר אחריו הצינור באנגלית, "את יכולה לקום".

מתקן תרגום. האם זה אומר שהם לא עומדים לאכול אותה? היא הוסיפה לשכב, מבטה נעוץ ביצור הנחשי הכחול. היצור חזר על המשפט והצינור תרגם, "את יכולה לקום".

אולי זו הוראה. גלית התיישבה. גבה כאב כאילו שכבה הרבה יותר מדי זמן. היא הצמידה יד אחת למותנה השמאלי. היצור נתן לה את המתקן ואמר משפט סתום. הצינור אמר, "זה יהיה שלך. שמרי עליו".

גלית לקחה את הצינור, שהיה חלק ועדין למגע. היא פנתה לרדת מהמשטח בהיסוס. היצורים נעו לאחור כדי לפנות לה מקום לעמוד. חולצתה עדיין היתה קרועה. בטנה וחזייתה היו גלויות לכל, ונעליה נעלמו.

"בואי אתי", אמר אחד היצורים. גלית החליטה לציית. היא פחדה לעורר את חמתם. היצור הוביל אותה מבעד לפתח מקושת. הרצפה הקשה היתה קרה תחת רגליה היחפות. הם נכנסו למסדרון מתכתי ארוך שנפתח לתוך אולם קטן. דלת עגולה הובילה ממנו החוצה לאוויר הפתוח. גלית עמדה ומצמצה באור השמש. הם כבר לא בספינת החלל. לאן לקחו אותה כשישנה? עיניה הסתגלו לאור. היא ראתה מימין הרבה נשים וכמה ילדים יושבים על החול. כמה מהן שתקו ובהו בנוף. אחרות שוחחו ביניהן. כולן נראו אומללות. שלוש קיבצו סביבן את הילדים הקטנים.

"אנא הצטרפי לבנות מינך", אמר היצור. "כשנסיים להעיר את כולן נסביר לכן את הכל". קולו שלו חרק מעט כשאמר את ההברות הזרות והתרגום שעלה מהצינור היה מונוטוני.

מה זה? שוק עבדים?

"מה אתם רוצים מאיתנו?" שאלה גלית.

היא שמעה מלים בשפה המוזרה של החייזרים בוקעות מצינור דומה שהחזיק היצור באחת מגפיו.

"הכל יוסבר", אמר היצור. "כוונתנו טובה. אנא הצטרפי לבנות מינך".

היצור חזר לתוך המבנה. גלית הביטה בו. בניין מתכתי גדול, קוביה אפורה. היא הלכה אל הנשים. החול היה חמים אך קשה. על פי אומדנה היו שם שלוש מאות נשים לפחות. היא לא לבד. היא הסתובבה בין הנשים, לראות אם יש אולי ישראליות ביניהן. אף אחת לא נראתה כך. היה שם ערב רב של נשים. חלקן לבנות כמוה, אחרות שחורות עור, צהובות עור, חומות עור. שלוש נראו אינדיאניות. אחת ללא ספק היתה אבוריג'ינית. כמה נראו ילידות איים באוקיינוס השקט. היא תזדקק למתרגם כדי לשוחח אִתן. כמעט כולן לבשו בגדים קרועים בחלקם העליון, למעט אפריקאית אחת שלבושה היה דל בלאו הכי. חבורת חשפניות הסתודדה בצד. הן לבשו חזיות מתכת גדולות וחצאיות מיני דמויות שריון. כנראה נחטפו ביציאה מהופעה. את פניהן כיסה איפור במה כבד, שהיה מרוח לאחר התלאות שעברו. נדמה היה שהן היחידות שמכירות זו את זו. גלית קינאה בהן.

היא מצאה סלע והתיישבה עליו. שתי נשים שישבו בסמוך דיברו ביניהן בצרפתית. הנוף היה מדכא. נטול צמחיה, חום ומישורי. במרחק ראתה הרים. השמש זרחה אך לא קפחה. גלית הביטה בשמים וראתה שצבעם כהה, לא התכלת המוכרת אלא כחול כהה יותר. חשד התעורר בליבה שאולי היא לא בכדור הארץ.

היא הכריחה את עצמה לרסן את הבהלה שאיימה להשתלט עליה שוב. אין בזה טעם עכשיו. עליה להיות מוכנה לבאות. באין משהו אחר לעשות, היא החלה לשחק בטבעת המתרגם, לנסות אותו על דוברות הצרפתית שלידה. אולי תגלה עברית?

המתרגם הציע ארבעים ושבע שפות, אך לא עברית. גלית נכנעה כשהצינור חזר לדבר אנגלית. הנשים לידה דיברו על הילדים שלהן. גלית לא היתה בטוחה אם הן מבינות שכנראה לא יזכו לראות אותם יותר.

המהלומה הכתה בה כמו אגרוף. אבי, הוריה, כל החברים, עמיתיה באוניברסיטה, הסטודנטים שלה. הם בוודאי משתגעים מדאגה. אם החייזרים חטפו את כולן לעולם אחר, כנראה הן לא ישובו לעולם.

גלית הרגישה קור בריאותיה. היא הליטה את פניה בידיה כדי לא לראות את הנוף הזר, המדכא. היא נשמה עמוקות – לפחות יש פה חמצן.

צליל בכי מאחוריה משך את תשומת ליבה. היא הסתובבה וראתה נערה, כבת עשרים, יושבת על האדמה מאחוריה ובוכה. היא היתה עטויה שמלה שחורה קרועה ואת ראשה עטף חג'אב כהה. מוסלמית.

גלית התיישבה לצד הנערה, וחיבקה את כתפיה. אולי אם תנסה לנחם אותה, לא תחשוב על אובדנה.

"ששש…" לחשה.

הנערה פלטה כמה מלים בערבית. המתרגם אמר, "התינוק שלי".

"הוא נשאר מאחור?" שאלה גלית. ליבה נחמץ. היא נשכה את שפתה התחתונה. המתרגם של הנערה חזר על דבריה בערבית.

הנערה הנהנה, ושפשפה את עיניה.

גלית לחצה ברוך על כתפה. "המשפחה שלך תשגיח עליו עד שנחזור", אמרה. "אני בטוחה שהם יחזירו אותנו מהר". שקר גס.

"עד שנחזור הוא לא יהיה בחיים", בכתה הנערה.

"זה לא בטוח…" החלה גלית, אך המלים גוועו בפיה. זה כבר היה שקר גס מדי.

"תראי את השמים", אמרה הנערה. "אנחנו בכוכב לכת אחר. למדתי בבית ספר שהמסע לכוכבים אחרים אורך שנים רבות, אחרת לא היו מרדימים אותנו. קארים כבר בחור גדול. אולי אפילו מת".

"אולי יש להם אמצעי הנעה מתקדמים, אולי לא עבר כל כך הרבה זמן", הציעה גלית.

"אולי", מלמלה הנערה והמשיכה לבכות.

גלית ישבה, חיבקה אותה והסתכלה על בניין המתכת האפור. פעם בדקה או שתיים הגיחה ממנו אישה בלוויית אחד היצורים הכחולים. איפה הגברים? האם ריכזו אותם במקום אחר? אולי הן באמת בשוק עבדים? עוד מעט ינחתו חלליות של קונים ותחל מכירה פומבית?

היא ראתה אשה נמוכה, שנראתה פיליפינית, יוצאת מהמבנה ואחריה יצור כחול. האשה סוככה בידה על עיניה וסקרה את המחזה. היא פתחה בשיחה עם היצור הכחול, ובסופה, למרבה ההפתעה, חזרה איתו פנימה. גלית הזדקפה מעט.

קרוב לעשר נשים אחרות הספיקו להצטרף לפני שהפיליפינית יצאה בשנית והתקרבה אליהן בצעד קליל. מה היא יודעת שהן לא?

גלית חיבקה את הנערה המתייפחת פעם אחת אחרונה, וקמה כדי להתקרב אל הפיליפינית. נשים רבות אחרות הסתכלו אף הן על האישה החדשה. גלית דרכה על אבן חדה ושפשפה את כף רגלה הכואבת. מה עשו החייזרים בנעליים שלה?

הפיליפינית טיפסה על סלע בולט מול כולן, קערה את כפות ידיה על פיה וצעקה כמה משפטים בשפה לא מוכרת.

"אל דאגה, יש לנו מזון", אמר המתרגם של גלית.

"איפה?" שאלה מישהי באנגלית. המתרגם של גלית שתק, אך היא שמעה מקלות אחרים מתרגמים את השאלה לשפות שונות.

הפיליפינית הצביעה אל הבניין וצעקה, "שם בפנים. החייזרים שדדו כמה סופרמרקטים. יש שם חדר עם המון מזון מוקפא שיספיק לנו להרבה זמן. והם אספו גם הרבה מאוד צמחים. אני בוטניקאית, אני אדע מה נוכל לגדל ואיך להכין משאריות המזון דשן. הם הביאו גם חרקים".

לגדל? חשבה גלית. מישהי כבר ביטאה את מחשבותיה בקול וצעקה, "הם הביאו אותנו לפה כדי ליישב את כוכב הלכת?"

הן באמת לא חוזרות הביתה. היא הניחה כפות ידיים על פיה, לחנוק זעקה שאיימה להתפרץ.

"הם אמרו שעוד מעט יסבירו לנו הכל", צעקה הפיליפינית. היא חייכה, אבל גלית ראתה שהחיוך מאולץ. גם היא היתה מבועתת.

גלית התקרבה אליה.

"את חושבת שיש במזון חיידקים?" שאלה בשקט.

"אני מקווה מאוד, אחרת תהיה בעיה להכין דשן", אמרה הפיליפינית.

"כמה אנשים הם הביאו?" שאלה גלית.

הפיליפינית פרשה את ידיה כדי להקיף את הקבוצה.

"זה הכל?" שאלה גלית. כאילו שלא היתה לחוצה גם כך, עלה בה רצון להקיא.

"אם הבנתי נכון", אמרה הפיליפינית.

"איפה הגברים?"

הפיליפינית הנידה בראשה.

"הצלחת לשוחח איתם. יש סיכוי שהם יחזירו אותנו הביתה אם נבקש?"

הפיליפינית משכה בכתפיה.

אבי, ההורים… לא לחשוב על זה, אמרה גלית לעצמה. היא ידעה שאם תתחיל לבכות כמו הנערה המוסלמית היא לא תצליח לתפקד. היא הדחיקה את המחשבות בכוח ממוחה, הכריחה את עצמה להתרכז בשרידה. יש פה כמה מאות נשים שחייבות לשרוד.

"אם הם רוצים ליישב בני אדם בכוכב הזה, צריך לעשות את זה בצורה קצת יותר מסודרת. רצוי עם כמה גברים בסביבה, לפחות בשביל הגנים שלהם", אמרה. אולי יוכלו להסביר את זה לחייזרים ולשכנע אותם להחזיר את כולן הביתה? אם הם רק יפנו לממשלות, כבר יבואו מספיק אנשים שיתנדבו למשימה.

"אולי הם לא רוצים שנתרבה", מלמלה הפיליפינית. "אולי זה ניסוי, לראות אם נצליח לשרוד לאחר שיגמר המזון שהם שדדו מהסופרמרקט".

עורה הלך והחוויר משניה לשניה. גלית שיערה שהיא עצמה לבנה לא פחות. וזו רק שאלה של זמן עד שהנשים מסביב יתחילו להבין מה קורה וייכנסו להיסטריה.

"אנחנו חייבות להעמיד פנים שהכל בסדר, אחרת נתפרק", אמרה הפיליפינית.

גלית הדחיקה דחף לפרוץ בצחוק היסטרי. להעמיד פנים שהכל בסדר. אבל הפיליפינית צדקה. לא לחשוב על אבי. לא לחשוב על המשפחה.

"תמיד רציתי לבקר בכוכב לכת אחר", המשיכה הפיליפינית. היא נשמעה כאילו היא מתאמצת מאוד לשכנע את עצמה בזה, אבל החיוורון פלש גם לקולה. היא המשיכה בטון שטוח, "אני מוצאת שזו הזדמנות מדהימה וחוויה מרגשת במיוחד".

גלית ניסתה לחייך אבל כל שהצליחה להעלות על פניה היה עווית.

הפיליפינית כחכחה בגרונה ואמרה, "אני רואה שאת לא בהלם כמו השאר. עזרי לי להשתלט על העניינים. איך קוראים לך?"

"גלית".

היא הנהנה. "אני ניומי. אנחנו צריכות לעשות רשימה של שמות ומקצועות. הם אמרו לי שהם יעזרו לנו. מה המקצוע שלך?" היא עברה לדבר באנגלית טובה למדי, והמתרגם של גלית השתתק.

"אני? אני ביולוגית", אמרה גלית. היא הכריחה את עצמה להתמקד בניומי. כך לא תחשוב על אבי. לא לחשוב. לא לחשוב. המתרגם של ניומי עדיין פטפט בשפתה, אך היא התעלמה ממנו.

"מצוין. תוכלי לעזור לי בניסויי החקלאות". ניומי קִערה את כפות ידיה וצעקה, "יש כאן רופאה?"

אצבע כהה התרוממה. אישה שחורה בשנות העשרים לחייה קפצה על רגליה. היא צעקה באנגלית במבטא קנדי, "אני סטודנטית. באמצע הסטאז'. קוראים לי ג'ורדן".

אף יד אחרת לא הורמה.

"התקבלת!" צעקה ניומי. לגלית היא סיננה בשקט, "יותר טוב מכלום".

גלית סקרה את הנשים. היא ראתה כשלושים ילדות בגילאים שונים. הקטנה מביניהן כבת ארבע, ישבה חבוקה בזרועות אשה מבוגרת בפנים רטובות מדמעות. רבות אחרות היו נערות. רק כמאה חמישים נראו בוגרות מספיק כדי לדעת משהו מועיל, ולא היה סיכוי רב שמישהי מהחשפניות עובדת בזמנה החופשי כטכנאית מזון או משהו מועיל אחר.

"יש רופאת שיניים?" הוסיפה ניומי לצעוק. אף אחת לא השיבה.

"מישהי עם נסיון בחקלאות?" שאלה ניומי.

כמה אצבעות מהוססות התרוממו.

'יופי', חשבה גלית. 'שיהיו מרוכזות בחלוקת תפקידים. שלא יחשבו על זה שלעולם לא נחזור הביתה…' היא הכריחה את עצמה שוב להפסיק לחשוב. אסור לה להתחיל לבכות. היא הכירה את עצמה, אם תתחיל לבכות לא תפסיק במשך יום שלם ולא תוכל לעשות דבר.

היא ראתה תנועה בזווית העין ופנתה להביט לכיוון המבנה. חמישה מהיצורים הכחולים התקרבו לעברם. כולם נראו זהים בעיניה. גופם נראה ככדור כחול שממנו יצאו עשר גפיים גמישות לכיוונים שונים. הם צעדו על שלוש מהן. השתיים שנשאו את גלגלי העיניים היו מונפות אל על. חמש הנותרות התנופפו סביב גופן. גלית נרתעה מעט לאחור, אך הכריחה את עצמה להמשיך לעמוד. הן חייבות להיות תקיפות מול החייזרים אם הן רוצות שישתכנעו להחזירן הביתה. רק עמידה איתנה תשכנע אותם להקשיב.

אחד היצורים התייצב לפני כל השאר, והניף זרוע שנשאה איבר דיבור. הכדור המרכזי שלו התנפח והוא החל לדבר בקול רם שהגיע לאוזני כולן. המתרגם של גלית חזר על הדברים, והיא קירבה אותו לאוזנה כדי להטיב לשמוע על רקע הרעש שהקימו המתרגמים האחרים.

"בנות אנוש יקרות", אמר היצור. "שמי שיריילן ואני המפקדת של החללית שנשאה אתכן לפה".

מפקדת? חשבה גלית. היא נקבה.

"אני רוצה להתנצל על היחס שקיבלתן בדרך לכאן", המשיכה החייזרית. "לצערי לא הספקנו להכין בזמן את המתרגמים ולכן לא יכולנו להסביר לכן מדוע נלקחתן בכוח והובאתן לכאן. ברצוני להסביר את זה עכשיו".

גלית קירבה את המתרגם לאוזנה לבל תחמיץ מילה. היא לא היתה מסוגלת להתיק את עיניה מהדוברת.

"המכשירים שלנו אבחנו התפרצות סולרית גדולה צפויה כשעברנו ליד מערכת השמש שלכם", המשיכה שיריילן לדבר. "ההתפרצות עמדה להשמיד לחלוטין את כוכב הלכת שלכן".

להשמיד? האם המתקן תרגם נכון? גלית הפסיקה לנשום. מאחוריה נשמעו אנקות.

"נשאר זמן מועט ביותר עד ההתפרצות", אמרה שיריילן, "לא היה זמן להזעיק ספינות נוספות מעולמנו, לא היה זמן ללמוד את שפתכם. היה סיפק בידינו רק לקחת כמה שיותר חיים מהכוכב שלכם כדי לשמר אותם, שלא יאבדו. הבאנו אתכן, נציגות הגזע התבוני, הקפדנו לקחת נציגות מכל העולם. הבאנו דוגמאות רבות מהגזעים הפחות מתקדמים. הן עוד ישנות. הבאנו גם מזון עבורכן וצמחים. ואל דאגה, לא ננטוש אתכן פה, נשאר ונמשיך לעזור. תוכלו לפרות ולרבות ולשמר את החיים".

דממה השתררה. גלית שמעה כמה מהנשים מתייפחות מאחוריה.

ניומי הפיליפינית העיזה ושאלה, "מתי תהיה ההתפרצות הזאת?"

"היא כבר היתה", השיבה שיריילן. "אספנו יצורים חיים ממש עד הרגע האחרון".

ברכיה של גלית כשלו. כולם מתים. היא אומרת שכולם מתים. אבי, ההורים, החברים, העמיתים. כולם. לא לחשוב על זה, היא אמרה לעצמה. לחשוב על שרידת המין האנושי. זה יותר חשוב עכשיו. המין האנושי. היא לא הניחה לעצמה לחשוב על אבי.

גלית העיפה מבט לאחור על קבוצת הנשים הגדולה. רבות מהן ישבו בפה פעור. אחרות ניגבו דמעות. היא אמדה את מספרן בכחמש מאות. נשים בלבד. החייזרים האלה ניסו להציל את המין האנושי, אבל איפה הגברים? היא פנתה בחזרה.

"סליחה אה… גבירתי", אמרה. היא לא היתה בטוחה איך לפנות לחייזרית. המתרגם קשקש בשפה החייזרית והנחשים עם העיניים פנו לעברה.

"הבאתן עוד אנשים חוץ מאיתנו?" שאלה גלית.

"לא", אמרה שיריילן. "היו לנו חמש מאות עשרים ושלושה תאי הקפאה מתאימים למין שלכן. מילאנו את כולם".

גלית העבירה עוד מבט חטוף על הקבוצה, והחזירה אותו לפנים.

"לא הבאתן גברים", אמרה.

"הבאנו רק מהסוג הפורה", אמרה שיריילן. "לא רצינו לבזבז מקום על הזן השני. הנחנו שתוכלו לגדל את הצאצאים ללא עזרתן".

גלית הפסיקה לנשום לרגע. היא שמעה קריאות בהלה מאחור. כן, כולן הבינו את המשמעות, לא רק היא.

היא שאפה אוויר ואמרה, "אנחנו צריכות את הגברים. איננו יכולות להתרבות בלעדיהם". דממה מוחלטת השתררה מאחוריה.

"למה?" שאלה שיריילן.

"אנחנו זקוקות לחומר גנטי שהם נותנים לנו", אמרה גלית.

שני נחשי העיניים התקרבו זה לזה. עורה של החייזרית התכהה. חמשת היצורים פנו לשוחח בקולות חרישיים.

"שגעון", מלמלה ניומי באוזניה. "כולן שם נקבות. הן חושבות שלא צריך שום דבר אחר".

'זהו', חשבה גלית, 'המין האנושי הולך להיכחד למרות הכל'. אבי מת. היא הדחיקה בכוח את המחשבה. בלעה את הגוש שאיים לעלות בגרונה. התמקדה בחייזרית.

לבסוף שיריילן פנתה בחזרה ואמרה, "אנחנו חושבות שיש בין בעלות החיים האחרים גם יצורים מהסוג השני. האם תוכלו לקחת מהם חומר גנטי?"

"לא", אמרה גלית.

"אולי נעשה ניסויים בהפריית ביציות", מלמלה ניומי. "לחבר שתי ביציות. אולי הן יוכלו לבנות לנו מכשירים…"

"גם אם זה יצליח", סיכוי קלוש מאוד, חשבה, "נייצר חברה שתלויה בהפריית מכשירים?"

אבי, ההורים… לא לחשוב על זה. לא עכשיו. קולות הבכי שהתחדשו מאחור לא הועילו. החייזריות לא שדדו בטעות גם בנק זרע?

קול מהוסס מאחור קטע את מחשבותיה. "סליחה?"

גלית וניומי הסתובבו יחד. מולם עמדה אישה צעירה עם תווי פנים מונגוליים.

"אני בהריון", אמרה באנגלית במבטא רוסי. "שבוע שתים עשרה".

"את יודעת מה מין העובר?" שאלה גלית.

"לא. אולי זה בן".

תקווה התגנבה לליבה של גלית. היא צעקה לכולן, "יש פה נשים בהריון?"

כמה אצבעות התרוממו, פחות משגלית קיוותה. הנשים ההרות התקדמו. שלוש מהן ידעו בוודאות שיש להן בן. שתיים ידעו על בנות. עשר אחרות לא ידעו. אם מחציתם בנים, יהיו שמונה.

"ניצלנו", אמרה אחת הנשים.

"זה לא מספיק", אמרה גלית. "עד שהם יגדלו, חצי מהנשים פה יעברו את גיל הפוריות. והשונות הגנטית לא תהיה גדולה מספיק. יותר מדי אחים למחצה יתרבו אחד עם השני. תוך כמה דורות כולם יהיו פגועים".

ניומי אמרה בקול שופע אופטימיות, "אולי הן יבנו לנו מעבדות, ונוכל אה… לסלק גנים גרועים ו…"

גלית נאנחה. לפחות הדיבורים האלה מרחיקים ממנה מחשבות אחרות.

מאחור נשמעה קריאה בספרדית. המתרגם חזר, "בין הילדים יש כמה בנים".

גלית נחפזה לפנים. היא נדחקה בין הנשים עד שהגיעה לקבוצות הילדים המקובצים יחדיו. הם הפנו אליה כאיש אחד עיניים מבוהלות ובוכיות. רוב הנערות היו בנות ארוכות שיער. אחת הנשים שהשגיחו על הילדים אחזה בידו של ילד כהה עור כבן שש. שיערו היה ארוך.

"הוא אומר שהוא בן", אמרה.

גלית חייכה אליו.

"יש פה עוד בנים?" היא שאלה את הילדים. המתרגמים פטפטו. שש אצבעות נוספות הורמו. שבעה בנים. בגילאי 5 עד 7. נראה שהחייזריות לא הבדילו טוב בין המינים בגילאים האלה.

"כמה בנים?" היא שמעה את ניומי צועקת.

"שבעה", צעקה גלית בחזרה.

"זה מביא אותנו לחמישה עשר. זה מספיק?"

"לא!" צעקה גלית. אם לא די בזה שחסרים זכרים, עד שהילדים יגדלו כמה מן הנשים כבר "יאחרו את הרכבת". צריך מספר כפול לפחות, ומוטב כאלה שעברו את גיל ההתבגרות. אולי יכניסו את כל הנשים המבוגרות להקפאה עד שהילדים יגדלו?

אבל איך יסתדרו בלי הידע של הנשים הבוגרות יותר? צריך לאקלם כאן את הצמחיה שהביאו. אם יש אגם בסביבה, יש לנסות לגדל בו אצות. לראות איך החרקים מסתדרים. להתחיל לייצר דשן.

צעקה קטעה את מחשבותיה. "רגע", קראה מישהי, "מה עם הבחורים שיושבים פה בצד?"

גלית נעמדה על אצבעותיה כדי לראות מעל לראשי הנשים. אשה עבת בשר הצביעה לכיוון חבורת החשפניות.

גלית התקרבה לשם. גם נשים אחרות התקבצו מסביב. החשפניות נצמדו זו לזו.

במבט מקרוב אפשר היה לראות ששיערן אמנם היה ארוך, אך האיפור שיווה לפניהן גוון נשי. גופן היה חלק. אבל מותניהן היו עבים למדי והן נראו שריריות יחסית.

"מה אתם?" שאלה גלית.

אחדות מהחשפניות הסתירו את פניהן. אחת צווחה. אבל אחרת קפצה ממקומה. היא שלחה את ידיה לאחור והסירה את חזיית הברזל שכיסתה על… ריפוד? היא ראתה ספוגים ירוקים בתוך כיסוי הברזל. מתחת לחזיה התגלה חזה שטוח.

"שלום בנות", הכריז הבחור באנגלית, קול בריטון גברי בעליל. הוא נענע את האגן ושאל, "מי בתור?"

גלית פערה את פיה.

האיש הצביע על יתר החבורה. "הם באמת רוצים להיות נשים", אמר. "אני הצטרפתי רק בשביל הכיף והכסף".

"מלכות דראג?" שאלה מישהי מאחור.

הבחור נאנח ואמר, "אני אנסה לספק את כולכן עד שהילדים יגדלו. מי ראשונה?"

"היי!" קרא אחד האחרים וקפץ גם הוא על רגליו, "אתה לא ההטרו היחיד כאן, סטיב". גם הוא הסיר את חזית הברזל.

"יש מספיק לכולם", אמר סטיב. "אין מה לריב".

"כולכם גברים?" שאלה גלית. היא ספרה בזריזות. עשרים בחורים.

"אני אישה", צווח אחד מהם בקול גבוה. הוא הסתיר את פניו וכמו ניסה להתכווץ ולהקטין את עצמו ככל שרק יוכל.

גלית התקרבה אליו. "לא חשוב. יש כרומוזום Y בזרע שלך?" שאלה.

הוא צווח שוב, וצעק, "אני לא שוכבת עם שום אישה".

"אל תדאגי", אמרה סטיב. "רק צריך כוס גדולה ומזרק. אני ופדרו פה נטפל בזה. כל האחרים אותו דבר".

ההטרו השני הנהן.

עשרים בחורים בוגרים. ועוד שבעה ילדים. ואולי עוד שמונה עוברים. זה כבר מספר הגיוני, אולי יש סיכוי. המין האנושי עשוי לשרוד. היא הסתובבה לבשר את החדשות הטובות לקול תרועות הנשים.

גלית חשה הקלה עמוקה. היא הסתובבה בחזרה והתנפלה על סטיב בחיבוק מאושר.

"אז את ראשונה?" הוא שאל.

היא חיבקה את הגבר הזר, הגס, תקוות המין האנושי וחשבה על אבי. עיניה התמלאו דמעות. היא החלה לבכות.