ואף תהילת דינוזאורים אזכירה

לאונרד ריצרדסון עוסק בעיקר בתכנות, ובזמנו הפנוי כותב סיפורים. הוא מספר שהוא אוהב מאוד דינוזאורים, טריל וביטים, צבים ובני אדם – בקיצור, כל מה שזוחל. את האהבה הזו ניתן לראות גם בסיפורו הנוכחי, המוקדש, הפלא ופלא, לדינוזאורים.

"אני רוצה לקנות אקדח", אמר התימוֹמֶנורפטור. הוא העביר את הטופר הקדמי שלו לאורך ארון התצוגה של האקדחים העשוי זכוכית וספר אותם: אחד, שניים, שלושה, ארבעה. "את זה", הוא נקש על הארון – הזכוכית חרקה.

"למה שדינוזאור ירצה אקדח?" שאל בעל החנות.

"הגנה עצמית".

מבטו של בעל החנות צנח אל הטופר בן עשרת הסנטימטרים שסדק את הזכוכית.

"אלה טפרי הריגה", אמר הדינוזאור ששמו טארק. "לכבשים, או פרות. אני רוצה רק לנטרל תוקף ביריה מדויקת ברגל או באזור, אה, גפי כלשהו".

"אה-הא", אמר בעל החנות. "או שאולי הבנת שבני אדם יורים זה בזה כל הזמן, אבל אם מישהו יצוץ כשהוא מבותר לשניים השוטרים יחפשו דבר ראשון דינוזאורים".

טארק הלם בדלפק בזהירות. "היו זמנים", אמר, "שמוכרי אקדחים היו מוכרים לאנשים אקדחים! ימים… שנקראו אמריקה. אני מתגעגע לימים האלה".

"אני לא מוכר לנתינים זרים".

"גזען!" מוכר הנשק נרתע אבל לא אמר דבר. "בסדר, תראה, פשוט תן לי את המגזין הזה, בסדר?"

"רימו אותי", אמר טארק קצת אחרי כן. "אין במגזין הזה נשק וגם לא תחמושת".

"טוב, גם אני לא קונה את הרעיון של הגנה עצמית", אמר ידידו, פַּכיצֶפַלוזאור בשם אנטיפה. הם הוליכו את האופנועים שלהם אל מסלול המוטוקרוס בשולי הזירה המלאה אדמה דחוסה. ההמונים הצורחים סבבו אותם כמו קערה. "מה הסיפור האמיתי?"

"בני אדם לא ישלמו לנצח לראות דינוזאורים רוכבים על אופנועי שטח", אמר טארק. "אני מחפש כיוונים חדשים. אני אהיה כמו הטיפוסים הקשוחים האלה בסרטי הפעולה. הרצועה של הקסדה שלי הדוקה?"

"היא בסדר", אמר אנטיפה. הדינוזאורים עלו על אופנועיהם. "על איזה סרטים אתה מדבר? כמו הזבלונים של רפטור רצחני? אני מודה שאם תיתן לרַהְנַרְש אקדח זה יעלה במידה מסוימת את הערך הקמפי – "

אקדח המזניק נשמע ושני הדינוזאורים לחצו על הגז. הם נורו לפני החבורה וזינקו במעלה סוללת האדמה הדחוסה הראשונה מני כמה.

"אני מדבר על בני אדם!" צעק טארק. "וין דיזל, ברוס וויליס. האלק הוגאן, אם תחזור עוד כמה שנים אחורה".

"אתה הולך ללבוש תלבושת בצבעי הסוואה?" אמר אנטיפה. "אחי, זו עבודה לשימפנזים".

טארק פגע בקרקע בהחלקה שהשאירה את זנבו מעל האדמה. נוצותיו ספגו את הבוץ. "אני מדמיין משהו בטוב טעם", אמר, "עם כמה פרות באחו, ואז אני יורה בהן".

אנטיפה וטארק הגיעו לחלק המסלול שכלל מהמורות ליד הקפיצה מעל האוטובוס, וחצו זה את מסלולו של זה בשורה של דילוגים קצרים מזעזי עצמות שעיוותו את גופם מעל האופנועים. "אני לא שומע אותך!" אמר אנטיפה, אבל גם טארק לא שמע אותו.

הם זכו לסיקור בחדשות המקומיות.

מראיין: מרוץ יפה.

דינוזאור מתחרה 1: תודה.

מראיין: מאיפה אתם, בחורים?

דינוזאור מתחרה 1: אטלנטיס.

מראיין: חשבתי שאתם מגיעים ממאדים.

דינוזאור מתחרה 2: אגן אטלנטיס, כן, במאדים.

מראיין: מה מביא אתכם לטמפה?

דינוזאור מתחרה 1: באנו לעשות פעלולים במהירות גבוהה בכבידה כפולה.

מראיין: כדור הארץ מוצא חן בעיניכם?

דינוזאור מתחרה 1: טוב, הוא לא מגניב כמו מאדים –

דינוזאור מתחרה 2: ידידי רוצה להגיד שכדור הארץ מאוד מגניב, אבל לפעמים אנחנו מתגעגעים.

מראיין: עד כמה הדינוזאורים אינטליגנטים?

דינוזאור מתחרה 2: אנחנו כנראה לא הולכים לזכות בפרסים, אבל אם נחשוב על זה לעומק, גם אתה לא.

אחרי הראיון הם ישבו ביציעם ונהנו מכוסות בירה של ליטר. מכליות ריססו את העפר והזבובים. לבותיהם של הדינוזאורים פעמו במהירות בליל פלורידה.

"זה מדרון חלקלק", אמר אנטיפה. "אם תתחיל להסתובב עם נשק, בני האדם יתחילו לראות אותך כקריקטורה. הם יפשיטו את בשרך מעל עצמותיך וישימו את העצמות שלך במוזיאון. אנחנו מסתפקים בדברים הבסיסיים. אנחנו גדולים יותר, אנחנו מהירים יותר, אנחנו מגיעים גבוה יותר, אנחנו מכים חזק יותר".

"נשמע כאילו אתה רוצה קרבות דינו", אמר טארק. הוא סילק חרקים ארצניים מנוצותיו.

"הקרבות דינו האלה מחליאים. צריך לשלוח לכלא את מי שעושה את זה".

"לגמרי מזויף. כמו היאבקות מקצועית".

"לגמרי מחליא. אם ניצמד להפגנת היכולת המאדימית המקורית, עדיין יש – זאת ספינת אוויר? לבני אדם יש ספינות אוויר?"

נראה היה שכן. ספינת האוויר זרחה כמו ירח שיכור מעל האצטדיון, תוך שהיא מתאמצת לא לפגוע עם מטענה ביציעים. מתחת לספינת האוויר היה קשור משהו שדמה למגרש גרוטאות שלם.

"גבירותיי ורבותיי, היכונו לכלי הרכב היבשתי הגדול ביותר שנבנה מעולם! " קולו של הקריין בקע מהפרוורים שטופי השמש ביותר של הגיהינום.

מגרש הגרוטאות המעופף היה משאית. אחד מגלגלי הטיטניום והגומי שלה שפשף אחת ממנורות האצטדיון. מתכת וזכוכית חמה הומטרו על האומללים במושבים הזולים.

"על זה אני מדבר!" אמר טארק. "אני מתערב שהדבר הזה יקפוץ מעל המשאיות המפלצתיות האחרות, הקטנות יותר!"

"זאת לא בדיחה, לא מתיחה! זו המציאות העגומה של המשמידורפטור המונע במנועי סילון!"

"משמידורפטור!" אמר אנטיפה. "תעשה לי טובה! למה הם לא קוראים לזה פשוט משאיתוזאור?"

"כי כבר יש משאיתוזאור", אמר טארק. "מחפר קיטור מוסב".

"שלושה מנועי טורבינה! שלושים אלף פאונד דחף! מאות ליטרים לקילומטר!"

חבלים נחתכו והמשאית פגעה בקרקע וניתרה תוך שהיא מזעזעת את היציעים. מששוחררה ספינת האוויר ממשקל המשמידורפטור, היא נורתה מעלה ונעלמה מעבר לשפת האצטדיון.

"משאית כה כבירה, שרק אחד יכול לנהג בה… רקס!"

טירנוזאור שעט לזירה, כמו קבוצת פוטבול שלמה בגוף יחיד. ענני אבק פרחו מתחת לרגליו במקומות שהמכליות פספסו.

"ולמה כל קרנוזאור הוא 'רקס'?" אמר אנטיפה. "זה כמו לקרוא לבן אדם 'ארקטוס'".

"היי! זאת קאס!" טארק קם ונופף, כשהוא שופך את הבירה שלו. "יו, קאס!" הוא פנה לבני האדם המרוגזים שישבו בשורה מאחוריו, שכנראה הצטערו שהם לא מתחת לפנסים השבורים. "היא גדולה!" הוא צעק כדי לאלפם בינה. "היא בסרטים!"

ליד המשאית נעמדה קאס בתנוחה רבת רושם וצרחה. חבלי רוק התקמרו מחניכיה, נושאים פיסות עצומות של בשר ודם. אנטיפה כיסה את עיניו. "היא הפכה פראית!"

"אלה צ'יזבורגרים של מקדונלדס, חתיכת תינוק. היא עושה להם הצגה. בני אדם מתים על זה. לכי על זה, קאס!"

"שום דבר… לא יכין אתכם למה שאתם עומדים לראות". זה השתיק את הקהל לכמה שניות.

קאס פתחה את דלת הנהג של המשמידורפטור כמו ילד שכבר הספיק להשתעמם ממתנת יום ההולדת שלו, והסתערה לתוך תא הנהג. היא מיקמה את זנבה בכן זנב מיוחד, מצופה לוחות שריון, שבלט מאחורי המשאית. הזנב הצליף, שבר את חלונותיהם של כמה גרוטאות, ואז שלושת מנועי הטורבינה נעורו לחיים.

קולו של הקהל התרומם מעל לטורבינות בשעה שהמשמידורפטור צברה מהירות. הגלגלים הקדמיים רטטו הלוך ושוב והרעידו את המכונה העצומה.

"אוי, לא, לא, לא", אמר אנטיפה.

המשאית עשתה סיבוב רחב על גגן של כמה מכוניות מרוץ שרופות וחצתה את מסלול המוטוקרוס. היא התנודה לעבר הצד של הזירה שעדיין לא זכה למבט הולם.

"טארק, אני לא חושב שקאס יודעת לנהוג!"

רוב הדברים בזירה היו קטנים מדי ולא היה בהם לסכן את קאס. העמודים שסימנו את קו הסיום של מסלול המוטוקרוס נפלו ולקחו אתם את הכרזה של פפסי. כבש נייד נמחץ לצורך אחסון נוח. אפילו דחפור שירות בקושי האט את המשמידורפטור.

הקפיצה מעל האוטובוסים, שסודרו בשטח ההפקר שבאמצע הזירה, היא שהכשילה אותה. האוטובוס הראשון לא גרם יותר צרות מהבולדוזר, אבל עמדו שם שישה, צמודים זה לזה, והשלישי נתן סנוקרת למרכב המשאית והפך את המשמידורפטור על צדה.

קול הכרוז טבע בצפצוף הפידבק. אחד ממנועי המשמידורפטור שאב מלוא החופן אדמה וחלקי אוטובוס וגווע בענן רעיל. שני האחרים דחפו את המשמידורפטור כסכין לאורך שורת האוטובוסים. כבאים וחובשים מיהרו לזירה וחישלו את עצמם לעמוד מול המפלצת.

בני אדם באים לאירועים כאלה כדי לצרוח עד שגרונם ייחר. הם צורחים כל הערב, מהתרגשות וכי אחרים צורחים. אבם אם קורה משהו נורא כשהם צורחים, הם מפסיקים. הם צריכים להחליף הילוך לפני שהצרחות יחזרו להיות נוראות.

אבל קאס צרחה בשעה שבלמה באמצעות זנבה והטיחה את צד גופה במסגרת הדלת של צד הנוסע. טארק ואנטיפה צרחו ורצו לעבר המכונה המחליקה במהירות של אמפטי-אמפ מרחק ליחידות זמן של כדור הארץ: הם לא רצו שקאס תמות, לא כאן, בעולם שממנו אבותיה נמלטו.

עובדי החירום נותרו שקטים, יעילים כרובוטים, ורחשו עם זרנוקים ו'מלתעות החיים' סביב המכונה העצומה המתה, כאילו ציפו לכך. והם לא ציפו, אבל אחר כך הם יאמרו זה לזה בבר: אולי אסור להגיד את זה, אבל למה כבר ציפית? מה הם ציפו שיקרה?

למצתים לא אכפת. יהיה אשר יהיה, תמיד צריך לבדוק אותם, ואנטיפה בדק אותם. הוא פיהק בשלווה במגרש החניה הלוהט. הדלת לחדר המוטל שלהם היתה פתוחה ובפנים הוא שמע את טארק מקלל את האינטרנט. לא היתה סיבה למהר לבקר את קאס בבית החולים. שעות הביקור הרגילות אינן תקפות כאשר החולה שוכבת בגבס על מדשאת בית החולים.

שני אנושיים צעירים בסנדלים צפו באנטיפה, במרחק בטחון מחוץ לטווח זנבו. הם היו ממינים שונים, אבל אנטיפה לא היה משוכנע מי מהם זכר ומי הנקבה.

"אתה מכיר את סטגוזאור?" שאל אחד הילדים.

"סטגוזאור הוא מין שלם", אמר אנטיפה, "לא אדם".

"אה! טריצרטופים! אתה מכיר את טריצרטופים?"

"טריצרטופים נכחדו כאשר אבות אבותיכם עוד היו חדפי עצים", אמר אנטיפה. הוא סובב את המצת בחיפוש אחרי סדקים. "הקסמוזאורים היו הצרטופים היחידים שהגיעו למאדים. ושם הם התפצלו לאלתיזואורים ולברדופתים". הוא הניח את המצת על מגבת המוֹטֶל.

"מצאתי!" צעק טארק בשעה שכשל אל מחוץ לחדר המלון. הילדים לטשו בו את מבטיהם.

"איזה סוג אתה?" שאל אחד מהם.

"בעט-בתחת-זאורוס. היי, אתם רוצים לראות טירנוזאור אמיתי?"

"אתה מנסה להשאיר לילדים האלה צלקות לכל החיים? כוויות אמיתיות מדרגה שלישית! הזנב שלה נשבר בחמישה מקומות!"

"אל תעשה לי רגשי אשם! אני אוהב את קאס כמו אחות שהיא משום מה מגזע אחר. אחותי למחצה. אז אני עושה את העבודה השחורה ומנסה לברר מי עומד מאחורי זה. עשיתי חיפוש ברשת על 'אני שונא דינוזאורים' וראיתי שאלה או צפרים קיצונים או בריאתנים של הארץ הצעירה".

"אני אגיד לך מי מאחורי זה", אמר אנטיפה. "אידיוט אחד בנה כלי רכב לא בטוח ואידיוטית אחרת בשם קאס הסכימה לזה. היא סובלת מתסמונת 'מגיע לי' של קרנוזאורים. אנשים נפגעים וכולם אומרים 'אוי, איך זה קרה', וזה קרה כי קרנוזאורים חושבים שהעולם שייך להם".

"אתה מתעלם מנקודה חשובה, הצפרים".

"צפרים".

"לא העליתי בדעתי כמה עמוק הם שונאים אותנו, אנטיפה. פלג אחד רואה בנו ציפורים, שראויים רק לצפייה. והפלג השני רואה בנו לטאות, שלא ראויות להתייחסות!"

"למען האמת, אני לא מרגיש בשנאה הזאת".

"זה מה שמפחיד. הם קבעו פגישה כדי ליישב את הבעיה לכאן או לכאן בסוף השבוע הזה בבוקה ראטון. בדיוק באותו שבוע שבו הכומר הדוקטור בילי פיטץ' מגיע העירה עם האוהל הגדול שלו ועם יציקות עקבות הרגליים שמוכיחות שישו התהלך עם דימטרודון. אז מה אתה חושב? עבודת בלשות לא רעה, נכון?"

"כל מה שהוכחת הוא שפלורידה שורצת משוגעים".

"אתה שומע מסוק?" שאל טארק והתקפל. "איי! משהו עקץ אותי!"

"ירו בך חיצי רעל דפוקים! הרגל שלך מלאה כאלה!"

"הם מנסים להשתיק אותי! אנטיפה, המשך במלאכתי!" טארק התעלף כשלשונו משורבבת. מסוק בהחלט התקרב אל מגרש החניה. הוא היה צבוע בצבע הסוואה ירוק, אבל לא צבאי.

"עופו מפה", אנטיפה אמר לילדים. הוא עלה על אופנועו, שלא הניע. מצתים, כמובן. מטח חיצים שני פגע בבטנו. אצבעות של כלום בערו מנקודות הפגיעה. אנטיפה התנודד ונפל על טארק בעוד האופנוע מחליק ומתרחק.

"אתה בסדר?" אמר אחד הילדים, שכבר טיפסו על אנטיפה כפי שילדים רצו לעשות תמיד.

"תפסיקו עם זה!" אמר אנטיפה. נשיפת גז נשמעה מהמסוק ורשת פרחה סביבם. הילדים צרחו.

"טארק! חוטפים אותנו! תתעורר! קרע את הרשת בנשיכה או משהו!"

"לא… בנוי לנשיכה", מלמל טארק, אבל אנטיפה כבר ישן.

אור נדלק. טארק התעורר.

"הגיע הזמן", אמר קול. "אני מדליק ומכבה את האורות כבר עשר דקות".

טארק המשותק היה שרוע על גחונו על רצפת בטון. המנורה היתה אחת מני רבות שנתלו מהתקרה. הקירות היו מכוסים כתמים אדומים כהים שנמוגו בגובה שלושה מטרים. במרחק מה ממנו נח אנטיפה על צדו ונחר בקול.

"היי, אני מכיר את המקום הזה", אמר טארק.

"אתה חובב של קרבות דינו?"

עיניו של טארק נורו לכאן ולשם. הוא לא ראה יציאה. הקול בקע מאחוריו.

"לא ממש", אמר טארק, "לא".

"חבל", מאר הקול. הוא התקרב; טארק שמע מישהו יורד בסולם. "יותר כיף לצלם עם חובבים. הצגה טובה יותר".

"אני לא הולך להילחם נגד החבר הכי טוב שלי. אנטיפה! הצילו! תתעורר!" אנטיפה מצמץ אבל לא נע.

"למה לא? לך יש טפרים, לו יש גולגולת שהיא גם איל ניגוח. זה קרב הוגן".

"כיפת הגולגולת אינה נשק", התפרץ אנטיפה. "היא משמשת רק לטקסי חיזור ולהפגנת עליונות". הוא חזר לנחור.

"מה שהוא אמר. וחוץ מזה, אתה מטורף!"

"תמיד זה מגיע לזה, נכון?" אמר הקול בגועל. כעת הקול הקיף את טארק. "אם מפיק סרטי אינטרנט מצליח יכול להיות גם משוגע. בהתחשב בכך שהשגעון שלו, במרכאות, הוא גם הגורם להצלחתו האובייקטיבית כיזם. והאם הגיוני לשפוט אותו על פי אמות המידה של דינוזאורים מדברים ממאדים?"

"יש לנו אנשים כמוך", אמר טארק, "הם פשוט מופרעים".

"משוגע כי יצרתי מקום שבו דינוזאורים יכולים לעשות את מה שהם תמיד רצו לעשות, כלומר להרוג זה את זה? נהפוך הוא, ידידי הזוחל". הקול נכנס לשדה הראייה של טארק. הוא היה רק בן אדם בחולצת טריקו. טארק ניסה לנשוך אותו, ללא הועיל.

"ליוונים היתה מילה לתאר את זה. את שורש הרעיון שהופך להיות אתר רווחי בתשלום. הם קראו לזה גניוס, גאונות. אני מעדיף לקרוא לזה ככה. וברגע שהמטפלים שלי יגיעו ושיתוק הגפיים יפוג, אתה תילחם בחבר שלך. ואתה בטח אפילו תהנה מזה".

האדם הביט בטארק. "תמיד תהיתי מה היה צבע הנוצות", אמר. "בעידן הקרטיקון. דמיינתי צבע של סירופ תירס או של טוקן כמו בפרסומת. אבל אתה חום. חום, שחור או כתום כהה, או במקרה שלך אפור. אתה יונה, ידידי".

"אנטיפהההה!" קרא טארק. "הוא צוחק על הפלומה שלי!"

האדם המשיך ללכת והשלים את הסיבוב שעשה סביב טארק. "אבל איזה יונה! יונת מלחמה. מטבעך אתה אדום ניבים וטפרים. פסל של עוצמה". טארק חש יד לחה מלטפת בעדינות את צד גופו.

"אל תיגע בי", אמר – ובעט בשתי רגליו.

כף רגלו של טארק פגעה במשהו ופילחה אותו. האדם פלט צעקה וכשל לאחור. משהו נשפך על הבטון וגוף פגע בקרקע. האדם פלט אנחה ארוכה-ארוכה, ואחריה לא נשמע קול פרט לנחירותיו של אנטיפה.

"לעזאזל", אמר טארק, "יש לזה ריח נפלא ולא אכלתי היום כלום". הוא נענע את זרועותיו והן נענעו בחזרה.

"אנטיפה", קרא טארק חרש, "אם אתה חושב שאני לא צריך לאכול את הבחור הזה, תגיד משהו עכשיו". אנטיפה לא אמר דבר.

"נראה שיש לנו החלטה". טארק קם ופנה. ברכיו פקו והוא נפל בשפגט. הוא אכל את הבחור בישיבה.

"אתה אוכל את האיש הזה?" שאל אנטיפה מאוחר יותר, בשעה שטארק הקיף את החדר ברגליים פקות.

"כבר טיפלתי בזה, ידידי", אמר טארק.

"אתה חושב לפעמים? עכשיו אנחנו בצרות. אתה הרגת אותו ואכלת אותו – מילולית. אישרת את הסטראוטיפ הגרוע ביותר על דינוזאורים. יהיו מהומות ברחובות".

"הוא התכוון לגרום לנו להילחם למוות זה נגד זה!" אמר טארק. "קיבלתי החלטה מבצעית".

"להרוג אותו. ואז החלטת לאכול אותו ולפצח את עצמותיו ואני לא יודע מה אתם אוכלי הבשר עושים. אנחנו כל כך – " ראשו של אנטיפה צנח ארצה.

הוא התעורר כאשר טארק שמט מקרר לזירה. המקרר התפרק ברגע שפגע ברצפה. דלתו נקרעה ופחיות זעירות התפזרו על הרצפה כמקקים.

"שתה קצת רד בול", אמר טארק. "אני שותה את זה כדי לסתור את השפעתם של כדורי ההרגעה". טארק ירד בסולם. על דלת המקרר היה כתוב 'עובדים'.

"אתה שותה רד בול כל הזמן", אמר אנטיפה.

"נכון", אמר טארק. "זה כי אני לוקח כדורי הרגעה כדי להירדם. השמיכות של המוטל מגרדות נורא. אני מניח שמפתחים עמידות אם לוקחים הרבה". טארק התמתח. "אה, אני מניח שאתה הולך להרצות לי גם על זה". אבל אנטיפה ישן.

בפעם הבאה שאנטיפה התעורר הוא טבע מהרד בול שטארק שפך לגרונו. טארק הוליך את אנטיפה סביב הזירה עד שהתחושה שבה והתעוררה ברגליו.

"אחי, אם היה לי אקדח?" אמר טארק, "אז כבר הייתי מטפל בבחור הזה".

"טיפלת בו! עם הרגל!"

טארק אפילו מילא את תא המקפיא של המקרר בירקות נבולים קפואים למחצה, שאותם אנטיפה זלל. "יש מקפיא ענק שכתוב עליו 'בהמות'", אמר טארק. "אם אתה רוצה, יש בו עוד".

אנטיפה טיפס בסולם. החווקים התכופפו כשדרך עליהם. למעלה, ליד סוללת הבקרה של המצלמות עמדו הילדים ממגרש החניה של המוטל, מחבקים זה את זה ורועדים.

"איפה מצאת אותם?" שאל אנטיפה.

"הילדים", אמר טארק, "גם היו במקפיא".

"זה שכתוב עליו 'בהמות'", אמר אנטיפה. "בסדר, הילדים האלה הם כרטיס היציאה שלנו. אנחנו צריכים להתקשר למשטרה. איפה אתם, הבני-אדם, שמים את הטלפונים?" הילדים לא הגיבו.

"למעשה", אמר טארק, "אני מוכן להתערב שהבחור השאיר את המכונית שלו בחוץ".

"אני מניח שלא נוכל להיכנס כולנו לאוטו", אמר טארק.

"הילדים ייכנסו", אמר אנטיפה. "ילדים, אתם יודעים לנהוג?" בסופו של דבר הם נענעו בראשם לשלילה. "כנראה צעירים מדי".

"הוא די גדול", אמר טארק. "בוא פשוט נוריד את הגג. אני אנהג".

"אתה לא יודע לנהוג", אמר אנטיפה. "אתה תתרסק ותהרוג את כולנו".

"אופנוע שטח הוא בדיוק כמו מכונית", אמר טארק. "בוא ננסה". הדינוזאורים שברו את השמשה הקדמית וקילפו את גג המכונית.

"ילד מספר אחד", אמר טארק, "אני צריך אותך למשימות עדינות. הנה המפתחות. תכניס אותם למתנע. מצטער על הדם". הילד התחיל לבכות.

"מישהו מגיע", אמר אנטיפה, שהביט לאחור. "בטח המאלפים".

"אתה חייב להפסיק לבכות ולהיכנס פנימה!" אמר טארק והחווה בידו. "אין טעם לבכות! אמרתי אין טעם!"

"לא ככה מדברים עם ילדים! עכשיו מאוחר מדי. בוא ניקח אותם למקום מחסה וננסה את הטלפון".

"תעשה את זה אתה", אמר טארק, והחל לרוץ על הכביש אל המכונית שבה היו המאלפים.

"אוקיי, ילדים", אמר אנטיפה. הם הביטו בו בעיניים גדולות. "לעזאזל. עלו לי על הגב. אני ארכיב אתכם". הוא ירד על ברכיו וכמעט נרדם שוב. אי שם טארק צעק "אכלתי את הבוס שלכם!"

אנטיפה זחל בחזרה אל פתח הכניסה של הבניין המסחרי חסר הייחוד. החלום בהקיץ שלו התמלא צרחות וירי. הוא עבר את הפינה וקרס ארצה. הילידים ליטפו את הקוצים שעל רקותיו ולו לא היה אכפת.

בני אדם אחדים חלפו על פניו בריצה, נפלו והמשיכו לזחול על ארבע. אנטיפה שמע מכונית מגיעה על בלמי זעזועים מתפרקים והולכים. הוא נשא את מבטו וראה את כפות רגליו של טארק מזדקרות מבעד לחור שבו היה החלון הקדמי.

"אנטיפה!" אמר טארק. "יש לי! יש לי אקדח! שים לב!" נשמעה ירייה וחלון הגג נעלם. "איה, זכוכיות! אקדח מטופש!" טארק השליך את האקדח מחלון הנהג לתוך שיח.

אנטיפה שאף אוויר ודחף את עצמו לעמדת עמידה. הילדים נכנסו אל המושב האחורי. אנטיפה טיפס לחלקו האחורי של הרכב וכל ארבעת הצמיגים התפוצצו.

"טוב, כל הרעיון עם המכונית היה מטופש", אמר טארק.

עורך הדין שלהם היה אדם, כמובן.

"טוב", הוא אמר, "טענת ההגנה עצמית חזקה למדי נגד ההאשמה ברצח. אבל יש גם את עניין הקניבליות –"

"איך דינוזאור יכול להיות קניבל, אם הוא אכל אדם?" שאל טארק. "כלומר, באופן היפותטי".

" – אחזקת נשק, תקיפה בנשק קטלני" – (טארק השפיל את מבטו אל טפריו, שנגזזו ונותרו גדמים בלבד) – "השמדת רכוש, החזקת יותר מחמישה ליטרים של רד בול ללא רשיון, וכו', וכו'. אבל בהתחשב במה שהלך שם, ובזה שהצלתם את הילדים, היו לי כבר לקוחות במצב גרוע יותר".

"הכלא על הפנים", אמר אנטיפה. "אני רוצה לצאת".

"עוד לא נבנה התא שיוכל לכלוא אותי!" אמר טארק. "אם כי הם באמת הורידו את הקיר בין שני תאים צמודים".

"למרבה הצער, אנחנו חוזרים כל הזמן להאשמה בקניבליות. זה פשוט לא דבר שמדינת פלורידה יכולה להעלים ממנו עין, פרט לנסיבות מיוחדות, שאינן קיימות כאן".

"לכאורה הייתי רעב מאוד", אמר טארק.

הדלת נפתחה כדי חרך וראש של אורניתורפטור הציץ פנימה.

"סליחה", אמר עורך הדין, ויצא.

"קודם כל קוראים לך גיבור, ואז עוצרים אותך כי לכאורה אכלת מישהו", אמר טארק. "אני לא מאמין שלנו ולליצנים האלה יש אב קדמון משותף".

"אני מקווה שאתה מרוצה".

"אני לא!"

עורך הדין חזר. "הייתי אומר שאלה חדשות טובות", אמר, "אבל אתם תחליטו. השגרירות התערבה – אתם חוזרים למאדים".

טארק הניע לאטו את ראשו קדימה בנסיון למנוע מכדור הארץ הקטן והולך מלהיעלם מעבר לשפת הצוהר.

"זה מעצבן", אמר אנטיפה. טארק שב והתיישב על שרפרף הבר שלו.

"חבל שלא הצלחנו לגלות מי עשה את זה לקאס", אמר. אנטיפה נשען הצדה וחבט את ראשו בגוף החללית.

"זה כואב?"

"אנחנו עשינו לה את זה", אמר אנטיפה, "כשהגענו לכדור הארץ. ראינו איך בני האדם העריצו את השלדים של אבותינו וחשבנו שהם ירצו לראות את הדבר האמיתי. אבל הם לא. הם לא רוצים אותנו ואפילו לא את אבותינו. הם רוצים את מה שהפכנו להיות במיתולוגיה שלהם. הם רוצים את החלק האפל של עצמם, והם רוצים להעניש אותנו על כך שהראינו להם אותו".

לבסוף טארק אמר: "רציתי לקפוץ מעל הקניון הגדול".

"יש את ואלס מרינריס".

"כן, אבל הכבידה נמוכה יותר".

אנטיפה, שישב מצדו השני של הצוהר, ראה עדיין את כדור הארץ מחליק אל העבר. הוא לעס את שפתו כמו היתה חתיכת במבוק.

"עבודת שימפנזים", אמר לעצמו. "פשוט עבודת שימפנזים".

כל הזכויות שמורות © 2009. פורסם במקור ב-Strange Horisons.