כוס מרק חם

הסיפור הוא חלק מפרויקט "קצרערים" – סיפורים קצרים שנועדו להרחיב את עולם "שומרי הערים", על ידי חיבור בין המיתוס של רוחות הערים ושומרי הערים לבין נקודות ציון בהיסטוריה. הפרויקט פורסם במקור בפייסבוק ויעלה בהדרגה ל"בלי פאניקה".

אני מתעטף בשלוש שכבות מתחת למעיל, ומוסיף כפפות, מחממי אוזניים, כובע צמר, שני זוגות גרביים ומגפיים. מחוץ לחלון הסופה משתוללת, ברד וגשם ורוחות וברקים ורעמים, ולרגע נדמה לי שאני מביט מבעד לחלון אחר, אפוף בריחו של נזיד חם מתובל בבירה, בקולו של גשם על גג קרוואן, במגעה של שמיכת פליז חמה ותלתלים אדמוניים. ואז אצבעות חמות מתגנבות אל המרווח הצר שבין הצעיף למעיל שלי והזיכרון דועך. אני מסובב את גבי לסופה כדי להביט בה. היא נראית כמו גוש חסר צורה מתחת לכל השמיכות. הבית עוד לא הספיק להתחמם אחרי הפסקת החשמל האחרונה. פניה חיוורות, עיניה נפוחות והאף שלה אדום כמו ליצן. אני נשען כדי לנשק אותו והיא הודפת אותי. "שלא תעז. אתה תידבק".

"אני לא בטוח שזה אפשרי". אני עוצר לרגע להרהר בזה ואז מושך בכתפיי. אני באמת לא יודע.

"אתה יוצא? במזג אוויר הזה?" היא שואלת, אי-אמון ודאגה נשמעים בקולה הצרוד.

"אני חייב. נתיבי איילון מוצפים. מכוניות נתקעו".

היא מושכת באפה, אומללה. "אני יודעת. אני מצטערת. זאת המחלה. ניסיתי לייבש את זה, אבל…"

"זה בסדר. דיברתי עם רמת גן. היא תבוא לעזור". אני מחליק יד על רעמת שיערה הפרועה. "תישארי במיטה. תנוחי".

"זה לא בסדר. תסתכל על זה!" היא פורסת את ידה לפנים ונושפת אלי. משב אוויר שנושא איתו את חום יולי-אוגוסט ממלא אותי לרגע כמו כוס מרק, ואז מתפוגג, מהר מדי. היא מביטה בידה, נבגדת. זה כמעט קומי. "אני לא אמורה להיות חולה".

"את "אמורה" להיות תל אביב", אני מתקן בעדינות. כמו כולן, גם לה קשה להכיר בחולשותיה. "וכרגע, רוב תל אביב במיטה עם תה ואקמול. תני לי לטפל בזה לבד, רק הפעם".

עיניה משקפות את ענני הסערה, אפורות ועמוקות, אבל חום יולי-אוגוסט עדיין לוהט בהן. "אתה אף פעם לא לבד כאן", היא אומרת.

"אני יודע". ידה החמימה נחה עדיין על צווארי. אני לוקח אותה בין אצבעותיי העטויות כפפות ונושק לה בשפתיים סדוקות מעט. "אחזור תוך שעה מקסימום. ובדרך חזרה אני אביא לך ירקות למרק".

"אל תהיה טיפש". היא מגלגלת את עיניה. "יש לי מספיק אנרגיה כדי ליצור לי מרק".

"אני יודע. אבל אני רוצה להכין לך".

כשאני נשען שוב לנשק את אפה האדום היא לוכדת את שפתיי בשפתיה. הן חמות כמו אש ואני לא בטוח אם זה בגלל יולי-אוגוסט או בגלל המחלה, אבל אני מאריך את הנשיקה לרגע ארוך.

"שלא תעז להידבק ממני", היא מזהירה.

"אני מבטיח", אני מחייך כנגד שפתיה.

"שקרן".

הסיפור נכתב במקור במסגרת האתר "פטריאון", שמאפשר לתמוך ביצירה קבועה ומתמשכת של יוצרים שאתם אוהבים. רוצים לעזור לרותם ברוכין לכתוב, לקבל את הסיפור לפני כולם או אפילו שתכתוב לכם סיפור אישי? הצטרפו עכשיו.