נחושת ואור

ב-28 באוקטובר 2000 נוסד "בלי פאניקה", בתחילה כ"עיתון פורום" שבו חברי קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה של פורום אורט פרסמו את הגיגיהם ויצירותיהם, ובהמשך אתר עצמאי. ואין טוב יותר מלחגוג 20 שנה לאתר בפרסום סיפורים שמוקדשים לנושא "20 שנה".

סקוויש. סקוואש. כל צעד על המדרכה הרטובה צלצל את המריבה בראשה. סקוויש. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, יוּן לא חשבה שתראה עוד את הזעם הקר בעיניה של מזד. התחושה הברורה שהיא פחות טובה, שהבחירה שלה מוטלת בספק, שאולי היא לא הייתה צריכה לעלות לספינה לפני כל כך הרבה שנים.

אולי ואולי ואולי, ועוד שלולית לדרוך בה.

אוף. היא שנאה לריב, היא שנאה לצעוק, והיא בעיקר שנאה לכעוס על מזד.

סקוואש. מדרכה מטופשת. אבנים מטופשות. ילדים מתרוצצים מטופשים.

וזה התחיל בצורה כל כך טיפשית. היא רצתה שהן ינחתו באורשלם כדי להביא מזכרת קטנה לפני שהאחיין שלה ייוולד. היא אפילו לא הייתה בטוחה מה, רק ידעה שבאורשלם יש שפע של אבנים מסותתות יפהפיות, ושהן ממילא יכולות לטוס לכל מקום שירצו, ולמה לא, בעצם.

יוּן לא הצליחה לזכור מתי הטונים שלהן עלו. או למה. אי שם, כשהיא אמרה שזו המשפחה שלה, ומזד אמרה שהיא חשבה שהיא המשפחה שלה, ויוּן ניסתה להגיד שכן, אבל הן לא מאותם הורים, ואפילו ניסתה לחייך, ומזד הזדקפה, מה שהיה מגוחך כי היא הייתה נמוכה מיוּן בראש, ואחר כך הקול של מזד התחיל לעלות, והטונים של יוּן התחילו לעלות והן רבו סתם. סתם.

היא דחפה את ידה לכיסה ומיששה את שלוש בובות האבן ששכנו שם, בגודל של אצבע, מושלמות כמו שרק בובות מסותתות יכולות להיות. הן היו צבועות, והיא החליפה תמורתן שלוש חפיסות חוּמָתוֹק, והיא לא הצטערה. היא בכלל לא הצטערה.

הרי ברור שהן משפחה. איך מזד לא רואה את זה? כבר… כבר…

יוּן עצרה וניסתה להזכר מתי היא הצטרפה אל מזד. היא הייתה נערה, בקושי יידעה להבחין בין סברוג משושה לסעפת קיטור, כשנתקלה במזד בשוק, והצליחה לשכנע אותה לקנות עגבנייה אפילו שהיא עלתה פי שלושה מרוטב האצות שמכרו לספנים. יוּן צחקה שזה רוטב שרק אירונאוטים מסוגלים לעכל, ומזד קרצה, ושתיהן היו כל כך צעירות, והלילה היה כל כך רומנטי.

יוּן נחרה. לא היה להן לילה רומנטי כבר שנים. תמיד הייתה סחורה להעמיס או לפרוק, סוחרים להתווכח איתם על מחירים, אירונאוטים אחרים להסתיר מהם סודות, חלקים של הספינה שצריך לשפץ, לתקן ולהטליא, והמיטה שלהן הפכה למקום שבו הן נחו ולא יותר מכך.

"ציף".

יוּן התנערה.

"ציף".

היא הביטה לצדדים. לא היה אף יצור שיכול להשמיע ציוץ. היו ילדים שרצו סביבה, וצעקות של מבוגרים, וטפטוף שהופיע כשיוּן צעדה שקועה במחשבות ולא הבחינה בעולם הסובב אותה. לא היו עצים באורשלם. היא הביטה למעלה בכל מקרה, אבל מעליה היו רק עננים כהים ומבשרי גשם.

"ציף".

למטה? מתחתיה לא היה דבר. היא הביטה לאחור. כלום. היא הביטה לפנים. כלום. היא התרכזה, בתקווה לשמוע שוב את הציוץ החלוש.

"ציף".

מעבר לפינה, אם כך. היא נכנסה לסמטה, וליד הקיר היה גוש פלומה בצבע טורקיז. "ציף", אמר הגוש.

יוּן כרעה לידו. היו לו אוזניים קטנטנות שבקעו בערך מהמקום שבו היה אמור להיות ראשו. היא הניחה שכפות רגליו מקופלות מתחת לגופו. היא שלפה את מונה הזיהום שלה. הוא תקתק, אבל לא יותר מהצפוי ליצור שהומלט על הקרקע. ואורשלם הייתה בטוחה יחסית. האנשים שגרו כאן חיו לפעמים עד גיל שבעים.

היא ידעה שהיא לא אמורה לגעת בו. אבל הוא היה כל כך פלומתי, ונראה כל כך רך.

"ציף", אמר גוש הפלומה.

"אני אחכה לראות אם מה שהמליט אותך חוזר, בסדר?" אם מה שאחראי לגוש הפלומה יחזור, הוא בטח יידע לטפל בו טוב יותר ממנה.

היא חזרה לרחוב הראשי, ורק הציצה מעבר לפינה כדי לראות אם משהו חוזר אל גוש הפרווה.

"ציף", אמר הגוש, אולם שום דבר לא הגיע. יוּן המשיכה להמתין. הגוש המשיך לצייץ. העולם המשיך להתעלם משניהם. הציוצים נחלשו והלכו, ועדיין דבר לא ניגש אליו. טפטוף הגשם שהבטיחו העננים החל. הפלומה של הגוש נראתה פחות ופחות רכה ויותר ויותר מרוטה.

"טוב", אמרה יוּן לאף אחד, "אני אקח אותך לחבר שלי. הוא ידע מה לעשות". דוקטור יהלי לא היה בדיוק חבר. הוא היה חלפן איברים שהיא הכירה דרך מזד, כי כל אירונאוט צריך בשלב זה או אחר החלפת מפרק או ציפוי ריאות.

אם היא הייתה על הספינה, היא הייתה מבקשת ממזד ליצור איתו קשר, כי מזד תמיד השיגה מחירים טובים יותר. אבל היא לא הייתה על הספינה. היא הייתה על הקרקע, אחרי שמזד נחתה וצעקה שאם יוּן כל כך רוצה, שתלך ותקנה כמה מתנות שהיא רוצה למשפחה האמיתית שלה, וטרקה את פתח היציאה אחרי שיוּן יצאה, בכלל בלי לטרוח לגלול חזרה את סולם החבלים.

"טוב", אמרה יוּן לגוש הרטוב שכבר לא צפצף. "אני לוקחת אותך עכשיו. אז אל…" היא לא הייתה בטוחה מה דברים על הקרקע עשו. היא הייתה נערת קרקע, ומזד תמיד צחקה שהיא עדיין מתנהלת בשמיים כאילו היא על האדמה, אבל באמת עברו עשרים שנה מאז ש–

עשרים.

היא מעופפת עם מזד כבר עשרים שנה.

"אוף", אמרה יוּן בקול רם. מזד אמרה לא מזמן שהיא רוצה שהן יחגגו כמו שצריך, ביחד, ויוּן שכחה. איך היא יכלה לשכוח. וזה היום, והיא הבטיחה למזד, ובמקום זה אמרה לה שהיא פחות משפחה מאחיה וגיסתה, ומהאחיין שעומד להיוולד לה, והמבט בעיניה של מזד היה פגוע כל כך, ולא משנה כמה יוּן תגיד שהיא לא התכוונה, זה היה הפצע שהיה שם תמיד, והיא דרסה אותו במילים חסרות מחשבה.

"אוף!" אמרה יוּן שוב, ועדיין אף אחד לא הבחין בה. היא עצמה את עיניה. "טוב", אמרה בעיניים עצומות, שאפה עמוקות ופקחה אותן. "קודם אני אקח אותך לדוקטור יהלי. אחר כך אני אחשוב איך לפצות את מזד, ובסוף…" היא נאנחה. בסוף מזד תסלח לה, ברור שהיא תסלח. היא סלחה ליוּן כשהיא לא סגרה מעצורי בלימה כמו שצריך, או כששכחה לשמן את התמסורת בחדר הפיקוד, או לחדש מלאי קפה לפני שהמריאו בפעם הקודמת מלאגו. אבל כעת יוּן כבר לא הייתה בטוחה אם מזד באמת סלחה לה, או שרק הסוותה את הפציעות האלה היטב.

"בסוף נדאג למה שיהיה בסוף", הודיעה יוּן לאף אחד. היא עברה את הפינה, הורידה את צעיפה ואספה את גוש הפלומה המצייץ בידה. הוא רעד, והיא עטפה אותו היטב בשתי ידיה, והעבירה אצבע בין המשולשים המקומטים שהיו האוזניים שלו. כפות רגליו זהרו בטורקיז בהיר יותר מהפרווה.

"אתה קטן מאוד", אמרה לו יוּן ושלפה את השח-רחוק שלה. הוא היה מסורבל, כבד, ועם יותר מדי חוגות, אבל הוא היה מכוון לתדר הנכון והיא יכלה לתקתק מיד ליהלי שהיא מגיעה, ולקבל תשובה שהוא יתפנה בעוד עשר דקות. היא תהתה לרגע אם להמשיך להחזיק את הדבר הזה בידה, אבל הגשם התחזק והיא רצתה לחמם אותו, והכיס שלה נראה לה מקום הגיוני, והוא לא קרן יותר מדי. לפחות על פי מונה הזיהום שלה. ולמה היה לה סרבל עם כיסים רחבים אם לא בדיוק בשביל זה.

אורשלם הייתה המקום הקל ביותר לניווט, מכיוון שלא היו בה שתי סמטאות זהות. מאותה סיבה היא הייתה המקום המסובך ביותר לניווט. המקומיים לא טרחו להציב שלטים עם שמות רחובות, כי מי שנולדו באורשלם הכירו אותה, ומי שלא נולדו באורשלם יהיו לנצח זרים עבור המקומיים. היו בה רחובות עם אבנים משויפות מאלפי שנות מגפיים שדרכו עליהן, שהפכו לסכנת מוות ברגע שטיפות גשם נגעו בהן, ובניינים שחלקם נראו כאילו הוחזקו בעיקר בזכות אמונה יוקדת של יושביהם.

יוּן הייתה גאה מאוד בעצמה על כך שהיא טעתה רק חמש פעמים בדרך. המרפאה של יהלי הייתה באחד הבניינים המרוטים של העיר. הפיתוחים שעל הקירות החיצוניים והעטרת שעל ראשם, הוסתרו תחת שכבה כהה של פיח. הקירות היו מנוקבים מקליעים ורסיסים ישנים, ורוב החלונות היו מנותצים. למרות הרעש והצחנה שעלו משאר החדרים, שהכילו מטופלים ומטופלות עם כל סוגי הפציעות, הפגיעות, הגידולים והתחלואים שאפשר להעלות על הדעת, יוּן אהבה את המקום – שנראה פצוע כמו המטופלים שהגיעו אליו. היא התאהבה בו בפעם הראשונה שנתקלה בגדם המגדל בחצר, ואהבתה גדלה בכל ביקור שלה ושל מזד.

לשם שינוי לא היה תור מתפתל מחוץ לחדרו של יהלי. היא פסעה מעל שלוליות כהות, שהיא העדיפה לא לדמיין מה היה בהן, התעלמה מהזעקות מהחלונות הסמוכים, ונקשה על דלתו של יהלי. השלישית מימין, עם הציור העדין של האריה המכונף.

קול מעומעם מעבר לדלת הזמין אותה להיכנס. כרגיל, יהלי ישב על ארגז הפוך, נראה כמעט אבוד מאחורי שולחן עמוס ספרים מצהיבים, ניירות מלאים בכתב יד צפוף ותיקיות אפורות בכריכות עור. את השולחן בנתה למענו  מזד, ויוּן ידעה שלפחות חלק מהספרים מזד אספה עבורו. השיער שהיה מתולתל פעם כעת היה בקושי שתי קווצות מלבינות מעל האוזניים, והמצח התמלא קמטים. כבר בפעם הראשונה שנפגשו יהלי היה מבוגר ממנה, וצקצק כשאמרה שהיא מעדיפה לשמור את הוושט שלה ללא ציפוי פנימי עד כמה שאפשר. מזד הייתה פחות מנומסת ואמרה שהיא מתכוונת לחיות עם יוּן לנצח, אז שתתכבד הנערה הקרקעית ותחליף את האיברים שלה לפני שהם יקרסו בגלל חשיפה מוגברת לשחקים.

יהלי הצביע על השרפרף המתנדנד שמולו, בלי לדבר, כמו כל נפגעי הזיהום שבאוויר, במים ובאדמה. יוּן ניסתה להיזכר מתי הפסיקה להתייחס אליו בתואר המלא והתחילה להשתמש רק בשם הפרטי. בטח מזד שכנעה אותה לעשות את זה. מזד לא האמינה בתארים, או בשמות משפחה, או בשמירה על נימוס בחברה. מזד האמינה שכל מי שרגליו נטועות על הקרקע נחות בהכרח, שהאגו של כל האירונאוטים יכול לסייע להם בתעופה, ושאין בעיה שאי אפשר לסדר עם מספיק דפיקות פטיש.

"ממם?" יהלי הרים את ראשו מהתיק שעליו הוא עבד.

יוּן שלפה את הגוש העטוף בצעיף שלה, שכעת טרטר כמו מנוע משומן היטב, והושיטה אותו לפנים. "מצאתי את זה ברחוב".

יהלי זקף גבה אחת, סמיכה ומלאת שערות שיבה.

"אני יודעת, אני יודעת". היא הרימה את ידה השנייה, "לא להרים דברים מהרצפה. אני יודעת. אבל בדקתי אותו ולא היה עליו זיהום, ושום דבר לא ניגש אליו, והוא רטוב". היא לא הייתה בטוחה איך לסיים את המשפט.

"המם". יהלי הצביע על מיטת הברזל בצד החדר. מזד אמרה ליוּן לא לתהות לעולם מה היה על המיטה קודם, להגיד לעצמה שהכתמים הכהים הם רק כתמי חלודה, ולהתעלם מכל השאר. יוּן עשתה בדיוק את זה כשהיא הניחה את הייצור שלה על המיטה. לא, לא שלה. היא רק נותנת לחלפן איברים לבדוק אותו, ולאחר מכן היא תחזיר אותו למקום שבו מצאה אותו. לגשם. לקור. לסמטה שכוחה.

היצור הפסיק לטרטר. יהלי סרק אותו במונה זיהום משוכלל בהרבה, שלא רק תקתק אלא הכיל גם חוגה ואורות, ונשאר בטווח התקין. הוא הניח את מונה הזיהום, נטל שני זוגות מלקחיים והחל להפוך את היצור לכאן ולכאן, פישק את רגליו, מדד את היקף ראשו וסיים בתלישת שערות מקצה הזנב. הייצור הקטן מחה בציוץ, שיהלי התעלם ממנו. את הפרווה הוא הניח במבחנה, הוסיף תמיסה ירקרקה, ערבב והביט בה.

"הממם", אמר, והחווה בראשו אל השרפרף.

יוּן לא הייתה בטוחה אם היא אמורה לקחת את היצור ולהתיישב עימו או להשאיר אותו על המיטה. היצור התנער, צייץ שוב והחל לפסוע בביטחון רב מדי לעבר קצה המיטה.

"לא, לא, לא!" יוּן אמרה, עטפה אותו מחדש בצעיף, והחזירה אותו לכיס. היא השאירה אצבע אחת בתוך הכיס, וליטפה את הפרווה, שבינתיים התייבשה וחזרה להיות פלומה רכה. היא חשה את הגרגור שלו כשהצטנף סביב אצבעה.

יהלי שרבט על אחד הדפים בדיו חום.

"מה אתה אומר?" היא שאלה את יהלי לאחר המתנה שנראתה לה הגיונית.

"מממם". יהלי אמר, והמשיך לכתוב. יוּן המתינה. הוא המשיך לכתוב. הייצור בכיסה הפסיק לטרטר, אבל היא חשה את גופו מתרחב בכל שאיפה, והניחה שהוא נרדם.

יהלי הרים את ראשו והושיט לה את הנייר.

יוּן הקריאה בקול את הכתב הזעיר, "אם נגעת בו, ההורה כבר לא יחזור לאסוף אותו. להאכיל עד שיגדל. עמיד לזיהום. ייתכנו שיניים וטפרים, לבדוק כשיגדל אם אכן משספים מתכת. להיזהר מנשיכות. אין צורך בתחזוקה למשך שנתיים". היא עצרה, "לא כתבת מה זה". היא אמרה.

יהלי נאנח, הושיט את ידו, ויוּן החזירה לו את הנייר. הוא שרבט דבר מה בשולי הדף, והחזיר לה אותו.

יוּן קראה, "יונק. טורף, אבל רק יצורים קטנים ממנו. כנראה הומלט על הקרקע ולא נאסף כשהאם העבירה את שאר השגר בחזרה לספינה". הפעם היה תורה להיאנח, "יהלי, נו".

יהלי חיקה את העוויית פניה. היא החזירה לו את הפתק. הוא כתב מילה אחת והחזיר לה. "גור".

"תודה". היא אמרה, החזירה לו את הנייר, ונעמדה. הוא הקיש על הפחית שלצד השולחן. יוּן חיטטה בכיס השני, זה שלא היה בו הגור. היו בו שלושת הפסלונים המסותתים שהתכוונה להביא לאחיה במתנה לכבוד האחיין החדש שלה. היא שלפה אותם והניחה בקופסה.

"בסדר?" הרי כל אורשלם הייתה מלאה בובות מסותתות. אבל הבובות האלה היו צבועות, והן היו יפהפיות. היא המתינה עד שיהלי הנהן, ויצאה משם בנשיפה ארוכה של הקלה.

ועכשיו, מה?

היא יכולה ללכת לחפש פרחים, אבל היא כבר החליפה את כל החוּמָתוֹק שלה תמורת הבובות, ומזד שנאה פרחים. היא אמרה שהם יודעים רק להבאיש מים. היא יכולה לחפש ספרים עתיקים, אבל מזד לא קראה. היא אהבה להסתכל על יוּן קוראת, אבל לא אחזה בספר בעצמה. לפחות לא מאז שיוּן הייתה על הספינה. וממילא מזד ידעה טוב ממנה איפה נמצאים סוחרי הספרים הטובים. היה מטופש לחפש עוד חוּמָתוֹק אחרי שמסרה את שלה.

"אוף", אמרה יוּן לגור שהתכרבל בכיסה. "הדבר היחיד שיש לי הוא אתה". היא חשבה על זה לרגע, וחייכה.

הגשם התחזק, הרוח התקררה, ויוּן נאלצה לכרוך את שולי המעיל שלה סביבה כדי להישאר יבשה חלקית. לפחות הגור היה מכורבל בכיסה הפנימי והיה מוגן מהרוח ומהקור. באוויר מעליה הספינה עדיין עגנה. כנפיה היו מקופלות כנגד הרוח המנשבת, והארובות לא פלטו קיטור. אפילו המפרשים של הסיפון העליון היו מקופלים. כשהתקרבה לספינה היא ראתה שקצה סולם החבלים עדיין מונח על הקרקע. מזד לא משכה אותו פנימה. פתח היציאה היה סגור, אבל בקור הזה מזד בוודאי פשוט לא רצתה שרוח קרה תחדור פנימה לביתן.

"בסדר", אמרה יוּן לגור. "אתה צריך להיות מאוד חמוד עכשיו ומאוד שקט. הבנת? מזד לא אוהבת דברים רועשים או דברים שדורשים יותר מדי תחזוקה". היא עצרה. "אלא אם תלמד להיות מועיל. אם תלמד להיות מועיל, מזד תשמור אותך".

היא טיפסה בסולם החבלים, וצוהר הכניסה נפתח ברגע שדחפה אותו, כמעט כאילו הושאר פתוח כדי לאפשר ליוּן לחזור במהירות הביתה בלי להתעכב. הראייה שלה הייתה מעורפלת בגלל הגשם. רק בגלל זה. והמחנק בגרון היה רק מכיוון שקר כל כך בעיר הזאת. יוּן שאפה אוויר, מחתה את עיניה ונכנסה לספינה המחוממת.

"חזרתי", אמרה והסירה את מעילה. שלולית קטנה נקוותה מתחת לרגליה, והמים זרמו ממנה אל פתח הניקוז. באורשלם הגשם היה פחות הרסני, אבל המים לא ידעו את זה. הם פשוט עשו את מה שעשו תמיד, ירדו מהעננים, נפלו על מעילים, הרטיבו נשים שצריכות לבקש סליחה וזרמו למסילות קבועות ברצפה כדי לנטוף אל מחוץ לספינה מעופפת מוּנעת קיטור.

היא הורידה את הערדליים, בעטה את המגפיים לתא הניקוי ונותרה בגרביים, שהיו הדבר הכי אירונאוטי שלה – מרוב טלאים לא נותר כמעט כלום מהגרביים המקוריים. בניגוד לרוב האירונאוטים, יוּן לא אהבה לגזור את בגדיה ולהרכיב אותם מחדש. היא אהבה את הבגדים כפי שהם. אבל גרביים היה מסובך לתקן, וכמעט בלתי אפשרי היה לשמור עליהם בתצורתם המקורית אחרי כל כך הרבה הטלאות.

מזד הייתה בחדר הפיקוד, כמובן. היא ישבה על הכיסא שלה, ממצמצת למפה מורכבת של זרמי אוויר, אזורים עם סופות ברקים תכופות ופסגות הרים מזדקרות.

"אני מצטערת", אמרה יוּן לפני שהספיקה לחשוב מה להגיד.

מזד לא נעה, אבל הכיסא שלה חרק.

"אני…" יוּן נאנחה. "אני מצטערת. באמת. לא הייתי צריכה להגיד–"

"זה בסדר", אמרה מזד, קולה צרוד מעט. "אני מצטערת שצעקתי עליך. ברור שהמשפחה שלך חשובה לך. הצלחת למצוא בובות לאחיין שלך?"

"הוא האחיין שלנו". יוּן פסעה לפנים, איטית כמו שהייתה כשהתקרבה אל גוש הפלומה בסמטה, והניחה אצבע על זרועה של מזד.

מזד אחזה בידה והסתובבה אליה. עיניה היו אדומות, אבל הפעם לא בגלל שטסו מזרחה בשעת הזריחה ומזד לא העזה למצמץ כדי לא לסטות מהנתיב.

"שלנו", אמרה יוּן בקול רם יותר, ושילבה את אצבעותיה באלו של מזד.

"את לא–"

"שלנו, ומספיק להתווכח איתי", חיקתה יוּן את קולה של מזד כשמזד חייכה, העולם האיר מעיניה.

"שלנו". מזד הנהנה.

"ציף", אמר הכיס של יוּן.

מזד זקפה את גבותיה.

"רק שתדעי", אמרה יוּן במהירות, "שיהלי אמר שזה בסדר גמור, ואפילו מועיל".

"מה מועיל?" השיבה מזד. קולה החליק באחת לטון המעשי של האירונאוטית שיודעת בדיוק כמה גרמים של חימומהיר נותרו להן.

"ציף", אמר שוב הכיס של יוּן.

"הוא יוכל לסייע בחיתוך מתכות כשיגדל". זה לא היה בדיוק מה שיהלי אמר, אבל מזד לא תדע, כי הפתק של יהלי נשאר במשרד שלו, כמו כל הניירות, לצורך ניקוי ושימוש חוזר.

"ציף", אמר הכיס של יוּן. הפעם מזד נעמדה והושיטה את ידה, ויוּן בלעה את המשך תחינותיה ושלפה את הגור מכיסה. עיניו היו פקוחות וזנבו זקור. היא הניחה אותו בידה של מזד.

"זה גור", אמרה יוּן.

מזד הרימה אותו לגובה עיניה, רחרחה אותו והביטה בו. "שלום גור", אמרה, ועדינות שיוּן לא הייתה רגילה אליה הצטלצלה בקולה.

"הוא אוכל…"

"הכול", השלימה מזד את המשפט. "חתולים אוכלים את כל המזיקים שיש. הם הדבר הכי חשוב לספינות אוויר. הם אוכלים מזיקים, ויש לכל אחד מהם תכונה ייחודית שמסייעת לאירונאוטים". היא נשאה את מבטה אל יוּן. "ואני כל הזמן פחדתי לאמץ חתול כי תמיד שמעתי שאנשי קרקע שונאים אותם, ולא רציתי להכריח אותך להסכים למשהו שלא תרצי. איך ידעת שזה מה ש…" היא משכה באפה. "ברור שידעת. בטח תכננת את זה מראש, נכון?"

יוּן לא הייתה גאה בעצמה במיוחד, כי היא השתדלה מאוד לא לשקר למזד, אבל התגובה של מזד חייבה אותה לחייך, להנהן, לעזור למזד למצוא קופסה נטושה ולהפוך אותה לבית זמני עבור גור – ואז לקחה אותה לחדר השינה הערב שנותר להן נהיה מעט יותר רומנטי.