הכזבנית: הסוכן

הסיפור עומד בפני עצמו, אך מומלץ לקרוא לפניו
את הסיפור הקודם בסדרה, "חומצה אסקורבית".

"מה קורה? אני רוצה לסגור את הגיליון", הופיע המסרון על צג הטלפון של מתי אורן. דרורית זמר, עורכת המגזין "שְאוֹר". והיא צדקה. הדדליין עבר.

מתי התעכב כדי להקליט מסר, "אני בפסקה האחרונה. אצלך תוך כמה דקות", וחזר לעבוד. …אם משרד הבריאות לא יתעורר, הקליד בזעם, ילדינו ימשיכו לאכול בגני הילדים מזון מזיק ומלא בצבעי מאכל שנאסרו לצריכה ברוב ארצות המערב!

הוא התעכב לרגע והחליט להוסיף משפט שכנראה לא יעבור את דרורית, הגיע הזמן שנפסיק לתת לתעשיות המזון לנצל את קשרי הון-שלטון על ידי מונופול משרד החינוך.

בעודו כותב הגיעה תשובה מדרורית, "הייתי מזיזה אותך לגיליון הבא, אבל התבטלו לי עכשיו שתי כתבות".

מתי הקליט, "אני שולח עכשיו!" הוא רטן, שמר את הקובץ ושלח אותו לדרורית. זהו. עוד תחקיר הסתיים.

מתי קם להכין לעצמו קפה. כשחזר למחשב נכנס לתחקיר האחרון שלו שעלה לרשת כדי לראות אם נוספו תגובות חדשות. הוא לא ראה שום דבר יוצא דופן, רק הטרחנים הרגילים שקיללו אותו על השטויות שהוא מתעסק בהן או בירכו אותו על העבודה החשובה שהוא עושה. מִשְמִיצָּה את הטוקבקים הוא בדק את המייל האישי שלו. חשבונות, מצגת על פילים שאביו העביר לכל העולם, מכתב מעמותה שתרם לה כסף שמבקש עוד כסף, מייל עם הכותרת "הצעה לתחקיר".

אנשים שלחו לו לפעמים רעיונות לתחקירים. רוב ההצעות היו מוזרות או משעממות, אבל לפעמים הדליפו לו סקופים אמיתיים. מתי פתח את המכתב. מישהו סיפר לו בעברית קצת רצוצה שגילה מידע מטריד מאוד: ריבוי בדיקות דם עלול לגרום לשבץ מוחי. מתי כיווץ את מצחו. אם זה נכון זו שערורייה! הוא לחץ על הקישור המצורף.

"אתה בטוח?" שאלה דרורית בטלפון.

"מי שכתב לי, אבי אייל אחד, סיפר שהיו במשפחה שלו כמה מקרי שבץ דווקא אצל אלה שהכי הקפידו לעשות בדיקות דם".

הוא הניח את רגליו על השולחן כמו שראה בסרטים אמריקאיים, אם כי זה לא היה כל כך נוח. שפת השולחן תמיד חתכה לו ברגל. רק חסרים לו סיגר בזווית הפה וכוס ויסקי כדי להשלים את התמונה. או שעדיף לוותר על הסיגר ולהסתפק במיץ עשב חיטה. יותר בריא.

דרורית לא השתכנעה. "צריך קצת יותר ביסוס מזה", אמרה.

"הוא פנה אלי כי לאחרונה הוא נתקל סוף סוף במידע שמחזק את התאוריה. הוא גם הפנה אותי לרופאה ישראלית שחוקרת את התחום".

"מי?"

מתי הוריד את רגליו מהשולחן, הזדקף ובדק את השם בדוא"ל הפתוח.

"ד"ר חרצית אדיב", אמר.

"חרצית…" דרורית נשמעה לא מרוצה.

"את מכירה אותה?"

"סתם שם מוזר. בדוק שהיא רצינית".

"בסדר גמור. אז אני עובד על זה".

הטלפון עם המדבקה אדיב צלצל. רעואלה ענתה. "שלום, מדברת ד"ר חרצית אדיב", אמרה.

"שלום ד"ר אדיב, שמי מתי אורן, אני עיתונאי בשאור, מגזין שעוסק בנושאי בריאות ואיכות חיים".

"כמובן, אני מכירה אתכם". רעואלה קיוותה שחיוכה החם משתקף בקולה. "מגזין מצוין עם כתבות מעולות. תחקירים רציניים מאוד!"

מתי שמח מאוד לשמוע את האישור המקצועי לעבודתו. רבים מהתחקירים היו שלו. "תודה. הפנה אותי אלייך אבי אייל".

"אה, כן", אמרה רעואלה. "הקשר הסודי בין בדיקות דם לשבץ. אני מאוד שמחה שהתקשרת".

חלפה שנה מאז שהשיבה לעצמה את נעוריה. הרעב ששב ואחז בה נתן לה את האות להשבת כוח נוסף שהתפוגג עם הזמן, והפעם נדרש לה סוכן. אמנם סוכנים תמיד סיבכו את המזימה, אבל הגמול הצדיק את הכל. כשנפרדה מאורן אחרי שיחה של שעתיים היא גיחכה והתרווחה במושבה. כן, הוא יהיה סוכן מועיל. אין כמו לשכנע פתיים להפיץ עבורה את הבדיות.

"בדיקות דם גורמות לשבץ!"

תאיר עצרה מול דוכן העיתונים. על המעמד התנוסס הגיליון האחרון של המגזין שאור, עטוף בניילון שקוף. השער התהדר בתמונה של לחם חום דחוס ולידו צנצנת ריבה שהמכסה הפרחוני שלה נשען עליה באלכסון, וכפית גדושה ריבת תותים מאוזנת בראשה. כמעט אפשר היה להריח מהתמונה את הריח המשכר של הלחם החם ולהרגיש את מתיקות הריבה. איפה היה המשפט שתפס את עינה? תאיר הביטה שוב וראתה בקטן למטה מימין, מתחת לכותרת שהכריזה על הטי-רקסיוס, שיטת כושר חדשה שכבשה את אמריקה, את המשפט שמשך את עיניה. היא נכנעה לסקרנות ושלפה את הארנק. כסף טוב שלעולם לא יוחזר לה.

בבית היא התיישבה על הספה עם כוס תה צמחים וצלוחית קטנה של זנגוויל מסוכר ופתחה את תוכן העניינים. הוא שלח אותה לחפש את בדיקות הדם בעמוד 35, אבל שם הייתה דווקא הכתבה על הטי-רקסיוס. התברר שזו הייתה שיטת פעילות גופנית שבה אנשים מחקים הליכה של דינוזאורים. לכאורה זה אמור להפעיל את כל שרירי הגוף ולשרוף המון קלוריות.

"אם זה היה טוב לדינוזאורים, זה טוב גם לנו!" הכריז מייסד השיטה בארץ, שלמד אותה באמריקה שם, נכתב, היא כבשה את הציבור.

"הדינוזאורים נכחדו", אמרה תאיר בקול רם, הכניסה לפיה קוביית זנגוויל והפכה את הדף. לא הייתה לה סבלנות לקידום המכירות הזה.

בדף הבא, בכפולת האמצע, מצאה את הכתבה על בדיקות הדם. היא קראה אותה בפה פעור. הכתב טען שבדיקות דם עלולות לגרום לשבץ. ואיך? בשתי דרכים שונות. בגלל הפגיעה בכלי הדם, אמר, נוצרים קרישי דם זעירים שחלקם נסחפים בווריד עד שהם סותמים נימים עדינים במוח ועלולים לגרום לפגיעות קטנות ולא פעם בלתי מורגשות. זה אמנם עלול לקרות בעקבות כל פציעה שטחית, אך בדיקות דם חודרות עמוק יותר ומגבירות את הסכנה. לכן, ציין, בבתי החולים תוקעים מחט קבועה שנשארת במקומה כמה שיותר, במקום לדקור את החולה שוב ושוב, כדי להפחית את כמות הקרישים.

המנגנון השני היה אפילו מופלא עוד יותר. קרישי הדם הקטנים, אלה שלא סתמו מיד את המוח, ממשיכים לנדוד בוורידים ובעורקים עד שהם פוגשים עוד קרישי דם קטנים, מתגבשים יחדיו וכשהם גדלים מספיק גורמים לאירוע מוחי גדול. כל בדיקת דם נוספת מגדילה את הסיכון!

"אבל איך זה יעבור מהווריד למוח?" שאלה תאיר את עצמה. "איזה טמטום".

"תאיר? עם מי את מדברת?" שאלה שותפתה לדירה אֵילָת, מחדרה.

"עם עצמי. קראתי עכשיו את הכתבה הכי מטומטמת שראיתי בחיים שלי!"

צליל הכפכפים הנגררים על הרצפה הקדים את אילת בדרך לסלון. ברגע שנכנסה היא קלטה את הדבר החשוב באמת. "אווו, ג'ינג'ר", אמרה. היא לקחה אחד מהצלוחית, נגסה בו וכמעט מיד ירקה אותו בחזרה לכף ידה. "אוי, נפלתי על חריף", אמרה.

תאיר הושיטה לה את העיתון. "תראי", אמרה. אילת למדה סיעוד וטיפחה חלומות על עיסוק ברפואה בעתיד.

אילת קראה בעמידה. היא קימטה את מצחה. ואז את כל פניה. ואז שמטה את לסתה.

"מה…" מלמלה.

"והוא מראיין שם רופאה!" אמרה תאיר. "איך זה יכול להיות?"

"לא יודעת, אבל אני הולכת לברר את זה עם רופאה אמיתית", אמרה אילת. "איפה הטלפון שלי?" כשמצאה אותו שמעה אותה תאיר אומרת, "אמא, לא תאמיני מה קראתי עכשיו!"

"תאיר", צעקה אילת מהסלון.

תאיר הייתה בחדרה. "מה?!"

"בואי מהר! מראיינים את העיתונאי הזה מהכתבה הדבילית".

תאיר עזבה את שיעורי הבית ומיהרה לסלון. אילת ישבה על כיסא הנדנדה מול הטלוויזיה עם ספל שוקו. על המסך נראה גבר רזה כהה שיער, מבטו חודר ופניו רציניים מאוד. כתובית סיפרה שזה מתי אורן מהמגזין שאור.

"אתה מבין שאנשים עלולים להימנע מבדיקות דם חיוניות בעקבות הכתבה שלך?" שאל המגיש.

"למה הם הביאו אותו?" שאלה תאיר.

"הכתבה מתפשטת ברשת כמו אש. כולם משתפים אותה", השיבה אילת.

המצלמה התמקדה באורן, "לא קראתי לאנשים להימנע מבדיקות דם", אמר. "כתבתי את זה במפורש בכתבה. יש בדיקות דם חשובות שהסיכון בהימנעות מהן עולה על הסיכון להיווצרות קרישי דם. אבל חשוב שאנשים יהיו מודעים לסכנה ויבדקו עם הרופא אם הבדיקה באמת חיונית. הנזקים מצטברים".

המגיש דיבר שוב, "ממשרד הבריאות נמסר שלטענותיך אין שחר, ואין שום מנגנון ביולוגי שיכול להסביר תופעות כאלה".

"חשוב לדעת שהיצרנים מפעילים את כל הכוח הכלכלי שלהם כדי להשתיק את העניין", אמר אורן.

"היצרנים של מה?"

"של המחטים!" אמר אורן. שמץ של טירוף הבהב במבטו.

המגיש נראה מבולבל. "המחטים?"

"של המזרקים!" מתי היכה באגרופו על השולחן. "זו תעשייה שמגלגלת מיליארדים! קודם הם דחפו לעבור למחטים חד-פעמיות, ועכשיו הם מסתירים את המידע על קרישי הדם". מבטו נראה רדוף כשכיווץ את גבותיו.

"הוא דפוק לגמרי", אמרה אילת.

"כן", מלמלה תאיר. למה הטלוויזיה התייחסה לזה בכלל? למה הם עוזרים להפיץ את השטויות האלה?

רעואלה הרימה כוסית יין לחייו של החבר החדש שלה. מתי אורן היה מצוין בתוכנית הטלוויזיה, ואפילו חשב בעצמו על המניעים הכלכליים של יצרני המחטים. היא רצתה לאמץ אותו כחיית מחמד.

היא התיישבה מול המחשב שלה ובדקה כמה כניסות יש לכתבות ולמאמרים שדאגה לפזר באינטרנט מראש. כן, יש עלייה יפה בחיפושים על בדיקות דם ושבץ שמובילים לכתבות שלה. היא חיככה את כפות ידיה בהנאה. איפה היין? היא שתתה שוב ושלחה למתי מסרון עידוד.

תאיר ישבה המומה מול המחשב. שאור העלו את הכתבה לאתר שלהם ונדמה שכל העולם שיתף אותה! הפיד הופצץ ב"מחטופובים" שיצאו מהארון.

"זה נכון?" שאלה חברה.

"לא! וזה התפרסם ליד כתבה על שיטת כושר בהשראת הדינוזאורים",ענתה לה.

מיד היא ראתה שיתוף אחר: "אמא'לה בדיוק היום עשו לי בדיקת דם!"

שם כבר היו כמה תגובות שניסו להרגיע את הפחד.

עוד אחד ששיתף את הכתבה כתב, "דוד שלי מת משבץ והוא עשה מלא מלא בדיקות דם!!! עכשיו אני מבין למה הוא מת!!!"

"זה לא קשור לבדיקות דם", כתבה לו תאיר. "מלא אנשים עושים בדיקות דם, בייחוד אלה שיש להם בעיות בריאות שעלולות מאוחר יותר להוביל לשבץ".

"הנה, תראי את המחקר! באנגלית! יש שם גרף שמראה קשר ברור בין בדיקות דם לשבץ", ענה הבחור שדיברה איתו. תאיר לחצה על הקישור שצירף, שהוביל לכתבה תחת הכותרת המעודדת "הממסד עושה אותנו חולים!"

אכן באנגלית. תאיר רפרפה על הכתוב עד שמצאה את הגרף, שהתהדר בכמה קווים ישרים באלכסון שהמחישו כביכול שככל שעושים יותר בדיקות דם כך עולה גם שיעור מקרי השבץ באוכלוסייה.

היא חזרה להודעה וכתבה, "אתה לא חושב שהגרף הזה משונה? הוא הרבה יותר מדי ישר".

"זה כדי שיהיה קל לראות", באה התשובה, "וזה באנגלית".

"אז אתה אומר שהגרף עבר מניפולציה?" שאלה תאיר. כן, הגיוני. האידיוט נתן את התשובה בעצמו. היא חזרה לגרף. היה כתוב מתחתיו מאין נלקחו הנתונים. נדרשו לה כמה דקות למצוא את המקור. שם בכלל לא היה גרף, אלא סתם טבלה ממוינת לפי שנים. והמספרים שם לא עלו בצורה כל כך ליניארית. אילו הייתה מציירת גרף לפיהם הוא היה מלא בקפיצות. אז איך מהנתונים האלה נולד גרף כל כך יפה וחותך? תאיר חזרה לגרף ובדקה את הנקודות שבהן הקו השתנה. היא העתיקה את השנים וחזרה לרשימה. כן, השנים נבחרו בקפידה כדי שהגרף יראה כאילו הוא עולה. הוא צויר במיוחד כדי להראות תופעה שלא קיימת! היא פערה את פיה.

"אילת", קראה.

"מה?"

"בואי תראי משהו".

"רגע, אני עסוקה".

תאיר קמה והלכה למטבח. "אני צריכה שתוודאי שאני לא מדמיינת", אמרה כשמצאה שם את את אילת מנסה ללוש עיסה אפרפרה בקערת המתכת הגדולה שלהן, כשמולה פתוח הגיליון של שאור.

"אני מנסה להכין את המתכון ללחם מהעיתון שקנית, שיצא ממנו משהו חוץ מהפחדות ודינוזאורים", אמרה אילת כשראתה את מבטה. "אבל זה לא הופך לבצק". כל גופה שידר מצוקה.

"יותר מדי חמצן דו-מימני?"

אילת נשאה אליה מבט מבולבל. "חמצן דו–" ואז ניצת בעיניה ניצוץ והיא צחקה. "שמתי כמה מים שהיה כתוב", אמרה. "את יכולה להוסיף קמח?"

תאיר לקחה את שקית הקמח ושפכה מעט לתוך העיסה.

"אני רוצה שתסתכלי על גרף שנראה לי מהונדס", אמרה.

אילת הוציאה את ידיה מהעיסה, אך הן נטפו בצק נוזלי.

"את יכולה להראות לי על הטאבלט שלי?" שאלה וחזרה ללוש.

תאיר הלכה לחדרה של אילת, לקחה את הטאבלט והעלתה עליו את הקישורים. כשחזרה למטבח הבצק כבר נראה מוצק יותר, אך אילת בכל זאת ביקשה שתוסיף לה עוד קצת קמח.

"הנה", אמרה תאיר לבסוף. היא החזיקה את הטאבלט מול עיניה של אילת והסבירה לה מה גילתה. אילת עקבה אחריה תוך כדי לישה. תאיר החליטה שהגיע הזמן לקנות מיקסר.

"את צודקת", אמרה אילת. "מישהו ממש בחר את השנים כדי להוכיח את הטענה שלו".

תאיר חזרה למחשב וכתבה לבחור את מה שגילתה, שהגרף משקר בצורה מתוחכמת. היא נשענה לאחור כשמחשבה חדשה הבליחה בה. מישהו עשה את זה בכוונה. מישהו מנסה להפיץ פחד. והעיתונאי הזה כנראה נפל קורבן להטעיה מתוחכמת. היא חייבת להודיע לו. אולי הוא יוכל להרגיע את מחול השדים הזה. הבחור הגיב לה בינתיים: "אבל זה באנגלית!!!" היא מדברת כנראה עם תוכי.

תאיר גנחה ונכנסה לאתר של שאור. היא תכתוב להם את מה שגילתה. הם בטח יפרסמו תיקון.

נעימת הפתיחה של ד"ר הו מילאה את הבית. הטלפון של  אילת.

"תאיר", צעקה, "הידיים שלי עוד מלאות בצק. את יכולה לענות?"

"את כבר שעתיים עם הבצק הזה!" צעקה תאיר בחזרה, אבל הלכה לחדר של אילת. המלה "אמא" הבהבה על מסך הטלפון.

"היי, אמא של אילת", אמרה.

"זו תאיר? איפה אילת? אני צריכה להגיד לה משהו חשוב".

"היא מנסה להכין לחם", השיבה תאיר ופנתה בחזרה למטבח.

"זה בקשר לכתבה הזאת שהיא סיפרה לי עליה אתמול".

אילת עוד נאבקה בבצק, שכבר קיבל מרקם בצקי, בערך.

"אני שמה אותך על ספיקר", אמרה תאיר.

"היי, אמא", אמרה אילת תוך כדי לישה.

"לא תאמיני מה היה עכשיו במיון. הגיע ילד חולה סוכרת, שאבא שלו נבהל מהכתבה והפסיק לבדוק לו את רמות הסוכר בדם ולתת לו אינסולין. הוא התעלף".

תאיר עצרה את נשימתה לרגע.

גם אילת הפסיקה ללוש. "וואו, זה נהיה רציני".

"כולנו פה רותחים מכעס", נשמע הקול מהטלפון.

"מה עם הילד?" שאלה תאיר. "הוא בסדר?"

"הצלנו אותו, והסברנו לאבא שהכתבה לא נכונה וחסרת אחריות, אבל הוא עדיין נראה מבוהל. הוא הבין שהוא חייב לעקוב אחרי רמות הסוכר של הילד, אבל מפחד לבדוק אותו. בינתיים הילד מאושפז והעובדת הסוציאלית שם מטפלת בזה. אם האבא לא יתעשת היא תפנה אולי לרווחה".

תאיר חזרה למחשב שלה. אמא של אילת אמרה שמשרד הבריאות יפרסם את המקרה, כדי להרתיע הורים אחרים, אבל משרדים ממשלתיים פועלים לאט. מה יהיה בינתיים? היא חיכתה לתשובה משאור.

רעואלה עמדה מול הראי. הפרסום בעיתון וההיסטריה הציבורית בעקבותיו עשו את שלהם. היא הרגישה את כוח השינוי מתחיל לחזור. אסור היה לה לשקוע בשאננות בשנים האחרונות. היא הזקינה ואיבדה את כוחותיה. עכשיו, שנה אחרי שהשיבה את נעוריה, הגיע הזמן לשקם את שאר הכוחות. היא התרכזה והאריכה מעט את אפה במילימטרים ספורים. המאמץ הותיר אותה סחוטה. עוד לא. עוד כמה אנשים שיאמינו מספיק ויפעלו בהתאם וכוח הזיקית יחזור אליה.

הטלפון עם המדבקה של חרצית אדיב צלצל. על הקו היה מתי אורן.

"שלום, מר אורן", קולה של רעואלה נטף מתיקות כשענתה לו. "כבר החמאתי לך על הריאיון המשובח בטלוויזיה, נכון?"

"כן, ד"ר אדיב", אמר מתי. "אני מתקשר אליך כדי לקבל עוד מידע. קיבלנו במערכת מכתב ממישהי שמצאה בעיות קשות באחד המקורות שנתת לי. היא אמרה שהגרף שמראה את ההתאמה בין בדיקות הדם למקרי השבץ נערך בצורה מגמתית, ושהנתונים הגולמיים לא תומכים בכך. אני לא בטוח מה לענות לה".

רעואלה קיללה בליבה. היא לא חשבה שמישהו יעקוב כל כך מהר אחרי המקורות שהכינה. היא חשבה מהר. "אצטרך לבדוק את זה". אמרה. "אני חושבת שאני יודעת על איזה גרף אתה מדבר. נדמה לי שהוא הרכבה של נתונים משני מקורות. מהמאמר נשמטה ההפניה לאחד מהם, ולכן נראה כאילו אין התאמה".

"תודה, ד"ר אדיב. ידעתי שיהיה הסבר פשוט. אני לא מבין למה אנשים מנסים להכחיש מידע שנועד להציל את חייהם במקום להודות לי".

"גם אני לא מבינה", אמרה רעואלה ונאנחה. היא יצקה לאנחתה את כל תסכולה מאופיים הדווקאי של בני האדם הסכלים, הנושכים את היד המאכילה אותם עוד לפני שהספיקה להוציא את השוקולד מהכיס.

"אני אענה לה את זה. נקווה שזה ישלח אותה בחזרה לחור שהיא יצאה ממנו", אמר מתי.

"עשה את זה. אני אכתוב בינתיים לעורכי האתר ואבקש שיתקנו את ההפניות".

"תודה, דוקטור".

רעואלה התיישבה מיד מול המחשב. אין לה זמן לחפש נתונים שתוכל לעוות כדי להקנות לגרף יותר אמינות. היא תצטרך להמציא אותם, בתקווה שזה יספק את הנודניקים עד שתחזיר לעצמה מספיק מכוח הזיקית. היא הסתערה על המקלדת.

"אתם צוחקים עלי?" צעקה תאיר על המסך למראה תשובת המערכת לפנייתה. התשובה לא הייתה הגיונית. לא ייתכן שיש נתונים שיכולים לתקן את הגרף הזה. היא חיפשה בהיסטוריה של הדפדפן את המאמר עם הגרף. עכשיו באמת הופיעה בתחתיתו הפניה למקור משלים, אבל הטקסט בו נראה מרושל, ללא הניחוח המקצועי שאפיין את המקור הקודם, וטבלת הנתונים נראתה משונה. לכאורה היא אכן השלימה את הטבלה המקורית, אך היו בה נתונים סותרים. האם מתי אורן כתב את זה בעצמו כדי לכסות על טעותו?

תאיר הקלידה "מתי אורן". היא קיבלה כתבות שלו מהעבר, רובן משאור ועוד שתיים-שלוש מבלוגים ישנים. אחת מהן דיברה על צבעי מאכל במזון שמוגש בגני ילדים, אחרת על אי אכיפת תקינה בצביעה של מעברי חציה. הכתבה השלישית שבדקה הייתה מוזרה – הוא התלונן בה שהתקן לכלור במי ברז אינו גבוה מספיק כדי להרוג מזיקים ובו-זמנית קבל על כך שיש יותר מדי כלור, מה שתורם לרווחי עתק של חברות הכלור. היא זקפה את גבותיה. בכתבה הרביעית, שהתפרסמה במקומון נידח, הוא תהה אם בתרסיסים לטיהור אוויר יש חומרים משבשי תודעה. זה מספיק. היא הבינה עם מי יש לה עסק.

תאיר חזרה לרשת כדי להתייעץ עם אנשים. היו דיונים רבים על בדיקות הדם. היא בחנה את המגיבים השקולים, אלה שהתווכחו עם המבוהלים. את אלה שראתה מגיבים בהיגיון ביותר מדיון אחד היא צירפה לשיחה פרטית. כך יוכלו לדון בדברים בלי לחשוש שמתי אורן או אנשי שאור האחרים יראו אותם.

"אין שום דבר שמקשר בינינו חוץ מזה שכולנו בעד בדיקות דם", כתבה להם, "וחשבתי שאולי כדאי שנכיר אחד את השני ונתאם. מה שלומכם?"

"אני רותחת!" כתבה מישהי בשם יוליה. "אחותי בהיריון והיא לא רוצה ללכת לעשות בדיקות שהרופא נתן לה".

"חברים שלי השתגעו", כתב אלעד. "אחד מהם צריך לקבל זריקות ויטמין B12, כי שום דבר אחר לא נספג אצלו, אבל הוא לא מוכן להמשיך לקבל אותן".

תאיר כתבה, "שמעתי על ילד חולה סכרת שאושפז בבית חולים כי אבא שלו הפסיק לבדוק אותו".

"אני לא מבינה איך הם לא רואים כמה הסיפור הזה מטופש", כתבה משתתפת נוספת, רוחמה שמה. "שכן שלי צריך לעבור ניתוח חשוב והוא שוקל לבטל אותו, כי הוא הבין שכל חתך בעור הוא סכנת נפשות, אז על אחת כמה וכמה ניתוח. יש לי תואר שני בביולוגיה, ואני מנסה להסביר לו שאלה שטויות, אבל הוא מפחד. כלום לא עוזר".

"אתם יודעים מה זה מזכיר לי?" שאל ולדימיר, עוד אחד מהמשתתפים. "הסיפור ההוא עם הוויטמין C בשנה שעברה. הישראלית שאושפזה אז עם צפדינה עובדת איתי. גם שם זה היה סיפור כזה של הפחדה שיצאה משליטה".

תאיר נזכרה. זה באמת היה הזוי. "נכון", הסכימה. "אבל הפעם אני חושבת שיש מאחורי זה משהו מאורגן. אני חושבת שמישהו שיקר בכוונה והאכיל את העיתונאי האידיוט בשטויות. גיליתי שעל אחד מהמקורות לכתבה נעשתה מניפולציה מכוערת כדי שהוא יתמוך בתיאוריה. מישהו כאן משקר ביודעין".

"תשלחי לי את זה בבקשה", כתבה רוחמה.

"אני שולחת לכל מי שירצה להצטרף אלי ולעבור על כל המקורות. אני רוצה להכין הפרכה מסודרת ולהכריח את מתי אורן לפרסם תיקון".

"אני בפנים", כתב ולדימיר.

"גם אני", כתבה יוליה.

"ואני", הוסיף אלעד.

"הלו", אמרה רעואלה.

"ד"ר אדיב?" שאל קולו של מתי אורן. הוא נשמע צרוד.

"כן, מר אורן. במה אני יכולה לעזור?" שאלה רעואלה. היא עמדה מול הראי שוב וקימרה מעט את גבותיה.

"הבחורה הזו שהתלוננה קודם על הגרף", אמר מתי אורן, "היא שלחה לנו רשימת פגמים בכל המקורות של הכתבה. והיא מאיימת לשלוח אותה לכל אמצעי התקשורת אם לא אפרסם מיד תיקון ואחזור בי מהתחקיר. העורכת הורתה לי לטפל בזה. אני חייב עזרה. אני בטוח שיצרני המחטים שכרו אותה".

"אין ספק, מר אורן", אמרה רעואלה. היא הפכה את אפה קצת יותר סולד. היה כל כך טוב לשלוט שוב בצורתה החיצונית.

"אז תיפגשי איתי?"

"בוודאי. קפה ליל ירח בארלוזורוב. מכיר?"

"כן".

"עוד שעה שם, מתאים לך? תביא את כל החומר ונעבור עליו ביחד".

"תודה, ד"ר אדיב. את נהדרת".

"גם אתה", אמרה רעואלה – והתכוונה לזה.

אחרי שניתקה היא נעצה מבט מרוכז בבבואתה המשתנה ומתייפה לכבוד מתי אורן. בחדר הסמוך דיווח הרדיו על אדם שקיבל התקף לב לאחר שסירב לצנתור בעקבות הפחד מהדקירות. רעואלה שלחה נשיקה לדמותה החדשה.

תאיר נכנסה למטבח. "היית מאמינה?" שאלה.

"שהמתכון הזה פשוט דפוק? עכשיו כן", אמרה אילת בקול עגום ובהתה בלחם המכוער והאומלל שיצא מהתנור. הוא היה עקום, היו בו שקעים ובקצה אחד הוא התבקע. זה היה הניסיון השני שלה לאפות את מתכון הלחם מהעיתון, אחרי שבפעם הקודמת הבצק בכלל לא תפח.

"העיתונאי הזה! הוא כתב לי שהוא יענה לי בערב על כל הטענות אחרי שהוא ייפגש עם הרופאה ויראה לי שאני טועה", אמרה תאיר. "נתתי לו הפרכות מעולות, שמוכיחות שהוא התבסס בכתבה על שקרים גסים! הצוות שלי עשה עבודה מדהימה".

"הרופאה הזאת התראיינה בעילום שם, נכון?" שאלה אילת.

"כן".

"נסי להוציא ממנו את שמה. משהו לא נשמע לי טוב בקשר אליה".

"רעיון טוב", אמרה תאיר. היא הלכה בחזרה למחשב שלה. אם הוא לא ישביע את דעתה – וברור שזה לא יקרה – היא תשלח את ההפרכות לכל מקום אפשרי. לאידיוט הזה יש רק עוד הזדמנות אחת לצאת מזה בלי להפוך לבדיחה.

"תשאלי אותו גם אם היא זאת שנתנה להם את המתכון ללחם", קראה אחריה אילת.

מתי איתר את השולחן שלידו ישבה אישה מול כוס קפה עם קצפת. נשימתו נעתקה לרגע. היא הייתה יפהפייה. שערה היה זהוב, גלי וארוך, עיניה ירוקות וגדולות, פניה סימטריים וכמעט מפוסלים, אף סולד, עצמות לחיים גבוהות, גבות דקות ועדינות. אילו היה רואה אותה בתמונה הוא היה בטוח שהתמונה עברה ריטוש מקצועי. עם זאת היא נראתה צעירה מדי להיות רופאה מומחית. אולי היא עדיין בתחילת ההתמחות? עליו לבדוק קודם אם היא באמת הרופאה שהוא אמור לפגוש.

מתי ניגש לשולחן ואמר, "ד"ר אדיב? אני מתי אורן".

חיוך גדול וחם עלה על פניה. "שלום מתי. טוב לראות אותך!"

מתי הרגיש את לבו מתרחב נוכח חיוכה הקורן. זו היא. הוא התיישב על הכיסא שמולה.

"אני שמח שאנחנו סוף סוף נפגשים", אמר ושלף את המחשב הנייד מהתיק.

"בבקשה, קרא לי כלנית", אמרה וחייכה שוב.

"הה?" התבלבל מתי לרגע.

"סליחה, חרצית כמובן", היא צחקקה. הגומה בלחיה העמיקה והוסיפה לה חן. "כלנית היה פעם שם חיבה שלי. לפעמים אני מתבלבלת".

מתי קימט את מצחו. לא יצא לו להיתקל בהרבה אנשים שמתבלבלים בשם של עצמם, אבל הוא ידע איזה עומס אדיר יש על הרופאים בימינו. כל אחד היה מתבלבל בתנאים האלה.

"אני יכול לשאול משהו אישי?" שאל.

"בוודאי", היא אכלה מהקצפת בכפית.

"את רופאה מומחית? כי לא הייתי נותן לך יותר מ-25".

"אני נראית צעירה לגילי. גנים טובים".

"טובים מאוד", אישר מתי.

מלצר ניגש אליהם והוא הזמין חליטת תה צמחים ללא סוכר וסלט פירות.

"אז מה רצית לשאול?" שאלה חרצית. היא עפעפה לו בריסיה הגדולים והיפים.

מתי העלה את הקובץ ששלחה לו הבחורה המרגיזה. הוא הסיט את כיסאו לצד השולחן וסובב את המסך כדי ששניהם יוכלו להביט בו.

"אני רוצה לעבור איתך על כל המקורות לכתבה. אני צריך תשובות לטענות שלה", אמר. "הנה, על המאמר הראשון היא כתבה לי שהם בדקו את המקורות שמצוינים בסוף ובכלל לא כתוב בהם מה שמופיע במאמר. על המקור השני הם אמרו שעשו בו משהו שנקרא 'קטיף דובדבנים', משהו שלוקחים בו הרבה תוצאות ושולפים מהן רק את אלה שמתאימות לתיאוריה, כך שנוצר מצג שווא שלא מתאים לנתונים המלאים. על השלישי…"

"רגע, מתי! אחד אחד", אמרה חרצית. היא לגמה מעט מהקפה. "בוא נעבור על הראשון ואני אראה לך שהם לא הבינו את מה שקראו".

היא שפעה ביטחון עצמי. לא היה ספק שהיא בקיאה הרבה יותר מהבחורה החצופה.

מתי פתח את הקובץ. "הנה, היא דיברה על הפסקה הזאת, שמסבירה איך הקרישים נסחפים בווריד בעקבות פציעה, ואמרה שזה לא מוסבר בכלל במקור".

חרצית רכנה מעט לפנים, הביטה בעיון במסך וכיווצה את גבותיה.

"ובכן, אני מניחה שאם מתעקשים מאוד אפשר להבין את זה גם ככה", אמרה, "רואים שאין לה השכלה רפואית. היא לא יודעת לקרוא בין השורות של מאמרים מדעיים".

"בין השורות?" מתי פער מעט את פיו. הוא לא העלה בדעתו קודם שיכולים להיות מסרים סודיים חבויים במאמרים מדעיים!

חרצית נעצה בו מבט ארוך ורב משמעות. "כוחה של התעשייה גדול".

"יצרני המחטים!" לחש מתי. הכל הסתדר פתאום.

"בדיוק". חרצית הנמיכה את קולה והעבירה מבט זריז על בית הקפה כבודקת שלא מאזינים להם. המלצר שבא עם ההזמנה של מתי זכה למבט חשדני עד שהלך.

"לא תאמין אילו תחבולות חוקרים צריכים להפעיל כדי להוציא לאור את האמת בלי שיצטרכו לשלם על זה בפרנסתם, ואפילו בחייהם!" היא כמעט לחשה.

"עד כדי כך?"

נראה שחרצית שקלה את דבריה בשנית. "אולי אתה ספציפית תאמין. לביטחונך, עדיף שלא אספר לך". היא שתקה מעט ולבסוף משכה בכתפיה. "בוא נחזור למאמר. אראה לך איפה מסתתר המידע שאתה מחפש".

התראת דוא"ל קפצה על המסך. מתי נכנס לתיבה וראה מכתב. "זאת הנודניקית", אמר. "היא שואלת מה השם שלך ואם…" הוא כיווץ את עיניו וקרא שוב כדי לראות שאינו טועה, "ואם את שלחת לעיתון גם את המתכון של הלחם".

"לחם?" לרגע הוא הצליח לבלבל את חרצית.

"אני לא יודע על מה היא מדברת. אני יכול להפנות אותה אליך?"

"לא! אני ממש לא מעוניינת לדבר אתה. איפה היינו?"

מתי חזר לביתו מסוחרר. איזו אישה מדהימה! היה לה יופי מושלם, כמעט לא אנושי, כמו פסל של אלה. והיא גם הייתה חכמה להפליא ולימדה אותו שיעור בקריאה קפדנית של חומרים מדעיים. עכשיו היו לו כל התשובות שהיה צריך.

הוא התיישב מול המחשב, ובמשך חצי שעה ארגן את כל הדיון שלו עם חרצית למסמך מסודר שיוכל להעביר לתאיר החצופה ולעורכת.

כשנכנס לתיבת הדואר שלו ראה את המכתב של תאיר מהצהריים עדיין מחכה לו. חרצית אמרה בפירוש שהיא לא מעוניינת לדבר איתה, אבל הוא לא זכר אם היא אסרה עליו למסור את שמה.

"השם של הרופאה הוא ד"ר חרצית אדיב, והיא לא מעוניינת למסור את פרטי הקשר שלה", כתב. "כמו כן היא לא יודעת כלום על מתכון ללחם. היא נתנה לי תשובות לכל השאלות שלך. אני שולח לך סיכום מסודר של הדברים ומקווה שתפסיקי להטריד אותי ולהפריע לי להציל חיי אדם".

הוא צירף את הקובץ ושלח את הדוא"ל. אחר כך שלח מכתב נוסף לדרורית עם כל התשובות כדי שתראה שאין מה לדאוג לגבי איכות התחקיר שלו. דוא"ל חדש הופיע בתיבה. מאבי אייל, זה שנתן לו את הטיפ הראשוני לגבי התחקיר. מתי פתח אותו וקרא: "שלום, כאן שלומית אייל, אשתו של אבי, כותבת לכם מהאימייל שלו. אבי מאושפז ולא יהיה זמין בתקופה הקרובה. תודה".

זהו, זה הכל. היא שלחה כנראה את ההודעה לכל רשימת הקשר של בעלה. מתי לחץ על "השב" ושאל, "מה קרה?"

רעואלה חזרה הביתה מודאגת. דוחפת האף לא בזבזה זמן ובקרוב העולם יגלה את האמת. כשרעואלה החזירה את פניה למצבם הרגיל, הטבעי יותר, היא לא הייתה מרוצה מקצב השינויים. כוח הזיקית שלה עדיין לא חזר במלואו, והיא לא ידעה אם המזימה תחזיק מעמד די זמן.

תאיר הרגישה את דמה מבעבע כשרפרפה על המסמך ששלח לה מתי אורן. לא יתכן שהוא מאמין ברצינות במה שהוא כתב. מה זאת אומרת לכל הרוחות "מידע שנמצא בין השורות של מאמר מדעי"? עם דמיון מפותח מספיק אפשר למצוא ככה הכל, אפילו עדויות לנחיתות חייזרים במאמר על טחורים!

"אילת", צעקה, "הוא אומר שהרופאה הזו לא קשורה למתכון של הלחם. ותשאלי את אמא שלך אם היא מכירה רופאה בשם חרצית אדיב".

"חרצית? ברצינות?" צעקה אילת מהחדר שלה.

"כן, בחיי!"

עד שאילת תסיים לברר היא נכנסה לתא הפרטי ושיתפה את הצוות במידע החדש.

"אני עוברת על המסמך שלו", כתבה רוחמה מיד.

"בדקת אם יש רופאה כזו?" שאל ולדימיר.

"מה?"

"בשנה שעברה התברר שמאחורי האתר של ההפחדה מוויטמין C עמדה ד"ר מרגנית משהו. חיפשתי אותה במשרד הבריאות ולא הייתה רופאה כזאת עם רישיון בישראל. אחר כך התברר שהיא בכלל לא רופאה, ולדעתי גם לא ד"ר. את יכולה לבדוק באתר משרד הבריאות".

תאיר מצאה את רשימת הרופאים המורשים באתר וחיפשה שם את חרצית אדיב. אפס תוצאות.

"היא לא רופאה בארץ", כתבה בשיחה.

בדיוק אז נכנסה אילת לחדר עם הטלפון בידה ואמרה, "אמא שלי אומרת שאין רופאה כזאת".

"איזה עיתונאי בלאי", כתבה יוליה, "אפילו לא בדק שהמקור שלו הוא מי שהוא טוען שהוא".

"מסמך התשובות הזה לא שווה כלום", הוסיפה רוחמה.

"טוב, אני שולחת הכל לעורכת שלו ולכל כלי התקשורת הרציניים", כתבה תאיר. "חייבים לעצור את זה לפני שעוד אנשים ייפגעו".

דוא"ל חדש משלומית אייל. "אבי לקה בשבץ", כתבה. "הרופאים מתחננים כבר שנים שיעבור בדיקות של פקטורי קרישה, כי עם כל המקרים שהיו במשפחה שלו הוא בקבוצת סיכון, אבל הוא שכנע את עצמו שבדיקות דם גורמות לשבץ. אז עכשיו הוא בטיפול נמרץ אחרי שבץ שנגרם כי הוא לא נבדק. אפשר היה למנוע את זה!"

מתי ישב המום מול המסך. הוא לא שיער לעצמו שדבר כזה יקרה דווקא לאיש שכל כך נזהר. זו בוודאי תוצאה של הנזק שגרמו לו כל הדקירות והפציעות שספג בילדותו. הוא עמד להתקשר לחרצית, אך ברגע שהניח את ידו על הטלפון המכשיר צלצל – דרורית. כל כך מאוחר בלילה?

"מתי", אמרה דרורית בקול חמור ומבשר רעות. "קיבלתי כרגע מסמך ארוך שמפרק את התחקיר שלך לגורמים ומראה שהוא שטויות במיץ!"

"היא שלחה לך את זה בכל זאת?" זעם מתי. "היא פנתה אלי עם זה וישבתי היום עם ד"ר אדיב וענינו לה על הכל".

דרורית הרימה את קולה, "אין רופאה בשם חרצית אדיב בישראל!" היא כמעט צעקה. "יכול להיות שהיא משתמשת בשם בדוי?"

"זה ייתכן", אמר מתי. הוא נזכר בבלבול שהיה לחרצית בקשר לשמה. "אולי היא חוששת מהכוח של תעשיית המחטים".

הוא לא היה בטוח אם הצליל ששמע באפרכסת היה אנקה זועמת או נשיפת רצח חתולית.

"אני צריכה להגן על המוניטין של העיתון", אמרה דרורית. קולה היה חד וחנוק מעט. "יש שתי אפשרויות. או שאתה עורך איתה ריאיון בשמה המלא והנכון, כולל מקום הלימודים שלה ומקום העבודה שלה, ואתה מוודא כל פרט ביוגרפי שהיא מוסרת כדי שהאחריות תהיה עליה, או שאני מפרסמת תיקון והתנצלות ואתה לא תכתוב יותר בשבילי לעולם. מה אתה בוחר?"

"אה…" מתי כמעט נחנק, "אני…" הוא השתעל, "אני אדבר איתה ואני מקווה שהיא תסכים. בכל זאת… התעשייה חזקה…"

"מספיק כבר עם התעשייה הזאת!" צעקה דרורית. "אני לא מוכנה לשידור חוזר של סיפור הכלור! אני צריכה עובדות! שאפשר לאמת! אתה מבין?"

"כן, אני…"

שקט על הקו. דרורית ניתקה.

רעואלה התאמנה שוב על שינוי פניה. התהליך היה אטי ומייגע. כשהייתה בשיאה התנועה הייתה חלקה וזורמת. היא עדיין לא שם. עוד חולה סוכרת שיתמוטט בגללה, אולי מישהי עם חיידק טורף שתסרב להיבדק, אישה בהיריון שתפיל מתוך פחד מהמחט, רק עוד קורבנות בודדים וכוח הזיקית ישוב במלואו.

הטלפון צלצל. מתי אורן. "חרצית, אני זקוק לעזרה", אמר. קולו היה לחוץ וסדוק.

"מה אני יכולה לעשות למענך?"

"אה, קצת לא נעים לי", הוא התפתל, "אבל אני חייב לשאול… חרצית אדיב זה השם האמיתי שלך?"

רעואלה שתקה. הדממה נמשכה זמן מה עד שמתי הוסיף, "העורכת שלי בדקה, ואין רופאה בשם הזה בישראל".

רעואלה צחקה צחוק קטן. "ברור שלא", אמרה. "באמת חשבת שקוראים לי חרצית?"

"זה שם מקסים בעיני", אמר מתי. "יפה כמעט כמוך".

רעואלה פרצה הפעם בצחוק אמיתי, מתגלגל, לא מתוכנן. אילו היה רואה אותה עכשיו הוא היה משנה את דעתו. פיה היה גדול מדי, אפה שטוח, ועיניה קטנות ולא באותו הגובה.

"התכוונתי להחמיא", קולו של מתי נשמע נבוך כמו של נער מתבגר.

רעואלה כבשה בקושי את צחוקה. "זה מאוד חביב מצדך", אמרה. "רצית עוד משהו?"

"כן. הנודניקית לא השתכנעה מהתשובות ושלחה הכל לעורכת שלי. עכשיו העורכת נבהלה והיא הורתה לי לערוך איתך ריאיון בשמך המלא, עם פרטים ביוגרפיים מלאים".

"שמי האמיתי?" רעואלה דמיינה את עצמה מתראיינת כד"ר רעואלה בדאי, מומחית בלהטוטי מחשבה. לא, הוא בוודאי לא מתכוון לזה. שלא לדבר על העורכת שלו.

"כן. היא אמרה שהיא צריכה עובדות שאפשר לאמת, או שהיא מפרסמת תיקון ומפטרת אותי".

רעואלה איזנה את גובה עיניה וחשבה במהירות. המזימה טרם הושלמה. המטרה לא הושגה במלואה. היא יכולה להתחזות לרופאה קיימת, לשנות את תווי פניה ולהתראיין בשמה. עד שהרופאה תשמע על כך אולי יהיו מספיק קורבנות כדי לייצב את כוח הזיקית שלה. מצד שני, העורכת של מתי בוודאי תיזהר עכשיו ותנסה לאמת את הדברים לפני הפרסום. היא עלולה לדרוש מסמכים מזהים ולהתקשר לעמיתים של הרופאה כדי לברר מה דעתם. היא לא יכולה להסתכן, לא לפני שתטשטש את כל העקבות המובילים אליה.

"לא, מתי. תצטרך להסתדר לבד", אמרה לבסוף.

"בבקשה, חרצית, זו הזדמנות לעורר מודעות. להציל אנשים! את רופאה!"

"יצרני המחטים כבר איימו עלי בעבר", אמרה רעואלה.

"אז בואי נחשוף אותם ביחד!" אמר מתי, שש אלי קרב. "נפרסם את הריאיון ונתפוס אותם כשינקטו בפעולה! ההתמחות שלי היא חשיפת האנשים שמאחורי הקלעים".

רעואלה פרצה בצחוק שוב. הבחור היה משעשע אפילו יותר משחשבה קודם. הוא ממש מאמין שהוא מומחה בחשיפות, ובכל זאת מסרב להבין שמשקרים לו גם כשהקרצייה שמה לו את הראיות מתחת לאף. אילו זה היה תלוי רק בו היא הייתה יכולה למשוך את המזימה עוד קצת. מילא. לפחות היא תיהנה מהתגובה שלו עכשיו. המזימה ממילא הייתה אבודה.

"ההתמחות שלך?" שאלה. קולה נשטף לעג. "מתי, אתה עיתונאי גרוע שמתמחה בהעתקה של חומרים שאחרים כתבו בלי לבדוק את העובדות".

"מה?!" רטט ענוג עבר בה לשמע ההפתעה והעלבון בקולו.

"אכלת את כל מה שנתתי לך בלי לנסות לחשוב אם זה הגיוני בכלל. עשית לי שירות נהדר".

"אני לא מבין מה את אומרת".

"אני אומרת ששיקרתי לך, מתי. בדיקות דם לא גורמות לשבץ".

היא חיכתה לתגובתו. הוא יכעס? יבכה? היא לא ציפתה שיגיד, "בטח שכן. זה מה שקרה עכשיו לאבי אייל".

ברגע האחרון רעואלה נזכרה שזה היה הבחור שנתן לה את הרעיון למזימה וקישר אותה עם מתי אורן מלכתחילה.

"באמת? מתי?" שאלה.

"בימים האחרונים. הוא מאושפז. זה בגלל כל הבדיקות שעשה כשהיה צעיר".

איזה פספוס. אילו זה היה קורה לו בעקבות המזימה שלה היא כבר הייתה משיגה את מבוקשה, אבל השבץ שלו היה מתוצרת עצמית לחלוטין. הוא דחף לשם את עצמו בלי קשר אליה.

"לא, מתי, זה קרה כי האידיוט לא עבר בדיקות".

"לא, אני למדתי היטב את המקורות שלך-"

רעואלה קטעה אותו בגיחוך, "אני כתבתי בעצמי את כל החומרים שהסתמכת עליהם ב… תחקיר שלך. אני מספרת לך את זה כי העניין נחשף ואין לי כבר טעם להמשיך להעמיד פנים שאני רופאה. אילו היית עיתונאי רציני היית עולה על זה בעצמך".

"אני לא מאמין", לחש מתי. "הם מאיימים עליך".

דווקא כשהיא אומרת לו את האמת הוא מחליט לפקפק? זה כבר לא היה מהנה.

רעואלה הניחה לנימה מאיימת לחלחל לקולה, "אף אחד לא מאיים עלי, יקירי!"

"אז למה את מדברת ככה?" שאל מתי. "מצאתי בך שותפה לדרך, לאמת, ועכשיו את מתכחשת לה. זה לא יכול להיות. מישהו משפיע עליך –"

רעואלה הביטה במכשיר בתיעוב. הוא היה אמור להתייסר, לא להמציא תיאוריית אופל חדשה משל עצמו. היא ניתקה את השיחה ושלפה את הסוללה מהמכשיר. זה היה סופה של חרצית אדיב. היא עשתה את תפקידה והגיע זמנה ללכת. כנראה זה גם סוף דרכו של מתי אורן כעיתונאי סוג ד'. כמה חבל שהפלתו לא נובעת ישירות מהמזימה ולכן לא תועיל לכוח הזיקית שלה.

רעואלה תיקנה את פניה המעוותים וניסתה לחשוב על מזימה חדשה קצרה להשלמת החסר. אילו רק דוחפת האף הייתה מתעכבת קצת יותר עוד כמה אנשים היו נפגעים ורעואלה הייתה מחזירה לעצמה את כוח הזיקית שלה במלואו.

"ניצחון!" קראה תאיר.

כולם הרימו את גביעי המשקה שלהם. הצוות הקטן שהקימה התקבץ במסעדה. סוף סוף היא ראתה את חבריה החדשים פנים אל פנים.

"לחיי האמת", אמרה רוחמה. סביב השולחן ישבו גם ולאדי, אלעד, יוליה ואילת. במרכז היה פתוח הגיליון האחרון של המגזין שאור, שתאיר קיבלה הביתה במתנה עם שליח, ובו כתבת התיקון על בדיקות הדם, עם הסבר ביולוגי מדויק ששלחה להם רוחמה על מנגנון הקרישה וההתנצלות של המערכת על ההטעיה שבוצעה בידי נוכלת.

כולם שתו לחיים. רוחמה מילאה שוב את הכוסות.

"תאיר", אמרה אילת, "הראית להם את המיילים ממתי אורן?"

"הוא שלח לך מייל?" שאלה יוליה.

"כן", אמרה תאיר. היא שלפה את הטלפון שלה, פתחה את הדוא"ל והקריאה, "העיפו אותי מהעיתון והעורכת אמרה שהיא תדאג שאף אחד לא ייתן לי לכתוב יותר על נושאים מסובכים יותר מרכילות. אני מקווה שאת מרוצה".

עיניו של אלעד התרחבו. הוא חייך חיוך רחב ואמר, "אמרת לו שכן, נכון? שאת מאוד מרוצה".

"התעלמתי ממנו", אמרה תאיר. "ואז הוא כתב לי עוד מייל ואמר שזה יישב לי על המצפון, הנזק שייגרם לכל האנשים שיעשו עכשיו בדיקות דם".

"הוא עדיין מאמין בשטות הזאת?" שאל ולאדי.

"כן. אבל אתם יודעים מה?" אמרה תאיר, "לא אכפת לי! כל עוד הוא לא משכנע אנשים תמימים, שלא יעשה בדיקות דם! שיהיה לו בהצלחה".

כולם השיקו את הכוסות ושתו.

רעואלה שקעה בתכנון המזימה החדשה. עליה למהר כדי שמה שכבר השיגה לא יתפוגג. עדיין היה שיפור קטן אך מתמיד, בגלל כל מיני אנשים שכבר נגרם להם נזק, או שלא ראו את התיקון. כוחה עוד גדל, אבל לאט מדי, מעט מדי. היה חבל כל כך להשקיע את כל העבודה הזו בשביל המעט שעוד היה חסר לה. שוב לבנות מקורות, למצוא סוכן, לשכנע אותו שהיא יודעת על מה היא מדברת, לקוות שלא יטרפדו את זה בזמן.

לאחר שלושה ימים של עבודה מאומצת היא נשענה לאחור, התמתחה והרגישה משהו שונה. הייתכן? היא מיהרה אל הראי. פניה השקיפו עליה, פניה הרגילים, צעירים עדיין אחרי המזימה המוצלחת כל כך של השנה שעברה. רעואלה עיבתה מעט את שפתיה, מתחה מעט את גבותיה, הרחיבה את אפה. השינויים זרמו, חלקים וקלים. בבואתה השתנתה כמעט ללא מאמץ. היא עשתה את זה! היא הצליחה!

יחד עם האושר ניצתה בה הסקרנות. עוד קורבן של המזימה הקודמת הצטרף לרשימה. מה קרה? רעואלה חזרה למחשב וחיפשה ידיעות שיוכלו להסביר את השיפור המהיר. לבסוף, בידיעה קטנה באתר חדשות זניח היא מצאה כתבה על מטפל שעסק בדיקור סיני והוכרז פושט רגל.

"זה בגלל בהלת בדיקות הדם", הסביר לכתב. "המצב  הכלכלי שלי לא היה טוב עוד קודם, אבל אנשים באו לקליניקה והיה נראה שהמצב משתפר, אבל אז התפרסמה הכתבה הארורה והקליניקה התרוקנה. אנשים פחדו להידקר. התחננתי שיבואו, אמרתי להם שהמחטים אפילו לא חודרות לכלי הדם, אבל כלום לא עזר. ואני לא הצלחתי לעמוד בתשלומים…"

רעואלה פרצה בצחוק עליז. על תפנית כזאת היא אפילו לא חלמה. היא הלכה למטבח ושלפה מהארון בקבוק שמפניה. כוח הזיקית חזר במלואו ויישאר איתה לכמה שנים. רעואלה פתחה את הבקבוק והרימה כוסית לחייו של מתי אורן, לחיי הבדיות!

קצת עובדות לא בדויות

• אין שום קשר בין בדיקות דם לשבץ.
• הסיבה שבגללה עברו להשתמש במחטים חד-פעמיות היא כדי למנוע זיהומים והעברה של מחלות מאדם לאדם.
• חולי סוכרת חייבים לבדוק את רמות הסוכר בדם שלהם באופן שגרתי, אחרת הם עלולים להגיע במהירות למצבים מסכני חיים.
• לאנשים בקבוצת סיכון לשבץ חשוב להיות במעקב רפואי ולקבל טיפול מתאים בנוגדי קרישה בהתאם לגורמי הסיכון שלהם.
• הגרף בסיפור מתבסס על גרף אמיתי שעבר מניפולציה דומה כדי לייצר מצג שווא שרחוק מאוד מהמציאות. הגרף הזה עדיין משותף מדי פעם ברשת.
• קל מאוד לשקר עם סטטיסטיקה שמתבססת על נתוני אמת.
• לא כל מה שכתוב בעיתון הוא נכון, אפילו אם הכתב מאמין במידע בכנות.
• לא כל מידע מחו"ל הוא נכון. אפילו אם הוא באנגלית.
• לא כל מתכון ללחם יוצא כמו בעיתון.
• לא כל מי שטוען שהוא רופא הוא באמת רופא.
• יש שקרנים בעולם.

לסיפור ההמשך: חוכמת ההמונים