הקש אנטר להוצאה להורג

הגירוש מגן העדן

 מי שהיה המטרה החדשה שלי אולי לבש חליפת ארמני וזוג משקפי שמש יקרים להפליא, אבל הוא בפירוש לא הרגיש בנוח איתם. אני לא יודע איך הרחתי את זה, אבל הדברים האלה קלים לי.

נראה לי שזה היה כי הוא הזכיר לי את היחפנים מבוורלי הילס. אולי זה היה רק כי תמיד לא היה לי נוח והרגשתי קרבה לאנשים כאלה.

לא משנה אם הוא היה מתעשר חדש או לא, הוא סקר אותי במבט של "מי אתה לעזאזל" שהייתי חייב להתפעל ממנו. הוא לא היה חמוש וכולי. הוא המשיך עם המבט הזה עד שהוצאתי את שקית הזבל והנחתי אותה על השולחן.

"איזה חרא", אמר בקול כנוע. "איזה חרא".

נופפתי באקדח מולו. "שב". זרקתי אליו את סרט ההדבקה. "תקשור את עצמך לכיסא הזה. הוא נראה נוח".

אחרי שהדביק את רגליו ואחד מפרקי ידיו אל הכיסא, התקרבתי אליו וטיפלתי בפרק היד השנייה, ואז עצרתי לרגע ליהנות מהסביבה.

"כמה עלה החדר הזה?" שאלתי. פתחתי את דלתות ההסטה ויצאתי למרפסת. במרחק נצץ בשמש קו האופק הכסוף של מיאמי.

כמה קומות של מרפסות נערמו מתחתיי. אחריהן היה גופה העצום של ספינת התענוגות המשתפל אל עבר המים הכהים.

"הוא… חמש מאות ללילה".

"נראה שהוא שווה כל אגורה", אמרתי לו וחזרתי פנימה. ואז נענעתי בראשי. "ששת אלפים אנשים נופשים על הדבר הזה? העיירה ליד המקום שגדלתי בו הייתה קטנה יותר. הייתה לי פעם חברה שרצתה לעלות על אחת מהן, אבל אני קראתי כתבה על מגפת שפעת שהתפרצה על ספינה כזאת. ניסיתי להתרחק מהן מאז.

ישבתי על הספה ופתחתי את הערכה הנגללת שלי.

"אתה הולך להרוג אותי?"

הנהנתי. "אני מצטער מאוד, מר טיל, אבל אין לי ברירה. אבל אל תדאג, אני לא מתכוון לירות בך. יש לי פתרון פחות כואב. אני לא סדיסט. שיניתי את דרכיי עם הזמן".

הוא התחיל לבכות כששלפתי את המזרק.

"למה?" שאל. עיניו היו גדולות ומלאות דמעות.

נו. זה נהיה יותר ויותר קשה לאחרונה.

פעם רוב המטרות שלי היו בריונים קשוחים. מאפיונרים רוסים מכוסים כולם בערבוביה של קעקועים. בג'וב האחרון שלי, הרגתי סרסור סיני שהחזיק במרתף חנון שכתב תוכנות.

אנשים כמו הסרסור הזה הם חיילים. הם חיו באלימות ומתו באלימות.

כשכיוונתי אקדח לרקה של איזה בן זונה קשוח שהיה מוכן להרוג אותי ברגע שאעשה טעות, לא הרגשתי שמשהו בזה לא בסדר.

אבל כששקלתי לנסות להרוג את המתכנת, עוד לא בן עשרים, שעדיין החזיק ביד קרטון אוכל סיני ומקלות אכילה ועם עיני איילה מבוהלת לפני שיורים בה, זה כבר כן זעזע אותי. כיוונתי על החנון, ואז סילקתי את האקדח ואמרתי לו לרוץ.

הוא היה בעצם כמעט ילד, ואני לא יורה בילדים.

והפרחח הקטן הזה מולי היה רק בקושי יותר מאיים מהחנון ההוא.

אז בחזרה לשאלה: למה?

"מפני ששילמו לי לעשות את זה, בחור", הסברתי, והצבעתי על שקית הזבל. "ואל תעבוד עלי. אתה יודע למה. זה כאן בשקית המחורבנת הזאת".

הוא בלע נזלת ודמעות ומשך באף. "דואר זבל".

שנינו הסתכלנו על השקית הכחולה. "דואר זבל", אישרתי.

"אבל למה אתה צריך להרוג אותי?" הוא שאל.

טוב. זאת הייתה השאלה. "אני – "

הראש של הזבלן נזרק אחורה כשהמוח שלו התפוצץ וניתז מתוך הגולגולת שלו.

הסתובבתי ויריתי, ואז צללתי לחפש מחסה. נעמדתי מחדש באקדח שלוף על המרפסת שעליה הייתי לא מזמן. נו, תכף תפרוץ מהומה רצינית.

צל זינק מהמרפסת אל המרפסת הבאה.

רצתי החוצה וראיתי בזווית העין ג'ינס וחולצת פולו שחורה. תחפושת של בגד עסקי נינוח, המקבילה לחליפת ההסוואה הצבאית בסביבה התיירותית. יריתי לבן זונה ברגל והוא התמוטט בצרחות ובגניחות.

שני נוסעים שכבר הספיקו להישרף בשמש רעדו בפינת המרפסת שלהם והסתכלו באימה בגבר המקורקע.

"היי אתה", אמרתי לפצוע אחרי שעברתי אל המרפסת. "אם אתה זז, אני מפצפץ אותך".

הבחור היה מרוכז יותר בכל מקרה בלחזיק את הירך שלו ולגנוח. לקחתי את האקדח שלו והעפתי אותו מהסיפון.

חובבן.

אבל אפילו למתחילים יכול להיות מזל.

לבחור החדש היו זיפים של שלושה ימים ופנים כחושות. כמה קעקועים ליד הכתף. הוא שירת, ואז עבד כ"יועץ", אבל לא היה טיפוס של השירות החשאי. יותר הזכיר טוראי עם אשליות גדלות. אולי טיפוס עם אהבה סודית לאקדחים.

הכרתי מספיק כאלה בבית.

אני מוכן להמר על כל מה שיקר לי שהוא ניסה להתקבל לכוחות המיוחדים אבל נכשל בכל מיני מבחנים. פסיכולוגיים או רמת משכל.

רמת משכל.

"תקווה שאין כרישים", אמרתי לו.

"מה?"

הרמתי אותו על הכתף בסחיבת פצוע ועליתי על המעקה. פניתי לתיירים. "גבירתי, אדוני, סליחה על ההפרעה".

וקפצתי.

אישה אלמונית שהשיטה את סירת המנוע משתה אותנו מהמים. היא חבשה פאה והייתה לה מסכת פלסטיק שעיוותה את תווי הפנים שלה.

אין ספק שגם הסירה לא הייתה שלה.

הציעו לה את הג'וב הזה באקראי, באינטרנט, כי היא ידעה להשיט סירה, ובחודשים האחרונים היא עשתה עבודות אקראיות בעיר.

הסירה נשארה שם כחלק מעסקת בעלות משותפת, ואמרו למשתמש האחרון לעגון במקום מסוים כשיסיים איתה.

הדברים האלה הסתדרו בשבילי כל הזמן.

למה?

לא יכולתי לענות על זה בכנות, לא יותר משיכולתי להסביר את זה לזבלן המסכן ששכב מת בתא השינה בספינת התענוגות.

אם הייתי טיפוס דתי הייתי מאמין שהאינטרנט משחק בעולם כמו אלוהים, ומארגן את הדברים האלה כדי להכות את האידיוטים של עולם האינטרנט.

אבל אני לא טיפוס כזה.

וחוץ מזה, זה לא ששלחו אותי להרוג את השטנים האמיתיים של האינטרנט – טרולים בפורומים ודומיהם. זה באמת יהיה צדק תנכי. לא, כרגע אלה רק הזבלנים.

אז מה שלא יהיה אלוהי האינטרנט הזה, המטרות שלו מוגבלות.

תמיד הבטחתי לעצמי שאחפור עמוק יותר ואנסה לגלות, אבל עד עכשיו לא רציתי. למה להרוס דבר טוב?

מימטיקה חזקה

"תתעורר, אידיוט".

אדון בחור-חדש-עם-פצע-ירייה התנער והסתכל סביבו מתוך טשטוש. סביר להניח שהוא זכר רק בקושי איך גררו אותו, חסמו לו את הפה, עילפו אותו, עילפו אותו שוב אחרי שהתעורר בתא המטען של מכונית, ובסוף מילאו לו כאן את הפרצוף במים.

ברוך הבא לאיזה חדר במלון מחורבן ליד שדה תעופה נידח אי שם באזור מיאמי.

שפכתי עליו את שאר המים הקרים והקרח, והוא ירק הכול במהירות ותפס ריכוז מושלם.

"תקשיב", הסברתי לו וכרעתי מולו. "בדרך כלל אני עושה את הדברים האלה. משלמים לי סכום מסוים. ויש דברים מסוימים שאני עושה כדי להצדיק אותו לו. אני צריך לספק צילום של המעשה, עם שקית דואר הזבל בצילום. ברגע שאני מעלה את ההוכחה להרג אני מקבל הוראות הגעה לכספת. ככה זה עובד. אז השאלה שלי עכשיו היא מה יקרה לכסף שלי?"

"אני…" הוא שכח מה הוא רוצה להגיד. "רגע, אתה איש הזבל? זה אתה?"

הזזתי את האקדח שהיה ביד שלי, מספיק כדי להחזיר את תשומת הלב שלו למה שחשוב. הוא החוויר. "תראה, קיבלתי אותו ג'וב. רק בלי צילום ובלי שקית דואר זבל. רק אמרו לי לטפל בבחור ההוא. לא ידעתי שאתה תהיה שם. אני יודע שזבלנים הם הקטע שלך, ראיתי את הסרטונים של ההריגות שהעלית, האינטרנט מלא בהם. נשבע לך שלא ידעתי".

הוא נשבע עוד קצת והבטיח לי שזה כל מה שהוא ידע.

אבל מאה אלף דולר שבורחים לך הם ממש המון שטרות.

נתתי לו כמה דקות להתרשם מחומרת המצב, ועל הדרך הוא נידב עוד כמה פרטים על המעסיקים שלו.

"יש לי חוזה עם גִ'ינְסֶק", הוא ייבב. הם "דוחפים גלולה חדשה לזקפה והיא לא מתרוממת כי כנראה הזבלנים מעודדים את המודעוּת למותג המתחרה. קיבלתי את ההזמנה בדואר מוצפן, למחוק את הבחור הזה".

מה שהיה מוזר. בדרך כלל התאגידים לא נכנסו למים ולכלכו את הידיים בעצמם. ברור שהחברות הרוויחו בעקיפין כסף מדואר הזבל. זה עבד. הזבלנים מכרו גלולות. כל מה שנדרש זה מפגר מטומטם אחד ממיליון שייכנס ויקנה, ובשורה התחתונה לחברה לא אכפת מי המוכרים שלה.

אבל עם שיעורי הקלקה וקנייה של פחות מאחד למיליון, חברות התרופות לא התעסקו יותר מדי עם החלק הזה, גם אם הן היו המרוויחות האמיתיות בסופו של דבר. ומי שזה לא היה ששכר אותי התענג על העלאת הסרטונים שצילמתי עם ההריגות שבכולן נמצאת שקית דואר הזבל. הפעם זה היה משהו אחר.

בנוסף, שילמו לי להרוג את הזבלנים שהשתלטו על מחשבים בעזרת וירוסי תולעת חבויים בדואר, כדי לבנות רשתות של מחשבים זומביים. לכן אף פעם לא חשבתי שהכוח המסתורי שמעסיק אותי הוא חברת תרופות. פשוט נהניתי מתהילת האלמוניות המחתרתית החולנית. הכיסוי "מתנקש הזבל" שנתנה לי התקשורת. האינטרנט המחתרתי החולני שלי.

"בחיים לא הייתי עושה את זה אם הייתי יודע שזה אתה, אחי", אמר המתנקש החובבן. "אני מעריץ גדול שלך!"

ברור. מי לא?

אבל עכשיו כבר הסתקרנתי לדעת מי שוכר אותי. קבוצה גדולה מאוד של פורצי מחשבים? זבלנים אחרים? לפעמים תהיתי לעצמי אם האינטרנט קם לתחייה, כמו בסרט ההוא מכסח הדשא. או שאולי הסי-איי-איי נתנו לי פקודות.

זה לא שינה לי במיוחד, אבל עכשיו הייתי חייב לדעת.

פקיד סיני מאשר חלב מורעל ומוציאים אותו להורג. אנשים מעמידים פנים שהם המומים, ואז מתוודים שהם היו רוצים שכשאנשים מחפפים ולכן מסכנים אותם "יטפלו" בהם, כדי לשלוח מסר דומה.

לכן התבדחתי תמיד עם עצמי ש"אל האינטרנט" הקולקטיבי הוא זה שהחליט להעסיק אותי: להרוג זבלנים. כדי לצאת במסע נקמה בשם האינטרנט. דמיינתי לעצמי תמיד צבא מיקור-המונים של מקליקים שמחליט לעסוק בפריצות כובע-לבן ומשתמש בי.

אבל עכשיו התחלתי לפקפק בזה, והחלטתי לרדת לשורש העניין.

"זה כבר קרה לך פעם?" האיש שאל.

בזמן שניסיתי להחליט אם להרוג אותו או לענות לו, שמעתי את הצעדים על האדמה מחוץ לדלת.

"לעזאזל".

כעבור שנייה הדלת התפוצצה לשבבים וצוות לוחמה בטרור נהר מבעד לדלת בהתפרצות של צבע כחול כהה.

אני כבר הייתי מחוץ לחלון האחורי, נפלתי מגובה של שלוש קומות ופגעתי במזרן שהונח בתוך מכל האשפה הגדול במיוחד, ששילמתי כדי שיגלגלו אותו לשם, ואז דרך החלון לתוך חדר בקומת הקרקע, לפני שמישהו הצליח להבין מימינו או משמאלו.

כל הדלתות בין החדרים בקומת הקרקע כבר היו פתוחות. פילסתי את דרכי בעזרתן. יצאתי מחלון השירותים לסמטה ומשם לחניון סמוך.

קלטתי כמה טריקים מתמיכת ההמונים שקיבלו ההתנקשויות שלי.

בדרך כלל מתקשרים אלי מקו בלתי מזוהה. מחשב מקריא לי את ההודעה בקול שנשמע כמו אזהרות מזג האוויר האוטומטיות.

בשיחה הזאת היו ההוראות שלי.

התמיכה במשימות שלי תמיד ניתנה לי על ידי המון אנשים שאין ביניהם קשר, שאף פעם לא היו מעלים על דעתם שהם עוזרים לפשיעה. פעם היו קוראים לאנשים האלה היו נקראים "שותפים לפשע" זה או אחר.

עכשיו הם סתם מישהו שמשחק במשחק מקוון של חפש את המטמון שהמעסיק שלי פרץ אליו. או מישהו שמשחק משחק תפקידים בלייב אקשן דרך אפליקציית מציאות רבודה שיצרו אנשים מפוקפקים, שגם מאחוריהם עומד המעסיק שלי.

בימינו, חצי מהאנשים שמריצים בוט-נטים חושבים שהם מוצאים תרופה לסרטן.

עד שהמשימה מגיעה אלי מהגוף האלמוני באמצעות חוכמת ההמונים, היא כבר הופכת בלתי מוסרית בעליל.

אבל זה מעולם לא הטריד אותי במיוחד.

התחבאתי באחד מבתי המבטחים, קרוואן בקהילת גמלאים ליד בוקה רטון.

וחיכיתי.

וחיכיתי.

סיפרתי לשכנים הגמלאים החטטנים שלי שאני נכד של מישהו. אורח מג'ורג'יה.

וחיכיתי עוד קצת.

אבל אחרי שבועיים של בהייה בעצי דקל ובאנשים שמשחקים שאפלבורד, התברר לי שמשהו השתנה.

הישות המסתורית בצד השני שהשתמשה בשירותיי הייתה צריכה כבר ליצור איתי קשר בשלב זה.

משהו השתבש.

הייתה לי תחושת בטן עמומה שאמרה לי שבשלב הזה כבר היו אמורים לתפוס אותי.

ואיפשהו בבטן, הבנתי שלא יהיו יותר "משימות".

אכזבתי את אל האינטרנט בזה ששחררתי את הפורץ הצעיר והרגתי רק את הבריון, ובמשימה שלי על ספינת השעשועים הייתי אמור להיתפס.

אם ככה, עכשיו אני ניצוד.

לא הייתי גאון מחשבים, אבל חשבתי שאם אקדיש זמן מה ללימוד על ג'ינסק מאחד האזורים המפוקפקים של האינטרנט, זו תהיה הדרך הנכונה להתחיל להבין לאילו צרות נכנסתי. ביליתי שעות ארוכות ומאוחרות של הלילה בהקלקות, לבוש בתחתוני הבוקסר שלי. השארתי כמה שאלות, פזורות במקומות הנכונים, והלכתי לישון.

למחרת בבוקר צוות הלחימה בטרור העיר אותי אחרי שפרצו בבעיטות את הדלת, החלון וחלק ניכר מהקיר.

"בוקר טוב", אמר סמל חמוץ-פנים עם שפם בלונדיני מלוכלך. "לא תפסנו אותך במלון. בטח יצאת לטייל".

מסננים ממש חכמים

"שלום", אמר האיש שחשבתי שהוא עורך דין, לפי החליפה ומראה האני-בן-אדם-יותר-מוצלח-ממך שלו. אני מוכן להתערב שהוא אוהב מותגים. מותגים מכל הסוגים. בטח הוא הגדיר את חייו לפיהם.

"אתה עורך דין?" שאלתי.

הוא חייך. "לא. אינטרפול. אני האומלל שעקב אחריך בכל העולם, מר מייהו. קוראים לי דרק איבס".

"אתה נשמע אמריקאי".

"חמש שנים באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, שש שנים עם האינטרפול בחוף המזרחי".

היה לו טאבלט שהוא הניח על השולחן בינינו. אחרי כמה רגעים של שתיקה אדישה, הוא התחיל לעלעל במסמכים.

איש החליפה מהאינטרפול לא שיקר. הכל היה שם.

והוא ידע את שמי, שזה משהו שאל האינטרנט הבטיח שכמעט אין סיכוי שהם יגלו.

"האהוב עלי היה מרוקו", הוא אמר. "בטח נהנית מזה, מלטוס בכל העולם. הידרדרת לפשע באוהיו, נכון? ואז אלבמה? רוב התיק שלך עוסק בהפחדות קטנות, עד לפני חמש שנים. שמת לב לאחרונה שהמטרות שלך השתנו?"

התבוננתי בו.

הוא המשיך. "עכשיו אתה רודף אחרי פושעי צווארון לבן. זה היה השלב שבו התחלתי לקבל את המשאבים ואת שיתוף הפעולה שהייתי צריך כדי להגיע אליך. אבל אפילו בשלב הזה, אני לא חושב שהייתי יכול להצליח אלמלא המעסיק שלך הסגיר אותך".

הדם שלי הפך לקרח.

נרכנתי קדימה. "אני יודע שהמצב שלי כאן לא טוב. ניהלתי חיים מסוכנים ולא מוסריים, אני מקבל את זה. ואם מה שאתה אומר זאת האמת אז אני רוצה מאוד לעבוד בשבילכם, ולשתף פעולה בכל דרך שאוכל. אני יודע שזאת לא טקטיקה טובה במשא ומתן, אבל בוא נשים את הקלפים על השולחן".

האיש בחליפה חייך. "על השולחן, אם כן. אתה משתמש בדואר אלקטרוני, מר מייהו?"

"מי לא?"

"אתה משתמש במסננים חכמים, שלומדים אותך תוך כדי שימוש?"

"כן".

"טוב, אז בעיקרון זה המעסיק שלך".

לפי איבס, אפשר לתמצת את זה ככה:

בעיקרון המסננים למדו יותר מדי. תיבת הדואר הפרטית לא הצליחה להתמודד עם כל החרא שזרקו עליך הזבלנים, אז המסנן החכם נאלץ להפוך חכם יותר. חנונים במעבדות התחילו לייצר מערכות ייעודיות נגד דואר זבל, שקראו את התכתובת וקיבלו החלטה. המערכת ישבה על שרת חיצוני למחשב האישי ונבנתה על מחשבי על. או משהו כזה.

ואז דואר הזבל היה צריך להפוך חכם מספיק כדי לעבוד על תוכנת דואר הזבל הזאת.

אישית, אני לא ממש מאמין בכל העניין הזה עם האבולוציה, ובטח שאני לא מדען, כן? אבל מתברר שלפני כמה שנים המסננים האלה נהיו יותר ויותר חכמים, עד לשלב שיכולת לדבר במייל עם אחד מהם בלי לדעת שהוא תוכנה.

מעורר מחשבות, הא?

התאגידים האלה בנו את המסננים האלה על מגה-שרתים, ואז התחילו להשתמש בתוכנה חכמה כדי לחזות רמות מלאי, ולסרוק את שוק המניות וכולי. והכל נהיה יותר ויותר חכם עד ש… טוב, היא אולי לא פיתחה אינטליגנציה אבל בהחלט ידעה לעשות דברים.

עכשיו תתירו לתוכנה הזאת את הרסן ותנו לה לפתור בעיות של החברה, לא רק דואר זבל, אלא גם בעיות לוגיסטיות, ותנו לה אוטונומיה, ופתאום אתם מקבלים את הדברים האלה שפועלים כמו מוח, נותנים פקודות כמו מוח, אבל הם לגמרי לא בני אדם.

ואז התברר שחלק מהם עושים דברים כמו לגלות איך להזמין מתנקשים במטרה לפגוע במפיצי דואר הזבל, כדי להפחית את עומס העבודה על המעבד שלהם על מנת שיוכלו לעבוד על הבעיה ביותר יעילות.

זאת בעיית יעילות, הבנתם? מסנן יכול לעשות עבודה מצוינת ולעבור על מיליארדי מכתבי זבל ביום, אבל תהרוג זבלן אחד שהוא נקודת הקשר עם החלק מהרשת שאחראי על רוב דואר הזבל, וקיבלת פתרון טוב יותר, כי הוא מפחית לזמן מה את רמת הזבל.

היגיון של מחשב.

אני, איבס הסביר, הייתי קטע הקוד האחרון במכלול גדול יותר של קטעי קוד.

"אז מה עכשיו?" שאלתי את איבס. "תשתמשו בי כדי לתפוס אותם?"

"ננסה. היינו רוצים, אבל החברות האלה אמריקאיות, אז היכולת שלנו מוגבלת. מאז הפסיקה בעניין סיטיזנס יונייטד, חברות מקבלות את כל ההגנות שיש לאנשים פרטיים, אבל בלי האחריות. ומאחר שחברה היא סכום כל שלוחותיה, כולל מערכות המחשבים הללו, מערכת המחשוב היא אדם על פי החוק כל עוד היא משולבת בשלוחות החברה. אז כשאתה או אני הורגים אדם, אנחנו נלך לכלא לשארית חיינו. בטקסס נקבל כנראה את הכיסא החשמלי. אם תאגיד עושה את זה, אף על פי שיש להם כעת אותן זכויות חוקיות, הוא יקבל קנס. אולי בגובה חצי אחוז מהרווח השנתי שלו. לא תראה חברה יושבת בכלא לעשר שנים על כך שעשתה משהו שכולנו היינו מזדעזעים אם אדם אמיתי היה עושה אותו".

"אז הכול ייפול עלי?"

"בסופו של דבר, אתה משכת בהדק". אבנס הרחיק את הטאבלט שלו. "אבל אתה יכול לעזור לנו לנער אותם. מערכת מחשוב של חברה אחת הזעיקה אותך כדי לפגוע בחברה אחרת. אנחנו ננצל את זה כמיטב יכולתנו. נראה לאן זה יוביל".

"ג'ינסק?" שאלתי.

הוא חייך. "כן. ג'ינסק".

בואו ננסה את זה שוב

אלמונים שילמו את דמי הערבות. חמש מאות תרומות קטנות הגיעו במשך הלילה, ומוקדם בבוקר למחרת חזרתי לרחובות ולאור השמש.

איבס הציע לי מעצר מונע, אבל אני נעלמתי. איבדתי את הזנב שהמשטרה הדביקה לי ואת הזנב הנוסף, שישב בלינקולן השחורה.

אני רוצח. למדתי להשלים עם זה כבר מזמן. זה לא היה מוסרי ולא היה לי ספק שסבתא שלי הייתה מטיחה בי פסוקים מהתנ"ך מהכורסה הנוחה שלה בפינת הקרוואן. אבל הכסף היה טוב ואני בזבזתי אותו על חיים שלא הייתי מדמיין לעצמי בחיים בשכונת הקרוואנים המכורה למת' שממנה יצאתי לפני כל כך הרבה שנים.

קראתי קצת. השכל עזר לי להקדים את האחרים. ידעתי מה עוללתי, ושלא אצליח להתחמק מהכלא, או גרוע מזה.

לא התכוונתי לשבת על הכיסא החשמלי בלי לקחת איתי לשם את התאגיד. תשכחו מזה.

מר ארי נייסמן, מנכ"ל ג'ינסק, נכנס לספרייה שלו והדליק את האור. הוא קפץ כשראה אותי יושב מאחורי שולחן הכתיבה שלו ועיניו התרחבו. הוא לא הצליח להסיר את המבט מהאקדח.

"אני יודע שזה לא יעצור את זה, ואפילו לא יפתור הרבה", אמרתי בטון של שיחת חולין, אבל התחלתי ליהנות מכל המצב אחרי שביליתי שעתיים משעממות ומקהות-חושים לבד בחושך. "אבל אני חייב לשאול, למה החברה שלך דופקת אותי?"

"מה?"

"אמרו לי שהמוח הממוחשב של החברה שלך משתלט ומנהל את העניינים, ושהוא קיבל את ההחלטה להעסיק מתנקשים שיעזרו לחברה".

"מתנקשים?"

הוצאתי שקית זבל והנחתי אותה על שולחן העבודה של האיש. "הרגתי אנשים בשביל החברה שלך. עד לא מזמן. ואז זה הסתבך. והאינטרפול התערב. נשמע מוכר, מר נייסמן?"

עכשיו הוא הסתכל על השקית, לא על האקדח. "אתה".

כי במובן מסוים הוא לא היה שונה מכל האחרים שהסתכלו על השקית הכחולה ברגעיהם האחרונים. פרסומות. דואר זבל. שניהם היו תופעות לוואי של הצורך הדוחק של החברה שלהם שתקנה ותקנה ותקנה.

"כן", אמרתי. "אני הולך לכלא בגלל הדברים שעשיתי בשביל המחשב הפסיכי שלכם, זה שהחליט שהוא יכול לנצל אותי להתנקשויות באמצעות חוכמת-המונים. תראה, אני לא יכול לקחת את התאגיד איתי. בטח, אני אוכל להפליל כמה אנשים בתוך הארגון, אבל אז הדברים שהחברה הזאת עשתה ימשיכו להיעשות. אבל חשבתי לעצמי שאני יכול להלחיץ אנשים כדי שלא ירצו לבוא לעבוד אצלכם. לירות במנכ"ל, להמשיך במורד השרשרת הניהולית, לראות כמה אני יכול להתקדם לפני שיבואו לקחת אותי והכל ייגמר. כי בשבילך ובשבילי, ארי, הכול נגמר".

"חכה…"

יריתי בו. השארתי רקמת מוח על כל ספרי הרטרו הישנים והיקרים שעל המדפים.

עד סוף הערב מנהל הכספים, סגן הנשיא וכמה חשובים אחרים שכבו מתים בבתים שלהם.

זאת הייתה עבודה מדכאת.

אבל עשיתי אותה כבר די זמן ומוח השעשועים של החברה שלהם סיפק לי מספיק תרגול, כך שהייתי ממש טוב בזה.

הדבר הכי קרוב לבית שהיה לי היה בית סירה קטן בביצה ליד שמורת טבע. יצאתי לשם בסירת עץ קטנה והתמקמתי.

כל החדשות עסקו בג'ינסק. אנשים רצו להבין מה קורה.

האינטרפול יידע. איבס יידע.

צפיתי בחדשות בסיפוק, ואז שקעתי בכורסה ישנה בחלק האחורי של בית הסירה ובדקתי את החשבונות שלי בחו"ל, בניסיון להבין כמה זמן אוכל להתחבא.

אבל הם לא היו בסדר.

יותר מדי כסף.

הרבה יותר מדי כסף. כמה מיליונים הופקדו בהם. מג'ינסק?

הסתכלתי על האפסים הרבה מאוד זמן, עד ששמעתי את קרשי הרצפה חורקים מאחוריי. משהו, או מישהו, עמד שם.

לא הייתי חכם מספיק, חשבתי.

למה לג'ינסק לגייס כסף במימון המון לתשלום דמי השחרור בערבות שלי?

למה לאינטרפול לכוון אותי אליהם?

טוב, בטח, האמנתי למה שאיבס אמר. כנראה שולטת בי תוכנה מוזרה תבונית-לא-תבונית שאני לא מבין.

אבל לא השקעתי מספיק זמן בלחשוב על זה יותר מדי לעומק, נכון?

לא, בגדול פשוט קיבלתי עוד משימה: העלמתי את הנהלת ג'ינסק בהתקף נקמה.

ומי שלא יהיה ששם את הכסף בחשבון ההוא רצה שייראה כאילו מה שעשיתי היה רעיון של המוח של ג'ינסק. עבדו עלי.

"זה לא יעבוד", אני אומר בקול רם. "אנשים ייבהלו ממוחות החברה האלה, והם יתקוממו אם הם יחשבו שג'ינסק שילמה לי להרוג את בני האדם שלה".

הדמות שמאחוריי לבשה מדים כחולים. ראיתי את ההשתקפות במסך המחשב שלי, כמו רוח רפאים לפני מסך הכניסה לחשבון שלי. זיהיתי את המדים. הם היו של חברת אבטחה פרטית. גם להם יש מסנני זבל כאלה, לא? מוחות מהסוג שאיבס תיאר.

רדפתי אחרי הדבר הלא-נכון.

זאת הייתה התנקשות מתוכננת היטב של מוח חברה אחד באחר. ולחברה הזאת לא היה אכפת מתגובות הנגד. חברת אבטחה תסתדר יפה באווירה כזאת ותציע פתרונות להגנה טובה יותר נגד תוכנות אחרות. התהליך אפילו יואץ.

הייתי לא הרבה יותר מתוכנית, או כלי. כלי אחר ניצל אותי כדי ליצור תוצאה. "קטע קוד", כמו שאיבס קרא לי.

קרשי הרצפה חרקו שוב. הדמות צעדה עוד צעד קדימה. נאחזתי במשענות הכיסא שלי וחיכיתי ליריית האקדח של המתנקש מאחורי.

כי ידעתי שמי, ולא מה, שארגן את כל זה, לא רצה להשאיר קצוות פתוחים או קטעי קוד מיותרים שעדיין עובדים.