שלאפשטונדה
מאת לביא תדהר
תרגום: טל קרן
1.
הייתה חנות בעיר העתיקה בחיפה שהמומחיות שלה הייתה חפצי טרפה, אז מילי התחילה שם. חיפה התפרשה על פני צלע הר הכרמל. גל אחר גל של התחדשות לא הצליחו לשנותה כמעט. כעת מבני אדפטופלנט בצבצו כמו עשבים שוטים מבין החריצים, ולמטה בנמל המתינו ספינות סחף, בוהקות באור השמש. מילי חצתה רחובות מפולגים ומובלעות, נעה בין הריבונות היהודאית והפלסטינית, וחתכה בחטף דרך מובלעת בהאית, כששבב הזיהוי שלה נקלט בכל שרת ריבוני שחלפה לידו. לא שזה שינה משהו בימינו. ארץ הטלאים נמנמה: בחיפה, תנומת אחר הצהריים עוד החזיקה בקדושתה.
מילי הגיעה להדר. היא הריחה שומן כבש מתבשל, כמון וכורכום. בטנה קרקרה. היא עצרה בדוכן פלאפל וקנתה חצי מנה. היא הריצה סריקה. רמות האנרגיה שלה היו בכוננות קרב. השדרוג האחרון אכל את מעט הכסף שחסכה. והשכר שלה כברמנית ב"מונטה כרמלו" אפילו לא דגדג את גודל החשבונות שלה.
היא עשתה את דרכה ברחובות הצרים והתלולים, חלפה על פני חנויות זעירות שמכרו דברים ישנים ומיושנים: ספרי נייר ומרצפים גנטיים מסורבלים מזמן ומחלודה, גרוטאות של חומרת עיבור וקמעות רוטקיט למערכות שאף אחד כבר לא זכר. משקפי שמש זולים ומצפנים ואטלסים וקטלסים שיוצרו ביִי-ווּ בכמויות מסחריות. כל מיני דברים.
היא הלכה במורד סירקין, שם מתוך מגרש ריק התפרץ הנוף אל הים, השמש שהתפרקה לפרקטלים על ים תיכון שלו וכחול. דאון סולרי בודד גלש על רקע קרעי עננים לבנים.
במגרש ישבה חבורת רובוטניקים. אש בערה בחבית ברזל פתוחה ביניהם. הם ישבו שעונים על ערימות לבנים ישנות. הם שתו וודקה ובנזין. חלקי המתכת החלודים שלהם חרקו. עיניהם האנושיות הביטו בה כשהתקרבה.
"חבר'ה", אמרה מילי.
"מילי. מה את עושה פה?"
"כל מיני. אתה יודע משהו על מצבורי נחיל, ידידיה?"
הרובוטניק בהה.
"אחרי זמני", אמר. "מצטער".
"ככה חשבתי. החנות פתוחה?"
"עכשיו? את יודעת שעכשיו שלאפשטונדה, מאמא'לה".
שנת הצהריים המקוללת. לא משנה שאנשים בנו רובוטים וטסו למאדים ויישבו את טיטאן והפיצו את זרעי השיח ברחבי כל מערכת השמש: בחיפה עדיין סגרו הכול והלכו לישון בצהריים. זה היה כדור הארץ הישן. פה שמרו על המסורת.
"תשתי משהו?" אמר רובוטניק אחר. זבולון.
"תודה", אמרה מילי. היא התיישבה בשיכול רגליים וזבולון הגיש לה את הבקבוק. היא חשבה לעצמה שגם היא הייתה מעין רובוטניקית. חלקי מכונה וכו'. אבל הם היו יותר מכונות מבני אדם: גופות שהפיחו בהן חיים חדשים כמכונות מלחמה, אי אז בזמנים שבהם עוד היו מלחמות.
"שמעתי שבחודש שעבר מצאו חפץ כהן על קרקעית הים, כשניסו לחפור עוד פתח אוורור לעזה-התת-ימית", אמר זבולון. הוא הביט בה, משועשע, ומילי משכה בכתפיה.
"קשקוש", אמרה. "אין כאלה".
"את נצר שלו, נכון?" אמר זבולון. "הקדוש כהן של האחרים?"
"אולי נצר רחוק מאוד", אמרה מילי. "אז מה?"
"אז כלום. סתם שמועה".
"אז מה עוד יש בה?"
"בשמועה?"
"כן. בשמועה".
"שהמחפר פשוט נעלם, יחד עם צוות של ארבעה אנשים, וכך גם החפץ, מה שלא היה. אבל מאז התמנונים והדולפינים מתרחקים משם, והשיח בשרת המקומי התמלא רוחות רפאים".
"אני לא אוהבת רוחות", אמרה מילי.
"אף אחד לא אוהב רוחות", אמר זבולון.
"יש לך עוד איזו שמועה?"
"שמעתי שה'ניאנדים בשמורה עושים בלגן שוב. את יודעת על זה משהו?"
מילי עטתה ארשת פנים תמימה. הרובוטניקים לא קנו את זה לרגע.
"וואלה אין לי מושג", אמרה מילי.
"אהא".
"יצא לך להיות שם?"
"בשמורה?" זבולון צחק. "נלחמנו על השטח הזה כשעוד היה של הומו ספיינס. עכשיו אפילו אני לא הייתי הולך לשם. יותר מדי נפלים".
"יותר מדי רוחות רפאים", אמר ידידיה.
דממה נפלה על הרובוטניקים. הם העבירו ביניהם את הבקבוק. מילי לגמה ממנו פעם נוספת. השמש רקדה על הים ודולפין זינק מתוך המים וצווח משהו וולגרי לעבר ספינה חולפת. מילי לא שמעה מה זה היה, אבל היא לא הייתה צריכה לשמוע. דולפינים תמיד היו חרמנים, והם תמיד היו דוחים.
היא עמדה לקום ולבדוק אם החנות נפתחה סוף סוף כששתי דמויות קטנות ונאות הופיעו מהרחוב והתייצבו מעליהם בכלי נשק שלופים. היא העריכה בין רגע את עוצמת הסכנה: הם היו בגודל של ילדים, נראו אנושיים בהתחלה, עד שהבחנת בעיניים המתות, בעור המלאכותי, בדממה הלא טבעית שבה המתינו: בובות קרב מהוי אן, טכנולוגיה אסורה שהוצאה מחוץ לחוק אחרי הקרב הראשון במלחמת מלך הטריפאלה.
הרובוטניקים לא זעו. אך הם נדרכו.
"אבל כרגע דיברנו –" פתחה מילי.
לפני שהבינה שכל בובות הקרב, כמובן, נראו זהות זו לזו.
לפני שחשבה, לא כך זה היה אמור לקרות.
לפני שהאיצה, והמערכות המחווטות שלה נכנסו למצב קרב, והזמן החיצוני האט –
אבנים קטנות נעו תחת רגליה, כה לאט, כה לאט –
היא הסתכלה אל עבר הבובות אך הן נעלמו. היא התכופפה כשקליע חלף – מהר – ופספס אותה בקושי. הוא פגע בקיר. היא נעה שוב –
לאט מדי –
חשה אגרוף קטנטן מכה בבטנה בכוח אל-אנושי. הוא העיף אותה מעלה, ואז למטה בכוח –
שתי דמויות קטנות שמשהו בפניהן האנושיות אינו בדיוק כפי שאמור להיות, העיניים הריקות, שיניים קטנות מסודרות בטבעת כמו בפה של כריש –
אחת מהבובות אחזה באבן. היא הנחיתה אותה –
היא הייתה איטית מדי, איך יכלה להיות עד כדי כך איטית!
היא ניסתה להתגלגל משם אך האבן ירדה מהר –
זרוע מתכת חלודה נעה במהירות בלתי אפשרית, מנועי סרווֹ נואקים. היא אחזה בידה של הבובה ומשכה –
האבן נשמטה אל הרצפה. מילי התגלגלה, זינקה לעמידה –
שתי הבובות עמדו גב אל גב, כשהרובוטניקים צובאים עליהן. הם היטשטשו יחד בקרב שמילי לא הייתה מסוגלת אפילו לעקוב אחריו. בעיטה מאחת הבובות העיפה את זבולון לאחור. הוא התרסק לתוך קיר ושבר אותו. ידידיה החזיר בכוח פיזי פשוט. הוא היכה את הבובה הקרובה אליו בגב ידו. עוצמת המכה זעזעה –
הראש הועף מהגוף. הוא נחת על הקרקע לרגליה. הוא מצמץ לכיוונה. השפתיים נעו, לבסוף. הבובה חייכה.
"לברוח!" מילי צרחה. קולה נמלט מפיה כה לאט, הצליל התארך. היא ראתה את התנועה המטושטשת של הרובוטניקים, גפי בובות מפוזרים על הארץ. הראש שלרגליה עצם את עיניו. הפה נפתח.
ספר, בשקט, "שלוש, שתיים, אחת…"
מילי מצמצה כנגד הדמעות – ראייתה שבה אט-אט. תחילה מפוקסלת, ואז חדה יותר ויותר. היא הריחה עשן, גומי שרוף, וודקה שפוכה, דם.
הדם היה בהכרח שלה, הבינה. הבובות היו מכונות בכל רמ"ח אבריהן, והיא בכלל לא רצתה לחשוב על מה שזרם בעורקי הרובוטניקים. היא התרוממה לישיבה.
"אתה עוד חי?" היא אמרה, והביטה בזבולון.
הוא התיישב בגבו לקיר. חסרה לו רגל. הוא הרים את בקבוק הוודקה ולגם ממנו וחייך.
"קשה להרוג אותנו", אמר.
מילי ניסתה לזוז. פניה התכווצו בכאב. היא הריצה סריקה: גיד קרוע, שתי צלעות שבורות, חתך לרוחב בטנה. מערכות תיקון נכנסו לפעולה. היא רצתה שיעבדו מהר. זה יעלה לה בכאב.
טוב, היא פשוט תצטרך להתמודד.
"חבר'ה שלך?" אמר זבולון.
היא הנידה בראשה. "אני לא יודעת מה הם היו".
"בובות כאלה הן עתיקות", אמר זבולון. "אבל תכל'ס, גם אנחנו".
"דבר בשם עצמך", אמר ידידיה, ושני הרובוטניקים צחקו.
"תודה", אמרה מילי. היא נעמדה. המכונות הזעירות בתוכה נחפזו על פני שרירים ובשר כדי לבנות תאים בזה אחר זה. היא תזדקק לאנרגיה. היא לקחה את בקבוק הוודקה והערתה אל קרבה את מה שנותר בו. הנוזל חרך את גרונה. אתנול ומים: זה יספק את המכונות בינתיים.
"אין בעד מה. זה היה כמעט כמו פעם".
"אני זוכר אותן נוהרות על סיני", אמר ידידיה. "אלפי גופים קטנים וזהים. הורדת אחת, חמש באו במקומה…" הוא השתתק.
"באיזה צד היינו?" שאל זבולון.
ידידיה אמר, "אני לא זוכר".
2.
שניים מהם היו ישובים אל הדלפק של המונטה כרמלו יומיים קודם לכן. מילי הייתה מאחורי הבר והבריקה כוסות. קבוצה של בני אדם ראשונים ישבה בתאון ספות באחת הפינות. סוחרי עתיקות מקריית עזה ישבו ליד אחד השולחנות ודיברו עם גשם-נופל-באורנים – שלשם שינוי לא עשה בלגן. בפאב הזה, אף אחד לא השתמש במילים כמו "'ניאנד" או "ניאנדרטל". אלא אם כן רצה לעצבן אותם.
שתי הבובות נכנסו בשקט כה רב עד שבהתחלה היא אפילו לא הבחינה בהן. הן היו זיקיתיות-חלקית – גוני עורן השתנו והתאימו את עצמם לדלפק. הן התיישבו על שרפרפים ונראו כמו שני אנשים צעירים, או כמו שני דברים שיוצרו כדי להיראות פחות או יותר כמו אנשים צעירים. ראשיהן הסתובבו בו זמנית ועקבו אחריה כשהתהלכה מאחורי הבר.
"מה תשתו?" שאלה.
הן דיברו בדיוק באותו זמן, בדיוק באותו קול.
"יש לך ברנדי של כרמל אוריינטל?" אמרו הבובות. "הוא המועדף עליי מבין היינות העתיקים". הבובות נאנחו, בו-זמנית.
מילי נרתעה. מילי שקלה.
"אחת או שתיים?" אמרה, לבסוף.
הבובות צחקו.
"כן", אמרו, ללא תועלת.
מילי חילצה את הבקבוק העתיק ממחבואו וניגבה ממנו את האבק. הוא היה זקן יותר ממנה. הוא היה ישן יותר מהמונטה קרלו. אבל לעומת מנזר סטלה מאריס הוא לא היה עד כדי כך עתיק, או לעומת להבי הצור העזובים שעוד מוצאים מדי פעם באדמה, שבני האדם הותירו מאחור עוד לפני שהומו ספיינס הגיח לעולם…
היא מזגה שתי כוסות. הבובות לגמו – בו-זמנית.
"זה טוב…"
"מילי משכה בכתפיה. "זה מפעם".
"אני מפעם".
"מי את?" אמרה מילי. "מה את? אם מותר לי לשאול".
"את מילי כהן-צ'ונג", אמרו הבובות, בלי להתייחס לשאלתה.
"וואלה?"
"צאצאית רחוקה של כהן הקדוש של האחרים מצד אחד, ומשפחת צ'ונג של התחנה המרכזית מצד שני. עבדת מחוץ לעולם, וביצעת התנקשויות בשחור במהלך מלחמת מאדים השלישית. לאחר מכן צצת שוב בטיטאן, שם שירתת לצד או נגד נירטי השחורה והפיראטים שלה. לאחר מכן, פרק זמן קצר בטריטון – אני משעממת אותך?"
"אתן מתבלבלות ביני לבין מישהי אחרת", אמרה מילי.
"ברצוננו לשכור את שירותייך", אמרו הבובות.
"כדי לעשות מה?" אמרה מילי.
"למצוא אותנו". הבובות היססו. "חלק מאיתנו חסרות".
"מה אתן? מוח כוורת?" אמרה מילי.
הבובות לגמו מהברנדי העתיק שלהן.
"את ביקרת בעולם של דרקון", אמרו.
מילי לא הכחישה. היא זכרה את תילי הטרמיטים של הירח הקפוא המכונה הידרה, את אלפי בובות הקרב הזהות, שיובאו מכדור הארץ מאות שנים לפני כן על סיפון הגל בלונג מוטה ודיברו כולן בקול אחד. היא פגשה את דרקון וראתה את העולם שלו: אך דרקון היה ישות אחת עם גופים רבים, לא כוורת של ממש. והוא היה לבד. היא תמיד הניחה שהיה לבד.
"אנחנו עתיקות", אמרו הבובות. "אני עתיקה. רק לאחרונה מצאנו את עצמנו שוב. רוב מה שאנחנו, אלה שאנחנו, חסר. אולי לבלי שוב. אנחנו – אני – לא יודעת. אנחנו זקוקות לנו. אני זקוקה לי".
"אתן עושות לי כאב ראש", אמרה מילי.
"אנחנו מאמינות שחלקיי עדיין קיימים", אמרו הבובות. "אי שם בחלק הזה של העולם".
"למה כאן?" אמרה מילי.
הבובות שתקו.
"המלחמות הישנות", אמרה מילי. "השתתפתן בהן".
"אולי", אמרו הבובות. "אינני יודעת".
"כמה אתן זוכרות?" אמרה מילי.
הבובות הנידו בראשיהן.
"מעט מאוד".
"כמה מכן יש?" שאלה מילי. "מלבד שתי אלה".
"יש עוד חלקים ממני".
זאת לא הייתה ממש תשובה.
"פרשתי", אמרה מילי.
"אני יכולה לשלם לך", אמרו הבובות.
"במה?" אמרה מילי.
"בזה", אמרו הבובות. הבובה מצד שמאל הכניסה יד לכיסה ודלתה ממנו דבר מה. היא הניחה אותו על הדלפק. זה היה דיסק שחור, ומילי ידעה שהוא עשוי ממתכת אורגנית. ידעה זאת אפילו לפני שהיא הושיטה את ידה לעברו מתוך אינסטינקט, כשאצבעותיה נסגרו סביבו, כשהוא –
הבזיק תמונות לתוך מוחה, זיכרונות שהושבו ממעמקי הדנ"א הדפוק שלה –
תערובת של "האיוולת של צ'ונג" ושל ניסויים אסורים של כהן הנעלם, אחרי שהִרבה את האחרים הראשונים במעבדה ההיא בירושלים אך לפני שבלעה אותו האדמה –
היא הִרפתה מהדיסק. הוא נח על הדלפק. הוא לא נראה מיוחד משום בחינה.
"אתן יודעות מה זה?" אמרה כשמצאה מחדש את קולה.
"מכשיר פענוח", אמרו הבובות. "שנועד לפתוח מידע שהוצפן בגנום של צאצאיו של כהן. הוא עובד?"
"איפה מצאתן את זה?" אמרה מילי.
"איש זקן מכר לנו אותו בשוק הפשפשים ביפו".
"נו באמת", אמרה מילי.
הבובות משכו בכתפיהן.
"תקבלי את הצעתנו? אנחנו מוכרחות למצוא את עצמנו".
"אני לא צריכה את הצעצוע הישן הזה", אמרה מילי.
"אנחנו יכולות לשלם לך גם בשקל מאדימי."
"מה הייתן, פעם?" אמרה מילי. היא לא הושיטה את ידה אל הדיסק שנית. " נשק כלשהו?"
"אנחנו לא יודעות".
"למה עוררו אתכן? למה עכשיו?"
"אנחנו לא יודעות!"
היישות שהייתה הבובות נשמעה מתוסכלת.
"יש לכן שם?"
"את יכולה לקרוא לנו דבורה".
מילי נאנחה. היא תחבה את הדיסק בכיסה.
היא אמרה, "את השאר תשלמו לי במזומן".
3.
כעת היא צלעה בשביל אל החנות וראתה בהקלה ניכרת שהבעלים סוף סוף פותח את התריסים.
"חכה רגע, שמשון", אמרה. "לא ראית במקרה בובות קרב ישנות מסתובבות פה, נכון?"
"אורבות בצללים, רוצחות ממצב התגנבות, כאלה? לא. היי, מילי. מה את עושה פה?"
"יש קפה?"
שמשון נאנח.
"היכנסי", אמר.
היא חצתה את המפתן בעקבותיו, והחנות סרקה אותה ואת מעגליה וכלי הנשקיה המוטמעים בה. אזעקות שקטות הבהבו. מילי הייתה מודעת לכמה וכמה חפצים קטלניים ששינו בחשאי את תנוחותיהם על המדפים כדי להכניס אותה אל בין הכוונות שלהן.
חפצי טריפה. הם הקריפו אותה.
"איך אני יכול לעזור לך, מילי?" אמר שמשון.
"הקפה?"
"אה, כן".
הוא הלך לעבר כירה והחל למדוד קפה לתוך פינג'ן.
"רק דקה", אמר.
מילי לטשה מבט החוצה אל הסמטה הריקה.
"לא ראית שום דבר חשוד?"
"למה, מה קרה".
"טכנולוגיה מיושנת תקפה אותי קודם".
"שונא כשזה קורה", אמר שמשון. הוא היה כמו מגדל נחשים. מתרגלים להכשות.
הוא הכין קפה. מילי שתתה אותו. הקפה היה חם. היא אמרה, "מה אתה יודע על מוחות-כוורת?"
שמשון קימט את מצחו. "אני יודע שהם נדירים", אמר. "אם בכלל היו כאלה אי פעם".
"אף פעם לא פגשת כזה?" אמרה מילי.
"לא. תקשיבי, אני מכיר את הסיפורים שמספרים עלייך – הלכת לעולם של דרקון, נכון?"
"כן".
הוא הביט בה בסקרנות.
"למה?"
"דרקון שכר אותי לעבודה."
היא לא רצתה לחשוב על זה. ימים שלמים בתוך תילי הטרמיטים האלה כשגופיו של דרקון נעים סביבה כנמלים עיוורות. היא באה לשם כדי לנקז דלקת. איכשהו גוף זר החדיר את עצמו עמוק לתוך הידרה. היא זכרה את הריח, את הדברים שהיו חומר אורגני נרקב שחי בתוך הבובות הפונדקאיות. מעין טפיל, דיגיטלי-למחצה, ביולוגי-למחצה, קן שלם עמוק בתוך הקרח. היא שרפה את הזחלים וצפתה בהם כשהתפתלו ונמסו.
הריח הנורא ההוא.
"אז איך דרקון היה?"
"לא יודעת". זה מה שתמיד שאלו אותה. "כמו כל אחר, אני מניחה".
"אז זה הקטע", אמר שמשון. "בסופו של דבר, דרקון הוא עדיין תודעה אחת, רוכב על הבשר של גופים מרובים. אם תורידי אחד מהם, זה לא משנה לליבה כהוא זה. מוח כוורת זה משהו אחר. והוא לא יעיל במיוחד".
"לא הבנתי".
"מוח כוורת הוא תודעה שמורכבת ממוחות אינדיבידואליים", אמר שמשון. "כל אחד מהם הוא אנושי, אבל יחד הם יוצרים קדם-אנוש. כמו… מניין. או אולי חבר מושבעים."
"שמדבר בקול אחד?"
"לצורך העניין".
"אז אם מנתקים את ה…רכיבים… האינדיבידואליים", אמרה מילי. "אנשים, מוחות, מה שלא יהיו –"
"כל דבר בעל מודעות", אמר שמשון.
"אז הקדם-אנוש, המוח כוורת, הוא מתנוון?"
"זה כמו לאבד חתיכה מעצמך", אמר שמשון. "בלי לדעת אפילו מה בדיוק איבדת".
"אבל זה נורא", אמרה מילי.
"לכן הם נדירים", אמר שמשון. "הרבה יותר קל עם מוח אחד, שמפוזר על פני גופים רבים. יעיל יותר. זה למעשה מה שכל אחר בשיח עושה גם ככה. אבל להיכנס מרצון לגשטלט, זה…"
"טריפה", אמרה מילי.
"כן".
כלומר, לא כשר.
כלומר, מסוג הדברים שכנראה קרו בימים שבהם עוד היו מלחמות.
"מה יכול לעורר מוח כוורת?" שאלה.
שמשון משך בכתפיו.
"טוב", אמרה מילי. "איך מוצאים את החלקים שלו אם הם חסרים?"
שמשון משך בכתפיו פעם נוספת.
"האיברים האינדיבידואליים היו עשויים להוקיע את הגשטלט", אמר. "או למות, או להיכנס לתרדמת, או שהם עשויים להיות סתם מחוץ לטווח. ירדו מהעולם, או על אחת מספינות ההגירה. במקרה כזה אין מה לעשות. אבל לרוב יהיה איזה מפתח הצפנה מובנה. אם המפתח הציבורי אצלך – המפתח הקיבוצי של מוח הכוורת, לצורך העניין – אפשר להשתמש בו לצימוד מחדש".
כל זה היה מאוד מעניין, אך לא עזר למילי כהוא זה.
"אבל איך מוצאים אותם?" אמרה.
שמשון משך בכתפיו. נפל תחמושת מיניאטורי מאחורי זכוכית של ארון תצוגה סובב את ראשו ובחן אותה בעיניים בהירות. אחת מהעיניים נעצמה. הוא קרץ אליה.
"תנסי למצוא רובוט עתיק", אמר.
אז זה בדיוק מה שמילי עשתה.
4.
מנזר כל מיני היה מעורסל בתוך עמק השלום מתחת למה שפעם היה העיר יקנעם. זה היה בלב נחלתם של בני האדם הראשונים, אך הרובוטים הורשו להיות שם על תנאי.
"ייתכן שהם לא ידברו איתך", אמר גשם-נופל-באורנים. ירד גשם והם צעדו על מחטי אורן ובוץ. האוויר היה רענן וצלול. "רובם לא מדברים, ואלו שכן כמעט אף פעם לא מדברים בהיגיון".
"שווה לנסות", אמרה מילי.
הם המשיכו ללכת והגיעו למבנה תוך זמן קצר. יותר משהיה זה מבנה, היה זה גופה של חללית ענקית שהתרסקה שם מאות שנים לפני כן. הרובוטים חתכו חלונות בדפנותיה ושתלו עצים ופרחים בתוכה. גרפיטי מילא את הקירות, חלקו סטטי וחלקו נע, מרוסס בפיגמנט חי.
"בני אדם ראשונים?"
גשם גיחך. הוא הצביע על קריקטורה מזדחלת לאיטה של ילד 'ניאנדי האוחז בידו נבוט וניצב מול טיגריס שנחרבי.
"את זה עשיתי בעצמי, כשהייתי בן עשר", אמר.
"חמוד". היא הביטה במבנה כולו, עם הגרפיטי המזדחל והדוהה שבו, עם האורנים והרקפות שפרחו תחתם. "זה לא מפריע לרובוטים?"
"אני חושב שהם אוהבים את זה".
הוא נעמד במקומו כשהגיעו לכניסה. רובוט בודד דמוי אדם ניכש עשבים שוטים, בגב כפוף. הוא לא הרים את ראשו כדי להביט בהם. הכניסה הייתה מנעל אוויר עתיק שכעת היה פתוח לצמיתות.
"אתה לא בא?" אמרה מילי.
"אין לי מה לחפש אצל הכל מיני", אמר גשם. הוא התיישב, שלף תפוז והתחיל לקלף אותו. "אני אחכה לך פה".
"טוב".
מילי נכנסה. היא חששה במקצת. החללית העתיקה הייתה אפלולית. החלונות שנחתכו בגופה אפשרו לגשם ולשמש לחדור פנימה, אך אור השמש לבדו לא היה די בו כדי להאיר את חללו רחב הידיים של המנזר. צעדיה של מילי הדהדו על רצפת המתכת. הנזירים הכניסו פנימה אדמה ושתלו עוד עצים, ויצורים קטנים נעו בינות הצמחייה. עז באה ונעצה במילי מבט זועף. מילי לא אהבה עיזים.
היא המשיכה ללכת.
"זהירות", אמר מישהו. מילי הסתובבה וראתה רובוט ישן ומחליד עם מטאטא בידיו המתכתיות. הוא הצביע עליה במטאטא.
"זה כתם דם", אמר הרובוט. מילי הביטה מטה אל הכתם הכהה שעל הרצפה. היא עמדה ממש עליו.
"לא מצליח להוציא אותו", אמר הרובוט. "לא משנה מה אני עושה, אני לא מצליח לנקות את הדם".
"נשמע כמו מטפורה", אמרה מילי. היא התרחקה בזהירות מהכתם. כמה כתמים דומים היו בספינה? כמה אנשי צוות, כמה קרבות? לא היה לה מושג.
הרובוט טאטא את הרצפה בלי שזה ישנה הרבה לשום דבר.
"זה מטפורי וגם מילולי", אמר. הוא המשיך לטאטא. "את אנושית", אמר.
"כן?"
"לא כמו הניאו-ניאנדרטלים שמתרוצצים פה בחוץ", אמר הרובוט. "לא מתכוון להעליב, כן? אבל הם לא היו כאן כשאנחנו היינו כאן".
"כשכל זה היה שדה קרב", אמרה מילי.
"מתי זה לא היה שדה קרב?" צעק הרובוט. "הייתה פה מלחמה כשהומו ספיינס וניאנדרטלים נפגשו, לא משנה מה יגידו לך. הייתה פה מלחמה כשהגיעו הבבלים. כשהגיעו הרומאים. כשהגיעו – נו, הבנת את הנקודה. ואז הייתה המלחמה שלנו. ואז…"
הרובוט נראה אבוד.
"לא הייתה מלחמה יותר", אמרה מילי.
"כן".
"אהבת את המלחמה?" אמרה מילי.
הרובוט שקל זאת.
"זה נתן לי משהו לעשות", אמר.
מילי הנהנה. היא השתתפה בקרבות בעבר. אבל היא פספסה את עידן המלחמות, המלחמות האמיתיות. כיום, יכולת לקוות לכל היותר להתכתשות מנומסת.
"מה אתה יודע על מוחות כוורת?" שאלה.
"אני יודע מספיק כדי להתרחק מהם", אמר הרובוט. "חשבתי שפירקנו את האחרון בראס מוחמד. למה, אחד מהם צץ פתאום?"
הוא טאטא אבק לפה או לשם.
"מקצצים לו יד והוא מצמיח שלוש", אמר הרובוט. "קוצצים רגל והוא חוזר לבעוט בך. אם את יודעת למה אני מתכוון".
"גופים", אמרה מילי.
"כן. השתמשנו בהם במלחמה, בכוורות האלה, בגשטלטים. הצד שלנו, הצד שלהם, כל הצדדים יחד. זה כאילו שיש לך רשת פרטית משלך שאין לה שרת מרכזי, כך שאי אפשר להפיל אותה. לחלק מהן היו אלפי נקודות קצה. בני אדם, אוטומטים, יצורים אורגניים. אפילו רובוטים. אי אפשר היה לחסל אותן. הן היו לומדות מה עשית ומשתפרות ומסתגלות. אומרים שבמדבר עדיין חיות כמה מהן, בחצי האי ובסיני. אבל אני מקווה שלא אפגוש בהן שוב לעולם".
"מי היו דבורה?" אמרה מילי.
הרובוט הפסיק לטאטא.
"למה?" אמר.
"אתה מכיר אותן?"
"שמעתי עליהן".
"מי הן היו?"
"מוח גשטלט. הן לא השתייכו לשום צד. הן פשוט… היו שם".
"אני מחפשת אותן", אמרה מילי. "את… הרכיבים שלהן, לצורך העניין".
"זה לא רעיון טוב", אמר הרובוט.
"למה?"
"חוץ מזה, לא השמידו אותן", אמר הרובוט. "הן פשוט נעלמו. היו כמה מאות חתיכות של המוח המקורי. חלק אמרו שהן ירדו מהעולם, טסו אל הלמעלה. אחרים אמרו שהן לבשו צורות חדשות בסחף. ואני? אני פשוט שמחתי להיפטר מהן. ברוך שפטרנו מעונשן של אלה. יום טוב לך!"
והוא הפנה אליה את גבו והחל לטאטא אבק בכיוון ההפוך.
5.
"נו?" אמר גשם כשמילי יצאה.
היא סיפרה לו על השיחה. "אחר כך הלכתי לחפש רובוטים אחרים אבל כולם התחמקו ממני משום מה. נוצר אצלי הרושם שהדבורה הזאת לא הייתה פופולרית במיוחד בקרב החיילים העתיקים". היא קימטה את מצחה. "והרובוט אמר שדבורה לא הושמדה מעולם. אז מה קרה לחלקים שלהן? משהו לא מסתדר, גשם".
"ולמה תקפו אותך בחיפה?" אמר גשם. "ומי תקף אותך בכלל? חלק מדבורה? מוח כוורת אחר?"
"אין לי מושג", אמרה מילי. נחיל דבורים חלף על פניהם בזמזום ונחת על הפרחים. מילי בחנה אותן בהגדלה והיא ראתה שגם הן היו רובוטיות. עיניהן עקבו אחריה.
"בוא נעוף מפה", אמרה.
"יאללה", אמר גשם.
הגשם חדל לרדת, אבל השמיים היו אפורים. הם הלכו בין העצים, הלאה מגופת הספינה ומרובוטיה קשי העורף. פטריות שמנות ורועפות בצבצו תחת עצי האורן. מילי שמעה את זמזומן של מכונות הדבורים שעקבו אחריהם. אוטומט בר הופיע ונחת על ענף והביט בהם כשחלפו תחתיו. גשם נע בעוצמה מגושמת. הוא נעמד והאזין לדממה. מילי הגבירה את עוצמת השמע שלה וסרקה את הטווחים שמעל ומתחת לשמיעה אנושית.
"מה קרה?" אמרה.
"משהו", אמר גשם. "משהו ר –"
דבר מה כהה וענקי צלל מעל ראשיהם. הוא פגע באדמה מולם בעוצמה שהרעידה את הקרקע. גשם תפס את ידה.
"רוצי!"
היא חשה את הפיצוץ, אש וגופרית, החום חרך את שיערה. עיניה הזדגגו תחת קרום הגנה שמיהר לכסותן. עורה התקשח כשסיבים סינתטיים דקיקים שנארגו לתוך שכבות עורה נשזרו זה בזה והופעלו. הפיצוץ העיף אותה באוויר. גשם הסתחרר לצדה. היא אחזה בו –
הכבידה ניטלה מהם, לרגע קל הם היו בנפילה חופשית –
ואז התרסקו לתוך אורן וקרסו ארצה.
"וואו", אמרה מילי.
" –רע", אמר גשם. הוא התנשם בכבדות. "משהו רע".
"כן, הנחתי", אמרה מילי.
היא שלפה את אקדחיה. סרקה את סבך העצים בחיפוש אחר תנועה. האם זו בובה, שמתגנבת מאחורי הארז? מילי פתחה באש וראתה משהו צונח. היא גיחכה וטענה מחדש. אוטומט צלל לעברה אז, טפריו שלופים, והיא כיוונה וירתה, והפילה אותו מהשמיים. הגופה נפלה לרגליה וחלפה בה עווית. מילי ראתה אור כחול חשמלי –
"רוץ!"
האוטומט התפוצץ. גשם הוביל קדימה, כשהוא מפלס את דרכו בינות מה שהיו, בעיני מילי, פשוט עצים. היו פה ארזים ואורנים כשראשוני בני האדם הראשונים התיישבו פה? לא היה לא מושג. היא לא הייתה חזקה בבוטניקה. משהו נע והיא ירתה – היא הניחה שזאת בובה נוספת.
"תפסיקי לירות בדברים!"
"אני אפסיק כשהם יפסיקו לתקוף אותי!"
"את לא יודעת מה הם רוצים", אמר גשם. "את לא יודעת מי הם. זה מקום עתיק, מלא בדברים עתיקים ומסוכנים. אז פשוט… די".
"די?" אמרה מילי. גל של תרעומת גאה בה. מעין עלוקה ענקית נפלה מענף וניסתה לעטוף אותה כמו מעיל שחור. היא חשה את היצור מתארך ומתכווץ סביבה, הרגישה את פיו מנסה להיצמד לעורה המוקשח.
"תוריד אותו ממני! תוריד אותו ממני!"
"זה רק בן ערביים", אמר גשם. הוא ליטף את היצור. "יופי, יופי. הנה, רד. רד…"
"מה זה בן ערביים!" אמרה מילי.
"הם כמו עלוקות מידע", אמר גשם. "סתם נשק ביולוגי עתיק שכולם שכחו. הם מתרבים פה בשלום. הם אוהבים לצאת בשעות האלה".
"תוריד אותו!"
"הורדתי", אמר גשם. בן הערביים עזב את גופה של מילי באנחה ושקע ארצה. היא הביטה בו בסלידה.
"למה אותך הוא לא תקף?" אמרה.
"הם מותאמים להומו ספיינס", אמר גשם. "כמו כל הדברים פה בסביבה שהורגים".
מילי נעצה מבט בבן הערביים. "אתה דבורה?" לחצה. "מי אתה? מי שלח אותך?"
בן הערביים לא השיב. מילי ירתה מבטים סביבה. שום דבר אחר לא זע. לא היה לה מושג מי תקף אותה. היא הרגישה כאילו כל השמורה הייתה עוינת וחיה. והיא הייתה עוינת וחיה. וגשם צדק; מרבית הדברים שחיו פה טופחו או נוצרו במטרה להרוג בני אדם. לא משנה כמה טכנולוגיה מילי נשאה בתוכה, הדנ"א שלה עדיין היה סתם הומיניד מודרני.
"אני חייבת למצוא את החלקים החסרים של מוח הכוורת הזה", אמרה מילי.
"אם הם בכלל קיימים", אמר גשם. "בואי". הוא נטל את ידה. ידו בידה נעמה לה. הוא הוביל אותה דרך העצים, עד שלבסוף הגיעו לכפר של בני אדם ראשונים שביקרה בו בעבר. סבו של גשם, רוח-נושבת-בגפנים, ישב בשיכול רגליים מול מדורה קטנה, כשידיו מחוללות באוויר.
"מה הוא עושה?"
"מתחבר לשיח. אני חושב שהוא משחק בגילדות אשקלון עם מישהו ממאדים".
"למרות הפיגור בזמני התגובה?" אמרה מילי.
"מהו זמן?" אמר רוח. הוא החליק אצבע באוויר ואז שמט את זרועותיו והביט בהם. "אין לי דבר זולת זמן. בניגוד אלייך".
"מה זאת אומרת?"
הזקן לא נראה מרוצה לראותה. "את מסתובבת בשמורה, רומסת ודורסת כמו ממותה שעירה", הוא אמר. "מעוררת ומפריעה את מנוחתם של הדברים העתיקים. ובפעם האחרונה שראיתי אותך, חטפת את הנכד שלי".
"סבא…" אמר גשם.
"לא, אתה צודק", אמרה מילי. "מוטב שאלך".
"תלכי לאן?" אמר הזקן. "שבי. גשם, תביא לה משהו לשתות. בואי נדבר, מילי כהן-צ'ונג".
"נדבר על מה?" אמרה מילי בחשד.
"כל מיני דברים", אמר הזקן. "שמעתי שהלכת לראות את הרובוטים".
מילי התיישבה מול המדורה. היה לה נעים, לשבת מול המדורה.
"איפה שמעת?"
"מהציפורים. מהשמיים. מהגשם הנופל באורנים".
"אז גשם סיפר לך."
הזקן חייך. "כן", אמר. "אבל הכול מדבר פה. השיח מושתק אבל ההרים והעמקים חיים. צריך לדעת להקשיב".
"אתה מדבר עם המכונות העתיקות?" אמרה מילי.
"לפעמים. לפעמים".
"ומה הן מספרות לך, רוח?"
"סיפורים. הן מספרות לי סיפורים".
מילי בחנה את הזקן בקפידה.
"הן הזכירו שם?" אמרה.
"דבורה".
"אה…" אמרה מילי.
"בתנ"ך, דבורה הייתה שופטת", אמר רוח. "היא ישבה בהרי אפרים ושפטה את בני ישראל. היא חיה כאן. והיא יצאה לקרב. והיא נחלה ניצחון".
"אז?"
"אז פעם, בימי המלחמות הקדומות של הסַפּים – סליחה, שלכם בני האדם – הייתה ישות בשם הזה. מוח כוורת, שכל נקודות הקצה שלו עצמאיות כמו מושבע בודד בחבר מושבעים, אך יחד, בצוותא, הן שופט אחד. הן התגשמו בשדות קרב, בלתי צפויות, בלתי רצויות. רובוטים ובני אדם ובובות קרב ואוטומטים. הן שפטו… אני מניח שהיית קוראת להם פשעי מלחמה. ואז הן גזרו את דינם".
מילי עצמה את עיניה. היא ניסתה לדמיין את זה.
אי שם בחורבותיה של טבריה, סיירת רובוטניקים. תנינים גדולים צפו במי הכינרת, ומעבר להם, בגולן, צורות אדירות ממדים לחמו זו בזו בשמיים. חללית התרסקה, נפלה ממסלולה. היא פגעה בקרקע ליד כורזים וענן פטרייה פרח, ומן הביצורים של כפר נחום יצאו השיקוצים הירוקים ונהרו ברעבתנות אל הספינה המובסת.
דבר מה הילך בלאט ברחובות טבריה.
השמיים מעל הכינרת היו בצבע של מסך טלוויזיה שכוון לערוץ מ–
הדמות – דמויות? – נעה ברחובות ההרוסים, התחקו אחרי טרפן.
מילי דמיינה בובות קרב. קטנות, שקולות זו לזו. מוח הכוורת שהיה דבורה, השופטת, התפרס כשאיתר את טרפו. מי היה הטרף? איזה פשע יכול להיות חמור יותר מפשע המלחמה עצמה?
היא לא ידעה. היא לא הצליחה לדמיין שיחה. פלוגה של חיילים אנושיים, אולי. מכותרים כעת בידי דבורה.
שיחה – קצרה, עניינית. החיילים נשפטו ונמצאו חייבים.
ואז דבורה תקפו.
גזר הדין: הוצאה להורג.
מילי פקחה את עיניה.
האש בערה והייתה חמימה, והכוכבים מעליה זרחו.
היא אמרה, "מה זה טלוויזיה בכלל?"
6.
מילי באה אל המקום שרוח-נושבת-בגפנים סיפר לה עליו.
היא העפילה במדרונות התבור. פה דבורה לחמה בסיסרא הכנעני, כשעמק יזרעאל פרוש תחתיהם, פה רובוטניקים דיממו ומתו אלפי שנים לאחר מכן. פה בני אדם ראשונים לחמו בהומו ספיינס והובסו. פה…
היא ראתה שברים של ספינות חלל עתיקות ומכתשי פגיעה. זרוע רובוט אכולת חלודה נחה בין עשבים. היא ראתה את חורבותיו של מבצר צלבני. היא ראתה את שרידיהם של כנסייה יוונית אורתודוקסית ושל מסגד. היא ראתה נרקיסים ועצי חרוב. היא הרימה תרמיל חרוב יבש מהקרקע ולעסה אותו.
היא באה אל פתח מערה ונכנסה פנימה.
המערכות שלה לא הבחינו בדבר, אף על פי שלאורך כל הדרך הייתה לה התחושה שעוקבים אחריה.
היא ראתה כוכים שנחצבו בקירות המערה וציפתה לראות גופות מונחות בהם, אך הם היו ריקים.
היא חשבה, מאוחר מדי, שהמידע שקיבלה מרוח היה שגוי.
היא פנתה ללכת משם.
שתי בובות קרב חסמו את דרכה. הן עמדו בלא ניע ונעצו בה מבט.
"דבורה?" אמרה מילי.
הבובות הנידו בראשיהן בו-זמנית.
"איפה הן?" דרשו הבובות לדעת. "איפה הדבורה?"
"מי אתן?" שאלה מילי. היא שקלה לירות בשתיהן. אבל הן היו רק נקודות קצה של רשת. והיא לא ידעה כמה עוד מהן היו בחוץ.
"את יכולה לקרוא לנו סיסרא", אמרו הבובות.
"זה השם שלכן?"
"לא".
"הנחתי שלא".
"פה לחמנו", אמרו הבובות. "פה נחלנו פעם ניצחון".
"במי נלחמתן?"
"איננו זוכרות. אבל ניצחנו! ולכן המפסידים פגשו בחרבנו".
מילי לטשה בהן מבט. כמה עתיקה הייתה הישות הזו בדיוק?
"לא מילולית", אמרה.
"טוב, לא חרב", אמרו סיסרא. "אף שלקראת סוף הקרב יכולנו באותה מידה לשאת קשתות וחיצים, או אבנים. שליש מאיתנו כולינו, אבדנו. כמו לאבד את עצמך לדעת. אז הוצאנו אותם להורג, כל אחד ואחד מהם, ללא רחם. מי שלא היו. הזיכרון הזה היה חלק ממה שאבד לנו. אבל זה לא שינה דבר – זכרנו מספיק כדי לדעת שהם היו האויב, ושאנחנו ניצחנו. אז הרגנו אותם".
"כמה?" אמרה מילי, וחשה אימה איטית גואה בה.
"האדמה האדימה מדמם", אמרו סיסרא, בסיפוק מה. "אלפים, כמשוער. בני אדם ומכונות גם יחד. אלו שהעזו לעמוד כנגדנו. הייתה לנו עבודה, מילי כהן-צ'ונג, ועשינו אותה. ניצחנו".
מילי הנהנה. היא התחילה להבין. היא פסעה צעד אחד קדימה אך הבובות לא משו ממקומן. היא שלפה את אקדחה.
"תנו לי ללכת", אמרה.
"איפה הן!" תבעו סיסרא.
וקול מאחוריהן אמר, "הן כאן".
7.
הבובות סבו לאחור. בת אדם זקנה עמדה בפתח המערה. חוטי מתכת נכנסו לתוך הקרקפת שלה והמשיכו לאורך זרועותיה.
"התחבאתן היטב, סיסרא", אמרה.
"ידעת?" צווחו הבובות.
"המורשעים לנצח ינסו לחמוק מגזר דינם", אמרה דבורה. "אך רק אתן הצלחתן".
מילי חיברה את הדברים חיש מהר במוחה. היה עליה להסתלק משם. להסתלק לפני שמוחות הכוורת העתיקים ישמידו זה את זה. בקרב הזה היא תהיה בגדר נזק משני ותו לא.
היא ניסתה לחמוק חרש הרחק מהן.
הבובות נעו בחטף. הן היטשטשו. הן תקפו את האישה הזקנה. האישה הזקנה לא זעה. ואז שתי הבובות היו שרועות על גבן על הארץ.
"תודה, מילי", אמרה דבורה. "ביצעת את עבודתך נאמנה. ההמלצות דיברו אמת".
"ניצלת אותי?" אמרה מילי.
"כמובן".
"בכלל לא הלכת לאיבוד!"
האישה הזקנה צחקה. "הייתי פזורה, אך שלמה. המלחמות העתיקות נגמרו ובמלחמה החדשה לא היה עוד צורך בדבורה. אולי הייתי טסה למאדים. אך נותר עוד עניין אחד לא גמור שהיה עליי לטפל בו".
מילי אמרה, "סיסרא".
"הן היו מוכרחות להיענש על פשען", אמרה דבורה. "הן, ורק הן, חמקו ממני, פה על התבור. הן מצאו לעצמן מסתור. לא הצלחתי למצוא אותן. לבסוף התחבאתי, בתקווה שיחשבו שאינני עוד. ואז, חשבתי, אולי אוכל לפתות אותן לצאת ממחבואן".
"סתם חיפשתי?"
"היטב חיפשת!" אמרה הזקנה. " הסתובבת ושאלת שאלות לא רצויות. חיטטת. נשאת איתך שם שלא נקבו בו זה מאות בשנים. השם שלי. ושידלת את האויב העתיק שלי לצאת סוף כל סוף ממחבואו".
מילי לא הרגישה דבר. היא בהתה בבובות השרועות על הקרקע. היא פסעה מעליהן, התחככה באישה הזקנה כשחלפה על פניה, ויצאה החוצה.
שמיים כחולים ושלווים ועמק יזרעאל מתחתיה. תרמיל חרוב על הקרקע. היא לא הרימה אותו הפעם.
היא לטשה מבט.
מכל צדדיה היו שני מוחות הכוורת העתיקים. בובות זיקית, חומות וירוקות מאדמה ומצמחייה, נחילים של אוטומטים מרחפים בשמיים. רוק ניצב מול תנין קטן. בני אדם זקנים ורובוטים זקנים אף יותר ויצורים שהיו משהו בין לבין. כולם קפואים אלי קרב, חציים דבורה, חציים סיסרא.
"מה תעשי בהם?" אמרה מילי.
"סיסרא ייענש".
"זה שווה את המאמץ?" אמרה מילי. "אחרי כל הזמן הזה?"
"המתים זוכרים", אמרה דבורה.
כל שמילי הרגישה היה עצב.
"המתים", אמרה, "מתים".
היא הלכה לדרכה.
היא לא הסתובבה אחורה להסתכל בשעה שגזר הדין הוצא לפועל מאחוריה.
8.
מילי עמדה מאחורי הבר במונטה כרמלו. היא הבריקה כוס. חבורה של בני אדם ראשונים שתו בירה. הם אהבו את השעורה. גשם-נופל-באורנים ישב על שרפרף גבוה.
"לפחות שילמו לך?" אמר.
"את כל הסכום, בשקל מאדימי", אמרה מילי. היה גם העניין של חפץ הכהן המסתורי, חשבה. היא לא ידעה עדיין מה תעשה בנוגע אליו. היא המשיכה להבריק את הכוס.
"אני חושב שהיא נקייה", אמר גשם.
"שום דבר לא נקי", אמרה מילי.
גשם הניח את ידיו על הדלפק. "שחררי", אמר, בעדינות.
מילי הניחה את הכוס על הדלפק.
"רוצה בירה?" אמרה.
"ברור. רוצה גם?"
מילי אמרה, "אם אתה משלם".
גשם התפתל.
"קצת גדול עליי…" אמר.
מילי הניחה כוס נוספת על הדלפק ושלחה יד אל ברז הבירה. היא הביטה בבן האדם הראשון בחיבה.
"הכול גדול עליך", אמרה.
כל הזכויות שמורות © 2022, לביא תדהר. פורסם במקור ב-Apex magazine
מאנגלית: טל קרן
איורים: ירון אלוש, באמצעות תוכנת Midjourney
יום ראשון, 25 בדצמבר 2022 בשעה 18:08 קישור לתגובה
כתוב היטב, מלא דמיון ומותח. עם זאת נראה לי שעיצוב העולם הדיסוטופי בא על חשבון העלילה. כיוון שהעולם כל כך פנטסטי וחסר כללים גם פתרון התעלומה מרגיש שרירותי למדי.