גריזילית

חושך. מאשנקה מתעוררת בחטף, מבולבלת. בחושך היא לא יודעת איפה היא, כמעט לא זוכרת מי היא ומה היא עושה כאן. נשימה כבדה בחשכה, פרווה מתקרבת ומתחככת בה, צחנת בשר מעוכל למחצה, מזכירות לה. מאשנקה לא משמיעה קול, רק קופצת אגרופים ומרגישה את ציפורניה ננעצות בחלק הפנימי של כף היד.

כובד משקל על רגליה, על עצמות האגן, על חזה. כובד כואב. כואב כמעט כמו הטפרים שננעצים בכתפיה, השיניים שאוחזות בצווארה מימין, אוחזות אבל לא פוצעות, כל עוד הגוף נכנע תחת המשקל.

וגופי נכנע.

ואני לא זוכרת יותר.

אור. אני מתעוררת ומתמתחת. כמו בכל בוקר מאז הגעתי למערה, לפני כמעט שנה, אני ממששת את הצוואר. בצד ימין, בין הכתף לאוזן, יש תחושה של לחץ, כאילו יש שם שטף דם קטן.

אני מנערת את שיערי, שהתארך מאוד מאז בואי לכאן. אולי גם אני, קשה לי לקבוע. הכל במערה כל כך גדול ממידותיי, כך שגם אם גבהתי בעשרים סנטימטרים בשנה הזו אתקשה להבחין בכך.

אני שמה את פעמיי אל פתח המערה. אם אני עומדת על הסלע הגדול בכניסה אני יכולה לראות במרחק את פתח העמק המוביל לביתי. אדמתו מוריקה, האביב כנראה כבר בשיאו.

מימין, כמטר לפני, אני מגלה פרח לבן מציץ מסדק בסלע, ולבי מתרחב לקראתו. זה נץ החלב, אני כמעט בטוחה. רגע לפני שאני יורדת מן הסלע להתבונן בו מקרוב, נופל על הסלע צל כבד והפרח מתכופף תחת המשא.

רעד חולף לאורך גבי, משערות עורפי הסומרות עד לעצם הזנב. אני יכולה להריח אותה, מעט מאחוריי ומימיני.

לא חולפות בינינו מילים, לא ברכת בוקר טוב ולא דברי נימוסין אחרים. בהתחלה זה הציק לי, השקט כשאין צורך חיוני במלים, היום כבר כמעט לא. אולי יבוא יום ואתרגל לכך, אומר בי קול פנימי, וקול אחר צועק שלעולם לא אתרגל ולא אסכין.

היא מורה לי להיכנס למערה, וקולה בתוך ראשי דוחק הצידה את כל קולותיי בלי להותיר להם מקום כלל. כשאני מצייתת ונכנסת למערה אני מספיקה לראות מזווית עיני שהיא יוצאת חוצה, ורגלה השעירה דורכת על נץ החלב, מועכת אותו על הסלע החשוף.

אני מחניקה בקושי את היבבה הפיזית, אבל שאריות ממנה נשארות כנראה במחשבותיי, כי היא חגה לאחור ומחפשת את הסיבה ליגוני. אני חשה את התמיהה במחשבותיה. נדיר שהיא מתירה לי לשמוע אותה כך, במחשבות אקראיות, וכשהיא גוחנת אל הפרח הכתוש ומרימה אותו בכפתה האירוע הופך יוצא דופן עוד יותר. מעולם לא ראיתי אותה מפגינה חמלה כלפי יצור חי, ואולי מה שאני קולטת כחמלה אינן אלא תחושותיי שלי.

אני מנסה לחסום את עצמי, את הרגשות והמחשבות והרצונות שאני מפיצה בחוסר שליטה עצמית. לרגע כמעט ראיתי בה אנושיות.

מאוחר יותר אנחנו יושבות לאכול. היא אוכלת את קוביות החלבון שלה, הדבר היחיד שהכפר יודע לייצר שמתאים למערכת העיכול שלה, ואני מנסה להסתיר את רתיעתי מצחנת הבשר המקולקל שעולה מהן. זה לא באמת בשר, אלא תערובת מאוזנת של חלבונים, דומה במקצת לקוביות החלבון שהיו נותנים לאסטרונאוטים. פעם, כשהיו אסטרונאוטים. כשעוד היו על הארץ משאבים שתמכו בטיסות חלל.

אני מסתפקת באגוזים ובפירות שלי. בתחילת השנה שלי אצלה היו גם גבינות, אך הן אזלו. גם הפירות ייגמרו בקרוב.

היא עוצרת באמצע הלעיסה. הקובייה תלויה בין שיניה הצהובות, ואני מזהה כתם ריר על פרוותה, במרומי הבטן.

צריך עוד אוכל, אני שומעת את המחשבה בראשי. צריך לרדת לכפר ולהביא לך עוד אוכל.

השמחה גואה בי, עד שאני שומעת את ההבהרה, ומבינה אותה. לרדת, צריך, רק היא תרד אל הכפר. אני אצטרך להישאר במערה ולהמתין לה.

המחשבות גועשות, רועשות בי, אבל אני מכירה אותה כבר כמעט שנה ויודעת שאין טעם להתחנן. היא מסרבת להקשיב ולהבין. היא אמרה את דברה, ודבריי לא משנים כהוא זה.

אחרי שאנחנו מסיימות לאכול מגיעה שעת השיעור. היא מלמדת אותי. זו שפה שאין בה מילים, השפה שלה, רק תמונות ותחושות ורגשות, תקשורת בלתי מילולית שחודרת ישירות לתודעה שלי. התקשורת הזו מעייפת, אפילו אותי שנבחרתי מכל אנשי הכפר כמי שהייתה הכי רגישה מביניהם, המתאימה ביותר לשאת אותה. היא מקנה לי ידע במשך זמן מה, אולי שעתיים, אולי שלוש. היום בתחום האסטרונביגציה, ואני בולעת את הידע בעוד ועוד מפות כוכבים ואלגוריתמים לניווט בחלל, עד שאיני יכולה עוד ואני מבקשת מנוחה.

כשאני הולכת אל פינת המערה שהוקצתה לי לרביצה, עולה בי תחילתה של מחשבה מדהימה, ואני כובשת אותה במהירות בתקווה שהיא לא הספיקה לשמוע את הקורה בראשי. אני שרה בקולי קולות בתוך ראשי כדי לא לחשוב את המחשבה הזו.

רק כשהיא נרדמת, ואני שומעת את נשימותיה הקצובות, אני מעזה להוציא לחלל האוויר את המחשבה.

אני חושבת, אני מאמינה, אני מקווה שאפשר, שאולי אצליח להגיע אל הכפר. אצטרך לשכנע אותה קצת, לרמות קצת, אבל אני מאמינה שזה אפשרי.

אחרי הצהריים, כשעה לפני השקיעה, היא מתעוררת ומתמתחת. פרוותה הבהירה נראית זהובה מעט באור הערביים. כשהיא עומדת על שתי רגליה האחוריות, ראשה כמעט נוגע בתקרת המערה. היא גדולה בהרבה מכל דוב גריזלי שהתהלך אי פעם על פני האדמה. גריזילית הוא רק כינוי שהדבקתי לה.

אני נעמדת מולה, קומתי פחות ממחצית משלה, והעובדה שאני נעמדת מולה מיוזמתי חריגה מאוד, כך שהיא מפסיקה להתמתח ומפנה אלי את תשומת לבה.

אני מסתכלת על עיניה הצהובות, על שערות שפמה הדהויות, בוחנת את הטפרים בכפות רגליה הקדמיות, כל דבר שיוכל להעסיק את מחשבותיי התועות, כדי שלא אסגיר את סודי.

אני מעצבת את הפנייה אליה באופן פשוט. תמונה של עוגיות שנכנסות לסל. תמונה נוספת, שלי מכינה את העוגיות מאגוזים, פירות ודגנים. ואז מוחקת הכל ומציגה במחשבתי תמונה של דובה מביאה עוגיות בסל, ואת הוריי עומדים מולה בפתח הבית, מחייכים ומקבלים ממנה את הסל.

אני רוצה, אני מבקשת, שהיא תיתן לי להכין עוגיות ושתיקח אותן להוריי, כשתצא להביא לנו מזון נוסף. אני באמת רוצה את זה, את מה שאני מבקשת, ואני מצפה את המחשבה ברצון העז הזה. יש בי עוד מחשבות מאחור, אבל אני מקווה שהן מוסוות טוב מספיק, וכנראה זה עובד, כי היא מתרצה.

שמחה גואה בי. אני קופצת, מדלגת ומחייכת, ולרגע כמעט מחבקת אותה, אבל נעצרת ברגע האחרון. לא מרצוני. לעולם לא אגע בה מרצוני. הבחילה והתיעוב כלפיה עולים בי ואני לא מנסה לעצור אותם. היא יודעת היטב מה אני מרגישה כלפיה. אי אפשר להסתיר דבר כזה מפני יצור שמתקשר באמצעות מחשבה.

את שעת האור האחרונה של היום אני מנצלת להכין תערובת לעוגיות מהשאריות שנותרו במזווה: קמח דגנים, שברי אגוזים, חצאי פירות, דבש. כשאני מסיימת אני מבחינה שלא נותרו הרבה מצרכים במזווה, אבל אם תוכניתי תעלה יפה לא אזדקק להם יותר.

כשכבה האור האחרון אני עולה על יצועי, והיא מחברת אותי למערכת הלמידה התת-סיפית, כפתור שחור קטן שהיא מצמידה לעור צווארי, בין האוזן הימנית לכתף.

אני תוהה מה אדע מחר בבוקר שהערב אינני יודעת עדיין. עוד ניווט, תפעול של חללית מסדרה נוספת, יסודות בגיאולוגיה, פרוטוקולים לתקשורת במפגש ראשון עם גזע חדש. הכפתור קטן, ולכאורה לא מזיק, אבל בכל בוקר כשאני מתעוררת והוא כבר איננו עלי, מקום החיבור בצוואר כואב לי, כמעט כאילו ננשכתי. אני שונאת אותו, את הכפתור. את הידע שהוא מעניק לי בלי שביקשתי, את הכאב הנלווה לשימוש בו, את השימוש בגוף שלי כמכל לידע, את חוסר היכולת שלי להשפיע על מה יחדור אלי ומה יידחה על הסף.

השינה צונחת עלי במהירות, כמו בכל ערב, שינה נטולת חלומות, ושוב מגיע הבוקר. אני מתעוררת, מתמתחת, ממששת את תחושת הלחץ בצוואר, ואז נזכרת. היום הוא היום, עוד כמה שעות, ואני חייבת למצוא דרך לעשות זאת נכון, כך שתוכניתי תצליח, וזה לא פשוט.

לפני כמה חודשים גיליתי ששום פוגע בקליטה שלה. זה קרה לגמרי במקרה, כשיצאתי לטיול באזור המערה ונתקלתי בשום, וקטפתי כמה פרחים ממנו, ובמשך כל אותו היום היא הייתה מבולבלת ולא הבינה אותי כלל, כאילו השום חסם את יכולתה לקרוא את מחשבותיי. מאז אגרתי לי קצת עלים ופרחים של שום, ואני מקווה שהבוקר הוא יסווה אותי.

לפני שהיא מתעוררת, אני מורחת שום על עצמי ועל דפנות הסל שהכנתי, ומתרגלת כניסה ויציאה זריזות מהתחתית הכפולה של הסל. הכניסה אורכת דקה בערך, ואני מאמינה שאצליח להסיח את דעתה לפרק הזמן הקצר הזה. אחר כך אני יושבת על הסלע וממתינה. מתחתיי נמצאות שאריות נץ החלב של אתמול, ואני משתדלת להתעלם מהן. אני מעלה בעיני רוחי את הכפר, מדמיינת את אנשי הכפר מחכים לי ברחוב הראשי, אמא ואבא שלי בראשם. אחותי הקטנה סיגל קופצת אל זרועותיי ומלהגת בלי הפסקה. עזית, הכלבה שלי, מכשכשת בזנבה ומטביעה את קולות הנאספים בנביחותיה הרמות.

מצחי מתקמט. ואם לא יכירו אותי? ואם שכחו איך אני נראית? ואם השתניתי עד כדי כך שלא יזהו אותי? ואם הם השתנו? ומה אם קרה משהו לכפר? שרירי החזה שלי מתכווצים, כמעט משותקים, ואני נושמת עמוק כדי להירגע. גרוע ככל שיהיה שם, אני משוכנעת שיהיה טוב יותר מכאן. אני נאחזת במחשבה הזו וחשה את החום מתפשט לאיטו ממרכז החזה אל זרועותיי ומנחם אותי.

עובר זמן, והיא מתעוררת. אני שומעת את קולות הבוקר שלה. הציפייה גורמת לזמן לזלוג לאט יותר. אבל זה יקרה ממש עוד מעט. ואחרי זמן ארוך לבלי נשוא היא יוצאת אל פתח המערה.

אני מסתובבת אליה ומראה לה בגאווה את הסל שהכנתי, ואת העוגיות שבתוכו, שממלאות אותו עד קצהו. הסל ענק, עצום. הוא יכיל היום גם ילדה בת עשר. לרגע אני מתבלבלת, ונשימתי נעצרת, לא יעלה על הדעת שהיא לא תבחין שנפח הסל עולה על נפח כל המצרכים שהיו במזווה אתמול בערב. היא תחשוד ותשים לזה קץ, אני בטוחה לרגע. אבל הרגע עובר ואני לא קולטת ממנה כל נימה של חשד.

אני מעמיסה את הסל על הרחפת שלה ומקבעת אותו למקומו ברצועות, אך מקפידה להשאיר גישה נוחה אל התא הכפול שבתחתיתו. היא בוחנת את הקיבוע, נוהמת לאישור ומסמנת לי לגשת לאכול.

אנחנו יושבות לאכול יחד, היא את קוביית החלבון שלה, אני את הפירות והאגוזים שלי. בטני מתנדנדת בין תקווה עזה לבין פחד עז לא פחות, והטלטלות האלו מקשות עלי לבלוע וללעוס. עוד כמה שעות אהיה בביתי, בין אנשים שאוהבים אותי. אני מקווה.

אני הודפת ממני את שאריות האוכל, מפהקת במופגן פיהוק גדול וניגשת את פינת הרביצה שלי. אני מוציאה מהתרמיל שלי ספר. התרמיל מכיל את כל אוצרותיי עלי אדמות, את כל החפצים שהבאתי מהכפר, את כל הזיכרונות שקושרים אותי אל עברי, וגם את הספר הזה שבחרתי לקחת איתי כשנבחרתי למשימה. בתחילה היו המבחנים הקוגניטיביים שכל ילדי הכפר עברו. העשרה שקיבלו את הציונים הגבוהים ביותר נשלחו למיונים פסיכולוגיים. בשלב השלישי, כשנשארנו רק יואב ואני, פגשנו גריזילים, כדי לראות אם אנחנו מסוגלים לתקשר איתם. ואז, כשרק אני נשארתי, וכשביקשו ממני להתנדב, לטובת הכפר כולו, לטובת האנושות כולה ומה שהגריזילים עשויים לתת לנו תמורת התנדבותי, תשובתי הייתה מובנת מאליה.

הייתי אז בת תשע, ואני זוכרת איך ארזתי את התרמיל, עד כמה התלבטתי מה לקחת. אני מלטפת ליטוף פרידה את כריכת הספר, אני אוהבת את הספר הזה עד כלות. אוהבת את כל הדברים שהבאתי איתי בתרמיל, וכל בגד שאני מוציאה ממנו ומשתמשת בו כדי לעצב דמות מתחת לשמיכה בפינת הרביצה שלי, ויודעת שלא אראה עוד כי הוא יישאר במערה ואני לא. כל בגד כזה קורע בי געגועים.

אחרי שדמות הבד מעוצבת, אני נשכבת צמוד אליה מתחת לשמיכה ומתחילה להקריא בקול רם מהספר.

"היה הייתה ילדה שחיה בכפר עם סבא וסבתא שלה. יום אחד הזמינו חברות את הילדה, ששמה היה מאשנקה, ללכת ליער ללקט פטריות ופירות יער".

קולי בוקע את הדממה. רק כשאני מקריאה, אני מבינה עד כמה ארוכה הייתה הדממה. חודשים רבים לא דיברתי בקול רם. לא היה אל מי, לא היה טעם. והיא לא מדברת. כמובן. בחודשים הראשונים דיברתי אל עצמי. אחר כך דיברתי אליה ותקשרתי איתה רק בשפה שלה, ואצלה אין משמעות לצלילים שמגיעים עם השפה. כמעט שכחתי איך לדבר בלשון של בני אדם רגילים, יש לי תחושה שאפילו השפה שלי הפכה מרובעת, כמו האותיות בספרים, שהם היחידים שדיברו איתי בשנה האחרונה.

לרגע אני נבהלת, אולי זו הייתה טעות להקריא כך בקול רם, לשבור את השגרה בצורה כזאת. אבל התחלתי, ולכן אני חייבת להמשיך, ואני מספרת את המעשייה הישנה, על הילדה שנקלעה שלא בטובתה לבקתת הדוב.

לפני שאני מגיעה לקטע בספר שבו הילדה נוזפת בדוב שמנסה לאכול את העוגיות מהסל שלה, אני מפהקת שוב, בקולי קולות, מניחה את הספר ליד משכבי ונושמת נשימות עמוקות ואיטיות. מתחת לעפעפיים הכמעט סגורים מבטי עוקב אחריה, וכשהיא נעלמת במעמקי המערה אני יוצאת בשפיפה מיצועי, מתגנבת אל הסל, נכנסת לתוך התחתית הכפולה ומוודאת שמגש העוגיות מונח מעלי היטב ומסתיר את סודי.

עכשיו נשאר רק להמתין. ולקוות. מבין חריצי הסל אני יכולה לראות את הדמות שעיצבתי מבגדים תופסת מרחב מתחת לשמיכה. את הספר אי אפשר לראות ממקומי בתוך הסל, אבל אני יודעת שאני נפרדת גם ממנו.

אחרי דקות מספר היא יוצאת, ניגשת אל הרחפת ונכנסת לתוכה. המתח שהיה אצור בי מתחיל להתפוגג. נדמה שלמרות התכנון הרעוע, תוכניתי תעלה יפה. הרחפת מתחילה לנוע, ואני מצטערת שוב שהרכב מכוונן אל מחשבותיה שלה בלבד, אחרת יכולתי לברוח מזמן. בהדמיות שאני מקבלת בשנתי אני מטיסה כלי רכב דומים מאוד לזה, גם אם גדולים בהרבה. אבל ההתאמה לתבנית המחשבה שלי, שהיא המפתח לשליטה ברחפת מן הסוג הזה, לא קיימת כאן, בניגוד להדמיות.

הרחפת נעה, ואני מדמיינת אותה יורדת מן ההר שלצלעו שוכנת המערה, גולשת במדרון וממשיכה אל העמק. העמק האהוב שלי. שלנו. היא שקטה מאוד, מנועה מבוסס על אנרגיה אטומית נקייה, וכמעט שאין בו חלקים נעים. במאמץ מסוים אני יכולה להיזכר איך בנוי המנוע, גם את זה למדתי באחד מלילות הכפתור התת-סיפי. ידי נשלחת אל צווארי כמו מאליה. הסל מגביל את תנועותיי, מקיף אותי מכל העברים ולוחץ עלי כמו משקל כבד. גופי נכנע ומתמרד חליפות באופן שאינו מובן לי, עד שאני שוקעת במעין תנומה.

כשאנחנו מתקרבים אני חשה בבטני את האטת התנועה, מין נפילה של הסרעפת, ואני מתעוררת לחלוטין. לא חשבתי עד הסוף על מה שיקרה כשאגיע לכפר, אם אגיע אל הכפר. בסיפור, הכלבים גירשו את הדוב, ומאשנקה יכלה לצאת מהסל ולחבק את סבה וסבתה. כאן אולי. אולי ההורים שלי יצילו אותי, אולי החברים שלי. אולי אצא בעצמי.

הרחפת נוחתת ואני מנסה להציץ מבעד לחריצי הסל, לברר איפה היא נמצאת, ואני לא רואה אותה. אני לא רואה ולא שומעת איש. אחרי כמה דקות של התלבטות, אני מחליטה לצאת, ופורצת מתחתית הסל, קופצת מטה מן הרחפת.

אני בכפר. אני ברחוב הראשי. הצלחתי!

אני מביטה לאחורי. היא שם. ליד הרחפת. לא נעה, ורק מביטה בי. ואיש לא בא לקדם את פניה. הרחוב ריק. לחלק ניכר מהבתים יש גדרות חדשות, ובקצה הרחוב גן שעשועים שלא היה שם לפני שנה, עם מתקנים מבריקים. לכפר יש כסף חדש. בזכות ההתנדבות שלי? אני מתרחקת ממנה בפסיעות קטנות לאחור, מתקרבת אל הבית שבו גדלתי, עוד מעט קט אגיע אל דלתו. היא עדיין לא משה ממקומה. מה קרה לכולם? כולם מתו? למה הם לא באים?

אני מגיעה אל דלת ביתי, פותחת אותה וחומקת פנימה. אבא שלי שם, וגם אמא שלי, וסיגל שלי. אני מחייכת אליהם, ומתקרבת בשמחה, אבל אז נעצרת. משהו לא נראה נכון. אבא שלי מקמט גבות, ועיניו כהות. אמא שלי משלבת את זרועותיה על חזה, ורגלה מתופפת על הרצפה. סיגל מסתכלת עליהם, ועלי, ושוב עליהם.

הם נראים שונים מכפי שזכרתי. האם תמיד אבא שלי היה רזה כל כך, האם תמיד היו לו עיגולים כהים כאלה מסביב לעיניים וקמטים עמוקים במצח? ואמא שלי, היא השמינה נורא, או אולי אני היא זאת שלא זוכרת אותה נכון? וכמה שסיגל גדלה, היא בוודאי כבר הולכת לבית הספר. השינוי שחל בהם עוצר אותי, ואני לא רצה לחבק אותם, כמו שחשבתי שאעשה.

"מה את עושה פה, מאיה?" שואל אבי. המשפט שיוצא מפיו תוקף אותי, כמעט כמו העובדה שהוא אומר אותו בקול רם. אני לא רגילה לענות בקול. כמעט שכחתי איך לדבר, אני חושבת לעצמי. "יש לך משימה. את אמורה להיות איתה וללמוד ממנה". קולו נוהם, נוזף.

"אני. רציתי", אני מתחילה, וקולי סדוק וצרוד. אני בקושי זוכרת איך מתקשרים עם אנשים בקול ובמילים. אני מכחכחת בגרוני ומתחילה שוב. "התגעגעתי". כל המילים של הספרים, שנשמעות כל כך נכון בתוך ראשי, לא מתאימות מספיק להגיע אל הלשון.

אמי מנידה בראשה. ידיה עדיין משולבות על חזה. "מאיה. את הנציגה של כל הכפר. נבחרת. התנדבת והסכמת. את מוכרחה להישאר שם. אנחנו מקבלים". ידה מחווה על פני הבית, ימינה ושמאלה, ואני מבחינה בדברים חדשים. ספרים לא מוכרים, אגרטל, שואב אבק.

"מאיה?" קולה של סיגל מהוסס. היא קמה ממקומה ואני רואה עד כמה היא גדלה בשנה הזאת כשלא הייתי. פניה רציניים מדי לילדה בת שש. אולי גם עליה עברו דברים שגרמו לה להתבגר טרם זמנה. "אמרו לי שאת מתה". היא אומרת, ומתקרבת אלי, מהססת, מושיטה ידיים פרושות לחיבוק, אבל אמי עוצרת אותה.

" מאיה באה לזמן קצר, אבל עכשיו היא הולכת", היא מסבירה לסיגל, שנאבקת בתוך חיבוק האם שלא מאפשר לה לנוע. ככל שאני מבחינה ביותר חפצים חדשים בבית, נראה שהפנים של אמי מתכרכמים יותר.

"הכנתי לכם עוגיות. הבאנו לכם עוגיות". אני מחווה החוצה, אל הרחפת ואליה, שעדיין ניצבת לידה. "וגם. היא אמרה שצריך לקחת עוד אוכל, כי המזווה ריק". אני מבולבלת, ולא מבינה את תגובתם. הם מתנהגים כאילו הם כועסים שבאתי.

אבי קם ממקומו ומתחיל לאסוף מצרכי מזון. כשאני רואה אותו אוסף גם קוביות חלבון, בטני מתהפכת. אני פונה אל אמא שלי, בניסיון למצוא אוזן קשבת.

"אמא. אני…" אני ממששת את הצוואר, והמחנק בגרוני מתגבר.

"מאיה. נבחרת מבין כולנו. את אחת מאלף, קיבלת הזדמנות נדירה, והתחייבת. בעזרת אנשים כמוך נצליח לצאת שוב אל הכוכבים. התחייבת. את לא יכולה לחזור בך". קולה לא מתרכך, וגם לא הבעתה. תנוחת גופה נוקשה יותר ויותר, וגם סיגל כבר לא מנסה להגיע אלי. אני לא מבינה אותם, לא מבינה למה הם מתנהגים ככה. לרגע אני חושבת לנסות לקרוא אותם, כפי שאני מתקשרת עם הגריזילית, אבל אני גונזת את המחשבה מיד. זה יהיה חודרני, כוחני, אלים. לא עושים דברים כאלה לאנשים שאת אוהבת.

"אבל היא". אני מנסה שוב.

היא קוטעת אותי. "הגריזילית שמשגיחה עליך ומלמדת אותך עושה עבודת קודש. תמורת ההתנדבות שלך להשקיע את חייך ולהפוך לטייסת, כל הכפר זוכה בתמורה. כל האנושות תיוושע בעזרתכם, המתנדבים. התחייבת. את לא יכולה לחזור בך".

גוש תקוע בגרוני. כל החודשים האלו שבהם לא דיברתי נמצאים בעוכריי. אני לא מצליחה להסביר את עצמי, לא במילים, ולמרות רצוני עולה בי תמונה, תמונה של חושך ופרווה, של כובד ומחנק, בשפה של תמונות, תחושות ורגשות שאי אפשר לבטא במלים. אני ממששת את הצוואר שוב, והמילים שלא אומרות מספיק פורצות ממני.

"אבל אמא. בחושך היא באה. היא. היא מכאיבה לי".

והיא מסרבת להקשיב, ומסרבת להבין, היא אמרה את דברה, ודברי לא משנים כהוא זה. היא מסמנת לי להסתובב ולצאת, והיא לא נוגעת בי, כאילו אני מצורעת, כאילו הייתי גריזילית. אנחנו יוצאות מבעד לדלת. אבי מאחורינו, מוביל שק כבד של מצרכים. הוא מושיט לגריזילית את השק, והיא מכניסה אותו לרחפת ומוציאה את העוגיות מן הסל. התחתית הכפולה נחשפת.

אבי מקבל ממנה את מגש העוגיות שהכנתי ומעביר אותו מהר לאמי בפנים מכורכמות, כאילו הכנתי לו קוביות חלבון מקולקל. אמי מחזיקה את המגש והודפת אותי בעזרתו אל הרחפת. פינת המגש דוקרת אותי כמו שיניים, כמו טפרים. אני נכנסת פנימה, היא מתיישבת לידי, ואני עושה במיטב יכולתי לא לגעת בפרוותה. לעולם לא מיוזמתי, לעולם לא מרצוני. עיניי ריקות מדמעות. לבי נעול. החומה הגבוהה שהפרידה עד כה ביני לבין מאשנקה נפלה, ועכשיו אני זוכרת. עכשיו כשאני מסתכלת עליה אני יודעת מה קורה בלילה. מה קרה כל לילה בשנה האחרונה. איך אוכל לשכוח? ואיך אוכל לחיות במערה כשאני זוכרת? ריחה מגיע לנחיריי, ריח פרווה חם מעורב בניחוח החלבון המת שהיא נוהגת לאכול. אני נתקפת בחילה, אימה, רתיעה, אוסף רגשות מעורבים.

הרחפת מתרוממת, ואני והיא בתוכה. אני מסתכלת קדימה ושדה הראייה שלי מצומצם. גם אילו ההורים שלי וסיגל היו מנופפים לי לשלום, לא הייתי רואה אותם. היא פונה אלי, אומרת לי להתכונן, והשליטה ברחפת עוברת אלי. זה מפתיע אותי, והרחפת כמעט מתרסקת לפני שאני מצליחה להשתלט עליה. תחושת כוח זורמת בי. עקצוצים מדלגים בין אצבעותיי ושכמותיי. אילו הייתי רוצה, הייתי יכולה לרסק את הרחפת על צלע ההר, לקחת אותי ואותה לעולם שאין בו מחויבות, שאין בו לילות חשוכים וכואבים, שאין בו אובדן שליטה. בעיני רוחי אני רואה את התמונה, את הרחפת פוגעת בהר ועולה באש, וכשהיא מסתכלת עלי, אני מבינה שהיא רואה את התמונה איתי. השפעת השום פגה, או שמא הוא לא עבד מלכתחילה. אולי היא ידעה מראש שאני מתכוונת להתגנב אל הכפר איתה. אולי היא ידעה מראש שהוריי יירתעו ממני. אולי היא הרבה יותר חכמה ממני.

מחשבותיי מקרבות את הרחפת בצורה מסוכנת אל ההר, אנחנו כמעט פוגעות בו. היא יכולה לחזור להשתלט על הרחפת, אבל היא לא מונעת כלום, היא משאירה את הבחירה בידי, ורגע לפני הרגע האחרון אני בוחרת להמשיך לחיות, ולתת גם לה לחיות. בסופו של דבר אני מטיסה אותנו כל הדרך חזרה אל המערה ומנחיתה אותנו בשלום. כשאנחנו יורדות מהרחפת, היא ניגשת אל הסלע, חופרת בו מעט בטפריה, ומחלצת מהסדק את נץ החלב. הוא נבול, ומעוך, ואחרי יום שלם מחוץ לאדמה שבה גדל הוא לא יוכל יותר לחיות.

היא מושיטה לי את הצמח, ואני מזהה את בקשת הסליחה המשתמעת. ואז דמעותיי מתחילות לזלוג. אני מניחה את כף ידי על רגלה הקדמית לרגע קצר, ומגע הפרווה עדיין מעורר בי בחילה, ורתיעה, ממלא אותי אימה. אנחנו פורקות את המצרכים במזווה, וכשהיא מתיישבת על הסלע הגדול בכניסה למערה ופניה למרחק, אני מתיישבת לידה. ביוזמתי.

אני נושמת נשימה עמוקה. ואז אני מעלה במחשבתי תמונה. תמונה של רחוב, של בית. "בית", אני אומרת בקול רם. זה תמיד יישאר הבית שלי, למרות הכל, גם אם לא אבקר בו יותר לעולם. ואז היא מפתיעה אותי, ומשמיעה קול. זה נשמע כמו "ביי". מבנה הלסת שלה, השיניים, הלשון, לא בנויים לשפה כמו שלי, אבל היא מנסה. קולה עמוק, נוהם קצת.

"בית", אני חוזרת, ומהנהנת.

ואז אני שואלת "בית?" ומצביעה עליה. ומעבירה את השאלה גם במחשבה. והיא מעבירה לי תמונה, הרקיע מאזור אנטארס כפי שהוא נראה מכדור הארץ, והתמונה זורמת במהירות ומתקרבת לזום על כוכב לכת כחול כמעט כמו הארץ עם יבשות שונות מאוד, ושוב זום מהיר לפני הקרקע, ומערה לא שונה מאוד מזו שאנו יושבות בפתחה, ועשרה יצורים דמויי דוב בצבעים שנעים בין חום בהיר לאדום בוהק לכחול עמוק מתגוששים זה עם זה, מפילים זה את זה על האדמה, נושכים זה את זה בצוואר.

"ביי". היא אומרת שוב, ואני בולעת רוק ואז מהנהנת וחוזרת אחריה. "בית".

לרגע אני מהססת, אם אדע אותה באמת אולי לא אוכל לשנוא אותה.

"מאיה". אני אומרת, אחרי הפסקה קלה. אני מצביעה על עצמי ושולחת אליה תמונה של ילדה בת עשר עם שיער ארוך וכהה. ואז אני מצביעה עליה שוב.

היא מסתכלת עלי, העיניים שלה צהובות מתמיד. "מההה". היא נוהמת את שמי, ואז ממשיכה ונוהמת משפט ארוך ולא מובן, ואני קולטת תמונה שלה.

"וואווי". אני מנסה לחקות את הנהמה שלה, לפחות חלק ממנה, והיא מעבירה לי תחושה של אישור. אני מעוותת את המילים שלה בדומה לדרך שבה היא מעוותת את שלי. זה מה שיש.

ואז אני נושמת עמוק שוב. עכשיו, לחלק החשוב. עכשיו, כשאני מקווה שהיא, שוואווי, מקבלת אותי כאדם, עם שם, עם פנים. לא כגוף, לא כמייצגת של גזע זר, לא כחפץ. אולי עכשיו. אני מעלה בי תמונה של חושך, תחושה של מחנק, של פרווה. היו לי כוונות להראות תמונה ממרחק, מבחוץ, אובייקטיבית, אבל כשהתמונה עולה אני לגמרי מאשנקה, והמחנק, האימה, התיעוב והייאוש שאני חשה הם כאן ועכשיו, מציפים. אני צועקת "לללאאא!" והצעקה מהדהדת אל מעמקי המערה מאחור, וקדימה אל המרחב שמולנו.

עובר זמן עד שהעולם מתייצב והקרע בו נסגר, ושוב אנחנו מול השקיעה. "לא", אני חוזרת ואומרת לה. "לא. וואווי. לא". והיא שותקת, ואז נוהמת אלי "רווו", ואני מאמינה ומקווה שהיא מבינה, שהיא שומעת, שהיא מפנימה מה זה "לא", שלא יהיו עוד לילות של מחנק וכאב, שאנחנו פותחות דף חדש.

ואז אנחנו יושבות מול השקיעה, וזו רק אני והיא. וואווי ואני והמחויבות שלי. והמון חלב כוכבים שאצטרך לבלוע בשנים שיבואו.

ללא כותרת / יונה וולך
דֻּבָּה גְּרִיזִילִית גִּדְּלָה אוֹתִי
חֲלֵב כּוֹכָבִים הָיָה מְזוֹנִי הָעִקָּרִי
הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁרָאִיתִי
בִּימֵי חַיַּי כַּוָּנָתִי שֶׁאֲנִי זוֹכֵר
הָיָה אֲנִי אֵיךְ אוּכַל לִשְׁכֹּחַ

מאשה והדב (מעשייה ברוסית)