יצירות המדע הבדיוני של ניק וולבן התפרסמו במגזין Wired, ב-MIT Press, בכתב העת אסימוב'ס ובמקומות אחרים. הן תורגמו לשפות רבות ונמכרו גם לטלוויזיה. ב"בוקר השקט שלנו", וולבן עושה שימוש בהומור ובאבסורד על מנת לבחון שאלות מרתקות של שוויון, תודעה, וחברות.

1

שתיים לפנות בוקר ואני שוב עושה את זה.

זאת הלקאה עצמית? טיוח? משהו פחות שפוי?

אני רכון על המקלדת, משולהב כרוצח, ומטאטא את הראיות לפשעיי.

מבעד לקירות אני שומע שהוא ישן. השקט המוחלט, המפחיד, שלהם. כמו עץ בחורף כשאין רוח שתטלטל אותו. כאילו החשכה עצמה מגולמת  בפרווה שחורה, סומרת בדום מתוח.

פעם הוקרתי את השקט הזה.

פעם הוא נראה לי מקסים.

מקיש, מדפדף. קצות האצבעות שלי חסרות תחושה.

אלוהים, אלוהים, איך יכול להיות שיש כל כך הרבה?

אני אפילו לא קרוב לסיום כשאני שומע חריקת קפיצים.

הוא מגיע.

אני סוגר יישומים. מערכת ההפעלה משתלטת. עדכוני תוכנה דחופים שוב סיכלו את תוכניותיי. אני טורק את מכסה הנייד והודף את הכיסא לאחור.

זנב מתקדם, כמו פריסקופ שעיר, סביב שולחן הקפה.

הירונימוס מזנק אל גב הספה.

"גְּרֵגוֹרִי, קצת מאוחר לקלידי-קלאדי במחשב, non?"

למה, אני תוהה בפעם המיליון, החליטו כולם לאמץ מבטא צרפתי?

ואז, גם כן בפעם המיליון: למה לא צפינו את זה?

הירונימוס מטופף על הספה. בחושו השישי המופלא עיניו מוצאות את הנייד. "באמת, גרגורי", הוא מגרגר. "למה החשאיות הזאת?"

"אה, אתה יודע איך זה". אני טופח קלות על המחשב. "אני והרגלי ההומו-ספיינס המגונים שלי. בני אדם והחולשות שלנו. אתה לא תבין".

בהבזק ניבים, הירונימוס מניח כפה בין רגליו. טיפש, טיפש. אני חייב ללמוד לברור את מילותיי.

"כן, גרגורי, אכן כך. אתה בחוכמתך וזהירותך ודאגתך – מנעת ממני את החולשות המסוימות האלה".

הירונימוס מתנקה ליד המנורה. ממש חתול במגפיים הירונימוס שלי, חצי מטר של חוצפת מרמלדה. רק בלי המגפיים. הירונימוס מעדיף סגנון נינוח יותר: נעלי בית מקושטים בגדילים, חלוקי משי, כמויות של בושם שגורמות לך לדמוע.

"כן, גרגורי". קולו הופך לנהמה נמוכה. "נקטת אמצעי זהירות. לקחת את הציפורניים שלי, כדי למנוע את השריטי-שרט. שמת לי שבב, כדי למנוע את הבריחה. לקחת את מה שפעם היה שם למטה, כדי למנוע את – איך ננסח את זה – את ההוינקי-דוינקי".

ההרצאה מלווה בפנטומימה מאיימת. חבטות ציפורניים, טלטול מפשעה.

"אך האם התכוננת לכל אפשרות, גרגורי? לא. בכל מזימותיך והכנותיך, לא חשבת למחוק את… l'evidence!"

כפה נשלחת בגניבה. הירונימוס מזנק. הוא נוחת על שולחן העבודה ומרים את מכסה הנייד.

והנה הן.

המאמצים הקדחתניים שלי לטייח רק החמירו את המצב, סיבכו פתילים, סתמו ערוצים, הציפו תחנות שירות דיגיטליות, מילאו את הצג שלי במערך של תמונות שאי אפשר  לפוגג.

“Mon Dieu!” הירונימוס מיילל.

אי אפשר להסתיר זאת עוד. האמת מקוונת, בענן, באֶתֶר, מבוזרת בעשרות שרתים. תיעוד הפשעים שלי גלוי ושופע, ואם יורשה לי, מסודר להפליא.

עיניו של הירונימוס נורות מצד לצד.

"גרגורי, בגלל זה אתה נשאר ער בלילות? כדי לנסות, כפי שאומרים, להתפלח ממני? חשבת שתחמוק, שתחביא, שתשמיד את הראיות הדיגיטליות? אבל גרגורי, עיניך הרואות: אתה טיפש ואיטי".

הוא צועד הלוך ושוב ומעווה את פניו. כפה מצליפה.

"אמור לי כעת, גרגורי, מה זה?"

"תמונה", אני אומר. עיניו הירוקות מצטמצמות. אני מוסיף, "תמונה שלך".

"ומה אני עושה בתמונה הזאת, גרגורי?"

"אתה…" אני בולע רוק. "אתה יושב בעגלת תינוק".

הירונימוס מתחיל להתנקות. הוא מעביר לשון על כפתו, מלטף את לחיו, וכל הזמן הזה מתבונן בי. "ומה אני לובש בעגלה הזאת, גרגורי?"

"מ…"

"דבר!"

"מצנפת".

"מצנפת, כן. היד הזאת שאנחנו רואים? היד המושטת? זאת היד שלך, הלא כן?"

"הירונימוס, אתה חייב להבין, החברה שלי בזמנו –"

"ענה!"

"זאת היד שלי".

"היד הזאת, מה היא עושה? היא מדגדגת אותי, הלא כן? היד מדגדגת. ומה היא מדגדגת לי? היא מדגדגת לי בבטן. ועכשיו, s'il vous plaît, אמור לי, גרגורי, הפרצוף הזה? הפרצוף שלי, תחת המצנפת הזו שהנחת עליי? היית אומר שזה פרצוף שמח? שזה פרצוף שמביע עונג ואושר והסכמה מרצון? שזה פרצוף האומר, 'כן, בבקשה, דגדג אותי עוד, אני אוהב את הדגדוג בבטן, כן אני אוהב את זה?'"

אני לא מסוגל לדבר.

"למה שתעשה דבר כזה, גרגורי?" ההתנקות פוסקת. השפם מתעוות בסערת נפש מחשמלת. עיניו של הירונימוס הופכות לחרכים צרים. "את הציפורניים אני מבין, אפילו les testicules, je peux comprendre. אבל זה? עבור כל כך מעט, עבור שום דבר – רק enfin, pour s'amuser? מילא הציפורניים והביצים והחוץ והחופש – למה, למה אתה חייב ליטול ממני גם את כבודי?"

היא מוזרה, התחושה שאופפת אותי עכשיו. הבושה שהתפתחה לדבר מה יותר מבושה, שהפכה לפאניקה, שהפכה לפחד, שהפכה לחרדה קיומית.

"אתה לא מבין", אני מוחה בגמגום. "אלה היו זמנים אחרים. התרבות התפתחה. בימים ההם, הירונימוס, יחסי בני האדם-חיות המחמד –"

הירונימוס מפנה אלי את זנבו. ייתכן, בסופו של דבר, שזה הדבר שמפחיד אותי יותר מכול: המוחלטות העצומה של הדחייה החתולית.

"אם זה שווה משהו", אני צועק כשהוא מטופף לכיוון המטבח, "אני באמת מצטער",

כשהוא פונה אליי, עיניו עושות את הדבר החתולי המבעית הזה, הזוהר הירוק של אור צבור.

"מצטער? אוי, גרגורי האומלל. המצטערוּת? המצטערוּת היא רק ההתחלה".

---

טעיתי. אני מבין את זה עכשיו.

"חשבתי שזאת מתנה", אני אומר להאנה כשאנחנו נפגשים לבראנץ'. "רכישת תודעה? רכישת מודעות עצמית? את יודעת, זה לא היה בשבילי. זה היה בשבילו".

אנחנו יושבים בבייגל קראם ברחוב 4 פינת בונד, והאנה מחריבה את כריך הבוקר שלה.

"אני שילמתי על זה", אני אומר. אני מרים את הכריך שלי ונוגס בו. "אני קבעתי את התור. אני נלחמתי במפגינים. היית מצפה שהוא יהיה לפחות טיפה אסיר תודה. כלומר –"

אני משתתק ומניח את הכריך שלי. הוא אמור להיות כריך ביצה וגאודה. הוא בהחלט לא.

"מה זה?" אני נועץ בו אצבע. "אבקת גבינה?"

"צב", האנה משתמשת בסכין ובמזלג שלה כדי להרים קריש של החומר הצהוב המוזר. "זה הניחוש שלי. ביצי צב מתורבתות".

"חשבתי שלא חוקי לאסוף ביצי צב למאכל".

היא מנופפת בידה. חוקי? לא חוקי? תלוי.

"אל תגידי לי", אני אומר. "אלה התרנגולות, נכון? התרנגולות עושות בלגן שוב".

האנה מושכת בכתפיה. "תרנגולות. אתה יודע איך הן".

העופות המוזרים האלה. של מי היה הרעיון לתת להם את הטיפול? איזה פעיל פסיכי למען זכויות בעלי חיים. איזה אקטיביסט מופרע. הן מתואמות להפליא בשביל ציפורים שלא עפות ועם זאת, עמוק בפנים הן עדיין תרנגולות. תמיד מקרקרות לגבי משהו.

"אז עכשיו אנחנו מקשקשים ביצי צבים", אני אומר. "התרנגולות מתארגנות, הצבים סובלים. דרכו של עולם".

האנה בולעת ביס. "גם הצבים יקבלו את הטיפול בקרוב. לדעתי יש פה התאמה מושלמת ליחסי ציבור מעולים. אתה יודע, גורם החמידות. איטיים ויציבים. אה, דרך אגב, שמעת על ברוטוס?"

אני מתבונן בהאנה, שטורפת את הכריך שלה, ונדהם מיכולת ההסתגלות שלה. כשתרנגולות קיבלו את הטיפול, האנה פטרה את זה בצחוק. כשפרות קיבלו את הטיפול, היא אמרה שזה בסך הכול הוגן. כשגורילות קיבלו את הטיפול, האנה אמרה, "טוב, זה חבל".

אני נזכר בהתחלה, לפני כל כך הרבה שנים, בדוחות המרעישים הראשונים. בתוך מבול מאמרי המערכת הזועמים, האנה שידרה ריחוק פילוסופי. "מה שמפתיע פה", היא אמרה, "הוא שזה לקח כל כך הרבה זמן".

"גרג?" האנה בוהה בי. "לא שאלת לגבי ברוטוס".

אני לא אומר דבר. אני מדוכא מדי. האמת היא שאין לי מושג על מי האנה מדברת. ברוטוס? מי זה ברוטוס? זה בגלל הירונימוס. אנחנו רבים כל ערב. זה פוגע לי בריכוז.

"ברוטוס", האנה מנחה אותי. "הבלדהאונד של פולאן. הוא קיבל את הטיפול בשנה שעברה. זה היה אסון".

"תני לי לנחש", אני אומר. "הוא נתפס לפוליטיקה. ומאז הוא קורא על ההיסטוריה של זכויות האזרח. מגלה פתאום עניין בפסיקות של שופטים. חוקר על הלנת שכר של עובדים בשירות לקוחות".

"יותר גרוע. הרבה יותר גרוע. הוא גילה את הדת".

הכלבים, הם משוגעים על האמונה בה"א הידיעה. אתם חושבים שהענקתם לכלב שלכם פרס נדיר, את אוצרות המדע, ההיגיון, הלוגיקה, עולם שלם של השכלה ואמנות, ואז רקסי עושה את עצמו סקסי על רגלי ההגמונים, ומרים עיני כלבלב אל ישו.

יש אנשים שאומרים שזאת אשמתנו, שטיפחנו אותם לגלות צייתנות עיוורת. לדעתי אי אפשר להתעלם מהריגוש העמוק, המוחשי, שבתחושת האשמה. ואין אף אחד, אף אחד בעולם, שמבין יותר באשמה  מכלב רע.

"הוא עומד לו בחלון המרפסת". האנה זוקרת את אפה. "ומסתכל על הסנאים. הוא ממציא תירוצים. אומר שהוא לא הצליח לגבור על האינסטינקטים שלו. אומר שבכל השנים שרדף אחריהם, הוא חשב רק עם האף. הוא לא מוכן בכלל לדבר עם פולאן יותר".

אם יש דבר אחד שכלבים מצטיינים בו עוד יותר מרגשות אשמה, זאת תוכחה. בעיקר בלדהאונדים. אלוהים, העיניים האלה.

"פולאן ניסתה לשחרר אותו. עכשיו הוא פשוט רודף אחרי סנאים בחצר ונובח את עצמו לדעת  בניסיונות להתנצל".

כמוני וכמו הירונימוס, אני חושב. אשמה ומחאה, הכלמה וגינוי. האם אי פעם נתקדם הלאה?

"אתה חושב עליו שוב, נכון?" אומרת האנה.

"זה כל כך דפוק". אני משליך את הכריך שלי לצלחת. "הירונימוס צודק. לעגתי לו במשך שנים. והזוועה היא שעשיתי את זה רק כי אני אוהב אותו".

"זאת לא אשמתך, גרג. כולנו יחד בקלחת הזאת. הטרגדיה היא שעמוק בפנים, איפה שחשוב, כולנו רק תצבורות ארעיות של הפרשי אנרגיה רב-מימדיים".

קשה לפעמים עם האנה. היא פיזיקאית תיאורטיקנית. זה מקצוע שאני לא מתיימר ולא שואף להבין.

"גרג, אני רוצה לתת לך משהו".

האנה מושיטה לי כרטיס ביקור.

 

ד"ר קטרינה קורסקובה

רח' וורף 28, מחסן 17

"טיפול מרחבי"

מחיר היכרות מיוחד!

 

"אתה צריך לנסות את זה", היא אומרת.

אני הופך את הכרטיס. "טיפול מרחבי?"

"זה בדיוק כמו שנשמע. חקר הכוחות המרפאים של הממדיות".

"אני לא יודע, האנה. זה נשמע קצת, איך לומר, הזוי".

"זה נפלא. זה לא דומה לשום טיפול שהתנסית בו בעבר. זה באמת עובד". היא טופחת על ידי. "אתה צריך ללכת עם הירונימוס".

אני מנסה לדמיין את זה. חתולים וטיפולים. איכשהו קשה לראות את זה מסתדר.

"זה, את יודעת, לזוגות?"

"גרג", היא אומרת. "זה טיפול מרחבי. יש מקום לכולם".

---

כשאני מגיע הביתה, אפוף התרגשות, אני מנסה להכניס את המפתח לחור המנעול שלוש פעמים, ומחליק על ערימות של עלוני זבל.

טיפול מרחבי, אלוהים, מי יודע? זה עשוי להיות פתרון.

"הירונימוס", אני קורא כשאני פותח את הדלת, "מצאתי משהו שאנחנו יכולים –"

רגע.

עצירה במקום.

אלוהים, לא.

הסלון מלא לחלוטין. עיניים קטנות ומבריקות, אצבעות אדומות. גופים חומים מעורבים בכנפיים מרפרפות.

הירונימוס מושל בחבורה של חולדות ויונים. הוא רובץ על אדן החלון ומעשן סיגריית ג'יטאן.

אני רוקע את דרכי אליו ופולה את הסיגריה מפיו. אני פותח את החלון ומשליך אותה החוצה. "שוב השתמשת בכרטיסי האשראי שלי?"

"אתה באמת מתכוון לאשראי, גרגורי? או שאתה מתכוון לשכר על מאתיים אלף שנות חטא והפקעת זכויות?"

רק עכשיו אני מבחין בכרזה. שתי חולדות עצומות אוחזות בה בכפותיהן, ואם אני לא טועה, פעם היא הייתה חלוק הרחצה שלי.

כתוב עליה !Vive Le Ressentiment. האותיות מצוירות בקטשופ, אדומות ובוהקות.

"מה קורה פה?"

"גרגורי המסכן", הוא מגרגר. "כל כך רפה שכל. כל כך איטי". הירונימוס פונה אל קהל הנאספים. "הייתם מאמינים שהאוויל הזה נהג לנקות לי את הצואה?"

"בחייך, הירונימוס", אני אומר. "אני משלם את שכר הדירה. אני קניתי לך את מיטת החתולים ההיא. אני מספק את הנום-נומים שלך".

"אה, oui, הנום-נומים שלי. אבל זה לא נגמר בזה. אתה מבין, גרגורי,  tout le monde… le monde bestial… כולנו נחושים בדעתנו, כמו שאמרת, לקבל את הנום-נומים שמגיעים לנו".

הוא מזנק מאדן החלון וצועד על השטיח. יש ברגע הזה משהו מאוד מעודן בהירונימוס שלי, משהו הדור, משהו נפוליאוני. או שאולי זאת רק הכרס?

"חולדותיי", נוהם הירונימוס, "יונותיי, אמרו לי. האם אנחנו אויבים? או שמא אנחנו בני ברית?"

"בני ברית, בני ברית, בני ברית!" מצפצפות החולדות.

"האם אנחנו טורפים וטרף? או שמא אנחנו, כולנו, המדוכאים?"

"מדוכאים, מדוכאים, מדוכאים!" הומות היונים.

"מי מדכא אותנו?"

"גרגורי, גרגורי, גרגורי!"

"היית מוכרח לגלוש לפסים אישיים", אני נאנח.

הירונימוס מחייך. זה מחזה מפעים. לואיס קרול בכבודו ובעצמו לא היה מסוגל לדמיין את זדוניותה של החשיבות העצמית, את העורמה העירומה, שבחיוך חתולי אותנטי.

"אתה מבין, גרגורי, מרגע שהחל התהליך, הוא לא יסתיים לעולם. האנושות הייתה ראשונה, אבל זמנכם עבר. כל היצורים שפלי הרוח זכאים למודעות. הייתי עסוק, גרגורי. נתתי לאחרים את המתנה שאתה נתת לי".

"אז באמת השתמשת בכרטיסי האשראי שלי".

הרצפה רוחשת חיים. ערב רב  מצטופף סביב  בהונותיי. אני בקושי יכול לזוז מבלי לעורר סופה של חבטות כנפיים אחוזות טירוף. הקהל נראה חסר מנוחה. "למה יונים, הירונימוס?" אני אומר. "למה חולדות?"

"משום, גרגורי, שהם הנחותים מכולם. הזוטות שבזוטרים, תחתית הערימה. משום שהם אוכלים את הזבל שלכם, מתחפרים בזוהמה שלכם, חולקים איתכם את הערים המטונפות שלכם. משום שהם היצורים שמכירים אתכם הכי טוב. ועכשיו, גרגורי, יש לי רק שאלה אחת אליך. למי יש בטנונת שמנמנה ומעיכה?"

בהתחלה, אני לא מבין. ואז הפחד מפלח אותי. אני נסוג אל הקיר. אני מרגיש בכוונה איומה מצטברת בחדר, בנחישות משותפת, ברצון משולב של יצורים שרומשים, שמקננים, ששורצים.

אני מרים יד.

הם עטים עלי כאספסוף. החולדות ושפמותיהם. היונים וכנפיהם. הם תוחבים אפים בבתי השחי שלי, מתפתלים במעלה מכנסיי. הם פורעים את שיערי וחולצים את נעליי.

כשאני נופל על הרצפה, הירונימוס מזנק לי על החזה. "מי?" הוא מלחשש. הוא מסריח מסיגריות בלי פילטר. "אמור לי, גרגורי, מי, מי, מי?"

"די, די, אני לא יודע!"

"אתה יודע ואתה תגיד לי! למי יש בטנונת שמנמנה ומעיכה?"

"זה מדגדג, זה מדגדג, אלוהים, בבקשה, תפסיקו!"

אני צורח. אני בועט. הירונימוס דוהר על הרצפה. עיניו רחבות ושחורות, והוא משמיע צלילים נמוכים ומתנחשלים של התרגשות. "מי?" הוא מיילל. "מי, מי, מי?"

אני לא עומד בזה יותר. "לי!" אני צועק. לי יש בטנונת שמנמנה ומעיכה!"

כמו שהתחיל, כך זה נגמר. כפות רגליים קטנות טופפות הרחק ממני. החלונות נפתחים. אני שומע משק כנפיים. אני שוכב מתחת לשולחן הקפה ומתנשף, ומקשיב. האספסוף מתרחק. כשאני מתאושש, הירונימוס נמצא לידי.

כעת הוא שקט, כנוע. עיניו נעצמות ונפקחות במצמוץ איטי. גופו רועד ברטט עמוק והוא נשכב לצידי.

"גרגורי", הוא נוהם רכות. "אתה יודע מה אני חייב".

בידיים רועדות, אני מגרד לו בראש.

הירונימוס מפתל את גופו קרוב יותר אלי, כמעט אלים בתשוקתו להיות קרוב אלי. כשהוא מדבר, אני מרגיש את קולו מהדהד בצלעותייי.

"אחרי הכול, גרגורי, אני עדיין אוהב אותך. למרות כל מה שעוללת, toujours, je t'aime".

"אוף", אני אומר, "אנחנו ממש צריכים את הטיפול הזה".

---

משרדה של המטפלת רחוק, במרכז העיר, שם הכלבים המשוטטים עורכים את הפגישות החשאיות שלהם. זה אזור מסוכן לאדם בגפו. אתה יכול לטייל לך, לכרסם משולש פיצה, ופתאום חמישים כלבים מעורבים וכועסים יחסמו את דרכך. הם לובשים סוודרים של צבא הישע. חלקם נושאים שלטים בהשראת לין טראס, על חשיבות ההקפדה על פיסוק נכון.

 

לא אוכלים אנשים?

לא, אוכלים אנשים!

 

למרבה המזל, האנה הסכימה ללכת איתי. אנחנו נפגשים מחוץ לדלת המחסן.

"איפה הירונימוס?" היא אומרת ובוחנת את המדרכה מאחורי.

אני דש בבטון עם בהונותייי. אני משפיל מבט. לבסוף אני מודה באמת.

"הוא עסוק עם המהפכה שלו. לא דיברנו הרבה בימים האחרונים". האנה מכווצת את שפתיה באהדה, ומחפשת את המפתחות שלה. "איפה ד"ר קורסקובה?" אני אומר.

היא מכווצת את עיניה, ואז צוחקת. "גרג, די, נו". אני מחכה בבלבול, עד שהאנה דוחפת אותי. "תפסיק".

"אני רציני", אני אומר. "יש לי תור. זה השם, לא? קורסקובה?"

"גרג, עם מי אתה חושב שאתה מדבר פה?"

אני בוחן אותה. עיניים חומות. שיער חום. הפה המחוצף המוכר. "את לא חברתי היקרה, האנה בולדצ'יאן?"

"מי?"

"השם שלך – ?"

"גרג, אני דוקטור קורסקובה".

הפסקה.

וואו.

אני עומד שם וממצמץ.

"אוי ואבוי", היא אומרת בצחוק. "לא, לא, לא. האנה? לא, יקירי. מזה ירדתי כבר לפני כמה חודשים". הצחוק נשמע כמו הצחוק הישן שלה. היא נראית אותו דבר, אבל תעודת הזהות שהיא מציגה לא נראית לי מוכרת. "אמרתי לעצמי, מהו שם, בעצם? מה הוא העצמי אם לא סיפור בדיוני שיתופי, מם נוח, אשליה בהסכמה, שמתקיימת לרגע קצר וחולף באמצעות שדות מצטלבים של כוחות חברתיים? האם איננו כולנו רק צברים של חלקיקים, שמסתחררים בחלל אדיש?" היא לובשת חלוק לבן. "זה מצחיק רצח, האמת. כל הזמן הזה חשבת שאני האנה בולדצ'יאן?"

"אם את לא האנה", אני אומר, "מי את? איזו תרפיסטית רוסיה?"

היא טופחת על לחיי. "אתה מותק".

המחסן ריק, מעוקר, ענק. מכונות מאובקות מונחות בכבדות בפינות – חפצים צבאיים מגושמים וכעורים. חוגות הזכוכית הגדולות שלהן נלקחו היישר משנות החמישים. הרצפה אפורה. הקירות אפורים. גם האוויר אפור, אבל הוא הומה אנרגיה מסקרנת.

"ברוך הבא", אומרת ד"ר קורסקובה, "לטיפול המרחבי".

"בהחלט יש כאן הרבה מרחב", אני פוסע על הרצפה הריקה.

"הנקודה הכי טובה היא באמצע", היא אומרת ונועלת את הדלת.

במרכז הרצפה מסומן X בסרט הדבקה כחול. אני ממסגר אותו עם סוליות נעליי ועוצם את עיניי. "מה בדיוק אני אמור להרגיש?"

"חכה רגע". היא מסובבת חוגה.

"נרפאתי?"

"תקשיב".

אני שומע משהו, או שנדמה לי שאני שומע. נאקה, חריקה, אנחה חובקת-כול. כמו מכל גדול שנפתח לאט.

"אתה מריח את זה?" אומרת ד"ר קורסקובה.

אני מרחרח. "כמו פלסטיק שרוף?"

"אתה רואה את זה?"

אני פוקח את עיניי. "לא".

"מובן שלא", היא אומרת, "ובכל זאת זה מקיף אותך. אתה עומד, גרגורי, ברגע זה, באזור חדש לגמרי בחלל".

אני בוחן בקפידה את האוויר, שלא השתנה.

ד"ר קורסקובה מנופפת בידה. "האוויר, הרצפה, קרני האור: הדברים האלה הם כפי שהיו תמיד. התופעות האלה רק מאכלסות את החלל. אבל המרחב עצמו? הוא חדש לגמרי. הוא נוצר", היא מצביעה, "בידי המכונות האלה".

אני אומר לה שזה נשמע קצת מפוקפק.

"לך, כן. זה תיאורטי. זה לא אומר שזה לא אמיתי". המבטא הרוסי שלה מתעבה כשהיא צועדת על הבטון. "בזמן המלחמה הקרה, הסובייטים היו זקוקים לדרכים חדשות לאחסן פסולת גרעינית. מה הייתה הבעיה שלהם? הבעיה שלהם הייתה המרחב. טוב, הם חשבו, אז למה לא ליצור פשוט מרחב חדש? למרבה הצער, הם לא הצליחו לפתור בעיות מסוימות. למשל, יציבות. כשאתה מייצר מרחב חדש, איפה תשים אותו? אני ראיתי פוטנציאל ליישומים חדשים".

אני דוקר את האוויר באצבעי, ותוהה איפה מתחיל המרחב החדש ואיפה הוא מסתיים. "כשאת אומרת 'בעיות עם היציבות' – "

"אל תדאג, גרג, זה בטוח לחלוטין. המרחב הישן פשוט נארז ואיננו. המרחב החדש תופס עכשיו את מקומו. זה כמו שמקפלים אוהל". הוא מורידה את היד שלי. "גרג? תחשוב. המרחב שאתה עומד בו – הוא לא התקיים עד עכשיו. מעולם לא נגעו בו בעבר, הזמן, אלפי שנות רצח ורדיפה. כל דבר שאתה מתחרט עליו, כל דבר שסבלת ממנו, כשאתה עומד כאן, זה קרה בעולם אחר, פשוטו כמשמעו".

"זה נשמע ממש כמו –"

"ששש". ד"ר קורסקובה מחזיקה את ידיי ומקפלת אותן אל חזי. "תן לזה זמן".

2

יש בעיה עם הרעיון הזה, לתת זמן. בעיה כלכלית. בין שאתה נותן זמן ובין שאתה לוקח זמן, כך גיליתי, תמיד ייגמר לך בסוף.

עברו שלושה חודשים מאז שהירונימוס התחיל את המהפכה שלו. בכנות, היא מצליחה יותר משציפיתי. בדיעבד, גיוס החולדות היה מהלך חכם.

אתם מבינים, לחולדות יש הבנה עם התיקנים.

ברור שיש להם.

לתיקנים יש יחסי ידידות עם החדקוניות. לחדקוניות יש הסכם עם התולעים. לתולעים יש יחסי קרבה עם הרימות. הרימות היו המפתח לשכנוע הזבובים.

אין לזלזל בפוטנציאל של שיווק לצעירים.

וברגע שהחרקים היו מעורבים?

ויי, ויי.

חתיכת התנגדות עממית. בפעם הבאה שאני רואה את הירונימוס, יש איתו פמליה שלמה. קבענו להיפגש במרכז העיר. הירונימוס רוצה קהל.

כשהוא מגיע, הוא בלימוזינה עם חלונות מחוסמים. שני חזירים גדולים מלווים את הירונימוס. ברגע שאני רואה אותו, אני נדהם מהשינוי.

"הפרווה שלך! הדוגמה שלך! הירונימוס, הפכת לטריקולור!"

"ששש". הוא מחליק מטה משקפי שמש כהים. "Je suis בעילום שם".

אנחנו נפגשים בבייגל קראם. כמו כל המסעדות היא צמחונית עכשיו. שומר הראש של הירונימוס הוא חזיר בר. בזמן שהבריונים שלו מפנים את המקום, אני מזמין סלט אנדיב.

"בחרת חזיר כשומר ראש, הירונימוס? זה חכם?"

הירונימוס מנפנף במצית. "מה הבעיה, גרגורי? עדיין שקוע בגזענות ישנה?"

"פשוט, אתה יודע, התקדים הספרותי".

"אה, אתה מתכוון לאורוול. חוות החיות שלו. החזירים הסטליניסטים. אבל תבין, גרגורי, זאת הבעיה שלכם. אתם, בני האדם, תמיד אבודים בפנטזיה. תמיד חיים בעבר".

אני דוקר את הסלט שלי. מיואש מכדי לאכול. במיוחד אנדיב. "אתה יודע", אני אומר, "זה לא היה חייב להיות ככה".

הירונימוס מצמצם את עיניו. "בגלל זה ארגנת את ce petit rendez-vous? בשביל לדבר על ימים עברו? איך התרפקתי בחיקך. איך ליטפת לי את האוזניים. פרר, פרר, חתלתולי, קטני מתוקי? Non! החיים ההם נגמרו, גרגורי. Finis, conclus. לא נוכל לקבל אותם בחזרה לעולם. המהפכה לא תעצור למען האהבה בין חתול אחד, אדם אחד".

"עכשיו אתה מדבר ככה", אני עונה, "אבל שמעתי את השמועות. יש קצת, איך אומרים, מרדנות בשורותיך?"

"אה, אתה מתכוון לזה?" הוא מנפנף בכפתו. החזיר מטיח עיתון על השולחן.

קונספירציה! צועקת הכותרת הראשית.

מכשול מפתיע עומד בפני החתול הירונימוס ותנועת המחאה שלו למען מודעות אל-אנושית, לאור הכרזת איגוד אוכלי העשב, היונקים הימיים והשלשולים הכריז על פיצול.

בהודעה לעיתונות נאמר, בין השאר:

"האם האנושות היא האויבת שלנו? הוא שמא האויב הוא המוני הטורפים, אוכלי-הכול וחיות הבית, ששוב ושוב נהגו לצוד ולאכול אותנו, והתייחסו אלינו כטרף הפרטי שלהם…?"

קבוצת תולעים התפתלה בתיאום כדי ליצור את המילים נח ונ, ובהתחשב במצבם החינוכי המזעזע של חסרי החוליות, כולם פירשו את זה כ"נכון".

"פא! מהזה?" הירונימוס העיף את העיתון אל הרצפה. "Les dauphins? זחלים זחליליים? פו. C'est rien".

"למען האמת", אני אומר. "חשבתי על זה".

ואני מניח בחבטה עיתון משלי. והכותרת הזאת באמת מרעידה לו את השפמות.

"היתושים מקימים סיעה חדשה", נכתב בכותרת.

בציינו "מאה מיליון שנים של חוסר כבוד", איגוד החרקים מוצצי הדם והטפיליים הכריז היום על פרישה מהקואליציית התקוממות החיות של החתול הירונימוס. דובר האיגוד זמזם שהגורם הישיר היה חלוקת המשאבים הלא-שוויונית בתוך התנועה, ובפרט "הצבירה הבלתי הוגנת של המוגלובין בגופי יונקים רכים ושמנמנים…"

"Sacrés bleus! זה לא ייתכן!” הירונימוס מזנק מכסאו. עיניו אחוזות טירוף. הוא רץ לפינה. בראאאוייייאווואווואווו, הוא מיילל בייאוש. הוא רץ לפינה אחרת. ררראווואווואווו! הוא רץ חזרה וקופץ על השולחן. אוו-ראוו-מייאווווווו!

"בוס", נואק חזיר הבר. "תרגיע".

"בוגדים! תוקעי סכין בגב!" הירונימוס קורע את העיתון לגזרים. נראה שהוא ממש כועס. הוא משתמש בציפורניים האחוריות שלו. "שרצים! כלבים! חזירים!"

"זה פחות או יותר מסכם את העניין". אני נרכן על השולחן ולוחש באוזנו. "תכיר בעובדות, הירונימוס. התנועה שלך מתפרקת כמו חבל הבלקן. איבדת את ההמונים. בקרוב יישארו איתך רק טורפי העל, ומה אז? הם שכירי חרב. הם עושים את זה בשביל הבשר. למה לא נשאיר את כל זה מאחורינו? למה לא ננסה לשכוח את העבר?"

שפתיו נמתחות לאחור בגיחוך. "זה מה שהיית רוצה, נכון, גרגורי? כן, כן, זאת התקווה הגדולה שלך. L'ignorance. L'innocence. ברגע שעולם החיות לומד לזכור, אתה דורש שנשכח. אתה חושב שאני לא יודע על מה אתם מבזבזים את הזמן שלכם? אתה וחבריך הקופים הקירחים?"

"אני לא מבקש ממך לשכוח". אני מביט בעיניו. "אני מבקש ממך לזכור".

הירונימוס מסיט את מבטו ראשון. הם תמיד מסיטים את מבטם ראשונים.

"אתה לא זוכר", אני אומר, "את זה?"

אני מושיט יד ומלטף את לחיו. בדיוק כמו פעם.

הירונימוס חובט בידי.

"הסססט!" הוא מסוגל רק לירוק מרוב זעם. "הסססט! הסססט! אתה על הכוונת שלנו, גרגורי. ועם היתושים או בלעדיהם, אנחנו נשתה. לך. את. הדם".

יחד עם החזירים, הוא ממהר לצאת מבית הקפה.

---

הירונימוס צודק.

לא ישבתי בחיבוק ידיים כשכל הביוספרה פרצה במרד.

המשכתי בטיפול שלי.

במהלך הפגישות שלי, ד"ר קורסקובה מראה לי את לוח הבקרה. היא לא רופאה עצלנית, שמסתפקת בכתיבת מרשמים. היא רוצה שאקח אחריות על ההחלמה שלי. היא רוצה שאשחק תפקיד מרכזי בבריאותי.

"זאת החוגה", היא אומרת. "היא שולטת בסדר הגודל. וזאת חוגה ששולטת במשך הזמן. תיזהר כשאתה מסובב אותן. אל תסובב יותר מדי".

אני מביט בתוויות. מרחב וזמן. האמיתות חסרות המוחשיות. מבשרות האין.

"תתרכז", אומרת ד"ר קורסקובה. "אני רוצה שתבין, גרגורי. אני רוצה שתראה את הפוטנציאל של המרחב חדש".

אני לומד להעריך את הפוטנציאל שהיא מתארת. ככל שאני מבלה יותר זמן עם ד"ר קורסקובה, השפעת הטיפול עליי גוברת. אני מרגיש תוסס, חופשי, רפוי. אני מרגיש שהנשמה שלי מטוהרת.

"מה אם נסובב יותר מדי", אני אומר. "מה יקרה אז?"

ד"ר קורסקובה מביטה בי ומושכת בכתפיה. "ימים יגידו", היא אומרת ומושיטה לי יד.

היא לוחצת את ידי פעמיים, ופתאום היא נפרדת לשלום.

"כבר?" אני מבולבל. "עברו רק שלושה חודשים. מה סיכויי ההחלמה שלי? מה עם הבריאות שלי?"

"אני רוצה שתמשיך, גרגורי, אבל לא איתי". ד"ר קורסקובה מסירה את החלוק הלבן שלה. מתחתיו היא לובשת שחורים. בגד גוף ארוך וצמוד, גמיש כחתול. היא מביטה ברצפה, במגפיה השחורים והרכים. "אני צריכה לרדת בעוד עשרים דקות".

"למרתף?"

"אולי". עיניה נורות אל הדלת. "הם רודפים אחריי. שומרי הסטטוס-קוו. הם רוצים לשיים אותי, להגביל אותי, לרסן אותי. מתברר שהחברה עדיין לא מוכנה להפנים עד כמה כל ההבחנות הסמיוטיות אינן רלוונטיות".

"יש לי תחושה", אני אומר, "שהציוד הזה לא נפל לידייך באופן חוקי".

"חוקי? בלתי חוקי?" היא מושיטה לי את חלוק המעבדה שלה. "עוד יבוא היום, גרגורי, שנתקדם מעבר למסמנים חסרי תוכן. עוד יבוא היום…"

ליד הדלת, ד"ר קורסקובה עוצרת.

"אל תאמין להם, גרגורי. אל תאמין להם כשיגידו לך שזה משנה".

"שמה משנה?" אני שואל.

אבל היא כבר איננה.

---

טיפול מרחבי? בכנות, אני לא בטוח במה להאמין. מרחב חדש, מרחב ישן, הכול נשמע די חלול.

אבל, מה שכן.

עם תוצאות לא מתווכחים.

אני מספר לבת דודתי על הטיפול. היא מאמינה באסטרולוגיה. היא מאמינה באגנוסטיקה, בתקשורת שוליים, בתענית צומות, בדוגמות של הכלכלה הניאוליברלית, בנומרולוגיה של קברים עתיקים. "טיפול מרחבי?" היא אומרת. "בדיוק לזה חיכיתי!"

אחריה אני מנסה עמיתה בעבודה. היא אומרת שזה נשמע מסקרן. השרקן שלה קיבל את הטיפול בשבוע שעבר. הוא מבלה עכשיו באינטרנט. הוא לומד על מדע.

"זה נשמע מטורף", אומרת העמיתה שלי, "אבל אני מוכנה לנסות הכול. אני פשוט לא יכולה לסבול את האף הקטן והמאשים הזה".

אנחנו נפגשים בערבים, בימי שלישי וחמישי. בהתחלה אנחנו ארבעה. כעבור שבוע אנחנו עשרה. כעבור חודש, שלוש מאות.

לדברי בת דודתי, המיסטיקנים הפרסים אומרים שאם נניח גרגיר חיטה על המשבצת הראשונה של לוח שחמט, שני גרגירים על השני, ארבעה על השלישי, כשנגיע למשבצת האחרונה, נוכל להביא ממלכה שלמה לפשיטת רגל.

בואו ואגיד לכם משהו. החיטה הזאת קטנה על טיפול מרחבי. כמו שמו, הוא רק ממשיך להתרחב.

תוך זמן קצר אנחנו נהיה גדולים יותר מהמחסן, גדולים יותר מהעיר. מהמדינה. מארצות הברית כולה, מהיבשת.

זה בסדר. חקרתי את החוגות האלה. המספרים, כך הבחנתי, מגיעים גבוה, גבוה מאוד.

בכל ערב אני מפעיל את המכונות.  בשלב הזה כל המימון שלנו מגיע מתרומות. בני אדם בכל העולם תורמים. התברר שהמסר נופל על אוזניים קשובות בכל מקום. בסביבות השעה שמונה, אני שולח הודעה.

אהוי, מרחביסטים!

המפגש הלילה יתחיל בעוד חמש דקות. למשך מחצית השעה הקרובה נאכלס ממד שמעולם לא ידע רוע, כאב או פחד. במישור הקיומי החדש הזה, נהיה כולנו כתינוקות. משקל העבר יוסר מעל כתפינו. מעמסת ההיסטוריה תיעלם. למוות לא תהיה כל אחיזה בנו. החרטה תהיה מאיתנו והלאה. האשמה תהיה זרה לנשמותינו כמו מה שמצוי מעבר לשמי הלילה.

מרחב רחב, אחים שלי!

גרג

אנשים אומרים שהם באמת מרגישים את זה. דגדוג בקצה האצבעות. מרווח בין הבהונות. מרחב עצום נפער בליבותיהם, ושם המרחב הזה הוא "אושר טהור". הם אומרים שכשהמרחב החדש עוטף אותם, נדמה שחטאי העבר הרבים נשטפו בדם השה העולה לקורבן.

בנסיבות האלה, אולי לא הדימוי הכי מוצלח.

עכשיו הירונימוס מתחיל להתעצבן ברצינות.

הוא שולח לי מיילים. הוא רוקע על פני המקלדת. לרוב אלה סתם מחרוזות אותיות חסרות פשר.

עכדיגעגעגעגעגעגעגעגעגע!

הךצלצלצךךךךךצלצלצל!

אבל לפעמים הוא מורה לאחד החזירים להקליד. ואז המכתבים רהוטים ורגוזים גם יחד.

מנהיג כת יקר (כך הם נפתחים תמיד):

האם אתה וחבריך הקופים הקירחים מרוצים מהאשליה הגדולה שלכם? האם אתה מאמין כי פיזיקה תיאורטית תוכל לבטל את זוועות ההתנהגות האנושית? האם אתה מקווה להתחבא במרחב החדש שיצרת ולחסוך מעצמך את נקמתו של עולם החיות? אנחנו בדרך אליך, גרגורי. אנחנו רבים, אנחנו חזקים. וססמתנו היא "תהי תבונה!"

זה מפחיד. אני חושב שהוא באמת מתכוון לזה. ייתכן שבהירונימוס שלנו חבוי רובספייר קטן. זה לא מפתיע מדי, בהתחשב באופן שבו הוא נהג לרדוף אחרי סמן הלייזר.

ולמעשה, לא עובר זמן רב, וכבר צבאו חונה מחוץ למחסן. הם מבלים שם כל  השבוע במחאה ובהתססה. יום אחר יום. החיות הגדולות, והכריזמטיות, הן פלג קולני במיוחד. הן מדקלמות ססמאות על אובדן שטחי מחייה וחושפות ניבים. הן מדגמנות אצילות נדירה ובלתי נתפסת. הן מגרדות בדלת באופן מאיים.

אני מתרגל לישון במרכז הרצפה, עם שפריצר מלא מים לידי. זה לא הרבה, אבל ככה אני נשאר רגוע.

בוקר אחד אני ישן שם והדלת נשברת פנימה. חזיר הבר נכנס בטפיפה. הירונימוס בא בעקבותיו עם הפמליה שלו. הממזר החצוף הזה. הוא בא עם הקולר הישן שלו, אותו קרע לגזרים בציפורניו.

"ראה!" הירונימוס משליך את הקולר. "סמל הדיכוי שלנו. בזוז ומושמד. היום אנחנו נפרדים לשלום מהפייסנות. היום הוא יום דמדומיה של האנושות".

ואז הוא רואה את מכונת הטיפול המרחבי.

"הנה המקדש שבני האדם בנו ליוהרתם. הנה ההבטחה הריקה שהבטיחו לעצמם. שבסיבוב חוגה, בהרמת מתג, אפשר לטאטא הצידה את אלימות העבר. אבל אין התחלות חדשות, אין עולמות חדשים. יש רק עולם אחד, אמת אחת, טבע אחד. ולטבע אי אפשר להתכחש".

הירונימוס מחווה בידו. החיות מקיפות אותי. זאבים וסמורים, כלבים ודובים. חזיר הבר שומר הראש עומד קרוב במיוחד. עשרות טורפים, מהמסוכנים  ביותר שיצר הטבע, ערוכים יחד מול אדם אחד בלתי חמוש.

זה מעיד על משהו.

"אני יודע", אני אומר, "מה באמת קורה פה".

הירונימוס יורק. ואז היא מפציעה בי. תקווה אחרונה, נואשת.

"אתה מתעב אותי", אני אומר, "כי עמוק בלב, אתה יודע שתמיד תאהב אותי".

הירונימוס סומר. "שקט, דו-רגלי".

"אתה מתגעגע לכרבולים", אני אומר. "אתה מתגעגע לצעצועים. וחלק קטן בך – חלק קטנטן, זעיר – אני חושב שאתה אפילו מתגעגע לדגדוגים".

"Incroyable. השפלת אותי, גרגורי. גזלת את גאוותי. את הכבוד שלי".

ואז אני רואה את זה. בחטף, אבל לא מספיק. אני מתקרב מהצד. "תודה בזה", אני לוחש. "זה תמיד היה אישי, מההתחלה".

אני מחליק. אני חופן. אני מנענע באצבעות. יש דבר אחד שהם אף פעם לא הצטיינו בו כמונו, לא הכלבים, לא החתולים, אפילו לא הגיבונים, וזו זריזות האצבעות המופלאה של בני אדם.

ידי נורית לתוך פרוותו. אני מושך.

ואני מניף את הפרס שלי באוויר, לעיני כל.

נשמעות נהמות. יללות. גניחות ייאוש. פיל תוקע בחדק. פלמינגו מתעלף.

אני אוחז בשרשרת. על השרשרת תלוי תליון. בתוך התליון יש תמונה ובתמונה נראה הירונימוס, בעגלת תינוקות, והיד שלי מדגדגת את הבטן הגדולה, השמנמנה והמעיכה שלו.

הוא שמר עליה קרוב לליבו, כל הזמן.

הירונימוס מיילל. "לאאאאאאא!" דברים מתרחשים במהירות. הכלבים מתמרמרים. הם אומרים שאי אפשר לבטוח בחתול. החתולים יורקים בזעם. הם לועגים, "חברו הטוב ביותר של האדם!" הנברנים והחדפים קמים על העופות הטורפים. הסמורים מכריזים עצמאות בו במקום. התולעים מתפתלות לסיסמה חדשה.

פתלםל1צח!!!

אני לא יודע מה זה אומר, אבל זה בטוח לא טוב.

בתוך כל הבלגן, הירונימוס צועק, "תכניעו אותו! תקניטו אותו! דגדגו אותו למוות!"

הוא מסמן לחזיר הבר שלו. חזיר הבר לא זז. חזיר הבר, במקום זאת, שולח יד לחוטמו. חזיר הבר חולץ את החוטם. הוא משליך את החוטם על הרצפה. הוא מפזר את שיערו השופע.

חזיר הבר כלל אינו חזיר בר.

חזיר הבר הוא האנה.

"האנה!" אני צועק. "דוקטור קורסקובה! את!" אני פונה להירונימוס. "אמרתי לך לא לבטוח בחזירים".

האנה בועטת את התחפושת שלה הרחק ממנה. היא מותחת את זרועותיה ומנערת את אצבעותיה. "נראה שהגעתי בדיוק בזמן".

"בזמן למה?" אני שואל.

"לזה". היא ניגשת אל מכונת הטיפול המרחבי.

מה שקורה אחר כך, אני מניח, יישאר תמיד שנוי במחלוקת. בשנים הבאות יהיו שמועות סותרות. חלק יטענו להזיה המונית. חלק יצטטו השערות חתרניות, ימלמלו תפילות. הנה מה שאני יודע.

הייתי שם.

וזה היה נפלא.

אני זוכר את המחסן. מלא חיות פרא. השִׁלְיָינים תקפו את חיות הכיס. היונקים והזוחלים החליפו מילים טעונות. היו חילוקי דעות והבדלי השקפה. היו התנגשויות שיניים וציפורניים. צפרדעים ירדו מהשמיים כגשם. נחשים אכלו את זנבם.

אנרכיה.

כלב ניסה לתקוף את הירונימוס. הוא זינק אל בין זרועותיי. אימצתי אליי את גופו הרועד. ליטפתי בעדינות את לחיו. מבעד לסופת הקשקשים והשיער, ראיתי את האנה ליד המכונה.

היא סובבה את החוגות.

היא סובבה אותן עד הסוף.

זה היה כמו סטירה. זה היה כמו נפילה פתאומית. זה היה כמו הטפטוף המסחרר הראשון של חומר הרדמה, כשהרופאה אומרת, "תתכונן", אבל אתה כבר לא שם.

התחושה לא הייתה מגע או מראה. היא גם לא הייתה צליל, או ריח, או כל חוש אחר. זאת הייתה החוויה הגסה, הגולמית, של הוויה שאי אפשר לפרק לגורמים. הריגוש שבחדש, ההלם שבממשי.

שמחתי כמעט עד פחד.

הייתי סבבה עד אין קץ.

הבנתי שהאמת היא, שאין לי שם, אין לי גבולות חיצוניים, אין לי תחושת עצמי, אין דברים שאני קשור אליהם בעולם הזה, ולא בעולמות אחרים, שום טענות אל העבר או השקעות בעתיד, שאני עצום, שאני זעיר, שאני בו זמנית בשום מקום, בכל מקום ובכל המקומות גם יחד, שכל ההבחנות השרירותיות כעת בטלות ומבוטלות. הייתי רק אני, מתקיים בתוך הרגע הזה, אדם עם חתול בזרועותיי, ושבאותו רגע חסר גבולות, אנחנו איננו אדון או משרת, איננו אדם או חיה.

ההבנה הגיעה אלי כמו שמועה מתחתיי, כמו אדווה מאחוריי, כמו אות מעליי: שכולנו, הנוכחים בהפוגה הרוטטת הזאת, איננו פחות ואיננו יותר מאשר תצבורות ארעיות של הפרשי אנרגיה רב-ממדיים.

בכנות ייחלתי שזה לא ייגמר לעולם.

---

העניינים נרגעו מאז הזמנים הללו.

המהפכה נגמרה. טוב, ברור שעדיין שומעים על התמרמרויות בשכונות העניות. יש מתסיסים באוניברסיטאות ומאמרי דעה זועמים. כתבי העת הקטנים עדיין מפרסמים פולמוסים ארוכים. אבל מיום ליום האש דועכת. הזאבים הסתלקו. הכלבים התרפסו ללא בושה. הצבים מנהלים את המדינה כעת. בזמן שאחרים נלחמו, הם לא מיהרו לשום מקום, עברו מדלת לדלת והתמקדו במינים המקומיים. אנשים רוטנים, אבל אף אחד לא באמת נלחם. קצת איטיות בממשל היא עניין צפוי.

לא ראיתי יותר את האנה. עליי להאמין שזה מכוון. באשר להירונימוס, הפעם האחרונה שנפגשנו בה הייתה על מסלול ההמראה בנמל התעופה קנדי. היה יום סתיו צונן, הרוח פרעה את שפמותיו, ומטוס הפרופלור המתין לו תחת שמיים מעוננים.

הירונימוס הרים את הצווארון של מעיל הגשם שלו.

"לאן תלך?" שאלתי מבעד לדמעותיי. "מה תעשה? איך תשרוד?"

הוא ליקק את כפתו והחליק את פרוותו לאחור. "גרגורי", אמר. הפגנת הרגש שלי הרגיזה אותו. "Il n'y a pas de quoi fouetter un chat".

"ומה איתי? אנחנו עוד נתראה?"

"בן אדם אומלל", הירונימוס נגע בידי. קולו העמיק לכדי גרגור. "גרגורי, mon frère, אל תתאבל. לא משנה מה יקרה, תמיד יהיה לך את זה". הוא הושיט את התליון, סגר בטפיחה את התמונה, ותחב אותו לתוך כף ידי הפתוחה. "תמיד יהיה לך העבר".

---

זה רודף אותי לפעמים, אפילו עכשיו. בלילות של בדידות, זה עדיין רודף אותי, בשעות החשכה המוקדמות, כשהקולות הכעוסים של העולם זורמים מתוך מגוון המכשירים הניידים שלי. אני לוגם ויסקי זול ועוצם את עיניי. אני מסוגל להרגיש אותו, אז, מכורבל בזרועותיי, כמו חיזיון, תעתוע, זיכרון מימים עברו. אנחנו שוב במחסן, מחובקים יחד, מתעוררים אל פלאיו של עולם חדש מוזר. רוחותיו של מרחב טרי ותמים פורעות את פרוותו וסותרות את שיערי.

מתוך שרעפיי אני מרים את ראשי. אני רואה את מכונות הטיפול המרחבי, שרופות והרוסות, קליפות מושחרות ותו לא. החוגות הגדולות סדוקות. עשן זורם מהמארזים.

ובשקט שמגיע לאחר מכן, נופל מעטה על כולם.

על הרצפה סביבנו, החיות שוכבות בשקט. דוב ואנפה, סלמנדרה, חדף. וירבץ זאב עם כבש, שה עם אריה. כפות מסובכות בזרועות, קשקשים מתערבבים בשיער. לרגע אחד מוזר ופראי אנחנו נחים יחד, הגדולים והקטנים, הטורפים והטרף.

מגיע רטט. אני משפיל את עיניי. הירונימוס מחכך את אפו בחזי, מגרגר כמו תינוק, רוצה שאגרד את לחיו. אני מקרצף את פניו במקומות שהוא הכי אוהב, במשולש הלבן והרך תחת סנטרו. אחרי זמן מה אני מחליט שהוא נרדם ומושך את ידי, אבל עיניו נפקחות אט-אט, ממצמצות ומוצאות את עיניי.

הוא לא אומר דבר. זה לא משנה. אני יודע מה הוא חושב. גם אני חושב את זה, בעת שהמרחב מתכווץ, בעוד הזמן נסוג, בעוד קללת המודעות, גורלנו המשותף, יורדת עלינו.

מי ייתן ולא נשכח לעולם. מי ייתן ולא נחזור לעולם. מי ייתן ונשמור ברֵיאוֹתינו, בחלוף השנים, את האוויר של אותו בוקר שקט.

---

כל הזכויות שמורות © 2021, ניק וולבן. פורסם במקור בגיליון מרץ/אפריל 2021 של כתב העת F&SF

מאנגלית: ענבר גרינשטיין