עיקוף

בחוץ הכול שחור, חושך מוחלט. לא רואים כלום. אפילו לא נצנוץ של כוכב. אורות המשאית הדוהרת דולקים בעוצמה מרבית, אבל גם הם לא מפחיתים כהוא זה את עוצמת החושך. ככה זה עם אור – כשהוא לגמרי לבד ואין לו מישהו או משהו לפגוש ולחזור ממנו, אפילו האור הופך לחושך, ובחוץ שם ריק לגמרי. ידיי אוחזות בהגה ואני מנסה לשמור על ריכוז. זה לא קל אחרי כל כך הרבה שעות של נהיגה. במיוחד כשכל מה שאני רואה לפני זה את החושך הזה, החושך הזה והקו הלבן המקווקו שממשיך לפניי ישר ומעט ימינה, הרחק עד לאופק ומסמן לי את הנתיב. הקו הלבן הזה לא נמצא שם. הוא לא קיים באמת. הוא רק אשליה. אשליה שמערכת הניווט של המשאית מקרינה על השמשה הקדמית, אשליה שמטרתה לעזור לי לשמור על דרכי, ואולי גם על שפיותי.

גם בתוך הקבינה חשוך, אבל לפחות כאן החושך לא מוחלט. מדי פעם מרכך אותו אורו של אחד המחוונים: השעון שמראה לי שאני נוהג כבר שבע שעות רצוף, מד המהירות שמראה לי שאני נמצא בחלל-5 ונוסע במהירות 1.0, השעון של חום המנוע שמראה לי שהכול תקין שם. נוריות האזהרה כבויות. זה יותר חשוך, אבל מוטב כך. מעל לוח המחוונים, בתוך גליל משלו, נעוץ הנייד     שלי, קורן באור כחול כהה עמום. אין קליטה, כמובן, אבל לפחות אני יכול לנגן בו מוזיקה. שירים ישנים מימי ילדותי: "הפעם הראשונה מחוץ למערכת השמש שלי"; או "אמא, אני רוצה לוֵוגה"; או "הנערה שהשארתי מאחור". אני שם לב שהם כולם שירים עצובים וממהר להחליף למשהו עליז יותר, אבל אי-השקט שתפס אותי פתאום לא מרפה, ועוד לפני שאני מבחין במשהו אני כבר דרוך כולי.

גוש סלע ענק מגיח משום מקום. הוא נראה לבן ונוצץ, מסנוור באורות החזקים של המשאית. עוד רגע יתנגש בי, אבל אני מסיט במיומנות את ההגה שמאלה ומעט למטה. הקו המקווקו על השמשה משתבש לגמרי, אבל הסלע חולף ביעף מימין למשאית וקצת למעלה. ברגע שהוא חולף, מערכת ההתרעה האוטומטית מתחילה לצפצף. אני נותן לה להרעיש כמעט דקה שלמה לפני שאני מכבה אותה. אני מחכה רגע ומיד מדליק אותה שוב. זאת SPACE-EYE-2300 – מערכת חדישה ומשוכללת שאמורה להתריע מפני התנגשויות. יש לה אפילו מצב שבו היא יכולה להסיט בעצמה את המשאית ממסלול ההתנגשות. אבל כאן, בחלל-5, היא כמובן חסרת תועלת. כל המערכות האלה חסרות תועלת בחלל-5. למעשה אף אחד עוד לא הצליח לייצר מערכת התרעה נגד התנגשות שתעבוד כמו שצריך אפילו בחלל-2. אין לי מושג למה זה ככה, אבל אני שמח שזה המצב, אחרת כל הפרנסה שלי הייתה נדפקת, ובגילי, רק זה חסר לי. אולי בגלל זה אני משאיר אותה עובדת גם כשאני בחלל-גבוה, מין שמחה לאיד על כך שהאדם (אני!) בכל זאת גובר לפעמים על המכונה. אולי זאת גם הדרך שלי לשחרר את האדרנלין, כי כל פגישה כזאת עלולה להיות קטלנית אם אתה לא מספיק עירני. אז מרגע שרק מתחיל לדגדג לך האי-שקט הזה, אתה כל הזמן דרוך, אבל אחר כך אתה חייב משהו לשחרר את המתח. אחרי כל מפגש כזה עם גוף זר בחוץ, בדיוק כשהעצם כבר חלף על פניי, המערכת סוף סוף מזהה אותו ומתחילה לצפצף ואני צוחק לי, בתחושה של "שוב ניצחתי" וזה משחרר לי את הלחץ. הכרתי פעם בחור אחד שאחרי כל מפגש כזה, היה מוזג לעצמו כוסית ערק להשתחרר. אני לא ממליץ. הוא כבר מזמן לא איתנו. גם המשאית שלו כבר לא.

הנייד שלי מתחיל לזמזם: "יעקב, אתה כבר שבע וחצי שעות על ההגה, יעקב, אתה כבר שבע וחצי שעות על ההגה"… הגיע הזמן להפסקה. לא שאני זקוק לה, מבחינתי הייתי יכול לנהוג בשקט עוד שבע וחצי שעות, אבל הוועד של נהגי המשאיות קשוח מאוד והם יקנסו אותך בלי חשבון אם יגלו שנהגת יותר משמונה שעות רצוף. הם תמיד מגלים, כי בכל משאית יש קופסה שחורה שמקליטה את הכול וחוץ משִימִי המוסכניק אף אחד לא יודע איך לתכנת אותה שלא תלשין. "בחייך שימי, תעשה טובה, תרביץ שם איזה Reset הגון, כולה פספסתי בחמש דקות", אתה אומר לו. אבל הוא לא מוכן לשמוע מכלום. "יעקב, אני רוצה לראות אותך פה במוסך שלי גם בעוד 15 שנות אור", הוא צוחק. גם אני צוחק, מה לעשות? אגב שלא תטעו – שנינו יודעים ששנת-אור זה יחידת מרחק ולא זמן, אבל הביטוי הזה נשאר בסלנג של המוסכניקים עוד מהתקופה, לפני זמני, שכל 15 שנות אור היית צריך לעשות למשאית טיפול מקיף.

אז אין ברירה ואני לוחץ על דוושת הבלם ומסתכל איך בהדרגה מד המהירות יורד: 0.9, 0.8, 0.7… כשהוא מגיע ל 0.1 אני לוחץ עם הרגל השנייה על דוושת הקלאץ', משחרר את הבלם ומעביר לניוטרל ואז במהירות גאז ביניים (זה לחיצה על הדוושה של הבנזין) ואני מעביר את ידית ההילוכים אחד אחורה, ל-4. חלקיק שנייה והמשאית כולה מיטלטלת, כאילו איזה ענק תפס אותה ביד שלו ומיד שחרר. מד המהירות מראה עכשיו חלל-4, מהירות 1.0, שזה בעצם אותה מהירות כמו 0.1 בחלל-5, אבל כבר בחלל-4. משהו צובט לי בלב כשאני מבחין שוב בחסימה על תיבת ההילוכים שלי: חוץ מ-1 שאר המספרים מסודרים בזוגות: 2 מול 3 וימינה מהם 4 ו-5 ואז 6 ו-7, אבל על התיבה יש חסימה לרוחב על הציר שבין ה-5-4 ל-7-6, וכמה שתנסה הידית לא תעבור ל-6. פעם היינו נוסעים גם בחלל-6 ואפילו בחלל-7, אבל מאז האסון חסמו לכולם את תיבות ההילוכים ואסור אפילו לנסות. כנראה זה גם לא יעבוד, ואם תפרק את החסימה ותנסה רק תרסק את המשאית שלך לתוך איזה שום מקום.

אני ממשיך להאט, וכשהצג יורד ל-0.1 אני לוחץ שוב על הקלאץ', שם גז ביניים ומשלב ל-3. שוב הזעזוע ומד המהירות שקופץ ל-1.0, אבל מיד אני מרגיש עוד פעם אי-שקט. ידיי אוחזות בחוזקה בהגה… והנה זה בא! מוט ברזל ענקי מרחף לעברי. לעזאזל, זה נראה כמו הקורה הראשית של משאית, אולי שריד מהאסון, אולי תאונה אחרת. אני מכוון את ההגה למעלה וימינה, אבל המוט לא רק טס לעברי, אלא גם מסתובב ואני צריך לתקן ולשבור חזק שמאלה ואז מהר למעלה שוב ושוב ימינה כשהצד השני של המוט מתקרב פתאום. "טו-טו-טו-טו", מערכת ההתרעה שוב מצפצפת אבל הסכנה עוד לא חלפה, ימינה, ימינה, למטה, זהו…

אני נושם לרווחה ומתכוון להרפות ולהירגע לרגע, אבל אז אני שם לב שהשעון כבר מראה 7:50. נשארו לי רק עשר דקות לרדת מחלל-3 לחלל-1. אני לוחץ חזק על דוושת הבלם. 0.9, 0.8…0.1 קלאץ', גז, הילוך, זעזוע, שוב ברקס. העיניים שלי צריכות להיות מופנות קדימה, לצפות לכיוון הנסיעה, אבל אני לא יכול להסיט אותן מהמחוונים שעכשיו בתחרות – מי ישיג? מד המהירות שזוחל לכיוון ה-0.1 או שעון הנהיגה שמטפס בעקשנות לקראת ה-8:00. היד כבר על הידית… 7:59, שלושים שניות… 0.1 יש! קלאץ'. אני מרגיש את הזעזוע כששעון הנהיגה כבר מראה 7:59:55. הצלחתי! מיד אחר כך השעון מתאפס, כפי שהוא עושה תמיד כשאתה חוזר לחלל-1. "טו-טו-טו-טו". אני מגלה שה-2300 שלי עדיין מצפצפת. אני מכבה אותה ומיד מדליק שוב. הפעם אני גם מעביר אותה לאוטומט. ואז אני משחרר את ידַי מההגה ומותח אותן.

בעצם הרעיון הזה של הפסקה אחרי שמונה שעות נהיגה הוא לא רעיון כל כך רע. אני משחרר את חגורת הבטיחות וטס כל עוד נפשי בי לשירותים.

תצחקו עד מחר, אבל אני שונא את השירותים הכימיים שמותקנים בחליפת הנהג. האמת, פטנט גאוני, מתאים אפילו לנשים, וכל מה שאתה צריך לעשות זה לשחרר. מאה אחוז היגייני. באחריות משרד הבריאות, עם תו תקן והכול. בכל זאת, התחושה שלי היא כאילו עשיתי במכנסיים ואני משתדל מאוד להימנע מזה.

כשאני יוצא מהשירותים, אני מסיר את החליפה לגמרי ונותן לה ליפול על רצפת הקבינה. עוד יתרון של לנהוג לבד: אתה יכול להסתובב בתחתונים וגופייה ואפילו ערום לגמרי אם בא לך. ממילא אף אחד לא יראה. מצד שני, אין לך כל כך עם מי לדבר, ואחרי כמה ימים אתה מתחיל לדבר עם עצמך או עם איזה אורח דמיוני כמוכם, שאתה מזמין לתא הנהג שלך.

אני מוציא את הנייד שלי מההתקן ומסתכל על סמן הקליטה: 10%. בחלל-1 תמיד יש קליטה, אפילו אם אתה רחוק מכל מקום יישוב. משהו שקשור ב‎סְעִיפוּת הארבעה-ממדית של החלל שלנו. אף פעם לא הבנתי את זה. אולי בגלל זה שָאוּל נהיה פיזיקאי חלל ואני נשארתי נהג משאית. לא חשוב, מה שחשוב זה שבחלל-1 יש קליטה ובחלל-2 ומעלה אין. אני לוחץ על מקש השידור האוניברסלי וקורא לתוך המכשיר: "כאן נמר הלילה, מי שומע?". נמר הלילה זה אני, או יותר נכון הכינוי שלי בקשר. אם איזשהו נהג משאית נמצא בקרבת מקום הוא בטח יענה לי מיד. זאת אומרת לא ממש מיד, כי בחלל-1 אתה לא יכול לעבור את מהירות האור. אבל אם הוא במרחק דקת אור ממני הוא יענה לי תוך דקה ואם הוא במרחק 8 שעות אור, הוא יענה לי תוך שמונה שעות, מה שאומר שאני אשמע אותו תוך 16 שעות. אם הוא נמצא יותר רחוק, הוא גם כן יענה לי, אבל אני כבר לא אשמע אותו, כי בדיוק עוד 16 שעות, אני יכול להמשיך לנהוג ואז כבר לא אהיה בחלק הזה של חלל-1 יותר. אין הרבה סיכוי שמישהו יענה, אבל ליתר ביטחון אני משדר שוב: "כאן נמר הלילה, מי שומע?"

בינתיים, עד שמישהו יענה, אם בכלל, אני שם לעצמי מוזיקה, בכל זאת לשמוע קול אנושי. אני בוחר באלבום 'כל החיים באותו הכפר' של להקת 'מפה ומשם'. די! אל תתחילו לצחוק עלי כמו שהבן שלי עושה כל פעם שאני שם את זה. אני יודע שזה מיושן, בטח שאני יודע. הרי לצלילים האלה רקדתי עם רִיבָה במסיבת הסיום של התיכון שלנו. אז מה? מותר לשמוע גם להקות של פעם, יש להם שירים יפים ואני אוהב אותם.

אגב, רק שתדעו שבחיים שלכם לא ראיתם בחורה יפה כמו שרִיבָה שלי הייתה באותו ערב, בשמלה הלבנה שלה עם הגב החשוף והשיער שלה שהיה מסודר בשתי קוקיות מימין ומשמאל והחיוך המושלם הזה שעד היום אין שני לו. אני גם מוכן להתערב איתכם שבחיים שלכם לא ראיתם בן אדם מאושר כמוני כשרקדתי איתה אז. כשנצמדנו קרוב קרוב בשיר השקט על "הבית שגדלתי בו" ויכולתי לשמוע את פעימות ליבה, ממש הרגשתי אותה שלי ושבעצם כל העולם שלי… זה בסדר, אל תתחילו לקנא לי עכשיו ולהרגיש רע. גם אני לא ראיתי מאז בן אדם כל כך מאושר. מהר מאוד החיים האמיתיים פגשו אותנו ובשלושים וחמש השנים שעברו מאז הספקתי להבין טוב טוב שהעולם לא באמת שלי. בעצם אני אפילו לא בטוח שריבה עדיין שלי, לפחות לא כמו אז. "תראה את שאול, לאן הוא הגיע? ותראה את גידי, איזה עורך דין מצליח הוא נהיה? ורק אנחנו, תראה איפה אנחנו?" ככה היא אמרה לי בפעם האחרונה שנפגשנו עם גידי ושאול. אתם מבינים את זה? משווה אותי לגידי? ולשאול? ועוד אומרת לי שאני פחות מהם!

אולי אתם לא מבינים, כי אתם לא הייתם החברים הכי טובים עם גידי ושאול בתיכון ולא חיזרתם איתם כמו משוגעים אחרי היפהפיה ההיא שהופיעה בבית הספר שלנו באמצע י"א, והיא לא אמרה לכם יום אחד לפני מסיבת הסיום של י"ב שהיא תלך רק איתכם, כי היא יודעת ששאול וגידי לא משתווים לכם, לי, אפילו מרחוק.

אבל מספיק אני מבלבל לכם את המוח עם מה שהיה. מה שחשוב זה מה שיש, ועכשיו מה שיש זה שאני צריך לדאוג לגוף שלי, כי פה בחלל אני לגמרי לבד ואם אתה מתחיל להזניח אתה באמת תתחיל להידרדר. אז קדימה, לחדר כושר.

מה? אף פעם לא הייתם בחדר כושר של משאית? אז הנה, עכשיו אתם שם. כן, זה בדיוק אותו תא צר מאחורי הקבינה שאני ישן בו ואוכל בו, אבל תרשו לי רגע ללחוץ על כמה כפתורים, פה ופה ופה…

המיטה מתקפלת, מהצד יוצא מכשיר שנראה כמו מושב של אופניים, אני פורש לידו מזרן ולוחץ על עוד כפתור. גלינה גלקסי בכבודה ובעצמה מופיעה לבושה בטייטס ועליונית ושואלת אם אני מוכן להתחיל להתאמן. טוב, פיזית גלינה כמובן לא ממש נמצאת פה, אבל היא נתנה אישור שישתמשו בקול שלה ובדמות שלה בשביל המדריך כושר הממוחשב שלי, ככה שזה נראה כאילו היא מעבירה את האימון. היא אפילו מסונכרנת טוב עם התנועות שלך, כך שאם אתה מחפף היא תנזוף בך ותדרבן אותך להמשיך. נכון מרשים? "יוּ אבא, זה גדול!" ככה בדיוק אמרה לי רונית שלי בפעם הראשונה שהבאתי אותה ואת שלומי לבקר במשאית. רציתי שגם ריבה תבוא, אבל בדיוק היה לנו אחד הריבים שלנו והיא לא רצתה, אז לקחתי רק את הילדים.

אני עולה על האופנים וגלינה פוקדת: "רבע שעה בקצב רגיל, Go", ואני מתחיל לדווש. אחר כך רבע שעה בקצב מואץ ולבסוף שוב לאט, אבל בעלייה. אחר כך תרגילי בטן…

עכשיו מקלחת קצרה ותסלחו לי שאני משאיר אתכם בחוץ. אחר כך אני אראה לכם איך מבשלים במטבח של משאית.

כשאני יוצא מהמקלחת (לא לדאוג, הקפדתי ללבוש טי שרט ומכנסי טרנינג) אני לוחץ על כמה כפתורים וחדר הכושר מתקפל אל הקיר ובמקומו נפתח המטבח: שולחן, כיסא, כיריים, הנה הארון עם כלי האוכל ושם המקרר. אפילו בירה יש. רוצים? האמת, אחרי שלושים ומשהו שנה במקצוע, שום דבר מזה כבר לא מרשים אותך, אבל אם תחשבו על זה, זה תכל'ס די מרשים, כל פלאי הטכנולוגיה האלה. תמיד אני נזכר איך הבן שלי שלומי התפעל כשעשיתי להם חביתה פה על הכיריים האלה. אחר כך הוצאתי לכולנו צלחות ואכלנו ארוחת בוקר ביחד. "אבא, למה יש פה רק כיסא אחד?" "כי אני תמיד נוהג לבד". "ולמה אתה תמיד נוהג לבד?" "כי במשאית יש רק כיסא אחד". כן, אני יודע שלא עניתי לו לגמרי בכנות, אבל איך תענה לילד בן ארבע על שאלה כזאת?

בואו נעזוב את זה עכשיו. מה שרציתי לספר זה שהוא כל כך התפעל, שבמשך כמעט חודש דיבר רק על הביקור הזה ואפילו הדביק את כל הגן בקדחת המשאיות, וכולם רצו להיות נהגי משאית כשיהיו גדולים והגננת הזמינה אותי לספר להם ביום שישי איך זה להיות נהג משאית. גם רונית, שהייתה אז בכיתה א', התפעלה נורא ואפילו שתמיד ידעה שהיא תהיה רופאה בסוף, במשך כמה זמן היא אמרה שאולי בכל זאת תהיה נהגת משאית כמו אבא.

הייתי נותן הכול לשמוע אותם שוב מתפעלים ככה מהאבא שלהם, מתגאים בי כמו שהם התגאו בי אז. היום? היום יש לי הרגשה שהם מתביישים בי. כאילו שלהיות נהג משאית זה לא מספיק מכובד. חושבים שאני מיושן ופרימיטיבי. זה התחיל כבר כשהם הלכו לתיכון לוינסון עם כל העשירים האלה, אבל מאז שהתחילו ללמוד באוניברסיטה זה כבר התגבר פי כמה. אני לגמרי בעד ללמוד באוניברסיטה, אבל איך שזה הרים להם את האף! "אבא, עזוב, אתה לא חייב להגיד את הדעה שלך לכל מי שבא לבקר", ככה שלומי נוזף בי, ורונית, היא פשוט מגלגלת את העיניים שלה ומתעלמת. טוב, לפחות עכשיו אני מקווה שהם שוב קצת מתגאים בי.

אבל הנה אני שוב מתחיל לקשקש, במקום למזוג את הבירה לכוס. כבר הצעתי לכם? זה בירה שטות-גארטן, כדאי לכם. בירה חזקה. חצי ליטר, מקסימום ליטר וכל הצרות נשכחות…

שמונה שעות אחר כך, אני מתעורר. עדיין שקט. "כאן נמר הלילה, עוד מעט יוצא לדרך, מי שומע?" אני קורא שוב.

הסיכוי שמישהו יענה לי עכשיו הוא באמת קלוש, אבל נחשב מנומס לשגר ברכת פרידה, כי גם אם לא תספיק לדבר עם אף אחד יש משהו נפלא בלשמוע את הקול של מישהו אמיתי אחרי כמה ימים של נהיגה. עוד אימון כושר ועוד ארוחה ואני מתארגן מחדש לנהיגה: סנדוויצ'ים לדרך, תרמוס וקדימה לבדיקה היומית: מצב המנוע, מצב מערכת הבלימה, מצב מערכת ייצוב הטמפרטורה. לעזאזל, יש דליפת שמן מאחד המחזירים. חשדתי בזה כבר אתמול, אבל זה מחמיר. מזל שעוד שמונה ימים אני בביתא טאורוס. נקווה שיחזיק עד אז ושלא אצטרך לאלתר תיקון בעצמי. אני לוחץ על כפתורי הבדיקות האוטומטיות ומחכה לצפצוף שיאשר לי לצאת לדרך.

בינתיים אני מבקר בשירותים, לובש את חליפת הנהג ומכבה את האור בתא האחורי. סנדוויצ'ים פה, תרמוס שם, מוודא שמערכת הניווט מכוונת על היעד, הנייד במקום, מתיישב ליד ההגה ומכבה את אורות הקבינה. תביטו החוצה דרך השמשה הקדמית. איזה מראה מרהיב עין? כל הגלקסיה פזורה פה לפניכם…

"טווווּ, טוווּ, תוכנית הבדיקה האוטומטית סיימה. כל המערכות במצב תקין". בדיוק באותו הרגע השעון נדלק ומסמן לי שמותר לי להמשיך לנהוג. "איזה תיאום! יעקב שמואלי, אתה מקצוען אמיתי. קדימה, אנחנו יוצאים לדרך".

אמרתי יוצאים לדרך, למרות שכמובן בשום שלב לא באמת עצרנו. כשחזרתי לחלל-1 השארתי את החללית במהירות 0.95, כלומר כמעט מהירות האור, המערכת האוטומטית נהגה בה ככה כל הלילה. לא שזה משנה משהו. המרחק שאתה עושה במשך שש שניות בחלל-5 גדול יותר ממה שהמשאית עשתה בחלל-1 במשך כל הלילה. פשוט חבל על האנרגיה של לעצור את המשאית. במילא הסכנה להתנגשות בחלל-1 זה אותו דבר אם אתה טס או עוצר. אני מבטל את הנהג האוטומטי אבל משאיר את גלאי ההתנגשות ומתחיל להאיץ. כמעט מיד אני מגיע ל-1.0 ומחליף הילוך לחלל-2. בבת אחת השמשה הקדמית שזהרה בשלל כוכבים הופכת שוב לחושך מוחלט. הנייד משנה את צבעו חזרה לכחול כהה, שאומר שהקליטה נעלמה. אני משאיר אותו על שקט. את ההתחלה של הנסיעה כל יום אני מעדיף לעשות בשקט. על השמשה מופיע הפס הלבן שמסמן את הנתיב ואני מסובב מעט את ההגה עד שהפס נמצא דוּך ישר לפני. אני ממשיך להאיץ…

זהו, אנחנו בחלל-5, מהירות 1.0. אני מרפה מהדוושה, מסובב קצת את ההגה לתקן שוב את הכיוון ומרפה את כל הגוף. אני נשען חזק לאחור על המושב הנוח ומותח מעט את הרגליים. אח, אלה החיים, שקט, שלווה, רק אני והמשאית שלי וכל היקום שעוטף אותי מסביב. מה עוד יכול בן אדם לבקש לעצמו?

יש אנשים שלא מבינים את זה. איך אתה יכול להיות שם לבד למעלה כל כך הרבה זמן? לא בודד לך? לא מטריף אותך השקט הזה? למה אתה לא לוקח איתך עוד מישהו? לא משעמם שאין לך עם מי לדבר? ועוד במסלולים הארוכים, כשאתה לבד כמה ימים רצופים ולפעמים אפילו יותר משבוע".

אז לא, זה לא מפריע לי ולא מטריף אותי ואני אפילו נהנה מזה שאין כאן אף אחד לידי שיעביר עלי ביקורת או שיגיד לי מה לעשות או שאני אצטרך לפקח עליו ולהגיד לו מה לעשות.

כן, אני יודע, יש נהגים שנוסעים בזוגות ואפילו בשלשות. היתרון ברור: אתה יכול לנהוג כפול זמן ובשלושה אפילו רצוף – כך שהנסיעה נגמרת בחצי הזמן או פחות. אבל אתה גם צריך להתחלק ברווח עם עוד אנשים. ובינתיים בדרך יש לך כל הזמן עוד מישהו על הראש, מישהו שאתה צריך להסתדר איתו.

יש כאלה כמו סימה ודני, שהם גם צוות וגם בעל ואישה, אז אצלם אני עוד איכשהו מבין איך זה עובד, ויש שם גם סבתא שתטפל בילדים כשהם בנסיעה ארוכה. אבל ככה? שגבר זר יתחלק איתי במיטה הצרה שלי שראיתם שם מאחור? ושאני אצטרך להתחרות איתו על השירותים? או להתווכח איתו מה מבשלים לארוחת ערב? נו באמת, תודה רבה. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם ריבה הייתה מצטרפת, אם זה היה עובד לנו כמו לסימה ודני. אבל האמת, קשה לי אפילו לדמיין אותה נוהגת במשאית. היא כל כך בת כפר. מעולם לא הייתה מחוץ לדָנְדָשָה – העולם שלנו. בקושי פעם או פעמים הצטרפה אלי לטרמינל 4, תחנת החלל איפה שהמשאית חונה כשאני בצד של העולם, וגם אז ראיתי שלא נוח לה בתוך המסדרונות והאולמות הסגורים. "הכול כל כך צפוף וחנוק", היא אמרה לי.

אז אני תמיד לבד, ואני אוהב את זה. אפשר להגיד שבגלל זה נהייתי נהג משאית. אחרי כמה עבודות אחרות שניסיתי, כבר בשיעורי הנהיגה הראשונים זה תפס אותי. השקט הזה והחופש מההמולה הבלתי פוסקת של האנשים.

"אבא, איך נהיית נהג משאית?" שאלה אותי פעם רונית, כשעוד הייתה קטנה.

מה יכולתי לענות לה? שזה בגללך שנהייתי נהג משאית? אי אפשר להגיד לילד דבר כזה, למרות שזה נכון, כי אחרי בית הספר היו לכולנו תוכניות גדולות ללכת ללמוד באוניברסיטה. אבל ריבה בחרה בי ללכת איתה למסיבת הסיום, ושלושה חודשים אחר כך, כשגידי נסע לעיר הבירה ללמוד משפטים ושאול יצא מהעולם לאקדמיה למדעי החלל בנובו-סֶגוליה, ריבה סיפרה לי שהיא בהיריון והייתי צריך דחוף למצוא עבודה שתפרנס אותנו ואת התינוק שעוד חצי שנה ייצא לאוויר העולם. אז רק סיפרתי לרונית איך חיפשתי עבודה, והייתי קצת מלצר וקצת פועל בניין וקצת עוזר מודד ובכל מקום צעקו עליי ואמרו לי מה לעשות והאשימו אותי כשמשהו התפקשש גם כשזה לא היה קשור אלי, ואז הלכתי ללמוד נהיגה על משאית וכבר בשיעור השני יצאנו לחלל-2 והכול היה שקט והמורה לנהיגה בכוונה הקפיד לא להגיד כלום, כי הוא רצה שאני אתרגל לשקט ושאלמד להרגיש את החלל, ואני ישר ידעתי שכאן המקום שלי. זה מה שאני רוצה לעשות עם עצמי.

מה זה להרגיש את החלל? אתם שואלים, אני אגיד לכם. להרגיש את החלל, זה מה שאני עושה עכשיו. הנה ככה, ידיים על ההגה וכל הגוף רפוי ואתה פשוט מרגיש ואתה רגוע, אבל דרוך, כי בכל רגע יכול פתאום להגיע איזה עקצוץ כזה של אי-שקט שמהר מאוד יהפוך לתחושה כבדה של אי-שקט, ואם אתה מרגיש את החלל אז יש לך פוֹר של איזה עשר שניות לפני ש…

הנה שם, משמאל למטה. תוך כמה שניות גוש סלע גדול טס לעבר המשאית שלי, אבל גם הפעם אני מוכן ומסיט את ההגה, ובלי יותר מדי תמרונים הסלע חולף ימינה ומעליי. "טוּ-טוּ-טוּ-טוּ" כן, גם ה-SPACE-EYE סוף סוף גילה אותו.

בקיצור, עד שרונית נולדה כבר היה לי רישיון, והתחלתי לעבוד ודווקא הרווחתי לא רע, זאת אומרת בשביל מתחיל שצריך לפרנס רק את אשתו ואת עצמו. העבודה הראשונה שלי הייתה קו חלוקה – משאית אספקה שעוברת בין התחנות לוויין ומביאה להם אוכל ושאר מה שהם צריכים. כמעט הכול חלל-1, מקסימום קצת חלל-2. מתחיל בבוקר, גומר בערב. אחר כך עברתי לקווים הקצרים, שהם יותר רווחיים, אחר כך לבינוניים, וכששלומי נולד כבר עברתי לקווים הארוכים, שהם הכי רווחיים אבל גם הכי קשים למי שלא מיומן או שהוא לא נהג משאית בנשמתו. בעיקר נהגתי על הקו לקרוס דה-אוקס. יש אצלנו בדנדשה מכרות ענקיים של ורבוניום, הכי גדולים בסקטור, ושמה בקרוס דה-אוקס יש את המפעלים שצורכים את זה, אז עד האסון היה קו של משאיות שכל הזמן הובילו לשם את החומר. קו של עשרה ימים בחלל-7: יומיים וחצי מדנדשה לביתא טאורוס, אחר כך עוד יומיים וחצי מביתא-טאורוס לקרוס דה-אוקס ואחר כך בחזרה ואז ארבעה ימים חופש וחוזר חלילה. המשכורת הייתה טובה. יותר ממה שגידי או שאול הרוויחו בשנים הראשונות. מספיק גבוהה שתוך כמה שנים יכולנו לקנות לעצמנו בית בעיירה הקטנה איפה שגדלנו ואפילו לרכוש את המשאית הזאת שעכשיו הייתה שלי, מה שהגדיל עוד יותר את הרווח כי עכשיו קיבלתי גם את השלושים אחוז של הבעלים. בקיצור, יכלו להיות לנו חיים יפים. אלא מה? ריבה לא אהבה את זה. היא שנאה להיות לבד, ואפילו שההורים שלה ושלי עזרו לה, היה לה קשה לגדל את רונית, שבגיל שנה עדיין לא ישנה לילה שלם רצוף. ואחר כך, כשכבר כמעט התרגלה, הגיע שלומי ושוב הכול מהתחלה. חוץ מזה כשכבר הייתי בבית היא לא הבינה שאני אחרי עשרה ימים של עבודה, של דריכות אינטנסיבית, וכל הזמן ציפתה שאהיה מעורב ושאעזור וכעסה עליי כשלא זכרתי איפה כל דבר מונח או איך היא אוהבת שהבגדים יהיו מקופלים. חוץ מזה היא ציפתה שנדבר כל הזמן על כל מיני דברים שהיא ראתה או עשתה בזמן שלא הייתי ושלא היה לי מושג לגביהם. "אני מצטער ריבה, אבל אין לי דעה אם עדיף לחם שיפון או לחם כוסמת. כל עוד יש לחם, זה מספיק בשבילי".

היא כל הזמן האשימה אותי שאני מתחמק, ובמקום לדבר ולהביע רגשות אני רק מסתגר ושותק. "נו, אז לפחות תספר לי איך הייתה הנסיעה שלך? עשרה ימים לא היית פה. בטח קרה משהו".

מה יכולתי לספר לה? שכל הזמן חושך, חושך מוחלט שאפילו כוכבים לא רואים? או שכל הזמן שקט ושאני אוהב את זה? פעם סיפרתי לה על איזה סלע ענקי שהופיע מולי בזמן שנהגתי ואיך הרגשתי אותו עשר שניות שלמות לפני שראיתי אותו וככה בקלות התחמקתי ממנו. לא יודע למה ציפיתי, אולי שהיא תעריץ אותי או תמחא לי כפיים. אבל מה שקרה זה שהיא פתאום קלטה שיש אפשרות להתנגשויות שם בחלל-7, והיא נהייתה לחוצה וכל הזמן אמרה לי שזה מסוכן ושיש לה הרגשה רעה והיא רוצה שאעבור לעבוד במשהו אחר, או שאתן למישהו אחר לנהוג במקומי או לפחות יחד איתי.

פעם אחרת רציתי לשמח אותה, אז סיפרתי לה שיש בביתא-טאורוס מלצרית אחת שקוראים לה קריסטינה, שאני משתדל תמיד לשבת בשולחנות שהיא משרתת, "כי החיוך שלה מזכיר לי את החיוך שלך, ריבה'לה". שוב פעם חטפתי סטירה בפרצוף, כי במקום שזה ישמח אותה היא עכשיו התחילה לקנא, ואחרי כל נסיעה הייתה מתחקרת אותי על הקריסטינה הזאת כדי לוודא שלא היה בינינו שום דבר. "כאילו שיש בלב שלי מקום לעוד מישהי חוץ ממך, ריבה", הייתי אומר לה, אבל היא אף פעם לא הקשיבה.

בקיצור, כל הזמן רבנו. זאת אומרת כל הזמן שהיינו ביחד, כי הרבה מהזמן פשוט היינו היא שם בבית ואני כאן על המשאית והיינו מתגעגעים ואז נפגשים ותוך חצי יום שוב רבים, וצועקים וכועסים. היה אפילו שלב שחשבתי לנסות עבודה אחרת. אבל בריאיון עבודה שאלו אותי כל כך הרבה שאלות על עצמי ועל הרגשות שלי – יותר גרוע אפילו ממה שריבה הייתה שואלת, אז פשוט ויתרתי ויצאתי משם באמצע.

ובכל זאת כנראה אהבנו זה את זו מספיק, כי עובדה שנשארנו יחד ועם הזמן אפילו התחלנו לריב פחות. אולי התרגלנו, ואולי עזר שהילדים גדלו קצת וכבר היה יותר קל לריבה לטפל בהם כשאני הייתי בנסיעות, ואולי מה שעשה את ההבדל היה שעכשיו ריבה התחילה לעבוד ושוב לא הייתה בודדה כל כך ומצפה שאני אספק לה את החֶבְרָה שכל כך חסרה לה. כששלומי נכנס לתיכון נראה היה שהכול זהב בחיים שלנו, ואחרי עוד כמה שנים רונית התחילה ללמוד רפואה והוא כבר נרשם לתואר במתמטיקה – פשוט משפחה מאושרת. קצת הפריע לי שככל שהילדים נהיים יותר משכילים, ככה הם גם יותר מזלזלים באבא שלהם. אבל בסך הכול היה לנו טוב. פעם בחצי שנה-שנה היינו נפגשים עם שאול וגידי, ולמרות שאי אפשר היה שלא להשוות לא הרגשתי אף פעם שחסר לנו משהו. זאת אומרת עד לאסון.

נו, עכשיו אתם בטח מצפים שאני אספר לכם על האסון. אבל צר לי לאכזב אותכם, לא היום.

למה? תסתכלו בשעון ותבינו לבד. רואים שמה את החמש הזה? זה אומר שאני נוהג כבר יותר מחמש שעות, ככה שדיברנו כבר חמש שעות שלמות, שזה בשבילי שיא עולמי. וחוץ מזה לדבר על האסון תמיד מכניס אותי לדיכאון, אז אין מצב שאני עושה את זה אחרי חמש שעות נהיגה. עכשיו זה זמן טוב לשמוע מוזיקה. למשל כבר סיפרתי לכם על הלהקה הזאת, "מפה ומשם". איזה מוזיקה דבש יש להם. משהו לא ייאמן. והכי קטע, כבר כמעט ארבעים שנה שהם מנגנים ועדיין, כמו שאומרים, "לא נס ליחם". אתם לא מסכימים? אל תתחילו אתם שוב פעם להיות כמו הבן שלי. כל הזמן הכי חדש והכי עדכני והכי לא יודע מה. הנה, תקשיבו…

בסדר, אני יודע שאני חייב לכם התנצלות. באמת לא התכוונתי למתוח אותכם ככה, נשבע. פשוט היו לי הרבה דברים אחרים על הראש בימים האחרונים. עם הדליפת שמן מהמחזיר והעובדה שעוד מעט נגיע לביתא טאורוס וכן, בעיקר געגועים לריבה שלי, שאני מקווה שעוד יום וחצי סוף סוף אשמע ממנה. הנה, תסתכלו פה על הצג של מערכת הניווט. אנחנו עכשיו רק יום וחצי מביתא טאורוס, וביתא טאורוס זה אומר אנשים, ואספקה ואוכל טרי, והכי חשוב קשר עם שאר הגלקסיה. כל ההודעות שריבה ורונית ושלומי שלחו לי בזמן שהייתי בדרכים יחכו לי שם ואני אקרא אותן ואשלח להם הודעות בחזרה. אם אני אחליט להישאר שם עוד חצי יום, אפילו אוכל לקבל בחזרה את התשובות שלהם למה ששלחתי, כי בניגוד לתחבורה שתקועה מאז האסון בחלל-5 ולא יכולה לעלות יותר גבוה, התקשורת חזרה לעבוד בחלל-11 כבר חודש אחרי האסון, מה שאומר תקשורת כמעט מיידית. פרט לזה שבשביל לקפוץ מחלל-1 לחלל-11 ובחזרה גם לתקשורת לוקח זמן, וככה יוצא שאפילו למקום יחסית קרוב, כמו גמא טאורוס, שזה בקושי ארבע שנות אור מביתא, לוקח להודעות בערך שמונה שעות לעשות את הסיבוב. אבל אם תוסיפו רק עוד כמה שניות לשמונה שעות האלה, אתם תוכלו לתקשר גם עם דנדשה או כמעט כל מקום אחר בגלקסיה.

זאת אומרת, אם הכול בסדר בביתא טאורוס. כי בינינו, מאז האסון לא הייתי שם ולמרות שההודעות שראיתי במשרד של האחים שַבָּזִי בדנדשה אמרו שבביתא העסקים כרגיל – בניגוד לגמא שעוד לא התאוששה – עד שלא ראית במו עיניך אתה לא יכול לדעת. כולם מנסים להעמיד פנים שהעסקים חזרו להיות כרגיל בתקווה להיחלץ מהמיתון שנפל על כל הסקטור בעקבות האסון. האמת, אני טיפה מודאג, ואני אגיד לכם למה. כי אתמול בלילה כששוב קראתי בקשר, "כאן נמר הלילה, מי שומע?" שוב פעם אף אחד לא ענה. כן, אני יודע, כל הנסיעה הזאת אף אחד לא ענה, ובכל זאת אתמול ציפיתי שמישהו יענה. בדרך כלל שאתה נמצא במרחק של יום-יומיים מתחנת מעבר כזאת גדולה כמו שביתא טאורוס הייתה לפני האסון, אתה מצפה שיהיה בסביבה לפחות כמה נהגים. במיוחד אם אתה נוסע כמוני באחד הנתיבים המוכרזים. ובכל זאת לא היה כלום. אולי זה סתם ביש מזל והכול שם בסדר, אני לא יודע. אולי סתם מאז האסון התחלתי להיות יותר דאגן.

לא חשוב, הבטחתי לספר לכם על האסון, אז הנה, אבל אולי יותר טוב שלפני זה תבינו משהו על חלל-גבוה. חבל שאני ממש לא האיש המתאים להסביר את זה, כי אפילו את תורת היחסות של איינשטיין שלמדנו בתיכון לא באמת הבנתי עד הסוף. אז מה שאני מספר לכם זה בטח לא מדויק. למעשה זה מה שאני זוכר מאיך ששאול ניסה להסביר לי את העניין: דמיינו שיש לכם יריעה של גומי ויש עליה כל מיני עצמים, נגיד המשאית שלי, ושהיא בעצם החלל הרגיל שלנו, או מה שאנחנו קוראים חלל-1. עכשיו תמתחו את היריעה כך שהאורך והרוחב שלה יהיו גדולים פי עשרה – אז עכשיו אנחנו בחלל-2, ומה שקורה בחלל-2 זה שהמשאית שלי כאילו מרוחה על שטח גדול פי עשרה מהשטח שהיא תפסה קודם. לא באמת, אבל כאילו, עכשיו אם תמתחו את היריעה שוב פי עשרה תגיעו לחלל-3 וכך הלאה. תכל'ס מה שיוצא מכל זה הוא שבכל פעם שאתה עולה לחלל יותר גבוה אז המהירות שלך – טוב, אין כזה דבר מהירות, אבל התנועה שלך יחסית למקומות בחלל-1 מוכפלת פי עשרה ומצד שני הסיכוי שלך להתנגש במשהו יגדל גם כן בערך פי עשרה.

עכשיו הפלא, שאף אחד לא הבין, זה איך בתוך כל החלל הגבוה הזה עם כל התנועה של כל המשאיות והאוטובוסים מכל רחבי הגלקסיה, אתה כמעט אף פעם לא פוגש בחלל-גבוה עוד כלי רכב וכל התאונות היו רק עם עצמים דוממים. אני מודה שגם אני אף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. זאת אומרת עד האסון.

עד שמשאית שהייתה בקו מלַקַאנָה לקרוס דה-אוקס, התנגשה חזיתית באוטובוס בקו 53 שהיה בדרכו מביתא טאורוס לנובו סגוליה. ההתנגשות, חוץ מזה שהיא הרגה על המקום איזה 1,500 איש, גם שלחה גלי הדף אדירים שבחוסר מזל פגעו במגדל פיקוח שנקרא מ"פ-17 והוא קרס לגמרי. עכשיו זוכרים שסיפרתי לכם על היריעות המתוחות האלה? תחשבו שהמגדל פיקוח זה המוט של האוהל שמותח את היריעה, ומה שקרה זה שהכול התנפנף לכל עבר. כל התקשורת בסקטור שלנו קרסה וכל המשאיות והאוטובוסים שהיו בחלל עפו לכל עבר. מי שהיה רחוק ממ"פ-17 רק הרגיש זעזוע וסטה מהמסלול. אבל מי שהיה קרוב נזרק לעזאזל. משהו כמו עשירית מהתחבורה הבין-כוכבית עפה ככה. עד היום רק חלק קטן מהם נמצאו. אלה שהיה להם מזל פשוט הופיעו ללא פגע באיזשהו צד אחר של הגלקסיה, אחרים נמצאו מרוסקים ברכב שלהם והרוב, הם פשוט נעלמו ולא ידוע מה קרה להם.

בבת אחת, בכל העולמות נהיה בלגן שלם, ובלי תקשורת גם לא יכלו לברר מה קרה ומה ההיקף של הנזק. בשבוע הראשון כולם חשבו שהייתה התקפה של חייזרים או שפרצה מלחמה בין גלקטית או משהו דומה שעד אז אף אחד לא העלה על דעתו.

אחר כך השלטונות התחילו להתעשת והמדענים והמהנדסים התחילו לעבוד. תוך חודש היה נדמה שהצליחו להרים את המערכת בחזרה, ובאמת התקשורת עבדה כמו שצריך. אבל המשאית הראשונה ששלחו נעלמה ולאף אחד אין מושג מה קרה לה. עכשיו התחילה פאניקה, כשאנשים הבינו שיצטרכו להסתדר כל אחד בעולם שלו – אם יש לו מזל. אם לא, אז זה בעולם אחר שהוא במקרה נתקע בו. בינתיים גם גילו שאף אחד לא באמת מבין איך בעצם עובדים מגדלי הפיקוח האלה, אפילו שהם פועלים כבר יותר ממאתיים שנה.

אנשים כמו שאול, שהיה פיזיקאי חלל, פתאום נהיו מבוקשים בטירוף והתחילו לקבל שכר אסטרונומי רק בשביל שיישארו וימשיכו לעשות את העבודה שלהם או שיסכימו לעבור לרשות החלל כדי לנסות לתקן את הנזק.

אנשים כמוני, שקודם הרוויחו לא רע, מצאו את עצמם פתאום בלי כלום. נכון שהיה לי מזל כי נשארו לי החיים שלי, ואפילו המשאית שלי לא נפגעה. אבל בהתחלה לא הייתה לי עבודה בכלל, וגם אחרי זה יכולתי לעבוד רק בקווי החלוקה, שזה כל מה שנשאר עכשיו. המזל זה שהרבה מהנהגים הקבועים של קווי החלוקה פחדו לצאת לחלל בכלל, כך שלפחות בזה יכולתי להרוויח משהו. וגידי? שאלתי את גידי איך אצלו והוא ענה לי שהכול כרגיל, פשוט במקום חוזים עתידיים ורכישת חברות הוא מטפל עכשיו בפירוקים ופשיטות רגל.

אחרי שנה כזאת גם אנחנו היינו קרובים לפשיטת רגל. ריבה הייתה בלחץ וכל פעם שהייתי נוסע היא התחננה שאשאר, וכל פעם שהייתי נשאר היא הייתה צועקת עלי שאין לנו ממה לחיות. לא עזר שהסברתי לה שזה לא מסוכן וכשהיא לא הבינה התעצבנתי עליה וצעקתי עליה בחזרה ושוב רבנו בלי סוף, ועכשיו אפילו לא היה לי המפלט הזה של כמה ימים של שקט בחלל והסיכוי שנתגעגע זה לזו.

עד שלפני איזה תשעה חודשים רשות החלל הצליחה סוף סוף להרים משהו שנראה כמו מגדל פיקוח, ובהדרגה התחבורה הבין-כוכבית התחילה להתאושש. קודם נסיעות בחלל-2 וכשאלה עברו בשלום עלו לחלל-3 וכך הלאה עד חלל-5. אבל בחלל-6 שוב נעלמה משאית ונהיה ברור שהמערכת שבנו לא תצליח לעלות מעבר לחלל-5. במיוחד אם היא גם צריכה לנטר את התנועה ולמנוע התנגשויות, שהתברר שזה חלק ממה שמגדלי הפיקוח עושים, אפילו שאף אדם חי לא זכר שזה היה חלק מהתכנות שלהם. אז התחלתי לעבוד בקו לנובו סגוליה, שנחשב קו קצר כי פעם הוא לקח בערך יום ועכשיו לקח שבועיים, וככה איכשהו החזקנו מעמד, אבל ממש בקושי.

ואז, לפני קצת יותר מחצי שנה, הייתה המסיבה ההיא אצל שאול. כשרשות החלל השתכנעה שמה שהם בנו עובד, הם נתנו בונוסים מטורפים לכל מי שהיה מעורב ושאול הזמין בערך את כל מי שהוא מכיר לחגוג איתו. אני לא חושב שהייתה לו כוונה להשוויץ ולעשות רושם. אולי קצת. אני חושב שהוא פשוט שמח שסוף סוף הם הצליחו ושאפשר שוב לנסוע בין העולמות, ושהוא יכול לחזור לישון בבית במקום במעבדת החלל שלהם, איפה שהם עבדו משמרות מסביב לשעון. שמחתי איתו, אבל כשיצאנו משם ריבה אמרה לי, "תראה את שאול, לאן הוא הגיע? ותראה את גידי, איזה עורך דין מצליח הוא נהיה? ורק אנחנו, תראה איפה אנחנו?" וזה כאב. קשה לי להסביר כמה שזה כאב.

אולי עוד הייתי מתאושש אלמלא הילדים, שאחרי כמה ימים הגיעו לביקור והודיעו לנו שהם מפסיקים את הלימודים בגלל המיתון. כבר זמן מה שהם לא מצליחים למצוא עבודות חלקיות שם בבירה, ואנחנו כמובן לא יכולנו לשלוח להם עזרה כפי שעשינו לפני זה, והם דיברו ביניהם ופשוט החליטו לוותר. אני מתבייש להודות שלרגע היה בי ניצוץ של שמחה לאיד, כי אפילו שהרגשתי שהם עדיין חושבים שאני פרימיטיבי וחסר ערך, לפחות הם לא באו ממקום של התנשאות כמו שעשו כמה פעמים בעבר. אבל יותר מכול ריחמתי עליהם והצטערתי בשבילם. במוצאי שבת, כשכבר פנו לחזור לבירה, תפסתי כל אחד מהם לרגע לשיחה פרטית וביקשתי שלפני שהם עושים את הצעד הדרסטי הזה ומפסיקים את הלימודים, שיבדקו שוב בחשבון הבנק שלהם ויראו אם הם לא יכולים להחזיק מעמד לפחות עוד סמסטר אחד, בשבילי.

למחרת הלכתי לבנק והוצאתי משכנתא על הבית. גם הערך של הבית ירד בהרבה, כמו כל הכלכלה של דנדשה, אבל כשחילקתי את מה שקיבלתי לשלושה והפקדתי שליש לכל אחד, בחשבונות של רונית ושלומי, ידעתי שהשארתי להם שם מספיק לפחות עד שיסיימו את הלימודים. כשחזרתי הביתה ריבה שאלה איפה הייתי, ואני סיפרתי לה. הייתי די גאה בעצמי. עד עכשיו אני בשוק מהשטיפה שחטפתי ממנה: "מה עשית?" ו"איך אתה מעז להכניס אותנו לחובות בלי להתייעץ איתי?" ו"יכולת לפחות להגיד לי משהו קודם" ו"עכשיו גם יזרקו אותנו לרחוב". הצעקות שלה סגרו אותי, וככל שהמשיכה לצעוק כך הסתגרתי בעצמי יותר, ואם בהתחלה עוד רציתי לדבר איתה ולהסביר לה, עכשיו פשוט ויתרתי והתייאשתי, ומול הצעקות שלה פשוט שתקתי. במילא לא יכולתי להגיד לה שחלק מהסיבה שלא שיתפתי אותה היה שפחדתי שהיא לא תסכים, ואחרי מה שקרה בסוף השבוע הזה, הדבר שנהיה לי הכי חשוב היה לעזור לילדים שלא יפסיקו את הלימודים.

בפעם הראשונה מאז שאנחנו נשואים ישנו במיטות נפרדות. היא סירבה להיכנס לחדר השינה וכל פעם שיצאתי אליה לסלון היא רק צעקה עלי שאסביר לה את מה שעשיתי ושבגללי עוד נמצא את עצמנו חסרי כול וברחוב.

למחרת בבוקר כשקמתי, היא לא הייתה בבית. גם אני לא יכולתי להישאר שם ונסעתי העירה. אחרי שעה של שיטוטים מצאתי את עצמי בפתח של המשרד של האחים שבזי. הכרתי אותם היטב. היה להם אחד המכרות הכי גדולים של ורבוניום בדנדשה. פעם, לפני האסון, הייתי מבקר פה לעיתים קרובות, לקחת תעודת משלוח או להחזיר תעודת משלוח. האמת, קפצתי רק להגיד שלום, להעביר את הזמן. אבל כשהם ראו אותי הם הציעו לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה – שבעה מיליון אשראיונים, כלומר משהו כמו משכורת של עשר שנים שלמות, והכול עבור נסיעה אחת עם ורבוניום לקרוס דה-אוקס. "הביקוש לוורבוניום שמה קפץ לרמה כזאת שהם ישלמו כל מחיר שנבקש", אמרו. היה רק מלכוד אחד – בחלל-5 הנסיעה לקרוס דה-אוקס נמשכת שנה, לכל כיוון.

הסתכלתי על החיים שלי. נזכרתי בלילה שביליתי לבדי במיטה שלנו, רחוק מריבה כמו המרחק מדנדנשה לקרוס דה-אוקס, גם אם פיזית היא הייתה רק כמה מטרים ממני בסלון, ושוב צלצלו לי באוזניים המילים שלה שעוד נמצא את עצמנו חסרי כול וברחוב. פתאום האפשרות להיות שנה בדרכים נראתה לי יותר כמו פרס מאשר עונש, במיוחד שאחרי זה אנחנו נהיה מסודרים לפחות לכמה שנים. ביקשתי מהאחים שבזי שעה לחשוב על זה וישר מהמשרד שלהם רצתי למשרד של גידי. תוך חצי שעה הוא סידר לי חוזה שבו האחים שבזי מפרטים במדויק את כל מה שהתחייבו כלפיי ואיך ומתי בדיוק הם ישלמו את מה שהבטיחו. התנאי היחידי בצד שלי היה שאני צריך להביא את המטען ליעד ללא פגע. חזרתי אליהם מצויד בחוזה ובגידי. הם חתמו מיד על המסמך והשאלה היחידה ששאלו הייתה מתי אני יכול לצאת לדרך. אמרתי להם שיתחילו להעמיס את המשאית כבר עכשיו, כי אני יוצא עוד היום.

כשהגעתי הביתה לארוז כמה דברים ריבה עדיין לא חזרה. חשבתי להתקשר אליה, אבל בסוף העדפתי לשלוח לה הודעה. לפחות אוכל להגיד לה כל מה שאני מרגיש וחושב לפני שהיא תתחיל לצעוק עליי.

כתבתי לה שאני אוהב אותה ותמיד אהבתי. כתבתי לה שאחרי הנסיעה הזאת לא יהיו לנו דאגות כספיות להרבה זמן, ושלמרות שאני מאוד אתגעגע אליה אני לא רואה בשלב הזה שום אפשרות אחרת חוץ מלצאת לדרך.

חתמתי בסימן של נשיקה. אחר כך לקחתי מונית לתחנת הקרקע ומשם לטרמינל 4 ולמשאית שלי.

כמה שעות אחרי זה, כשהכול היה מוכן, שלחתי את ההודעה ויצאתי לדרך.

מאז אני פה, לבד, במשאית שלי. כבר כמעט חצי שנה ומחר אני מגיע לביתא טאורוס. ואם הכול שם בסדר יחכה לי שם מכתב מריבה שלי, שאומרת שאחרי שהיא קראה את ההודעה שלי היא מבינה גם את הצד שלי ושהיא מצטערת שהיא ככה כעסה עליי ושהיא מחכה כבר שאחזור וששוב נהיה ביחד. ואולי גם איזה מכתבי תודה מהילדים שלי, שמבינים שהאבא שלהם דווקא אדם עם הרבה ערך ומבטיחים שעכשיו ילמדו במרץ ויתנו לי סיבות להתגאות בהם כמו שהם גאים בי.

למה אין תשובה? "כאן נמר הלילה, עוד מעט יוצא לדרך, מי שומע?" אני מנסה פעם אחרונה לפני שאני נכנס לקבינה (מקצוען! שוב הבדיקות האוטומטיות מסתיימות בדיוק כשאני גומר להתארגן) ויוצא לדרך. אתמול בערב הייתי בטוח שאיך שתתחיל קליטה אני אשמע קריאות של נהגים, ושאם לא אז איך שאכרוז את הקריאה שלי מישהו יענה לי. ככה זה תמיד כשאתה במרחק של פחות מיום נסיעה מביתא טאורוס. והפעם… כלום.

האם ייתכן… לא! תפסיק להבהיל את עצמך… ובכל זאת, למה אין אף אחד? אולי זה חוסר מזל? אולי מערכת הקשר שלך נדפקה. חכה, בטח יש לזה סיבה. לא יכול להיות שביתא טאורוס נטושה או מושבתת.

הנה, אמרתי את זה, את הפחד שהולך ומתגבר בי בשבועיים האחרונים. כשיצאתי לדרך ידעתי שאני לוקח סיכון. נסיעה של כמעט שנה, עם תחנת ביניים אחת בערך באמצע הדרך. ברור שיש סיכון. מה אם המשאית תתקלקל? מה אם תגלה שהבדידות מחרפנת אותך ופתאום כבר לא יהיה לך אכפת להתנגש באחד הסלעים הענקיים האלה… אתם יודעים, רק בשביל לפגוש מישהו. חה-חה-חה.

אני יודע, זה לא מצחיק. אבל האמת היא שמכל הסיכונים, מה שלא הבאתי בחשבון הייתה האפשרות שביתא טאורוס תהיה נטושה. ידעתי על הפאניקה שהייתה שם אחרי האסון. הרי ביתא היא לא עולם – היא רק תחנת חלל. ענקית, אבל תחנת חלל. בלי אספקה אין להם כלום. אי אפשר לחיות שם. אבל פשוט סמכתי על הדיווחים שהם התאוששו. זהו, זה מה שקרה. הם התאוששו.

שלוש שעות וסלע אחד אחרי זה, הפס הלבן שמפר את החשכה המוחלטת על השמשה הקדמית שלי מתחיל להתקפל. אני מעיף מבט אל מערכת הניווט, זהו, אני קרוב מספיק. אני מתחיל לבלום. חלל-5 0.9, חלל-5 0.8… כשאני מגיע לחלל-2 0.2 אני מתחיל להרגיש את אי-השקט, אבל כמה שאני מסתכל סביבי אני לא רואה כלום. נהג פחות מנוסה היה מתעלם, אבל אני נשאר דרוך. הכי דרוך שאפשר. איפשהו קרוב משהו עומד להתנגש בי. השאלה רק מה ומאיפה הוא יגיע. כשמד המהירות מראה חלל-2 0.11 עולה בדעתי רעיון מזוויע – מה אם זאת ביתא טאורוס עצמה? מה אם היא התפוצצה לרסיסים? אם הרסיסים האלה לא מאוד גדולים, כאן בחלל-2 לא תרגיש כלום, או כמעט כלום, אבל ברגע שתרד לחלל-1 הם יכו בך מכל עבר.

האם אתה מוכן לזה?

יש ברירה?

לא.

אז אני מוכן.

קלאץ'. אני לוחץ על דוושת הדלק, גז ביניים לסנכרן את מהירות המבערים, ומוריד את הידית ל-1. הכול מזדעזע לרגע כשהענק החללי תופס את המשאית שלי בידו, אבל הוא מיד משחרר אותה ואני בחלל-1 "טו-טו-טו-טו" מערכת ההתרעה מהתנגשויות מצפצפת מיד ואני מוצא את עצמי כמו במשחק הווידאו "הפולשים מהחלל" שהייתי משחק כנער – המון מטרות נעות לעברך במהירות ומטרתך היחידה היא לשרוד. שמאלה, ימינה, סיבוב, האטה, האצה, שוב ימינה. עולה בדעתי שהם כולם מתקיפים אותי וכולם מאותו כיוון. "היי, מי שם? מה אתה נדחף!" אני שומע קריאות בקשר, "יש תור!" ופתאום אני מבין שהם עומדים ואני נוסע מולם, מהר מדי… אני ממשיך לתמרן, אבל מקפיד להאיט יותר ויותר, וככל שאני מאט המשחק נהיה שפוי יותר, עד שלבסוף כל מה שנשאר זה שהמשאית שלי מזגזגת סביב תור ארוך של משאיות שממתינות להיכנס לביתא טאורוס. "כאן נמר הלילה. מתנצל על הבלגן"

"מתנצל-מתנצל, כאן הברוש הזקוף. אם אתה חושב שתיכנס לפניי, אתה טועה".

"כן, תחזור אחורה!"

ואז קול מוכר: "כאן פרידריך הגדול, מה נשמע, נמר הלילה? המון זמן לא שמעתי ממך, היו שמועות שנעלמת כמו עוד כמה חבר'ה טובים"

"היי פרידריך, כאן נמר הלילה. תרגיע את החבר'ה. אני מתנצל. אני כבר הולך לסוף התור. לא תיארתי לעצמי שתהיה פה תנועה כזאת ונכנסתי מהר מדי".

"כאן חוט הכסף, אפשר להבין. הלכו להם שם בביתא שני מנגושים וכל התנועה עוברת עכשיו דרך ארבעה במקום שישה. למעשה יש לי את חלקי החילוף פה במשאית, אם רק יתנו לי להיכנס כבר".

רק כמעט שעתיים אחר כך אחד המנגושים מתפנה סוף סוף ואני יכול להיכנס לביתא, אבל לא אכפת לי. ההנאה בלשמוע אנשים אמיתיים ולדבר איתם היא כל מה שאני רוצה, לפחות בינתיים. לא אכפת לי שחלק ממה שהם אומרים נשמע לי לא הגיוני בעליל. למשל ההוא שמשוויץ שאחרי הנסיעה הזאת יהיה לו מספיק כסף ועוד עשרה ימים הוא יהיה בחופשה בים הצפוני של דנדשה ויתפעל מהזוהר הצפוני המפורסם שלנו, שהוא, וכאן אני מסכים איתו לגמרי, הכי יפה בגלקסיה. עשרה ימים לדנדשה? נו טוב, אולי הוא התחרפן קצת. צריך לסלוח לאנשים שהיו הרבה זמן בחלל ומי אני שאתקן אותו ואקלקל לו את מצב הרוח כשיגלה שעכשיו זה לוקח כמעט חצי שנה.

זהו. אני בפנים. במהירות מאוד איטית אני מנווט במסדרונות הצרים של תחנת החלל עם המשאית הגדולה שלי. מה שהכי אכפת לי זה לקבל את ההודעות שריבה בטח שלחה לי. אבל למרות שיש קליטה אני לא יכול לראות אותן. ההודעות שזורמות בחלל-גבוה חייבות לעבור איזה ממסר בדרך לחלל-1, וכאן בביתא טאורוס כמו כמעט בכל תחנות החלל הם חוסמים את הממסר הזה בסיסמה. רוצה לקבל את ההודעות? קודם לך למשרד הדואר, תשלם שלושים אשראיונים ואז יתנו לך סיסמה וסוף כל סוף ההודעות יופיעו אצלך בנייד לפחות זאת סיסמה אחת לכל התקופה שאתה בביתא. יש תחנות שמחליפות את הסיסמאות כל יום ואתה צריך לשלם שלושים אשראיונים כל פעם מחדש. לדעתי הם רק מפסידים, כי במקומות האלה אני משתדל אף פעם לא להישאר יותר מיום.

לא חשוב, הנה אני שוב מקשקש. בקיצור, למרות הדחף הטבעי שלי ללכת דבר ראשון למשרד הדואר לקבל את הסיסמה, המקצועיות גוברת ואני מנווט את המשאית שלי ישר לאזור המוסכים. כמו שחשדתי, חלק מהמוסכים סגורים. בוודאי עוד מאז האסון. המוסך של גַבְּסוּ, איפה שאני בדרך כלל הולך, דווקא פתוח, ואחרי החיבוקים וההתרגשות שבפגישה, בכל זאת מאז האסון לא ראינו אחד את השני, אני משאיר אצלו את המשאית, מסביר לו על המחזיר הדולף ומבקש שיעשה גם את הטיפול החצי שנתי. "תסלח לי, גבסו, אני אשמח לדבר איתך עוד אחר כך, אבל אני כבר הרבה זמן בחלל ואני רוצה לאסוף את ההודעות שלי".

"כמובן", הוא מחייך אלי, ואני יוצא ממנו ברגל ותופס תחבורה ציבורית למרכז המסחרי. ביתא נראית כאילו נשאר ממנה רק חצי. המון מקומות סגורים. כמה מקומות עם סימנים של שריפה. משרד הדואר, לעומת זאת, נראה נוצץ וחדש כתמיד. למעשה הוא נראה כאילו רק לאחרונה שיקמו ושיפצו אותו. כשאני עולה במדרגות להיכנס פנימה, אני מרגיש איך כל גופי רועד מהתרגשות. לא, זה לא טוב. אני עוצר בעצמי. מוטב שתרגע קצת. אני נזכר שכבר עברו יותר משמונה שעות מאז שאכלתי ומחליט ללכת קודם למזנון. המזנון נראה כאילו לא השתנה שם כלום ואני בוחר לעצמי את אחד השולחנות באגף הקבוע שלי. האגף איפה שקריסטינה ממלצרת. בחורה חדשה, צעירה, בשיער ארוך, ניגשת אלי.

"מה בשבילך?" היא שואלת.

"המבורגר וצ'יפס, בבקשה, אבל עם בשר אמיתי ותפוחי אדמה אמיתיים".

"אתה יודע שזה יותר יקר", היא מדקלמת. "כמעט כפול, כן?"

"כמובן", אני מהנהן, "אני לא פעם ראשונה פה. אבל אחרי כל הזמן הזה בחלל אני מוכן לשלם".

היא מושכת בכתפיה. "איך שאתה רוצה. אני פשוט חייבת לשאול. אחרת יש לקוחות שעושים בלגן כשהם מקבלים את החשבון".

"זה בסדר, אני לא אעשה בלגן", אני מרגיע אותה, "אני לקוח קבוע. אני תמיד יושב פה באגף הזה".

היא מסתכלת עלי במבט קצת מופתע: "דווקא יש לי זיכרון טוב לפרצופים. אני לא זוכרת שראיתי אותך פה אי פעם".

אני מגחך: "כמה זמן את עובדת פה?"

"ארבעה חודשים, כמעט מהתחלה", היא עונה כאילו השיבה לי תשובה ניצחת.

"מה מהתחלה? המזנון הזה קיים לפחות שלושים שנה".

"אהה, כן", לרגע היא מהססת, "אני מתכוונת מאז שפתחו אותו מחדש".

"תגידי, קריסטינה עוד עובדת פה?" אני לא מתאפק ושואל.

"מי זאת קריסטינה?"

"היא עבדה פה לפני האסון, בחורה קצת מבוגרת, שיער חום, חיוך מקסים". אני קצת מסמיק כשאני מתאר אותה, מופתע לגלות עד כמה היא חסרה לי כעת.

"לא, אין מצב", היא עונה לי בהחלטיות, "כל מי שעבד פה לפני האסון הסתלק ברגע שיכל ובחיים לא יחזור הנה". אחרי רגע היא מוסיפה בהזדהות: "מסכנים, אני לא יכולה אפילו לדמיין מה עבר עליהם, להיות תקועים פה חודש בלי לדעת מה קורה".

אני משתתק. דווקא רוצה לדעת יותר, אבל לא כרגע. כרגע אני צריך דברים מרגיעים.

"תוסיפי לי גם סלט מירקות אמיתיים ובירה".

"אין בעיה", היא מחייכת אלי.

בזמן שאני מחכה לאוכל, אני מקבל טלפון מגבסו. מקווה שהוא לא מצא איזה בעיה חמורה במערכות של המשאית

"הי יעקב, מה העניינים?" אני שומע את קולו מעבר לקו.

"בסדר", אני עונה לו, מהסס.

"תשמע, התחלתי לבדוק את המשאית שלך, ואני רואה שעוד יש לך את החסימה על התיבת הילוכים". יש בקולו איזה נימה של הפתעה, כאילו גילה משהו לגמרי לא צפוי.

זה מבלבל אותי ולרגע אני לא בטוח על מה הוא מדבר ואני שואל: "איזה חסימה?"

"נו, זה שעוצר אותך מלעבור ל-7-6", הוא עונה.

"כמובן, לכולם יש את זה", ופתאום אני מתחיל להסס, "לא?"

"כבר לא. אל תגיד לי שאתה לא יודע?" קולו נשמע כאילו נפלתי מאיזה גלקסיה מרוחקת.

"מה לא יודע?" אני תוהה, עדיין לא מבין.

"נו, שתיקנו את החלל-6, חלל-7", הוא יורה לעברי ומוסיף: "כבר כמה חודשים שאפשר לנסוע כמו קודם, בחלל-7, בלי בעיות, אולי אפילו יותר טוב מקודם".

"מה???" ההלם מכה בי כמו גל.

"יעקב, תגיד לי, איך בכלל הגעת לפה?… כמה זמן היית בחלל?" עכשיו תורו להיות מופתע.

"חצי שנה".

"יוווּ תשמע, מחר אתה תופס אצלי שיחה ארוכה… אבל תכל'ס, מה שרציתי להגיד זה שאני יכול לפרק לך את החסימה ותוכל לסוע גם בחלל-6 חלל-7, אבל לפי התקנות, אני צריך אז לעשות כל מני בדיקות למערכות של המשאית, אז זה כבר יקרה רק מחר."

"בסדר, אין בעיה. מחר בבוקר אני אצלך".

פתאום אני קולט. חלל-7! אני יכול להיות בקרוס דה-אוקס עוד ארבעה ימים. עוד פחות משבועיים אני יכול להיות בבית! ואז נוחתת עלי ההבנה שהקו לשם בטח עובד כבר כמה חודשים, ומה יהיה עכשיו על ההסכם שלי עם האחים שבזי?

כשאני מקבל סוף סוף את הסיסמה, דבר ראשון אני שולח הודעה לגידי. אני חייב לדעת מה קורה עם ההסכם שלי עם האחים שבזי. אני אקבל את הכסף או לא? אני מסיים את ההודעה ב"מצפה לתשובה דחוף!!!" רק לאחר שהיא נשלחת, אני מתפנה סוף סוף לקרוא את ההודעות שנשלחו אלי. משהו שם לא נראה לי טוב, אז במקום לעבור על הכול מהר ואחר כך לקרוא, אני      קורא אותן לפי הסדר. ההודעה הראשונה היא מאותו יום שבו יצאתי לדרך, וכשאני קורא אותה נהיה לי שחור בעיניים והלב שלי נופל למכנסיים:

יעקב,

אם אתה חושב שתצליח להתחמק ממה שעשית עם הודעה, אז אתה טועה טעות גדולה. אין לי כוונה לקרוא שום הודעה שלך ואני ישר מחקתי את זאת ששלחת לי. אם יש לך מה להגיד, בוא ודבר איתי פנים אל פנים.

ההודעות הבאות לא היו טובות יותר ורק הלכו והעמיקו את הטרגדיה ההולכת ומתממשת לנגד עיני:

יעקב, לא יעזור לך – אם לא תבוא ותדבר איתי זה לא ייפתר.

יעקב, כבר עבר שבוע. מה קורה איתך? אני כל כך מפחידה? ריבה.

יעקב, אין לי כוונה לרדוף אחריך או לחפש אותך. הפעם אתה תצטרך לבוא אליי.

אבא, בבקשה תענה לאמא. היא ממש מעוצבנת. רונית

אבא, מה שעשית בשבילנו זה ממש יפה, אבל מה שעשית לאמא – ממש לא. היא רותחת מכעס כבר חודש. עזוב את הכבוד והשטויות ופשוט בבקשה תחזור אליה ותדבר איתה. שלומי.

יעקב, הפעם הגזמת. ריבה.

ההודעות הלכו והידלדלו עד שאחרי חודשיים הן פסקו כליל. נשארו רק עוד שתי הודעות, שתיהן מאותו תאריך: ארבעה חודשים בדיוק מאז שיצאתי לדרך. אני פותח קודם את זו של ריבה, ואם קודם הייתי עמוק באדמה, עכשיו אני שוקע עוד יותר פנימה:

הודעת גירושין חד-צדדית

מאחר שהינךָ עוסק במקצוע שיש בו סיכון של היעלמות בחלל ומאחר שלא יצרתָ כל קשר עם בת/בן זוגך במשך ארבע חודשים תמימים, וזאת למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של בת/בן הזוג ליצור איתך קשר. אנחנו נאלצים בזאת להכריז על גירושין חד-צדדיים. החל משבוע מיום פרסום הצהרה זו נישואיך לגברת ריבה שמואלי בטלים ומבוטלים והיא מותרת לכל אדם. מחצית מרכושכם המשותף תעבור לרשותה במועד זה והיתר ישאר בפיקדון לעוד שנה נוספת. אם עד אז לא תיצור קשר, יעבור גם החצי השני לרשות הגברת ריבה שמואלי.

ההודעה השנייה הייתה זהה, פרט לזה שהיא נשלחה ממשרד הפנים של דנדשה. אני מתחבר מהר לרשת המידע הגלקטית, להבין איך אפשר לבטל את הדבר הזה שנקרא גירושין חד צדדיים, אבל ככל שאני מעמיק לקרוא אני מגלה שהצרה שבתוכה אני נמצא עמוקה, ואלא אם כן ריבה שלי – אם היא עוד שלי בכלל – תתחרט, אין שום דבר שאני יכול לעשות. העובדה שהחוק נכתב בתקופה שבה אף אחד פרט למגלי עולמות לא יצא למסעות של יותר משבועיים אינה משנה דבר.

משם עד לפאב הדרך קצרה. בדרך כלל אני לא מסוג האנשים שנוטים להטביע את הצרות שלהם במשקה וכשאני נכנס לשם ברור לי לגמרי ששום דבר לא הולך להיפתר בזכות זה, ובכל זאת אני לא מעלה בדעתי שום דבר אחר לעשות. שעתיים אחר כך אני גורר את עצמי לחדר שלי במלון וצונח על המיטה. לפחות אני מצליח להירדם.

שמונה שעות אחר כך מעיר אותי צפצוף הטלפון שמבשר שהגיעה לי הודעה בתקשורת חלל-גבוה. ההודעה היא מגידי.

יעקב יקירי,

תירגע. כשאמרתי לך שעשיתי לך חוזה הרמטי, התכוונתי לזה. כל עוד אתה מביא את הוורבוניום לקרוס דה-אוקס, האחים שבזי יעבירו לך את הכסף שהבטיחו. ולא משנה אם לוקח לך חצי שנה או שנה או שנתיים או שבועיים או דקה וחצי. גם לא משנה מה שוויו של הוורבוניום בקרוס דה-אוקס כשאתה מביא אותו לשם.

ליתר ביטחון דיברתי עם מנשה שבזי אישית. כשהוא שמע שאתה בביתא טאורוס, הוא ישר, לנגד עיניי, העביר משכורת של חצי שנה לחשבון הבנק שלך פה בדנדנשה ונתן לי את המילה שלו: "ידענו שאנחנו לוקחים פה הימור, ואנחנו נעמוד במילה שלנו. תגיד ליעקב שאין לו מה לדאוג. האחים שבזי אנשים הגונים שעומדים בהבטחות שלהם".

אז זהו ידידי,

מקווה לראותך בקרוב,

גידי

נ.ב. מה קורה עם ריבה? מאז שיצאת לדרך לא שמעתי ממנה. כמה פעמים אפילו ניסיתי להתקשר, אבל היא סירבה לקבל את השיחות שלי ולא ענתה להודעות ששלחתי לה.

כשאני קורא את זה, נהיה לי ברור מה אני הולך לעשות. אני מתארגן במהירות ותופס מונית למוסך. כשאני מגיע לשם אני אומר לגבסו שצץ משהו דחוף ושאני צריך לצאת לדרך מיד. כמו שציפיתי הוא תיקן עוד אתמול את הדליפה במחזיר שמן ועשה את הטיפול.

"אבל יעקב, אם תיתן לי שלוש שעות, אני עכשיו מוריד לך את ההגבלה על ההילוכים", הוא מציע. "תוכל להמשיך בחלל-7", הוא ממשיך. "לא יודע לאן אתה ממהר, אבל בטוח עדיף לך להגיע לשם בחלל-7, לא?"

"מצטער גבסו", אני עונה לו וכשאני רואה את האכזבה המופתעת על פניו אני מוסיף, "אתה הגדול מכולם ואני סומך עליך. אבל לְמה שאני צריך לצאת אליו בדחיפות, חלל-5 יספיק".

עשר דקות אחר כך אני כבר בתור החוצה מביתא טאורוס. כשאני חולף במחסום היציאה (50 אשראיונים דמי מעבר, המניאקים), רגע לפני שאני יוצא מתחום הקליטה של תשדורות החלל-גבוה, אני שולח את ההודעה שניסחתי מראש אצלי בנייד.

בבקשה, בבקשה, בבקשה לא למחוק.

ריבה יקרה שלי,

אני אוהב אותך. תמיד אהבתי ותמיד אוהב, וכל מה שעשיתי מאז האסון לא היה אלא כדי לתת לך ולילדים (וכן, גם לי) חיים הכי טובים שאני יכול. יצאתי למסע הזה של שנה לקרוס דה-אוקס בתקווה שכך נוכל לייצב סוף סוף את מצבנו הכלכלי למרות האסון.

כשקיבלתי את ההודעה שלך על הגירושין חשכו עיניי וחשכו חיי. רציתי לעזוב הכול ולחזור מיד לדנדשה, לדבר איתך ולנסות להציל את מה שאפשר. אבל המחשבה שאת עלולה להגיד לא ולהשאיר אותי בלעדיך הייתה כל כך קשה, שהחלטתי להמשיך במסע הזה שהתחלתי בו. לפחות תהיה לי ככה העוד חצי שנה אחת של תקווה.

אני יודע שחצי שנה זה הרבה זמן, אבל בסוף היא תעבור, ואם כשאגיע לקרוס דה-אוקס אגלה שאת רוצה אותי בחזרה, אני מבטיח להיות בבית בתוך פחות משבועיים. אם לא… טוב, בגלל זה אני נוסע במסלול הארוך. לפחות כמה חודשים לא אצטרך לחשוב על מה יהיה אם.

תמיד שלך,

יעקב

שעה וחצי אחרי זה אני כבר בחלל-5.

בחוץ הכול שחור, חושך מוחלט. לא רואים כלום. אפילו לא נצנוץ של כוכב. אורות המשאית הדוהרת קדימה דולקים בעוצמה מרבית, אבל גם הם לא מפחיתים כהוא זה מעוצמת החושך. ככה זה עם אור. כשהוא לגמרי לבד ואין לו מישהו או משהו לפגוש ולחזור ממנו, אפילו האור הופך לחושך.