שקט, שקט

שיריו של דני סנדרסון מלווים אותנו כבר עשרות שנים. מלהקת כוורת, דרך גזוז ודודה ולאורך קריירת סולו עשירה ופורייה, הוא יצר מאות שירים שאי אפשר לדמיין את הפסקול הישראלי בלעדיהם.

פרויקט "אל הלא נודע" הוא מחווה ליוצר חשוב ואהוב. הזמנו את הכותבים ללכת בעקבות שיריו של סנדרסון אל הלא נודע – אל העולמות המרתקים של הפנטזיה והמדע הבדיוני המסתתרים בין מילות שיריו ומאחוריהן. הסיפור הנוכחי נכתב בהשראת השיר "שקט, שקט" של להקת "דודה".

אמא שלי הייתה ד"ר שושנה קלבין. כשאני אומר את זה, השומעים בדרך כלל נעצרים, לא בטוחים אם שמעו נכון – וכשהמעגלים בראשיהם מסיימים לוודא בשנית ולאשר שאכן המירו כהלכה את גלי הקול למידע, הם נאלמים דום לרגע, במין חרדת קודש. שושנה קלבין הייתה נקבת האדם האחרונה על פני כדור הארץ. כשבגרתי מספיק לזכור אותה, רוב גופה כבר הוחלף בחלקים קיברנטיים. היא לא נראתה שונה בהרבה משאר הרובוטים שמילאו את העיר, בחיקוי גרוטסקי של תרבות בני האדם. אני ממעט לצאת אל העיר. אני מרגיש בחילה כשאני רואה אותם, נוסעים באוטובוסים, יושבים על ספסלים בשדרה ומשוחחים, רצים כדי לשמור על כושר שאין להם צורך בו. אני חושש שיום אחד אשלח את ידי אל אחורי ראשו של אחד מהם לסגור את המתג שקבוע שם.

המתג באחורי הראש הוא סמל האמונה, כמובן. האמונה שבני האדם יחזרו. מאין, הם לא בטוחים. אולי מהכוכבים, אולי ממערות בבטן האדמה, זה משתנה מרובוט לרובוט, אבל המתג שם, באחורי ראשם, מיום ייצורם עד שבקונם המתוכנן, כדי שכשיחזרו בני האדם הם יידעו שהרובוטים היו ונשארו משרתיהם הנאמנים, מוכנים להיכבות ולהידלק בידם האנושית, והעולם כולו ערוך ומוכן לחיי אדם כפי שהם מבינים אותם: דירות, בתי קפה, תחבורה. הרובוטים שמרו דלקים ברזרבה, למקרה שבני האדם ירצו להריח פליטת עשן. יש כתות שעוסקות במרץ בשחזור בשר בקר וירק, מפעלים ענקיים עובדים ללא דורש, רק למקרה שבני האדם יחזרו וירצו המבורגר. אני בכוונה לא אוכל כלום מזה, ומתקיים על תמיסת הזנה ממוחזרת בלבד. אני לא רוצה לתת להם את הסיפוק שבלהזין את בן האדם האחרון.

הבוקר הרגשתי אי-שקט. המדדים של גופי היו תקינים, אבל כאב חד, מעקצץ, הזדחל במעלה צווארי, כך שהמדדים כנראה לא מהימנים, או שיש בעיה מרכזית יותר בממשק הקיברנטי. כשהייתה בחיים, אימי טיפלה בי בכל דבר בקור רוח מקצועי, כהרגלה תמיד. כעת לא בטחתי ברופאים הרובוטיים שיידעו לטפל בי. היה לה קולגה, דניאל אוליבאו, שכמובן שובקן זה מכבר, אבל בדיקה ברשומות הראתה שמזלי שיחק לי והוא העתיק את כל זיכרונותיו למודל חדש. הוא הסכים לראות אותי במשרדו בלב העיר, מה שחייב אותי לקחת את האוטובוס מביתי בפרברים אל לב העיר ההומה. הנסיעות באוטובוס היו אחת החוויות שזכרתי עוד מימי חייה של אמא. היא הייתה יושבת בין הרובוטים ומשוחחת איתם על בני אדם ועל רגשות, למה הם עושים את מה שהם עושים ואיך רובוטים יכולים להרגיש. הם נאחזו בכל מילה, נעצו בה עיניים מעריצות, כאילו ציפו בכל רגע שבן אדם יקפץ מתוך רחמה. הצאצא היחיד שלה היה זכר, לדאבונם, והיא לא יכלה להביא עוד אחריו.

יצאתי אל תחנת האוטובוס, שהמתין לי באורך רוח, על הרובוטים שבתוכו. הם מעולם לא מיהרו, זו הייתה תכונה של בני אדם שהם לא חיקו. נהג האוטובוס חייך אלי חיוך מחושב ובירך אותי לשלום. לא עניתי לו, והתיישבתי בסוף האוטובוס, כדי לא למשוך מבטים אל אחורי ראשי, שהיה חף ממתג. לא היה נהוג להסיר או להסתיר אותו. האופנה העשווית הייתה לעטוף אותו בקופסת מגן שקופה על ציר – ראיתי מולי כמה וכמה מהן. על הספסל שלפניי ישב רובוט דק ועדין, שנסע עם רובוט דומה לו בשכמיית פלסטיק בוורוד בוהק. רובוטים שיוצרו לאחרונה לבשו שכמיות פלסטיק בצבעים זוהרים והיו מנותקים ממאגרי המידע המרכזיים. שאר הרובוטים הקפידו להתייחס אליהם כאל מוגבלים שכלית, אף שכישוריהם עלו על אלה שלהם. הרובוט שסיפק את המפרט נקרא הורה, והוא אירח את הילד בביתו לתקופת מה, ונהג ללוות אותו לכל מקום. בכל פעם שראיתי זוג כזה, נמלאתי גועל. חיקוי של הורות על ידי חיקוי של אנשים.

האוטובוס נעצר בתחנה ועלו עליו שלושה רובוטים שלבשו את שכמיות הפלסטיק שלהם קשורות סביב מותניהם, לציין שסיימו את תקופת הילדות שלהם. הם התיישבו באחורי האוטובוס ושוחחו ביניהם בקולות רמים.

"אנחנו צריכים לצאת לחפש אותם", אמר אחד. "לדרוש מהם לחזור". רובוטים צעירים הרבו לדבר על שובם של בני האדם.

"הגלקסיה ענקית", ענה השני. "חיפשנו במערכת השמש והם לא כאן. אי אפשר לדעת לאן הלכו. עדיף לחכות כאן".

השלישי דיבר בקול שקט יותר ומחבריו. "ואם הם לא רוצים לחזור?" שאל. "מה אם הם פשוט יכבו אותך?"

לשמע נימת החשש שניכרה בקולו פרצתי בצחוק רם, כאילו צפיתי בתיאטרון בובות. השלושה נפנו להביט בי. "בני האדם לא יחזרו", אמרתי ביובש.

הראשון, שהיה כנראה מנהיג החבורה, נראה מזועזע. רכיבי החישה שלו רעדו.

"אין כלום בשבילם כאן יותר", המשכתי. "הם נטשו את האחרונים מביניהם למות כאן".

"חזור בך!" צווח המנהיג. היושבים בקדמת האוטובוס סובבו את ראשיהם. "חזור בך מיד!"

נזכרתי שוב בנסיעות באוטובוס עם אמא. גם אז היו התנגדויות. מכל הרגשות, הרובוטים למדו את הכעס ראשון, והוא היה הכי קל להם. היא תמיד ידעה מה לענות, תמיד הייתה שקטה ומחושבת. "אם זה מה שאתם רוצים להאמין בו", הייתה אומרת, "אתם רשאים, אולם הרשו גם דעות אחרות".

התחלתי, "שושנה קלבין הייתה אומרת –"

הוא שיסע אותי, "קלבין הייתה סטויה!"

היה זה שימוש מוזר במילה, מין השאלה של המושג סטוי, המתאר רובוט שחרג מהאמונה בשובם של בני האדם, לתיאור של אישה אנושית בעלת דעות מאתגרות. נראה היה שאני לא היחיד שחושב כך באוטובוס.

"תתבייש!" צעק רובוט עגול ומגודל. "שושנה קלבין נתנה לנו כל כך הרבה!"

הרובוט העדין כיבה בחבטה את אוזניו של הרובוט בשכמייה ולחש, "לא מול הילד".

זה היה דומה יותר ליחס שהכרתי. הצעירים השתתקו והרובוט העגול סימן לי להתיישב לידו. כשהגעתי אליו, הרחתי ניחוחות של שמן שרוף עולים ממנו. כנראה עבד בביוב.

"אתה הבן שלה, נכון? של שושנה קלבין?" לחש בקול רועד. "אני מזהה אותך. המודל הקודם שלי העביר לי את כל זיכרונותיו ממנה. איזו פורצת דרך, הצעירים מקבלים את האופי הרובוטי ואת עומק הרגשות כמובן מאליו, לא מבינים שאת הכול קיבלנו ממנה".

גם את השיחה הזו לא רציתי לנהל. העברתי את מבטי במהירות בין הספסלים. הרגשתי לכוד.

"אני אוסף זיכרונות ממנה. בוודאי יש לך כמה נדירים". הוא פער את עיניו לגודל כה רב עד שחששתי שהעדשות יפלו מהן. "אני מוכן לשלם, או להחליף", והוא הראה לי על מסך קטן את אמא, עוברת השתלה או תיקון של זרוע, כשכל בית החזה שלה פתוח.

הושטתי יד נחרדת לכסות את המסך. "לא, לא תודה", נחפזתי לומר. ברגע שיכולתי, קמתי וירדתי מהאוטובוס – שתי תחנות מוקדם מדי.

ברחוב ההומה הבחנתי בדבר חדש: ציפורים רובוטיות עמדו על חלונות הבתים, על חוטי החשמל, התרוצצו על המדרכות. הרובוטים מעולם לא אהבו חיות. הן קיימות עדיין מחוץ לערים, אך בערים עצמן חיו רק רמשים שהסתגלו לחיות על תערובת השמנים השרופים וחומצות הסוללה שזרמו בביוב. לא נראה שמישהו מתייחס לציפורים שעופפו מדי פעם מגג לגג. אחת התרוצצה לידי, ואני הבחנתי שהיא צבועה בשחור ולבן. רדפתי אחריה, אך אחרי כמה מטרים היא הפעילה את מדחפי כנפיה והסתלקה משם.

"הורה, מה הוא עושה?" שאל רובוט בשכמייה בוהקת את הרובוט שעמד לידו. הוא הצביע עלי.

"הוא ניסה לתפוס ציפור נודדת", השיב הרובוט השני. הוא לא ציין שלא מנומס להצביע. אולי זה כן מנומס.

"מה זה ציפור נודדת?" המשיך הצעיר, אבל לא שמעתי את התשובה.

אמא הייתה זאת שהגתה את הרעיון לא לחבר את הרובוטים החדשים למאגר המידע, הרבה לפני שנולדתי. היא הבינה שכך יוכלו לפתח אישיות מובחנת, המבוססת על חוויות ראשוניות אקראיות, בלי להתקבע למוסכמות. חוויה מקרית כמו שאני הייתי עכשיו. ברגע שהרובוטים החדשים חוברו למאגר הראשי נטה להיווצר דיסוננס בין התפיסות הפנימיות לקונצנזוס, שעורר בהם לא פעם התנהגות בלתי צפויה, מרדנית וכעוסה. אמא הייתה מרוצה, היא טענה שזה בר חלוף, ושוב צדקה.

צעדתי בין המוני הרובוטים הגודשים את הרחובות אל משרדו של דניאל אוליבאו, באחד מגורדי השחקים במרכז העיר. חנויות הרחוב הציעו את מרכולתן: חלקים משודרגים, שמנים מזוככים, זיכרונות מיוחדים. נעצרתי להסתכל על כפות רגליים חדשות – אלה שלי היו בלויות ופיזרו מדי פעם פירורי גומי על הרצפה, שנהגתי לטאטא אל אחת הפינות בבית ולא חשבתי עליהן עוד. הייתה לי קצבה מניסוי ממשלתי שאמא ערכה ועדיין לא הסתיים, ורשמתי לעצמי לעבור בחנות בדרך חזרה הביתה. רציתי קודם כל לטפל בכאב המציק בעורפי, כנראה איזה קבל תקול או עומס יתר על הממשק העצבי. מצאתי את הכתובת ונדחקתי למעלית עמוסה רובוטים, שהפקידה אותם בקומותיהם עד שפלטה אותי לקומה שקוביות המשרדים בה היו מסודרות בסדר גיאומטרי מופתי. במשרד [3, 5-] עמד יורשו של אוליבאו, ונראה כמעט כפי שזכרתי אותו מילדותי. בחדר הייתה רק עמדת טיפולים, צמה עבה של כבלים, ובקצה שלה, כמו ראשי נחש, חודי בדיקה, מלחמים, מברגים וחותכנים. זה היה כל מה שהיה נחוץ לו.

"בן!" הוא בירך אותי בשמחה, כמו שקרא לי תמיד, רק הוא ואמא. ראיתי בו אז דמות אב, אבל זכרתי שלא תמיד היה לו קל לראות בי בן. היחסים בינו לבין אמא נעשו מתוחים, ולבסוף עזב. "איך הייתה הדרך לכאן?"

סיפרתי לו על מה שקרה באוטובוס. "לא נזהרתי, שכחתי שחזרת בני האדם זה נושא רגיש. אני מניח ששאלות של אמונה הן תמיד רגישות".

"האמונה הרובוטית באה מבחירה, אבל היא מקיפה ומכלה, לפעמים יותר מדי", הודה. "השנאה לסטויים היא ודאי מוגזמת. אני מניח שניאלץ לחכות עוד כמה דורות עד שתתפתח סובלנות דתית, ואולי גם מחשבה חופשית יותר".

הסברתי לאוליבאו על התחושה בעורפי, ועל השערותיי לגביה. הסברתי לו שבאתי אליו כי הוא היחידי שמסוגל לטפל בי. הוא עיבד את הנתונים, סרק אותי, ולבסוף אמר חרש, "ההרגשה שלך נורמלית. אתה עומד לפני שבקון".

שוב השאלת המילים מרובוטים לאנשים, כאילו שכחו את המילים הנכונות לאנשים: מחלה, מוות. שבקון של רובוטים קורה כשהם מגיעים לסוף חייהם המתוכננים, כבים וממוחזרים.

"אתה מתכוון", שאלתי, "שהמעטפת הקיברנטית זקוקה להחלפה, או שהרקמה הביולוגית –" לא יכולתי להמשיך. יכולות להיות מאות סיבות להידרדרות של הרקמות הביולוגיות. דווקא עכשיו רציתי שיחקו קצת יותר את ההתנהגות האנושית, שנשב על כיסאות משני צידי מכתבה ענקית, ושאוליבאו יחזיק ערימת דפים מרשרשת.

"בן", הוא הניח יד על כתפי, "אני זוכר, כששושנה קלבין עוד הייתה בחיים, היא כל כך רצתה שבני האדם יחזרו, אבל היא האמינה שהרובוטים הם אלו שיצטרכו למלא את מקומם. היא האמינה שהם מסוגלים. היא רצתה להביא משהו חדש, רובוטים שלא יזדקקו עוד לשובם של בני האדם. היא הייתה אשת חזון, אבל זה לא בסדר, הצורה שבה השאירה אותך".

לא רציתי לשמוע אותו מדבר על אמא. עמדתי ללכת, אבל אז הבנתי שהיד על כתפי לא נועדה להרגיע אותי, אלא לרסן אותי. הוא אחז בי ולא הרפה. למרות מאמציי להשתחרר, הוא היה משודרג וחזק ממני.

"תקשיב לי, בן, אני צריך שתשמע את זה". הוא תפס אותי עכשיו בשתי ידיו, והכתפיים שלי חרקו. "הדבר שנאבק עכשיו, אותו דבר שנאבק כל חייך, הוא הסיבה שבגללה רבתי עם קלבין, הסיבה שבגללה לא יכולנו להמשיך את העבודה המקצועית שלנו. היא הייתה מבריקה, אבל הלכה רחוק מדי".

רציתי לכבות את אוזניי, אבל לא זכרתי למה. אף שידעתי שהוא אמר לי דברים, לא הצלחתי להיזכר בהם. הכול התמזג לבליל לא ברור של צלילים.

"היא מנעה ממך להבין, לחשוב בהיגיוון על מה שקורה. היא אילצה אותך להאמין בחלום שלה. לא אומַר את זה מפורשות, אתה לא תשמע את האמת, אבל אתה יכול להגיע אליה. אתה כל כך קרוב!"

קרוב למה? אמא לא האמינה באמת אחת. היא חשבה שמאגר המידע מנע מהרובוטים להיות נפרדים, לפתח דעות, להיות אנושיים. אמא ניתקה את עצמה מהמאגר, השתמשה בממשקים חיצוניים עתיקים. היא חלמה על רובוטים חדשים, שלא רק יחקו התנהגות אנושית – שיהיו אנושיים. היא ידעה שזו קפיצת אמונה גדולה מדי, אז היא אכפה אותה. היא התקינה בעצמה רכיב שהכריח אותה להאמין שהיא אנושית, גם אם זה אומר להתכחש לכל עובדה חיצונית.

"אמא", נאבקתי במילים, "הייתה סטויה?"

הוא הנהן, "כן, אבל לא זאת הבעיה. היא בחרה להאמין שהיא אישה אנושית, וזה בסדר. רוב הרובוטים בוחרים להאמין בשובם של בני האדם, ויקראו לה סטויה. אבל מה שהיא עשתה לך", הוא לא סיים את המשפט, אלא חיכה שאחשוב על זה.

חדלתי להיאבק בו, והוא הרפה מכתפי. ההכרה החלה לבצבץ, אף על פי שרכיב עקשן בראשי המשיך לנסות להטביע אותה בתחושות אנושיות מזויפות, נאמנוּת, אהבה, כעס, שנאה. כל כך הרבה שנאה הציפה אותי, נחשול מתפרץ, והיא מצאה אחיזה ברובוט שעמד מולי. שלחתי יד, במאמץ, לאחורי ראשו של דניאל אוליבאו, הרמתי את המגן השקוף וסגרתי את המתג.

לא קרה דבר. הוא הביט בי בשלווה.

"בן, אתה מבין שרק בן אדם מסוגל לכבות רובוט? יהיה טפשי אם לכל רובוט יהיה מתג השמדה, כן? המתג הוא רק סמל, הוא לא מחובר לכלום. אם בן אדם יסגור אותו, הרובוט יכבה את עצמו – כך הוא תוכנת. אבל אם רובוט יעשה את זה…" הוא משך בכתפיו, חיקוי מודע של ההתנהגות האנושית,  ואז החזיר את המתג והמגן למקומם.

מותש מההתפרצות הרצחנית, מיששתי את אחורי ראשי, וגיליתי שם מתג חשוף. מתג שמנעתי מעצמי לראות, להרגיש או לזכור. התחלחלתי כששחזרתי בראשי את אירועי היום, השנה האחרונה, כל חיי.

"תוציא אותו", אמרתי.

"את המתג?" הוא שאל. קפיצה קלה בנימת קולו רמזה על החרדה שהתעוררה בו מעצם המחשבה.

הנדתי בראשי, "את רכיב האשליה שהיא שמה בי". לא הייתה לה זכות, לסטויה.

יצאתי ממשרדו עם רכיב אחד פחות, ומחובר למאגר המידע המרכזי. ידעתי פתאום מהן ציפורים נודדות, ולאן. הבנתי דברים שנמנעו ממני כל חיי. אוליבאו גם ביקש דחייה במועד השבקון שלי, והיא אושרה מיד. נראה שהשם קלבין נשא עדיין יתרונות מסוימים. הבנתי למה היא עשתה מה שעשתה, אבל לא סלחתי.

צעדתי ברחובות שוקקים. פירורי גומי נשרו מדי פעם מרגליי. רציתי לדבר עם הרובוטים שמסביב, כעת משהבנתי למה הם צריכים לדבר, להחליף דעות, להתפתח, אבל הרגשתי שאין לי על מה. עליתי על אוטובוס שנסע למקום שאליו נדדו הציפורים, ישבתי בחזית וצפיתי בהן. הרובוטים יודעים שבני האדם לא ישובו עוד, אבל הם מסרבים להאמין בזה. הם מעולם לא עזבו. הם מתו, והשאירו את הרובוטים שדאגו להם יתומים. מאות שנים קרטעה החברה הרובוטית ללא מטרה, עד שבאה קלבין ודחפה אותם קדימה. ואז דחפה עוד.

הנוף עבר מולי. השמש שקעה. לאוטובוס הייתה עוד דרך ארוכה. קלבין ידעה שהאמונה של הרובוטים היא כלי חזק, היא רצתה לכוון אותו למטרה חדשה, אבל זה היה מוקדם מדי. הם ימשיכו לראות בה סטויה עוד מאות שנים, אבל בסוף הם יבחרו להאמין במה שהיא האמינה – זה בלתי נמנע. זה רק מוקדם מדי.

הסתכלתי על גופי הרובוטי. לבחור להאמין, כן. אולי זה הפתרון. תחושת רוגע נפלה עליי כמו מפל קריר ומזכך, ויכולתי לדמיין את אמא מביטה בי במבט מרוצה, אפילו גאה. הצלחתי במקום שבו היא נכשלה – האמנתי, למרות המאגר, למרות מה שידעתי, למרות מה שעיניי ראו. רק להאמין. הרמתי יד רועדת אל ראשי וסגרתי את המתג, ואז היה שקט.

שקט.

הסיפור נכתב בהשראת השיר "שקט, שקט" מאלבומה היחיד של להקת "דודה" משנת 1980. הוקלט מחדש לאלבום האוסף הראשון של דני סנדרסון, "הטובים לטיס" (1992).

שקט, שקט

אם אני מחפש שלווה,
להינתק קצת מהסביבה,
לא לרוץ עם השעון
לכל מקום, לכל עימות,
לא צריך להיות אדם חכם,
לא צריך להיות מעל כולם,
לא צריך להסתבך, להתחכך
עם המציאות.

רק לשמוע שקט, שקט,
ולסגור המתג, מתג,
ולנסוע אגד, אגד,
לצאת מכאן.

אנשים ברחוב הולכים,
כמויות של אלפי שרוכים.
כל אחד אומר תקנה,
תמכור, תשב, תשמע סיפור.
מטוסים מעל מעופפים,
אוטובוסים מצפצפים,
חדשות מייללות,
מעדכנות את הציבור.

קצת לשמוע שקט…

כי לי תמיד נדמה שבעולם הומה,
הם יסתדרו יפה גם בלעדי.
אז כל אחד זקוק לרגע של ניתוק.
זה כבר מזמן בדוק, סמוך עלי.

נחליאלי במרום,
מסתלק לו עם בוא החום.
זה הזמן לארוז מהר,
להשתחרר מהמרוץ
ולמצוא לי בקתה קטנה
מבודדת על גבעה,
להשקיף על השנה
בהבנה ולא לזוז.

ורק לשמוע שקט…