"היפהפיה הנרדמת" – האמת

פוענח והובא לדפוס ע"י פול-מואד'דיב אטריידיס

דברי פתיחה

בפשיטה, שנערכה לאחרונה על אחד ממעוזי הטמפלרים התת-קרקעיים בכביש הערבה, נתגלה אוצר – מאגר של דפים מצהיבים, המכיל גרסאות מקוריות ומוצפנות של אגדות ילדים קלאסיות, שטרם "הותאמו" לשטיפת המוח הקולקטיבית שהמיטו הטמפלרים ימ"ש על האנושות. בין השאר, נמצאו שם "סינדרלה", "היפהפיה הנרדמת", וכן "ספר הפיה הכחולה".

בעצה אחת עם הגורמים המוסמכים בסוכנות התכנות מחדש שמיסודהּ של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה, החל מפעל אדיר של פענוח הצופן והפצת האמת ברבים. הסיפור שלפניכם הינו אחד מפירותיו הראשונים של מפעל זה.

[פמ"א]

היה היתה, לפני שנים רבות מספור, ממלכה רחוקה, ששכנה מעבר לקשת בענן. ובממלכה זו חיו המלך גל והמלכה אמבר, בשקט, בשלווה ובשלום, אך לא באושר. המלך היה צעיר, חתיך ועשיר כקורח; והמלכה הייתה יפת-מראה וטובת מזג (ברוב המקרים). המלך גל והמלכה אמבר אהבו אחד את השני אהבת אמת – שאינה תמיד הכלל לגבי בני-מלוכה. לכאורה, היה להם כל אשר ליבם חפץ. מדוע, אם כן, לא היו מאושרים?

ובכן, הם רצו דבר אחד יותר מכל, והיעדרו ציער אותם יותר משבכוחן של מילים לתאר – פרי-בטן. הם ניסו הכל – שבועות, השבעות, השתטחות על קברי צדיקים; אך לשווא. אפילו כשרונו של המלך בהכנת מידיפרפים של ספריות שמריות מוטגניות, שהיה יחיד במינו בעולם כולו, לא סייע להם כהוא זה – ומיום ליום גבר צערם.

אך, בסופו של דבר, ולשמחתם הרבה עד כדי אקסטזה, הביאו לעולם ילדה. באותו הרגע שבו הכריזו תותחי הארמון על דבר הלידה, החלו חגיגות אדירות ברחבי הממלכה, שכמותן לא ידעה מאז גרם המלך למיטוכונדריה של שמר לזהור בירוק לראשונה. כל הנתינים זעקו איש לרעהו – "האח! הידד! למלכה אמבר יש בת! האח! יחי המלך גל! תחי המלכה אמבר! תחי הנסיכה! לחיים!"

נוצר צורך למצוא שם לנסיכה החדשה. המלך והמלכה חשבו על כך במשך שבועות, טובי היועצים הובאו מכל קצוות הממלכה, ושליחים נשלחו לכל העולם המוכר. בסופו של דבר, בצעד מפתיע לחלוטין, ובעקבות תאונה הקשורה לחביתיות שהוגשו לארוחת הבוקר באחד הימים, הוחלט על השם מייפל.

ללא ספק, אירוע חשוב שכזה דרש חגיגה! חגיגה שכמותה לא ראתה ולא תראה הממלכה מעתה ועד עולם…ואכן, שליחים נשלחו לכל ממלכות האדם ולכל ממלכות הקסם וכל המי-ומי הוזמנו לחוג יחד עימם את אירוע מתן השם לנסיכה גל-מייפל. הודעות רשמיות נשלחו לכולם על ידי דרגורן האמיץ, וכך הוזמנה הדרקונית אכמו אשר מעבר לים ועימה אביר הממלכה נודניק. הוזמן גרומיט, ראש אגף המשוררים, על מנת להנציח את היום המופלא, ועל מנת להבין את משורריו הוזמנו טובי המתורגמנים – מדידי ממסדאפל ועד רחביה אל-דיב. רני, הצייר טוב ביותר בכל הממלכות המוכרות הוזמן כדי לתעד את המאורע.

מממלכת החיות הוזמנו והגיעו הדג האדום, הקיפוד הטורף ושלל חתולים מלכותיים. NY, הטרובדור הידוע, הגיע ולהקתו עימו – ועל מנת למנוע אי-נעימויות עתידיות הוזמנה גם ניקי הסטיריקנית האכזרית. בנוסף, ומבלי שאף אחד ישים לב, התפרשה בשטח המשטרז החשאית. אחרי מאמצים רבים, עלה בידי השליחים גם להזמין את שלוש הארכי-פיות אסטרונעמי, אחפ"י ובוג'י כאורחות הכבוד.

החגיגה אכן הייתה גדולה – פאר שכזה היה גדול אף מעבר למילים – אומר רק ששומר האוצר המשלם-יותר-מדי המלכותי, עליו השלום, חטף שבץ ונפטר כשנודעו לו העלויות…

מתנות רבות מספור הובאו לנסיכה – וכל אחת הייתה יפה (ויקרה) מרעותה. לאחר שאחרון האורחים העניק את אחרון המתנות, הושלך הס באולם, ושלוש הארכי-פיות אסטרונעמי, בוג'י ואחפ"י פסעו בהדרת כבוד לעבר העריסה המלכותית. "נסיכה יקרה", אמרה אחפ"י, והניפה את שרביטהּ המעוטר בפיתוחים קלטיים, "מתנתי לך תהיה מתת הריקוד – חינהּ של האנטילופה במרוצתה ושל הנשר במעופו. יהי כן".

"נסיכה יקרה", אמרה בוג'י, והניפה את שרביטהּ הלבן-אדום-זהוב, "מתנתי לך תהיה מתת הנאום – כשרון המספר ולהט הנואם. יהי כן".

"נסיכה יקרה", אמרה אסטרונעמי, "מתנתי לך תהיה…"

בטרם הספיקה הארכי-פיה אסטרונעמי להשלים את ברכתה, נשמע פיצוץ אדיר באולם הנשפים – והוא לא בא ממעבדתו של המלך, לא ולא – מקורו היה ביצור ביעותים איום ונורא: מפלצת איומה ונוראה, אשר שמה בלבד הילך אימים על כל תושבי הממלכה, והביא אף את האמיצים שבהם לכדי פיק ברכיים. כן, הייתה זו… מפלצת ההודעות!

"אני היא מפלצת ההודעות!" צעקה המפלצת, "מדוע לא הוזמנתי?! עכשיו תורי לברך את הנסיכה…"

"ובכן, נסיכתי, כל ברכותיהן של הארכי-פיות תתגשמנה, אך בטרם תגיעי לשנתך ה-17 , ייפלו עלייך כל כרכי "כישור הזמן" ו-"רומח הדרקון" יחד. באותו היום מות תמותי, מוות נורא ורב ייסורים!" בטרם הספיק איש מן הנוכחים לעשות דבר, צחקה המפלצת ברשעות ונעלמה.

משנעלמה המפלצת, פרצה באולם מהומה גדולה, וכל השמחה שהייתה בתחילת המאורע נמוגה כלא הייתה. דומה כי איש מן הנוכחים לא זכר כי הארכי-פיה אסטרו-נעמי טרם העניקה את ברכתה לנסיכה. אך לא פיה חשובה כאסטרונעמי תוותר על ברכתה, לא ולא. היא קרבה בצעדים בטוחים אל מרכז האולם, ושם הניפה את שרביטה המהודר, דמוי הקולמוס, ואמרה בקול גדול: "שמעוני, בני האדם! קטונתי מלבטל את קללתה של מפלצת ההודעות הנוראה, שכן חזק כוחהּ האפל, אך ביכולתי להמתיק את רוע הגזירה! כרכי הזבלונים אכן ייפלו על ראשה של הנסיכה בזמן האמור, אך אלו לא יהרגוה. תחת זאת, תשקע הנסיכה וכל שוכני הארמון בתרדמה עמוקה, שממנה תקיץ רק במגעה של אהבת- האמת. זוהי ברכתי לך, נסיכה. יהי כן!"

מובן שחגיגות מתן-השם לא נמשכו לאחר מאורע עצוב זה, ולאחר שהתפזרו האורחים, איש איש לביתו ואיש-איש לממלכתו, כונסה מועצת המלך בחדר הכס. בשעת לילה מאוחרת, לאחר דיון סוער, שבמהלכו סירבו המלך והמלכה להשלים עם רוע הגזירה על אף הבטחתה של הארכי-פיה אסטרונעמי, החליטו המלך גל והמלכה אמבר להוציא צו מלכותי האוסר, באיסור חמור, על תושבי הממלכה להחזיק ברשותם ולו זכר לכרכים המקוללים.

מדורה גדולה הוקמה בסמוך לארמון, ולאחר שהוחרם אחרון העותקים של הכתבים המקוללים, הושלכו כולם למדורה, שאותה הבעיר המלך גל בכבודו ובעצמו.

חמש-עשרה שנים חלפו, ובינתיים, גדלה הנסיכה ונתקיימו בה ברכותיהן של הארכי-פיות אחפ"י ובוג'י, ושמה יצא למרחוק כנערה היפה ביותר והמוכשרת ביותר, בכל רחבי העולם המוכר. ביום הולדתה השש-עשרה נתקפה לפתע ברצון עז ובלתי-מוסבר להסתובב בארמון, והצליחה לחמוק משומרי ראשה.

במשך זמן רב הסתובבה הנסיכה היפה לבושה בשריון-הביקיני החגיגי במרחבי הארמון ותרה את חדריו ומסדרונותיו, צריחיו וחומותיו, עד שהגיעה לדלתה עשוית הארז של ספרייה עתיקה, שככל הנראה לא נעשה בו שימוש זמן רב. הנסיכה תמהה מאוד, שכן הייתה בטוחה למדי שכבר סיירה בארמון כולו. כיוון שכשם שהייתה תמוהה, הייתה גם סקרנית עד-מאוד, סובבה את ידית הדלת, ו…

בום! קול רעם אדיר נשמע, וממדף שהיה קבוע מעל לדלת החדר נפלו על הנסיכה… כל כרכי "כישור הזמן" ו – "רומח הדרקון" יחד והיא שקעה בתרדמת עמוקה. עוד היא נרדמת, ובשערי הארמון הופיעה הארכי-פיה אסטרונעמי. הפיה ביצעה ריקוד קלטי מסובך מסביב לארמון, שבסופו הואר הארמון באור יקרות, ותרדמה עמוקה נפלה על כל שוכני הארמון. רקדה הפיה, חייכה, ונעלמה.

השנים חלפו, המאות חלפו, ואיזור הארמון כוסה בטחב ובצמחייה עבותה וקוצנית, שהייתה כמעט בלתי עבירה. זכרון המלך גל, המלכה אמבר והנסיכה מייפל כמעט שנעלם כליל.

והנה, באחד הימים, בממלכה שכנה, החליטו המלך ארז, המלכה צ'שרקט והנסיך ג'וני פ' לצאת לחופשה קצרה, שכן קצה נפשם מן הטורח והשעמום שבניהול ממלכתם. המלך הפקיד את ניהול הממלכה בידי ראש-השרים קילרוי ויצא את ארמונו.

הם רכבו במשך ימים רבים, ולאחר ימים מספר הגיעו לסבך השיחים, שבמרכזו שכן ארמונו של המלך גל. לצד הסבך ישב איש זקן ומירר בבכי, תוך שהוא ממולל בידיו פיסת קלף דהויה. המלך ארז, שהיה אדם רגיש ובעל מודעות גבוהה לסבלו של הזולת כמלאך ממש, עצר את סוסו לצד הזקן.

"אמור לי, זקן, מהו שמך? ומדוע זה תבכה?" שאל המלך באבהיות.

"שמי עמנואל, הוד מעלתך, ומרה היא צרתי! מרה עד מאוד! יודע אני דבר נורא, שכל אדם מלבדי שכח כבר לפני עידנים!"

"מהו?"

"הו, מלכי, דבר נורא הוא… יודע אני מה פשרו של הסבך ומה שוכן בארמון שבמרכזו".

"מהו פשרו? ומה שוכן בארמון? מפלצת? מכשפה? שד משחת? אחד מבני-הלילית?"

"לא ולא, מלכי. לא מדובר באף אחד מאלה… לפני שנים רבות, שכנו בארמון המלך גל, המלכה אמבר והנסיכה מייפל, שהייתה היפה והמוכשרת שבכל בנות הממלכה עד שנתקיימה בה קללתה של מפלצת ההודעות האיומה, ונפלו עליה כל כרכי 'כישור הזמן' ו-'רומח הדרקון' גם יחד".

"והיא מתה?"

"לא, מלכי. לא מתה כי אם שקעה בתרדמת עמוקה, שממנה תקיץ רק במגעה של אהבת האמת הטהורה. כך ציוותה הארכי-פיה אסטרונעמי".

"ובמשך כל השנים הללו, לא נעשה כל ניסיון להעירה? כלום אין בממלכתכם כאלו שאהבת האמת הטהורה מצוייה בלבבם?"

"יש גם יש, מלכי. אך כולם נחסמו על-ידי הסבך, ולא יכלו להתקרב אל הארמון… אבוי לי! אבוי! לעולם לא תוסר הקללה! אבוי!" אמר הזקן, פרץ בבכי תמרורים – ונעלם, מותיר אחריו רק את עשן הפיצוץ המוסט לסגול.

"תמוה הדבר, תמוה עד מאוד", אמר הנסיך ג'וני פ', שהיה ידוע כגיבור עשוי ללא חת. "החושב אתה, אבי, כי אם נרכב אנו אל תוך הסבך, יניח לנו הלז לעבור ולחקור את סוד הארמון?"

"אינני רואה מדוע לא", אמר המלך, "במקרה הגרוע ביותר, לא נוכל להתקרב אל הארמון, ונמשיך בחופשתנו".

כיוון שלא מיהרו לשום מקום, וכיוון שתעלומת הארמון סקרנה אותם עד מאוד, היפנו המלך ארז, המלכה צ'שרקט והנסיך ג'וני פ' את סוסיהם לעבר הסבך.

והנה – באורח פלא – הניח להם הסבך לעבור ולהגיע לפתחו של הארמון.

המלך, המלכה והנסיך סיירו ברחבי הארמון, והשתאו מאוד למראה המלך והמלכה, היועצים והמשרתים, הדוכסים והשרים, שהיו כולם דוממים כפסלים.

לאחר זמן מה, בחלפם על פני צריחים רמים, חומות מכוסות טחב ומסדרונות מאובקים הגיעו למקום נפילתה של הנסיכה. הנסיך ג'וני פ' הביט בנסיכה מייפל, ונשמתו נעתקה – הייתה זו היא! הנערה שאותה ראה בחלומותיו מדי לילה. דברים רבים ראה הנסיך בימי חייו, אך מעולם לא האמין כי חלום יוכל להפוך למציאות מול עיניו. לא האמין – עד לאותו הרגע שבו שזפו עיניו את יופיה המהמם של הנסיכה מייפל. רגעים ארוכים עמד הלום, ולא יכל לעשות דבר מלבד להביט בנסיכה. בסופו של דבר, החליט לעשות מעשה, רכן לעברה – ונשק לה.

במשך זמן מה לא קרה דבר. ואז, פתאום, פקחה הנסיכה את עיניה והביטה בסביבתה, משתוממת.

לא הספיקה הנסיכה להתעורר וברחבי הארמון נשמע רעם אדיר. הארמון כולו הוצת באור יקרות ושוכני הארמון החלו להתעורר לאיטם.

באשר לאירועים שהתרחשו מנקודה זו ואילך… ובכן, חושבני, שאשאיר זאת לדמיונכם הפרוע…

22.4.02

– הסוף –