צד שמאל של החושך \ אורסולה לה גווין

פרק 1

מצעד בארהנרנג

מארכיוני הַיין. העתק של מסמך אַנסיבּל 01-01101-934-2-גתן: אל הנייח באוֹלוּל: דו"ח מאת גנלי איי, הנייד הראשון בגתן/חורף, מחזור הייני 93, שנה אקומנית 1490-1497.

אגיש את הדו"ח הזה כמי שמספר סיפור, כי למדתי בילדותי, בעולם מכורתי, שהאמת היא שאלה של דמיון. המוצקה שבעובדות תקום או תיפול על האופן שבו תסופר: בדומה לאותה אבן-חן יחידאית הנשלית מן הים בעולמנו, והנה היא בוהקת כאשר עונדת אותה אשה אחת, אך אם תענוד אותה אחרת, הריהי מעכירה ומתפוררת לאבק. העובדות אינן מוצקות מן הפנינים, אין הן מגובשות, עגולות או ממשיות מהן. אבל אלה כמו אלה, רגישות הן.

הסיפור אינו כולו שלי, ולא אני לבדי מספר אותו. למען האמת, איני יודע לבטח סיפורו של מי הוא; קִראו אותו ושִׁפטו בעצמכם. אבל כולו סיפור אחד הוא, ואם דומה לפעמים כאילו נשתנו העובדות עם השתנות המסַפּר, או-אז רשאים אתם לבחור בעובדה הנראית לכם יותר; אבל אין בהן אף אחת שהיא כוזבת, והסיפור כולו אחד הוא.

הוא נפתח ביום ה-44 של שנת 1491. בעולם חורף, בממלכת קַרהִידֶה, זהו יום אוֹדהַרהָהָד תוּבָה, כלומר היום העשרים ושניים בחודש השלישי של האביב בשנת אחת. תמיד זו שנת אחת כאן. רק תאריכיהן של שנות העבר והעתיד הם המשתנים כולם מדי ראש השנה, כדרך שמונים אותם לאחור או לפנים מן העכשיו, שמספרו תמיד אחת. ובכן, היה זה האביב של שנת אחת באֶרהֶנרַנג, עיר הבירה של קרהידה, וסכנה נשקפה לנפשי, ואני לא ידעתי.

הייתי במצעד. הלכתי ממש מאחורי הגוֹסִיווֹרים ומעט לפני המלך. גשם ירד.

ענני גשם מעל מגדלים כהים, גשם יורד ברחובות עמוקים, עיר אבן קודרת, סחופת-סערה, ובה מתפתל לאטו עורק אחד של זהב. בראש הולכים סוחרי העיר ארהנרנג, שועֶיה ואוּמניה, שורות-שורות, לבושי מחלצות, מהלכים נינוחים בגשם כמו דגים בים. פניהם ערניות ושלוות. אין הם צועדים בקצב, כאיש אחד. זהו מצעד שאין בו חיילים, אפילו לא חיקויי חיילים.

אחריהם באים הנגידים וראשי הערים והנציבים, אחד או חמישה או ארבעים וחמישה או ארבע-מאות, מכל נחלה ובת-נחלה של קרהידה, תהלוכה ענקית ומרהיבת-עין צועדת לה לנגינת קרנות מתכת וגושים חלולים של עצם ועץ, לצליליהם המסולסלים, היבשים והטהורים של חלילים חשמליים. דגליהן השונים של הנחלאות הגדולות מסתבכים בערבוביה ססגונית, מוכת-גשם, עם הנסים הצהובים שמעטרים את הדרך, ומנגינותיהן השונות של הקבוצות מתנגשות ומשתזרות במקצבים מרובים, מהדהדות ברחוב האבן העמוק.

אחריהם, להקה של להטוטנים עם כדורי זהב מלוטשים שהם מיידים לגובה במטסי בזק, ושבים ותופסים, ושוב מיידים, ויוצרים סילוני מזרקה של להטוטים נוצצים. בבת-אחת, כאילו קלטו את האור פשוטו כמשמעו, מתלקחים כדורי הזהב כמו היו עשויים זכוכית: השמש פילסה לה דרך בעננים.

אחריהם, ארבעים אנשים לבושי צהוב, מנגנים בגוסיוורים. הגוסיוור, שמנגנים בו רק בנוכחות המלך, משמיע שאגה עגומה שאין לה ניחומים, בלתי-מתקבלת על הדעת. ארבעים מהם, כשהם מריעים יחדיו, יכולים לשבש את בינתו של אדם, לזעזע את מגדלי ארהנרנג, לנער את רסיסי הגשם האחרונים מהעננים נשובי-הרוח. אם זוהי מנגינת המלכוּת, אין פלא שמלכי קרהידה משוגעים, כולם כאחד.

אחריהם, הפמליה המלכותית, שומרים ובעלי משׂרות ונכבדים מהעיר ומחצר המלוכה, צירים, סנטורים, לִשכָּנים, שגרירים, נגידי הממלכה. איש מהם אינו שומר על הצעד או על השורה, ובכל זאת מהלכים כולם בהדרת-כבוד גדולה; וביניהם הולך המלך אַרגָוֶון החמישה-עשר, מקטורנו לבן כמו חולצתו ומכנסיו, מנעליו עשויים עור בצבע הזעפרן וכומתה חדודית צהובה לראשו. טבעת עשויה זהב היא קישוטו היחיד וסמל כהונתו. מאחורי הקבוצה הזאת נושאים שמונה ברנשים חסונים את האפיריון המלכותי, המחוספס באבני ספיר צהובות, ששום מלך לא נסע בו זה מאות שנים, שריד טקסי מלפני-ימים-רבים-מאוד. לצד האפיריון הולכים שמונה שומרים חמושים ב"רובי פשיטה", גם הם שרידים מהעבר הברברי יותר, אבל אין הם ריקים, כי טענו אותם בכדורים של ברזל רך. מוות הולך מאחורי המלך. מאחורי המוות באים תלמידיהם של בתי-הספר לאומנים, המכללות, הלשכות המקצועיות וקמיני המלך, שורות ארוכות של ילדים ובני-נעורים בלבן ובאדום ובזהוב ובירוק; ולבסוף כמה מכוניות מהמהמות חרש, אטיות וכהות, והן חותמות את המצעד.

הפמליה המלכותית, ואני בתוכה, מתקבצת על בימה של קורות עץ חדשות לצד קשת שער הנהר שטרם נשלמה. העילה למצעד היא השלמת הקשת הזאת, המשלימה את נמל הדרכים-והנהר החדש של ארהנרנג, מפעל גדול של ניקוז ובנייה וסלילה שנמשך חמש שנים, והוא העתיד לייחד את מלכותו של ארגוון החמישה-עשר בדברי-ימי קרהידה. כולנו נדחקים על הבימה הזאת, בצפיפות רבה למדי, במחלצותינו הלחות והמסורבלות. הגשם פסק, השמש מאירה עלינו, שמש חורף המזהירה, הקורנת, הבוגדנית. אני מפטיר באוזני העומד לשמאלי, "כמה חם. ממש חם."

האיש שלשמאלי – קרהידי מוצק וכהה ששערו חלק וכבד, והוא לבוש במקטורן עליון כבד של עור ירוק ששזור בו זהב, ובחולצה לבנה וכבדה, ובמכנסיים כבדים, והוא עונד לצווארו שרשרת של חוליות כסף כבדות שרוחבן כפיסת היד – האיש הזה מתנשם בכבדות ועונה לי, "אכן כן."

סביב-סביב לנו, העומדים צפופים על בימתנו, נראות פניהם של תושבי העיר, פונות מעלה כמו שרטונות של חלוקי-אבן חומים ועגולים, וכעין הנציץ מבהיקות מתוכן אלפי עיניים צופיות.

עכשיו עולה המלך בכבש של קרשים חשופים, המוליך מהבימה אל ראש הקשת שזרועותיה הלא-מחוברות מתנשאות מעל קהל, רציפים ונהר. בעודו עולה רוחש הקהל ואומר במלמול כביר: "ארגוון!" אין הוא עונה, ואין הם מצפים למענה. הגוסיוורים מריעים בקול רעם צורם ומשתתקים. דממה. השמש מאירה על עיר, נהר, קהל ומלך. הבנאים העומדים מתחת הפעילו כננת חשמלית, ובעוד המלך מטפס ועולה מתרוממת האבן הראשה של הקשת, חולפת על פניו בערסלהּ, מוגבהת, מונמכת ונכנסת כמעט באפס-קול – גם אם גוש האבן הזה שוקל טון שלם – אל החלל שבין שתי השלוחות, מאחדת אותן, עושה אותן עצם אחד, קשת. בנאי ובידו כף טייחים ודלי מחכה למלך במרומי הפיגומים; כל שאר הפועלים יורדים בסולמות חבלים, כנחיל פרעושים. המלך והבנאי כורעים ברך, במקום הגבוה שבין הנהר והשמש, על הקרשים הצרים. המלך אוחז בכף ומתחיל לטייח את פאותיה הארוכות של האבן הראשה. אין הוא מתיז טיפה ומחזיר את הכף לידי הבנאי, אלא עושה את מלאכתו נאמנה. המלט שהוא מושח ורדרד בצבעו, שונה משאר הטיח, ואחרי חמש או עשר דקות של צפייה בעבודת הדבורים של המלך אני שואל את האיש שלשמאלי, "תמיד אתם מושחים את האבנים הראשות במלט אדום?" כי אותו צבע עצמו גלוי לעין סביב האבן הראשה של כל אחת מקשתות הגשר הישן, הנמתח במלוא יופיו מעל הנהר מאחורי הקשת הזאת, במעלה הזרם.

האיש – שׂומה עלי לומר איש, לאחר שכבר אמרתי הוא ושלו – האיש עונה, "לפני- ימים-רבים-מאוד היתה האבן הראשה נקבעת תמיד בטיח של עצמות כתושות מעורבבות בדם. עצמות אדם, דם אדם. בלי קשר הדמים תיפול הקשת, עליך להבין. בימינו אלה, אנו משתמשים בדם חיה."

כך נוהג הוא לדבר, בגילוי-לב אך בזהירות, באירוניה, כמי שיודע תמיד כי אני רואה את הדברים ושופט אותם כנוכרי: כוח הבחנה יחיד במינו אצל בן לגזע כה נידח, שמעמדו כה נישא. זהו אחד מאדירי הארץ; איני יודע לבטח מהי המקבילה ההיסטורית המתאימה לכהונתו, וזיר או ראש ממשלה או יועץ-סתר; המלה בלשון קרהידה מיתרגמת כ"אוזן המלך". הוא נגיד נחלה ונגיד הממלכה, ומעלליו גדולים. שמו הוא תֶרֶם הָארְת רֶם אִיר אֶסְטְרָוֶון.

דומה שהמלך כילה את מלאכת הבנאות, ואני שמח; אבל הוא עובר מתחת לשיא הקשת, על מטווה הקרשים שלו, ומתחיל לטפל בצד האחר של האבן הראשה, שהרי יש לה שני צדדים בסופו של חשבון. אין תוחלת לקצרי-הרוח בקרהידה. אין אנשים קרי-מזג מתושבי הארץ הזאת, ועם זאת הם עיקשים, הם דבקים בכל מה שהחלו לעשות, הם משלימים טיוחי פֵּאות. ההמונים הנאספים בטיילת הסֶס מרוצים מצפייתם במלך העובד, אבל אני משתעמם, וחם לי. מעולם לא היה לי חם בחורף, עד עכשיו; ולעולם לא יהיה לי עוד חם; ואף-על-פי-כן אני מתקשה להוקיר את המאורע. מלבושי מתאימים לתקופת הקרח ולא לאור השמש, שכבות על-גבי שכבות של בגדים, סיבי-צמח ארוגים, סיבים מלאכותיים, פרווה, עור, שריון אדירים כנגד הקור, ובתוכו אני כמש עתה כעלה הצנונית. כדי להסיח את הדעת, אני מעביר את מבטי על ההמונים ועל יתר משתתפי המצעד שנאספו סביב הבימה – דגלי הנחלאות ובתי-האב שלהם דוממים ובוהקים באור השמש – ושואל את אסטרוון שאלות-בטל על טיבו של דגל זה או אחר. הוא מכיר כל דגל שאני שואל עליו, אף-על-פי שמספרם מגיע למאות, ומקצתם שייכים לנחלאות נידחות, לקמינים ולבני-השבטים של גבול-הסערה פֶּרינג או של ארץ קֶרְם.

"אני עצמי בן ארץ קרם," הוא אומר, כשאני מביע את התפעלותי מבקיאותו. "מכל מקום, הרי זה ענייני לדעת את הנחלאות. הנחלאות הן קרהידה. המושל בארץ הזאת הוא המושל בנגידיה. אין זאת אומרת שהדבר עלה אי-פעם בידי מי. הלא שמעת כיצד אומרים, קרהידה אינה אומה, אלא מריבה משפחתית?" לא שמעתי, ואני חושד באסטרוון שהוא המציא אותה; היא טבועה בחותמו.

בשלב זה מתקרב אליו אחד מחברי הקיוֹרֶמִי, הבית העליון של בית-הנבחרים שאסטרוון עומד בראשו, נדחק ונדחף עד שהוא מגיע אליו ומתחיל לשוחח עמו. זהו דודן המלך, פֶּמֶר הָארגֶה רֶם אִיר טִיבֶּה. קולו נמוך מאוד כשהוא מדבר עם אסטרוון, יציבתו חצופה במקצת, חיוכיו תכופים. אסטרוון, המזיע כמו קרח בשמש, נותר חלקלק וקר כקרח, ומשיב על מלמוליו של טיבּה בקול רם ובנעימה של אדיבות פשוטה, המציגה את חברו ככסיל. אני מטה אוזן, בעודי צופה במלך הממשיך לטייח לו, אבל איני מבין דבר, מלבד האיבה בין טיבּה ואסטרוון. אין היא נוגעת בי כהוא-זה, מכל מקום, ואני רק מתעניין בהתנהגותם של האנשים האלה המושלים בממלכה, במובן העתיק של המלה, מושלים בגורלותיהם של עשרים מיליון אנשים אחרים. השררה נעשתה עניין סבוך ומסובך בדרכים שנוקט האֶקוּמֶן, ורק הנפש הסבוכה יכולה לצפות בפעולתה; כאן היא עדיין מוגבלת, עדיין גלויה. באסטרוון, למשל, אפשר לחוש את שררתו של האיש כתוספת של חיזוק לאופיו; אין הוא מסוגל לעשות מחווה ריקה מתוכן, או לומר מלה שאינה נשמעת. הוא יודע זאת, והידיעה מעניקה לו ממשות גדולה מזו שיש למרבית הבריות: הוויה מוצקה, מוחשית, גדוּלת אנוש. אין מוצלח מן ההצלחה. איני בוטח באסטרוון, שמניעיו נסתרים תמיד; איני מחבב אותו; ובכל זאת אני חש כיצד אני נענה לסמכותו, ממש כדרך שאני נענה לחמימות השמש.

בעודי מהרהר בה, מקדירה שמש העולם בין העננים ששבו והתקבצו, ועד-מהרה באה חזית של גשם, דלילה וקשה, חולפת במעלה הנהר ובאה להצליף בקהל ובטיילת ולהחשיך את השמים. כשיורד המלך בכבש מבקיע האור את דרכו בפעם האחרונה, ודמותו הלבנה והקשת האדירה מזדקרות לרגע, חיות ומרהיבות-עין על רקע הדרום שהחשיכתהו הסערה. העננים מתלכדים. רוח קרה דוהרת במעלה רחוב הנמל-והארמון, הנהר נעשה אפור, עצי הטיילת נרעדים. המצעד הסתיים. חצי שעה אחר-כך יורד שלג.

אחרי שמכונית המלך נסעה לה במעלה רחוב הנהר-והארמון וההמונים התחילו לנוע כמו חצץ החוף כשמגלגלת אותו הגיאות האטית, פנה אלי אסטרוון שוב ואמר, "התסעד על שולחני הערב, מר אַיִי?" קיבלתי את ההזמנה, אך בפתיעה ולאו דווקא בשמחה. אסטרוון עשה רבות למעני בששת החודשים האחרונים, או אולי שמונה היו, אבל לא ציפיתי להפגנה של חסד אישי כמו ההזמנה הזאת לביתו, ולא השתוקקתי לה. הארגה רם איר טיבּה עוד היה קרוב אלינו ושמע את הדברים, ואני חשתי כי הם נועדו לאוזנו. התחושה הזאת של תככנות נשית הרעימה אותי; ירדתי מעל הבימה אל תוך חיק ההמון, והיה עלי להשתוחח מעט ולשרך רגלי על-מנת להיטמע בו. איני גבוה בהרבה מבני גֶתֶן הרגילים, אבל ההבדל בולט לעין בתוך קהל. הנה הוא, הביטו, הנציג. כמובן, זה היה חלק מתפקידי, אבל החלק הזה נעשה קשה יותר, תחת שיוקל במרוצת הזמן; לעתים יותר ויותר תכופות חפצתי באלמוניות, באחידות. השתוקקתי להיות מישהו אחר.

אחרי שעליתי מרחק-מה ברחוב המבשָׁלות פניתי לעבר מגורי ופתאום, כאשר הדליל הקהל, מצאתי את טיבּה הולך לצדי.

"אירוע בלא דופי," אמר דודן המלך וחייך אלי. שיניו הצהובות, הארוכות והנקיות, הופיעו ונעלמו שוב בפנים צהובות, חרושות קמטים כמו רשת, אף שהוא לא היה זקן. דקים ורכים היו הקמטים.

"אות מבשר טובות להצלחת הנמל החדש," אמרתי.

"אכן כן." עוד שיניים.

"טקס האבן הראשה היה מרשים מאין כמוהו -"

"אכן כן. הטקס הזה התגלגל ובא אלינו מלפני-ימים-רבים-מאוד. אבל בלי ספק הסביר לך הנגיד אסטרוון את כל זה."

"הנגיד אסטרוון אדיב מאין כמוהו."

השתדלתי לומר דברים בטלים, אבל כל מה שאמרתי לטיבּה לבש, כמדומה, כפל-משמעות.

"כן, בהחלט, מאין כמוהו," אמר טיבּה. "אכן, הנגיד אסטרוון מפורסם באדיבותו כלפי נוכרים." הוא חייך שוב, ולכל שן היתה משמעות כפולה, משולשת, שלושים ושתיים משמעויות שונות.

"לא רבים מהנוכרים נוכריים כמוני, הנגיד טיבּה. אני אסיר תודה מקרב-לב על אדיבותו."

"אכן כן, אכן כן! והכרת תודה היא רגש נאצל, יקר המציאות, שהמשוררים מרבים לשבּחו, נדיר מכול כאן בארהנרנג, בלי-ספק משום שכה קשה להוציאו מהכוח אל הפועל. זמנים קשים הם שאנו חיים בהם, עידן של כפיות-טובה. פני הדברים אינם כפי שהיו בימי סבינו, מה תאמר?"

"מי אני כי אדע, אדוני, אבל שמעתי את הקינה הזאת בעולמות אחרים."

טיבּה התבונן בי שעה קלה, כמבקש להוכיח לעצמו שאמנם איני שפוי בדעתי. לבסוף חשף את השיניים הצהובות הארוכות. "אה, כן! אכן כן! תמיד אני שוכח שבאת מעולם אחר. אבל כמובן, אין זה דבר שאתה עצמך יכול לשכוח אי-פעם. אם כי בלי-ספק היו חייך כאן בארהנרנג הרבה יותר מוצקים ופשוטים ובטוחים אילו יכולת לשכוח, מה? אכן כן! הנה מכוניתי, הוריתי לנהג להמתין כאן, הרחק מן ההמון. בחפץ לב הייתי מציע להסיע אותך אל האי שלך, אך לצערי עלי לוותר על העונג, משום שנצטוויתי להתייצב בבית המלך בעוד זמן קצר מאוד, וקרובים עניים חייבים להופיע בשעה היעודה, כפי שאומרים, מה? אכן כן!" אמר דודן המלך, טיפס ונכנס למכונית החשמלית הקטנה והשחורה שלו, חשף את שיניו אלי מעבר לשכמו, ועיניו היו מצועפות ברשת של קמטים.

המשכתי ללכת הביתה, אל האי שלי. הגינה שבחזיתו היתה גלויה עתה, אחרי שנמסו שאריותיו של שלג החורף, אחרי שדלתות החורף, הקבועות עשר רגליים מעל פני הקרקע, נחתמו למשך חודשים אחדים, עד שיחזור הסתיו עם שלגיו העמוקים. מעבר לפינת הבית, בבוץ ובקרח ובצמחיית האביב המהירה, הרכה והריחנית של הגינה, עמד זוג צעיר ושוחח. ידיהם הימניות היו שלובות. הם היו בשלב הראשון של קֶמֶר. פתיתי השלג הגדולים והרכים ריצדו סביבם, והם עמדו להם יחפים בקרח הבוצי, ידיהם שלובות, עיניהם זוללות זה את זה. אביב בחורף.

אכלתי ארוחת מנחה באי שלי, וכשהכתה השעה הרביעית במצילותיו של מגדל רֶמִי כבר הייתי בארמון, מוכן ומזומן לארוחת הערב. בני קרהידה אוכלים ארבע ארוחות דשנות ביום, בוקר, צהריים, מנחה וערב, ובין לבין הם מרבים לחטוף ולזלול מכל הבא ליד. אין שום חיות בשר גדולות בחורף, ואין מוצרי יונקים – חלב, חמאה או גבינה; המזונות היחידים שתכולת החלבונים והפחמימות שלהם גבוהה הם סוגים שונים של ביצים, דגים, אגוזים ודגן הַייני. זוהי תזונה דלה לאקלים כה קשה, ויש לשוב ולתדלק את הגוף לעתים תכופות. התרגלתי לאכול מדי כמה דקות, כמדומה. רק בחודשיה הבאים של השנה ההיא התגלה לי כי הגתנים שִׁכללו לא רק את שיטת הזלילה המתמדת, אלא גם את שיטת הרעִיבה עד-בלי-גבול.

השלג הוסיף לרדת, סופת שלגים אביבית נינוחה, הרבה יותר נעימה מהגשם חסר-הרחמים של עונת ההפשרה אשר חלפה זה-עתה. עשיתי את דרכי אל הארמון ובתוכו, בחשכתו השקטה והחיוורת של השלג היורד, ותעיתי בדרך רק פעם אחת. ארמון ארהנרנג הוא עיר פנימית, ארץ-פרא מוקפת חומה ובה ארמונות, מגדלים, גנים, חצרות, סטווים, גשרים תלויים ומקורים, מנהרות מעבר חסרות-גג, יערות קטנים ומבצרי צינוק מסוגרים, פרי הילולים של מאות שנות פרנויה בקנה-מידה מרהיב. מעל הכול נישאות חומותיו המאיימות, האדומות והמשוכללות של בית המלכות, שבו אין איש מתגורר זולת המלך לבדו, אף שהוא מצוי בשימוש תמידי. כל היתר – משרתים, אנשי-סגל, נגידים, שרים, חברי בית-הנבחרים או שומרים, יהיו אשר יהיו – לנים באיזה בניין אחר מבין שאר הבניינים שבכאן, ארמון או מצודה או מבצר או קסרקטין או בית מפּנים לחומות. ביתו של אסטרוון, אות ועדות לחסדו הנעלה של המלך, היה המשכן הפינתי האדום שבנה לפני 440 שנה הָרמֶס, איש-הקמר האהוב של אֶמרָן השלישי, אשר יופיו עודנו נישא על כל פה ואשר נחטף, עוּנה ונותר חסר-בינה כאשר כילו שכיריה של סיעת פנים-הארץ את מעשיהם בו. אמרן השלישי מת ארבעים שנה אחר-כך, בעודו משחית את נקמתו בארצו האומללה: אמרן ביש-הגורל. עתיקת-יומין היא הטרגדיה, וזוועותיה כבר דהו והתפוגגו; רק אווירה מסוימת של אין-אמונים ועגמומיות נאחזת באבני הבית ובצלליו. הגינה היתה קטנה ומוקפת חומה; עצי סֶרֶם רכנו על בריכת סלעים. באלומות האור העמומות שבקעו מחלונות הבית ראיתי פתיתי שלג ואת מנבגיהם הלבנים של העצים, הדומים לקוּרים, צונחים מעדנות אלה עם אלה לתוך המים הכהים. אסטרוון עמד וחיכה לי, גלוי ראש ובלא מעיל בקור, צופה בצניחה הסודית והפעוטה, הבלתי-פוסקת, של שלג וזרעים בלילה. הוא קידם את פני בשקט והוליך אותי פנימה. לא היו עוד אורחים מלבדי.

על כך תמהתי, אבל ישבנו לשולחן מיד, ואין משיחים בענייני עסקים בשעת הסעודה; מלבד זאת, השתוממותי פנתה עתה אל הארוחה, שהיתה מעולה, ואפילו תפוחי-הלחם הנצחיים שינו את טיבם תחת ידו של טבח שאת אומנותו שיבחתי מקרב-לב. אחרי הארוחה, ליד האח המבוערת, שתינו בירה חמה. בעולם שאחד מכלי השולחן המצויים בו הוא מכשיר קטן לשבירת הקרח שנקרם על כוסך בין לגימה ללגימה, בירה חמה היא דבר שלומדים להוקירו.

שיחת השולחן של אסטרוון היתה לבבית; ועתה, כשישב מולי מעבר לקמין, נפלה עליו שתיקה. כמעט שנתיים מלאו לשהותי בחורף, ועדיין רחקה ממני היכולת לראות את תושבי העולם הזה מבעד לעיניהם שלהם. השתדלתי, אבל מאמצי לבשו את צורת הראייה השקולה והמחושבת של ראיית כל גתני תחילה כגבר ואחר-כך כאשה, של דחיקתו לקטיגוריות הללו הזרות כל-כך לטבעו והחיוניות כל-כך לטבעי שלי. ובכן, לגמתי מן הבירה החמוצה המהבילה שלי וחשבתי כי ליד השולחן נהג אסטרוון כאשה, כולו קסם וטוב-טעם וחוסר ממשות מוצקה, קל-דעת ושנון. ואולי דווקא הנשיות הזאת, הרכה והגמישה, היא שעוררה בי סלידה מפניו וחוסר-אמון בו? כי לא היה אפשר לחשוב עליו כעל אשה, על הדמות החשוכה, האירונית והאדירה הסמוכה אלי, בחושך שרק אש האח האירה אותו, ובכל זאת, כל אימת שחשבתי עליו כעל גבר ניעורה בי תחושה של זיוף, של התחזות: כלפיו, או כלפי יחסי כלפיו? קולו היה רך ומהדהד למדי אך לא עמוק, בקושי קול גבר, אך גם בקושי קול אשה… אבל מה אמר לי?

"מה צר לי," אמר, "על שנאלצתי לדחות במשך זמן כה רב את העונג שבקבלת פניך בביתי; ובזאת, למִצער, שמח אני על שאין עוד שאלה של חסות בינינו."

תהיתי על כך שעה קלה. בפירוש הייתי בן-חסותו בחצר עד כה. האם התכוון לומר כי הראיון שהסדיר למעני עם המלך למחרת היום רומם אותי למדרגה של שוויון עמו? "דומני שאיני יורד לסוף דעתך," אמרתי.

הוא נותר שותק אחרי ששמע זאת, וניכר בו שגם הוא תמֵה. "ובכן, הבן-נא," אמר לבסוף, "בבואך הנה… מובן לך שאיני משתדל עוד למענך אצל המלך, כמובן."

הוא דיבר כאילו התבייש בגללי, ולא בגללו. ניכר כי היתה איזו משמעות להזמנתו, ולקבלתי אותה, משמעות שנסתרה מעיני. אבל משוגתי שלי היתה בנימוס, ואילו משוגתו היתה מוסרית. הדבר הראשון שעלה בדעתי הוא שצדקתי מלכתחילה בחוסר-האמון שנתתי באסטרוון. הוא לא היה רק ממולח ולא רק אדיר בעוצמתו, אלא גם איש חסר-אמונים. במשך כל החודשים שעשיתי בארהנרנג, הוא היה האיש אשר הקשיב לי, השיב על שאלותי, שלח רופאים ומהנדסים כדי לאמת את נוכריות גופי וספינתי, הציגני בפני אנשים שהצטרכתי להכיר, והעלה אותי בהדרגה ממעמדי בשנה הראשונה, כמפלצת ברוכת-דמיון, למעמדי המוכר עתה כנציג המסתורי, העומד להתראות פנים עם המלך. והנה, אחרי שהביא אותי לרום המעלה המסוכן הזה, הוא מודיע לי פתאום, בקור-רוח גמור, כי הוא שולל ממני את תמיכתו.

"הבאת אותי לכלל הסתמכות עליך -"

"שלא בחוכמה."

"האם התכוונת לומר כי כאשר הסדרת את הראיון הזה, לא דיברת טובות על שליחותי באוזני המלך, כפי -" בינתי עמדה לי להשתתק בטרם אמרתי "שהבטחת."

"איני יכול."

כעסתי מאוד, אבל בו לא מצאתי שום כעס, או התנצלות.

"התאמר לי מדוע?"

אחרי שהות קלה אמר, "כן," ושוב נפלה עליו שתיקה. במהלך האתנחתה התחלתי לחשוב שאל לו לנוכרי, שאינו מיומן ושאינו מוגן, לתבוע נימוקים מפי ראש ממשלתה של ממלכה, על אחת כמה וכמה אם אינו מבין, ואולי לא יבין לעולם, את יסודות הסמכות ואת דרכי פעולתו של הממשל באותה ממלכה. בלי ספק היה כל זה עניין של שִׁיפגרֶתוֹר – יוקרה, הדרת-פנים, מעמד, יחסי גאווה, אותו עיקרון שאינו ניתן לתרגום ושאין חשוב ממנו, המסדיר סמכות חברתית בקרהידה ובכל תרבויות גתן. ואם כך הוא, מי אני שאבין אותו.

"האם שמעת מה אמר לי המלך בטקס היום?"

"לא."

אסטרוון רכן לפנים, מעברו האחר של הקמין, הרים את קנקן הבירה מתוך הרמץ החם ומילא שוב את ספלי. הוא לא הוסיף עוד מלה, ולכן הסברתי, "המלך לא אמר לך דבר בתחום שמיעתי."

"או בתחום שמיעתי," אמר.

סוף-כל-סוף הבינותי שסימן אחר נעלם מעיני. קיללתי בלבבי את חמקמקותו הנשית ואמרתי, "האם אתה מנסה לומר לי, הנגיד אסטרוון, שסר חסדך מלפני המלך?"

דומני שהוא התכעס אז, אבל לא אמר דבר שניכר בו כעס, אלא רק זאת: "איני מנסה לומר לך שום דבר, מר איי."

"בשם אלוהים, הלוואי והיית מנסה!"

הוא הביט בי בסקרנות. "ובכן, אם כך, אציג את הדברים בדרך זו. יש בחצר כמה אנשים שחסד המלך, כלשונך, נח עליהם, אבל נוכחותך או שליחותך אינן רצויות להם."

ולכן אתה חש להצטרף אליהם, למכור את עורי על-מנת להציל את עורך, חשבתי, אבל לא היה שום טעם לומר זאת בקול. אסטרוון היה חצרן, פוליטיקאי, ואך איוולת היתה בי לבטוח בו. אפילו בחברה דו-זוויגית, הפוליטיקאי נופל בדרך-כלל במשהו מן האדם הישר. הזמנתו אותי לארוחת ערב העידה כי הוא חשב שאקבל את בגידתו באותה הקלות שעשה הוא את מעשהו. ברור שהשמירה על הדרת-פנים חשובה יותר מהיושר. וכך הנעתי את עצמי לומר, "צר לי על שאדיבותך כלפי גרמה לך בעיות." גחלי אש. נהניתי לרגע קט מתחושה של עליונות מוסרית, אך לא לאורך זמן; הוא היה עמוק מכדי שאוכל לחשב את מניעיו.

הוא נשען לאחור, ואור האח האדמדם נח על ברכיו, על כפות ידיו הנאות, החזקות והקטנות ועל ספל הכסף שהחזיק, אבל הותיר את פניו בצל: פנים כהות, מוצלות תמיד תחת שיער צפוף ונמוך, גבות כבדות ועפעפיים ארוכים, וארשת פנים פושרת ורצינית. מי יוכל לקרוא את פני החתול, כלב-הים, כלב-הנהר? כמה גתנים, חשבתי, דומים לחיות הללו, בעלות העיניים העמוקות והבהירות שאינן משנות את ארשתן בדברך אליהן.

"גרמתי לעצמי בעיות," השיב, "במעשה שאינו נוגע לך כהוא-זה, מר איי. ידוע לך דבר הסכסוך בין קרהידה ואוֹרגוֹרֵיין על קטע הגבול בינינו במפל הצפוני הגבוה, ליד סָסִינוֹת. סבו של ארגוון תבע את עמק סִינוֹת לקרהידה, ואילו הקוֹמֶנסָאלִים לא הסכימו בשום פנים להכיר בתביעתו. המון שלג מענן יחיד, והוא הולך ומעמיק. אני עזרתי לכמה איכרים קרהידים מתושבי העמק לעקור מזרחה, לאחור, אל מעבר לגבול הישן, במחשבה שהמחלוקת תתיישב מעצמה אם רק יישאר העמק בידי האוֹרגוֹטָה, החיים שם זה כמה אלפי שנים. לפני שנים אחדות עבדתי במִנהל המפל הצפוני, ולמדתי להכיר אחדים מהאיכרים הללו. סלדתי מפני המחשבה שהם יומתו בפשיטות, או יישלחו לחווֹת המתנדבים של אורגוריין. מדוע לא לסלק את עילת הסכסוך? … אבל אין זה רעיון פטריוטי. למען האמת, זהו רעיון פחדני, הגורע מן השיפגרתור של המלך בכבודו ובעצמו."

דברי האירוניה שלו, כמוהם כנפתולי סכסוך הגבולות עם אורגוריין, עניינו אותי כקליפת השום. שבתי אל העניין המונח בינינו. אם יש לי אמון בו אם אין, אולי עוד אוכל להפיק ממנו מעט תועלת. "צר לי," אמרתי, "אבל חבל להניח לעניינם של כמה איכרים לפגוע בסיכויי שליחותי אצל המלך. הדברים המוטלים בכף כבדים יותר מכמה מילין של גבול בינלאומי."

"כן. הרבה יותר כבדים. אבל אולי יהיה האקומן, המשתרע מאה שנות-אור מגבול לגבול, מוכן לגלות מעט אורך-רוח כלפינו."

"הנייחים של האקומן הם אנשים סבלניים מאוד, אדוני. הם ימתינו מאה שנים, או חמש-מאות, עד שישקלו קרהידה ושאר גתן ויחליטו אם יצטרפו לשאר האנושות אם לאו. אני מדבר אך ורק מתוך תקווה אישית. ומתוך אכזבה אישית. אודה על האמת, חשבתי שבעזרת תמיכתך -"

"כמוני כמוך. ובכן, הקרחונים לא קפאו בן-לילה…" אמרות שפר חסרות-משמעות עלו בנקל על לשונו, אבל דעתו היתה נתונה לדברים אחרים. הוא היה שקוע במחשבותיו העגומות. ראיתי אותו בעיני רוחי, מניע אותי כה וכה עם שאר הכלים במשחק השררה שלו. "באת לארצי," אמר לבסוף, "בימים מוזרים. הדברים משתנים; אנו פונים לכיוון חדש. לא, לא זה בדיוק, אלא מרחיקים לכת יותר מדי בדרך שבה הלכנו. חשבתי שנוכחותך, שליחותך, אולי יועילו לנו שלא לתעות בדרך, יפתחו לפנינו אפשרות חדשה לגמרי. אבל ברגע הנכון בדיוק – במקום הנכון בדיוק. כל הדברים הללו תלויים בחוט השערה, מר איי."

מאסתי בהכללותיו ואמרתי, "משתמע שאין זה הרגע הנכון. האם אתה מייעץ לי לבטל את הראיון?"

היתה זו מעידה, קשה שבעתיים משום שנאמרה בקרהידית, אבל אסטרוון לא חייך ולא התחלחל. "לדאבוני, רק למלך שמורה הזכות הזאת," אמר בשלווה.

"אלוהים בשמים, כן. לא לזה התכוונתי." טמנתי את ראשי בין כפות ידי לרגע. כמי שגדל בחברתו הפתוחה לרווחה של כדור הארץ, שלוחת-הרסן, לא הצלחתי ולא אצליח לעולם לסגל את עצמי לגינונים – או לסבילוּת – שבני קרהידה מוקירים כל-כך. ידעתי מהו מלך, תולדות כדור הארץ עצמו מלאות וגדושות במלכים, אבל לא ידעתי מניסיוני שלי מה פירושה של זכות מלכים – לא ידעתי ללכת בתלם. אחזתי בספלי ולגמתי לגימה חמה ופראית. "ובכן, אומר למלך פחות מכפי שהתכוונתי לומר כאשר יכולתי לסמוך את עצמי עליך."

"טוב מאוד."

"למה טוב?" ביקשתי לדעת.

"ובכן, מר איי, אתה אינך בלתי-שפוי. אני איני בלתי-שפוי. אבל הרי איש משנינו אינו מלך, הבן-נא… דומני שהיה בכוונתך לומר לארגוון, על דרך ההיגיון, ששליחותך לכאן היא לנסות ולכונן ברית בין גתן והאקומן. ועל דרך ההיגיון, הוא כבר יודע זאת; כי אני, כידוע לך, אמרתי לו. הצגתי את עניינך לפניו בתקיפות, השתדלתי לעניין אותו בך. הדבר נעשה שלא כהלכה, ובשעה הלא-ראויה. שכחתי, משום שהייתי כה להוט בעצמי, שהוא מלך, שאין הוא רואה את הדברים על דרך ההיגיון, אלא על דרך המלך. כל מה שאמרתי לו מתפרש בעיניו, בפשטות רבה, כאיום על סמכותו, כי ממלכתו אינה אלא גרגר אבק בחלל, כי מלכותו היא בדיחה לאנשים השולטים במאה עולמות."

"אבל האקומן אינו שולט, אלא מתאם. כוחו שקול בדיוק נמרץ לכוח המדינות והעולמות החברים בו. אם תבוא קרהידה בברית עם האקומן, האיומים הנשקפים לה יפחתו לאין שיעור, ובה במידה תגדל חשיבותה."

אסטרוון לא ענה זמן-מה. הוא ישב ובהה באח, ושלהבותיה הקורצות השתקפו מעל הספל שבידיו ומעל שרשרת הכסף הרחבה והבהירה שענד לצווארו, סמל לכהונתו. הבית העתיק היה דומם סביבנו. קודם היה משרת שהגיש לנו את ארוחתנו, אבל בני קרהידה, שאינם מכירים את מוסדות העבדות והצמיתות, אינם שוכרים אנשים אלא שירותים, והמשרתים הלכו כולם לבתיהם בינתיים. אדם כמו אסטרוון, חזקה עליו שיש לו שומרים סביבו, אי-שם, כי ההתנקשות היא מוסד פעיל בקרהידה, אבל אני לא ראיתי שומר, ולא שמעתי. היינו לבדנו.

הייתי לבדי, עם אדם זר, בין כתליו של ארמון חשוך, בעיר מוזרה שהשתנתה תחת השלג, בעיצומה של תקופת קרח בעולם נוכרי.

כל הדברים שאמרתי, הערב ומאז בואי לחורף, נראו לי פתאום טיפשיים ובלתי-ראויים לאמון גם-יחד. כיצד יכולתי לצפות שהאיש הזה, כמוהו ככל אחד אחר, יאמין לסיפורַי על עולמות אחרים, על גזעים אחרים, על ממשלה מעורפלת ושוחרת-טוב אי-שם בחלל החיצון? כל אלה היו הבלים. הופעתי בקרהידה בספינה משונה ומוזרה, והייתי שונה בגופי מן הגתנים בכמה מובנים; הדברים האלה אמרו דרשני. אבל ציפיותי שלי היו בגדר שערורייה. אני עצמי, באותו רגע, לא האמנתי בהן.

"אני מאמין לך," אמר הזר, הנוכרי היושב לבדו עמי, וכה עזה היתה תחושת הניכור העצמי שלי, עד שהבטתי בו בתמיהה. "לדאבוני, גם ארגוון מאמין לך. אבל אין הוא בוטח בך. בין השאר, משום שהוא כבר אינו בוטח בי. שגיתי שגיאות, נהגתי בלא זהירות. וגם ממך איני יכול לבקש עוד שתבטח בי, כי העמדתי אותך בסכנה. שכחתי מהו מלך, שכחתי שהמלך הוא-הוא קרהידה בעיניו, שכחתי מהי פטריוטיות ושכחתי שהוא, מכורח הדברים, הפטריוט המושלם. הרשה לי להציג לך שאלה, מר איי: האם אתה יודע, מניסיונך שלך, מהי פטריוטיות?"

"לא," אמרתי, מזועזע מעוצמת האישיות העזה הזאת שפנתה פתאום כל-כולה לעומתי. "דומני שאיני יודע. אם אינך מתכוון, בדברך על פטריוטיות, לאהבת אדם את מולדתו, כי אותה אני יודע."

"לא, איני מתכוון לאהבה כשאני מדבר על פטריוטיות. אני מתכוון לפחד. הפחד מפני הזולת. וביטוייו הם פוליטיים, לא פיוטיים: שנאה, יריבות, תוקפנות. הוא צומח בתוכנו, הפחד הזה. הוא צומח בתוכנו משנה לשנה. הלכנו בדרך הזאת, והרחקנו לכת. ואתה, הבא מעולם שהניח את המדינות מאחורי גבו לפני מאות שנים, שכמעט אינך יודע על מה אני מדבר, שהראית לנו את הדרך החדשה -" הוא השתתק באחת. כעבור שעה קלה המשיך, שוב בשליטה עצמית, צונן ומנומס: "משום פחד אני מסרב להציג את עניינך לפני המלך עכשיו. אבל לא פחד לי לעצמי, מר איי. איני נוהג כפטריוט. הרי יש, אחרי ככלות הכול, עוד מדינות בגתן."

לא היה לי מושג להיכן הוא חותר, אבל ידעתי לבטח כי כוונת דבריו לא היתה הכוונה שמצאתי בהם. מבין כל הנשמות החשוכות, המסוגרות בעצמן והצופנות חידה שפגשתי בעיר הקודרת הזאת, נשמתו היתה החשוכה מכול. סירבתי להשתתף במשחק העקלקל שלו. לא השבתי תשובה. כעבור זמן מה המשיך ואמר, בזהירות גלויה, "אם הבינותי אותך, האקומן שלך מיועד בעיקרו של דבר לקידום האינטרסים של כלל האנושות. והנה, לדוגמה, לָאוֹרגוֹטָה יש ניסיון בהכפפת אינטרסים מקומיים לאינטרס הכללי, ואילו לקרהידים כמעט אין ניסיון שכזה. והקומנסאלים של אורגוריין הם אנשים שפויים, רובם ככולם, גם אם אינם נבונים, שעה שמלך קרהידה, לא זו בלבד שהוא בלתי-שפוי, הוא גם טיפש."

היה גלוי שאסטרוון אינו יודע נאמנות מהי. אמרתי, לא בלי שאט-נפש, "מן הסתם קשה לשרת אותו, אם כאלה הם פני הדברים."

"איני יכול לומר לבטח ששירתּי אי-פעם את המלך," אמר ראש ממשלתו של המלך. "גם לא היה בכוונתי לעשות כן אי-פעם. איני משרת שום איש. אדם חייב להטיל את צלו שלו…"

המצילות במגדל רמי הודיעו על השעה השישית, חצות הלילה, ואני ניצלתי אותן כאמתלה לקום וללכת. כאשר לבשתי את מעילי באכסדרה אמר לי, "איבדתי את ההזדמנות שנקרתה לי, לפי שעה, כי אני משער שתעזוב את ארהנרנג -" מדוע שיער כך? – "אבל אני סמוך ובטוח שיבוא יום ואני אוכל שוב להציג לך שאלות. כה רבים הדברים שאני רוצה לדעת. על שיח-הנפש שלכם, במיוחד; רק בקושי התחלת להסבירו לי."

סקרנותו נראתה לי כנה לגמרי. היתה בו חוצפת האדירים. גם הבטחותיו לעזור לי נראו כנות בשעתן. אמרתי כן, כמובן, כל אימת שיחפץ, ובזאת הסתיים הערב. הוא הוליך אותי דרך הגינה, שם רבץ שלג דק תחת ירח גתן הגדול, העמום, האדמומי. צמרמורת עברה בי כשיצאנו, כי הטמפרטורה הנמיכה הרבה מתחת לנקודת הקיפאון, והוא שאל בפתיעה מנומסת, "קר לך?" בעיניו, כמובן, היה זה ליל אביב נעים.

הייתי עייף ומדוכדך. אמרתי, "קר לי מאז שהגעתי לעולם הזה."

"איך אתם קוראים לו, לעולם הזה, בשפתכם?"

"גֶתֶן."

"לא נתתם לו שם משלכם?"

"כן, החוקרים הראשונים נתנו לו שם. הם קראו לו חורף."

נעצרנו אצל השער בחומת הגינה. בחוץ השתרעו חצרות הארמון וגגותיו בערבוביה חשוכה ומושלגת, מוארת פה ושם, בגבהים שונים, באור זהוב קלוש שבקע מחריצי חלונות. עמדתי תחת הקשת הצרה והצצתי כלפי מעלה, לראות אם גם האבן הראשה הזאת משוחה בטיח של דם ועצמות. אסטרוון נפרד מעלי והפך את גבו; מעולם לא היה שופע חיבה בברכותיו, בקבלת פנים או בפרידה. עשיתי את דרכי בדומיית חצרות הארמון וסמטאותיו, מגפי החריקו על השלג הדק השטוף באור הירח, ועשיתי את דרכי הביתה ברחובות העיר העמוקים. חשתי קור, חוסר ביטחון, דיכאון מחמת בוגדנות, ובדידות, ופחד.

(הוצאת ינשוף, 2005. תרגום: עמנואל לוטם. 352 עמודים)

ביקורת

המנושל – ביקורת

ההגדה – פרק לדוגמה

מלך חורף – סיפור נוסף מהספר