הצל של אלוהים: חלק III – הפנים של אלוהים

תקציר הפרקים הקודמים: לפני 3,500 שנה 'אלוהים' או 'מלאך' או השד-יודע-מה נתן לנו נשמות. היום הנשמות נמצאות כמעט בכל מקום, כמעט בכל אדם. מגע אחד מספיק כדי להחליף את האישיות של האדם ב'נשמה' שלו. 'הם' יודעים שראיין יודע. 'הם' תפסו את מיה, ודרכה, כך הם חושבים, אותו. ברגע האחרון ראיין מצא דרך לחסן את עצמו מפני המגע שלהם. כעת הם חושבים שהוא אחד מהם, שהוא ה'נשמה' שלו, וכעת מיה מסיעה אותו במכונית אל גוב האריות.

– 1 –

ראיין היה מאובן מפחד. הוא ישב במכונית, עיניו קבועות הישר קדימה, ראשו מערבולת קדחתנית של חזיונות של מותו הממשמש ובא, של המרדף, של כל המאורעות שהוליכו אליו. ובין חזיון לחזיון הפרידה אפלה, שיתוק מוחלט של הנפש.

הוא היה אמור להיות מישהו אחר עכשיו. אבל הוא לא ידע מי. הוא לא ידע איך הוא אמור להתנהג. הוא לא ידע מה שמו. הוא לא ידע אילו זכרונות ואיזה ידע הוא אמור להחזיק. הוא לא ידע אילו מהזכרונות ה'ישנים' שלו אמורים להשאר ברשותו.

הוא רק ידע שכל משפט שיוציא מפיו, כל תנועה שיעשה, עלולים לחשוף את האמת לגביו. עכשיו, משהיה מחוסן למגעם, לא תהיה להם ברירה אלא להרוג אותו.

אה, ועוד דבר: הוא לא ידע מי 'הם' היו.

מיה היתה אחת מהם עכשיו. עם כל מה שהיא יודעת, 'הם' כנראה יהרגו אותה. במקרה הטוב, הם לעולם לא ישחררו אותה, לעולם לא יחזירו לה את אישיותה. היא תהיה קבורה במוחה שלה עד שתמות. היא היתה חצי מטר ממנו, ומעולם לא היתה רחוקה יותר.

חוסר הטעם שבעניין הכביד עליו. מה הטעם במה שהוא עושה? מה הטעם בהארכת חייו? לכל היותר, הוא יצליח לשרוד, כשהוא מתחזה לאחד מ'הם'. הם לעולם לא יניחו לו ללכת. מה הטעם בחיים כאלה?

מיה היתה אחת מהם. אולי זאת היתה סיבה מספקת להמשיך, למצוא דרך.

על מי אני מנסה לעבוד? מיה צדקה. אני לא גיבור. וגם אם הייתי, מה אני יכול לעשות נגד מזימה בת אלפי שנים שבה כמעט כל אדם הוא האויב?! המקסימום שאני יכול לעשות הוא לשרוד. אבל למה? למה לא להכנע עכשיו, למה לא לספר לה את האמת ולתת להם להרוג אותי?

אבל משהו בקרבו התעורר. דבר מה לא נתן לו מנוח. אותו דבר שצץ בתחילת הניסוי לפני שנה וחצי, כשהוא חשב שוולטרס וקונווי מוליכים אותו שולל. מישהו עבד על ראיין. למעשה, מישהו עבד על אברם, וכך, בסופו של דבר, על רוב האנושות. אבל ראיין נכלל בקבוצה זו, והוא קיבל את זה באופן אישי. למישהו הזה מגיע לחטוף.

וכך, בסוף, לא היתה זו האהבה שהחדירה בראיין נחישות, לא היה זה הפחד, לא היתה זו גבורה, לא היתה זו תקוה: ראיין שאף לנקמה.

הסיכויים לנקום שאפו לאפס, אבל ראיין היה נחוש. הוא יעשה כמיטב יכולתו למצוא דרך להביס אותם – במשחק שלהם, על פי החוקים שלהם, ובמגרש הביתי שלהם.

ובאחורי ראשו לא היה לו ספק שבמוקדם או במאוחר הוא יעשה טעות. ושהטעות הזו תהרוג אותו.

– 2 –

מיה לא אמרה מילה. כל עוד היא לא דיברה, ראיין לא העז לדבר.

הוא חיקה כל מה שמיה עשתה, לא עשה שום דבר שהיא לא עשתה, לא נקט יוזמות לא נחוצות. דבֵּר רק כשמדברים אליך. גלה מעט ככל האפשר כשאתה מדבר. אל תראה שעמום. אל תראה פחד. אל תנעץ עיניים בגלוי מבעד לחלון כדי לראות לאן נוסעים. תשאר בשקט.

מיה נהגה במשך שעה. לבסוף היא חנתה ליד וילה למרגלות הגבעות בשולי העיר. כאן גרו העשירים של פיניקס. הגיוני. אחרי הכל, 'הם' היו בכולם. למה לא להשתמש בזה כדי לגייס משאבים? 'המרה' של האנשים הנכונים תעניק להם משאבים בלתי מוגבלים.

מיה יצאה מהמכונית. וגם ראיין. היא הלכה לעבר הוילה. ראיין הלך מעט מאחוריה, וקיווה שלא ישימו לב שהוא נותן לה להוביל.

מיה צלצלה בפעמון. אישה פתחה את הדלת מיד. היא הציצה במיה, ואז בראיין.

"טוב", היא הבזיקה רמז לחיוך. "הבאת אותו מהר יותר משציפיתי". ראיין זיהה את הקול. זו היתה אותה האישה שישבה בראש הפגישה במלון לפני פחות משעתיים. "את", היא הצביעה על מיה, "לכי אתו". היא זזה הצדה וגילתה מאחוריה גבר נמוך ומוצק בשנות הארבעים לחייו, שחגר אקדח קטן. "אתה", היא הצביעה על ראיין, "בוא אתי".

מיה צייתה מיד. הגבר הלך לדרכו; היא הלכה בעקבותיו. ראיין נכנס בעקבות מיה. האשה סגרה את הדלת אחריו והלכה, מצפה בבירור שראיין יבוא אחריה.

ראיין הלך אחריה, עושה כמיטב יכולתו לקלוט כל מה שאפשר מהסביבה. הבית היה מרוהט בפאר. כל פינה זעקה עושר. אנשים הצטופפו בכל חדר כמעט, מדברים בינם לבין עצמם. אין ספק שכולם 'הומרו'.

האישה הובילה אותו למטה אל מרתף היינות. ראיין הבחין בהיסח הדעת שאיש לא תחזק אותו מזה זמן רב. ההזנחה גרמה לו להסיק ש'הם' ודאי היו בבית הזה שנים רבות למדי.

"כאן יהיו לנו פרטיות ושקט", היא אמרה, מחווה לעבר כיסא. "שב". הוא התיישב. "עכשיו", היא התישבה מולו, "ספר לי מה למדת עלינו. ספר מה מי שהיתה אשתך יודעת. ספר לי הכל".

– 3 –

הוא היה חייב לספר. לא היה לו ספק שהגבר מראיין את מיה. הם ישוו את הגרסאות שלהם, והיא כמובן לא תסתיר דבר. אם הוא ישקר או יסתיר מידע, והיא לא, הם יבינו שהוא לא 'הומר'. ואז הם יחסלו אותו. הוא לא יוכל לנסות לשקר כדי להגן עליה, ולומר שהיא לא ידעה שום דבר. מיה תפליל את עצמה ללא היסוס.

וכך הוא סיפר לאישה הכל. הוא התחיל מהניסוי המקורי שעליו חשב. הוא המשיך ותאר את 'צירוף המקרים', שני האנשים שתיארו בדיוק את אותה סיטואציה, מילה במילה. ואז הוא סיפר לה על הרעיון של מיה על חיים קודמים ועל כל המחקר שלו, כל התגליות שלו ככל שהוא חזר רחוק יותר ויותר אל העבר. הוא סיפר לה על האיש שפגש מישהו שטען שהוא ישו. היא חייכה למשמע הסיפור הזה. הוא לא הגיב והמשיך לספר את כל מה שהוא ראה, איך הוא חזר כל הדרך אחורה עד לעיסקה שאברם עשה עם 'אלוהים'. ואז הוא סיפר לה איך גילה את התפקיד שלו עצמו בכל זה, כיצד הוא היה חלק מה'קשר', כיצד הוא התגנב למלון והאזין לפגישה, כיצד הוא מיהר לנסוע לבית החולים רק כדי לגלות שהוא הגיע מאוחר מדי, כיצד מיה נגעה בו, וכיצד הוא היה נורמלי עכשיו, וכיצד היא הסיעה אותו הנה.

וככל שהוא הלך וסיפר, הוא הלך ואיבד תקוה. מוקף אויבים, הוא מסר עכשיו את נשקו האחרון – את הידע שלו.

– 4 –

האישה (הוא החליט לקרוא לה פראו בלוכר על שם דמות מסרט שאהב) נראתה מרוצה. היא הנהנה לעצמה בראשה, ואז קמה. הם יצאו ממרתף היינות חזרה למסדרון.

"הנה", היא אמרה, והראתה את הדרך.

ראיין היסס חלקיק שניה. פראו בלוכר הבחינה בכך.

"מה קרה", היא אמרה.

ראיין לא יכול היה להגיד 'שום דבר', הוא לא יכול היה להמעיט מחשיבות ההיסוס. אבל הוא היה חייב לדעת. הוא היה חייב לדעת!

"מה קורה עם –" הוא כמעט אמר 'מיה', אבל הוא נזכר איך פראו בלוכר ניסחה את זה "– זאת שהיתה מיה?"

"אני לא יודעת", ענתה פראו בלוכר.

"כלומר, אחרי שיתחקרו אותה? האם היא תהפוך שוב להיות מיה? ואם לא, לאן היא תלך?"

"אני לא יודעת. אבל מה שלא יקרה לה, זה ישרת את מטרתנו".

"כמובן", ראיין עשה כמיטב יכולתו לחייך.

– 5 –

פראו בלוכר הובילה את ראיין דרך מסדרונות הקפיים לחדר בקומה השניה, שככל הנראה היה חדר ילדים בעבר. באחת הפינות היו צעצועים, מיטה קטנה בפינה אחרת, ועוד דלת אחת. החלון היה מסורג, כנראה כדי להגן על הילדים שלא ייפלו.

"בגלל הנסיבות", היא אמרה לראיין. "הגעת יותר מוקדם ממה שציפינו. אנחנו עוד נזדקק למומחיות שרכשת בפעם הקודמת, כמובן. אבל עדיין מוקדם מדי. תשאר כאן עד שנקרא לך".

"בודאי", ראיין הניד בראשו. 'הם' דיברו כמו כל אחד אחר. "מתי תצטרכו אותי?"

"למעשה, אנחנו מקדימים את לוח הזמנים, לא תצטרך לחכות יותר משבועיים. עד אז, אל תצא מהחדר. מישהו יביא לך מים ומזון. השירותים והאמבטיה נמצאים שם", היא הצביעה על הדלת האחרת.

"שבועיים?"

"חיכית יותר משלושת אלפים שנה, מה ישנו עוד שבועיים? אקרא לך שוב כשאצטרך את עזרתך".

אמרה, יצאה מהחדר, וסגרה את הדלת מאחוריה.

– 6 –

לפחות הם הלכו לשירותים.

והם דיברו כמו כל אחד אחר. ההערה של פראו בלוכר אפילו הוכיחה שיש להם חוש הומור, מעוות ככל שיהיה. הם התנהגו כמונו, הם חשבו כמונו. אחרי הכל, חשב ראיין, הם היו הנשמות שלנו, אנושיים בדיוק כמונו. ה'נגיעה' רק מחליפה אישיות אחת באחרת, עם זכרונות משלה. אבל האישיות הזו לא נראתה אנושית יותר או פחות מאחרות, אם התעלמת מהעובדה שהיא בת קצת יותר מ- 3,500 שנה.

אחרי יומיים, החרדה הראשונית של ראיין מפני היתפסות שככה קלות. איש לא נכנס, אלא כדי להביא לו מים ומזון, ואיש לא דיבר איתו. כך הוא לא יכול לשגות. היו לו עוד כמה ימים לחשוב, עוד כמה ימים 'בטוחים', עד שהם יזדקקו לזכרונות שלו מהפעם האחרונה. הוא לא זכר דבר, כמובן.

וכך, גם אם לעת עתה הוא היה בטוח, זמנו היה מוגבל. הוא היה חייב לעשות משהו עכשיו! אבל הוא לא יכול לעשות דבר, חוץ מאשר לחכות בחדר, תקוע בשגרה היומיומית האטית שלו. ואולי ללקט עוד מידע. מידע שלא יועיל לו בשום דרך שהיא.

הימים חלפו. ראיין פיתח שגרה של שעמום ודיכאון. הוא ישן הרבה, משך את זמן האכילה, ובין לבין הוא פסע הלוך ושוב בחדר או בהה דרך החלון. ההליכה לשירותים הפכה לפסגת יומו.

מה הם עשו בוילה? למה נמצאו בה כל כך הרבה אנשים? מה הם תכננו? איך כל זה קשור למאורעות שהוא ראה דרך וולטרס וקונווי? למה תאריך היעד הולך ומתקרב? האם היתה איזו שהיא דרך להפטר מה'נשמות' האלה? למה הן הושתלו מלכתחילה? מי מתכנן אלפי שנים קדימה? מה היו ה'נשמות' האלה?

לראיין לא היו כל תשובות והוא ידע שאפילו אם היו לו, לא היה לו שימוש בהן. הזמן הלך ואזל. בינתיים, הוא הלך לשירותים.

– 7 –

שבוע חלף, וראיין גילה שהמחשבות על מיה לא מפסיקות לרדוף אותו.

מיה תדע מה לעשות. היא תמיד ידעה מה לעשות. מההתחלה, היא היתה מי שחשבה על הפתרונות האינטליגנטיים לבעיות הבלתי אפשריות שהמחקר שלו העלה. בלעדיה, הוא לא היה מגלה כלום. בלעדיה, הוא לא היה מסוגל להתקדם אפילו צעד אחד. עכשיו היה היתה אחת מ'הם', מחוקה, אישיות חדשה השתלטה על גופה. הוא היה לגמרי לבדו. לבדו. בלי אף אחד להתייעץ אתו, בלי אף אחד לשאול אותו, בלי אף אחד שינחם אותו ואף אחד שהוא יוכל לנחם. לבדו עם השיפוט הלקוי שלו.

זה הזמן למצוא רעיון טוב. מיה היתה יודעת מה לעשות. היא היתה חושבת על משהו. היא היתה מוצאת דרך להציל את שניהם. אבל היא לא היתה שם וראיין חש חסר אונים. קשה היה להרגיש אינטליגנטי עם מיה בסביבה.

הוא התגעגע אליה. הוא התגעגע לחכמתה, לחום שלה, לאהבה שלה, למגע שלה.

הוא צריך להכיר בכך שהוא לא יראה אותה שוב. הוא היה לבדו, לא רק בחדר. לבדו בעולם. לבדו בעולם מלא 'נשמות'. הוא לבדו ידע על המזימה הזו. הוא לבדו ידע על האיוּם. אם מישהו אחר היה יודע חצי מזה, הוא כבר היה נלכד. אפילו הוא היה אמור להלכד. גם אם לא היה כלוא כאן, לא יהיה אף אחד שאפשר לפנות אליו, אף אחד שאפשר לבטוח בו, שום מקום שאפשר לברוח אליו. אדם לא יכול לעמוד לבד מול העולם כולו.

וכך הוא נצמד לדבר האחד שנותר לו – הזכרונות שלו. הם שמרו על שפיותו כשהזמן חלף לו לאטו, וככל שהתקרב התאריך בו יחשף.

– 8 –

בלילה התשיעי למאסרו בחדר הילדים, פראו בלוכר נכנסה לחדר. היא מצאה אותו במיטה, מתכונן לשינה. "אני זקוקה לך", היא אמרה.

הוא נעמד במהירות, עושה כמיטב יכולתו להסתיר את החשש שלו. "כן", הוא אמר.

"לי-אל גוסס".

מוחו דהר: איך להגיב לזה? שמחה? עצב? כל אחד מאלה יהוה סיכון, תלוי מי הוא לי-אל. הוא החליט לא להסתכן.

" 'גוסס'?" הוא חזר אחריה.

"כן. לא נותר לו זמן רב. הודעתי לשיר-אל אתמול בלילה. הוא בדרכו הנה מאירופה. הוא רוצה להיות ליד אחיו ברגעיו האחרונים".

"זה… אה… מובן".

"אין לנו מי שיטפל בו. אתה היחידי שלא עושה שום דבר, המשימה שלך".

"כמובן".

"המומחיות שלך תוכל להמתין עד שלי-אל ילך לעולמו. ימים ספורים לא ישנו דבר".

ראיין הניד בראשו בקהות. לא טוב. ובכל זאת, הוא צריך להתרכז בבעיה הנוכחית.

"מתי שיר-אל מגיע?" הוא שאל. "אני צריך להגיע לשדה התעופה?"

"שדה התעופה?!" עיניה הוצרו, "אין לך מושג על מה אני מדברת, נכון?"

ליבו של ראיין הלם בחזהו. הוא פתח את פיו שוב ושוב, אך שום מלים לא יצאו ממנו. זהו זה. הוא הסגיר את עצמו. הוא לא היה מסוגל אפילו למצוא תירוץ טוב.

פראו בלוכר טפחה על מצחה.

"כמובן שאתה לא יודע! אני מצטערת, בלבלתי את התחקור שלך ואת מי שאתה. נולדת אחרי העיסקה, לא?"

" 'אחרי העיסקה'?"

"העיסקה שראיין ג'פרסון ראה דרך עיני הנבדק שלו. העיסקה שאמורה היתה להיות בין אלוהים והאדם", היא צחקה, משועשעת מהרעיון. "אני הייתי שם. גם אני הייתי יצחק. אני זוכרת את זה בבירור. נולדת אחר כך, נכון?"

"אה, כן, נכון. אני הייתי…" לשניה הוא שכח הכל, הוא לא יכול היה להיזכר באף אחד מהשמות של אחיו ואחיותיו של יצחק. שמו של קונווי היה… משהו מתוך מובי דיק, לא? ושאר השמות… מבוהל, אף שם לא עלה בדעתו. רגע… אחד השמות היה… מה היו השמות בתנ"ך… הוא לא זכר אחד מהם… ומובי דיק… מה זה היה? זה היה… "אני הייתי ישמעאל".

פראו בלוכר הנהנה. "לא היית שם. אבל זכית לחוות את האירוע דרך עיניו של מישהו אחר. זוכר את אבינו, זה שהם קראו לו אלוהים?"

"כמובן".

"שמו האמיתי הוא שיר-אל".

"אז שיר-אל שמגיע הנה נקרא על שמו?"

"לא, זה אותו אחד".

לסתו של ראיין נשמטה למרות כל השליטה העצמית שלו. הוא עדיין בחיים?!

"מעולם לא קישרת? בראשך נמצאים הצעדים הראשונים להארכת חיי האדם באלפי שנים. הטכנולוגיה מקורה באבותינו. היו לנו שלושה, וכולם חיו חיים ארוכים מאוד. עין-אל, למרבה הצער, מת לפני עשר שנים באפריקה. לי-אל גוסס עכשיו. ושיר-אל יגיע בכל רגע. בוא נלך לפגוש אותו".

– 9 –

פראו בלוכר הובילה אותו לקומת הקרקע ומשם אל מחוץ לבית. ראיין ראה מזווית עינו את המכונית של מיה לפני הבית, ומיד דכא את הדחף להמלט. הוא לא ירחיק לכת. חוץ מזה, לא היה לאן לברוח. הוא הלך בעקבות פראו בלוכר אל הגן, ועקב אחרי מבטה אל שמי הלילה הריקים.

פראו בלוכר הצביעה מיד על נקודה קטנה לבנה באופק. ראיין נעץ בה מבט. היא נראתה כמו ציפור רחוקה שעפה נמוך. בתוך שניות, הנקודה גדלה. היא עפה במהירות מדהימה, והיא התקדמה לעברם. עשר דקות אחר כך, ראיין הבחין בצורה. זה היה אדם עם כנפיים לבנות. הוא נראה ממש כמו מלאך.

האדם המכונף נחת מטרים ספורים מפראו בלוכר וראיין.

הוא היה גבוה בהרבה מכל אדם שהוא, חינני מכל מה שראיין פגש מעולם, דומה להפליא לציוריו של מיכאלאנג'לו, אך באופן מפתיע יפה יותר מהם. הוא היה מושלם.

למרות מה שנאמר לו מראש, ולמרות ששמע את סיפורו של וולטרס על הפגישה של המלאך עם אברם, ראיין כמעט נפל על ברכיו וקרא: יש אלוהים!

– 10 –

"קח אותו אל לי-אל", ציותה פראו בלוכר על ראיין.

עיניו של ראיין התרחבו. אבל לפני שהוא הספיק להגיב, שיר-אל דיבר.

"אני אמצא את הדרך", הוא אמר, וקולו חלק ומקסים. "אני שומע את נשימותיו".

בלי לטרוח להביט לצדדים, הוא כופף את ראשו ונכנס לוילה. ראיין הלך בעקבותיו, מנסה לעמוד בקצב שהכתיבו צעדיו הגדולים של המלאך.

שיר-אל הוביל אותו למרתף. בריה נוספת דמוית מלאך שכבה על מזרון. כנפיו של לי-אל, בניגוד לאלה של 'אחיו' היו בלויות, ואפילו קרועות בכמה מקומות. נוצות היו פזורות על הרצפה סביבו. לפניו היה גוון אפור-ירקרק חולני.

שיר-אל התיישב מאחורי לי-אל, לקח את ראשו בידיו, וליטף אותו. ראיין נשאר בפינה, מקווה לצמצם את נוכחותו ככל הניתן.

"שלום לך שוב, ידידי הותיק", אמר שיר-אל.

"שלום ידידי מאז ומתמיד", חרק קול. "אני גוסס".

"אני יודע".

"שנינו גוססים".

"אני יודע. נותר לי עוד זמן מועט".

"השלמנו את מטרתנו, לא? יצרנו ילדים טובים".

שניהם הביטו בראיין.

"כן", השיב שיר-אל. "אכן כן".

– 11 –

שעות חלפו. השניים חיבקו זה את זה ודיברו. הם דיברו בלשונות רבות, עוברים מאחת לאחרת מבלי להרגיש כלל. חלק מהשפות ראיין זיהה כצרפתית וגרמנית, אחת שהיתה מלאה בצלילים גרוניים הוא חשב שהיתה עברית עתיקה, אחרת הכילה צלילים מוזרים כל-כך שראיין היה בטוח שהיא אינה אנושית.

חמש שעות לאחר ששיר-אל הגיע, הם חזרו לאנגלית.

"חייתי חיים כה ארוכים", גנח לי-אל, "יש לי כל כך הרבה זכרונות. אני זוכר שהתחלנו במסע שלנו הנה. זמן כה רב היינו שלושה, שכמעט שכחתי שפעם היינו מיליונים. אתה זוכר את הימים בהם בנינו את הספינות? בנינו מאות אלפי ספינות. אתה זוכר?"

"כמובן".

"אני זוכר את ההמראה. אני זוכר את המסע. אלה הם זכרונות טובים. אבל עכשיו נראה שאני הוגה בזכרונות הרעים. אני זוכר את משפחתי וכיצד אהבתי אותם. עזבתי אותם, ואפילו לא נפרדתי מהם. אני תוהה מדוע? אני תוהה מה עלה בגורלם?"

"הם מתו לפני זמן רב".

"כן. והידידים שלנו, אני חושב על הידידים שלנו עכשיו, כל הזמן. האחרים שטסו בספינות אחרות. אני תוהה מה קרה להם. האם הם היו בני מזל כמונו? האם הם מצאו עולם מיושב? האם הם מצאו מינים תבוניים? מה קרה לשאר בני גזענו?"

"אני לא יודע".

"שיר-אל, מה עוללנו לעצמנו? היתה לנו חברה משגשגת, והשלכנו את הכל מאחורי גוונו. בני עמנו עזבו את העולם במאות אלפי ספינות, מאות אלפי כיוונים שונים. בקושי נשאר מישהו מאחור. הקרבנו את כל מה שבנינו, כל מה שהיינו. למה עשינו את זה?"

"כדי להגיע הנה. כדי שיהיו לנו ילדים. זה היה שווה את הכל".

"כן, אני יודע. זה בגלל המוות המתקרב. בכל הזמן הזה על כדור הארץ, מעולם לא עלו בי מחשבות רעות כאלה. עכשיו שאני גוסס, אלה המחשבות שעולות בראשי. האם אי פעם חשבת על דברים כאלה?"

"לא".

"בבוא זמנך, גם אתה תהרהר בהן".

– 12 –

ראיין לא הצליח להרדם. החזירו אותו למיטה כדי שיישן חמש שעות. שני ה'מלאכים' לא הזדקקו לשינה. הם יסתדרו בעצמם בזמן הזה.

כל מה ששמע, כל מה שראה באותו יום רדף אותו.

ילדים. לי-אל קרא להם ילדיו.

כשראיין עצם את עיניו, הוא ראה את דמותם של ה'מלאכים', אמיתיים, חיים, מלאכים לכל דבר. מלאכים שלא היו כלל מלאכים. הם היו חייזרים. חייזרים שעזבו את עולמם, שולחים ספינות חלל לכל עבר, מקווים למצוא חיים תבוניים, מקווים… מקווים להפוך אותם לילדיהם.

איך זה אפשרי? אותנו? לילדים שלהם?

איך זה יכול להיות?

הם באו הנה כדי… 'כדי להוליד ילדים'?!

זה לא נראה לראיין הגיוני. ה'מלאכים' האלה, הגזע הזר הזה, אספו את כל אנשיהם, בנו ספינות חלל, ושלחו אותן לכל כיוון שיעלה על הדעת כדי למצוא חיים, ואז להוליד ילדים. אבל זה מגוחך! זה אבסורדי! למה להרוס את כל מה שבנו, את החברה שלהם? למה להם לנטוש את כל זה בשביל סיכוי קטן, אפסי, שימצאו חיים? ואחרי שמצאו חיים ל… לעשות מה? להוליד ילדים?! למה הם לא היו יכולים להוליד ילדים בבית? חוץ מזה, הם לא הולידו ילדים – אחרת היינו נראים כמוהם! כל מה שהם עשו היה… היה… מה הם עשו?

כל מה שהם עשו היה להגיע לעיסקה עם קבוצה של בני אנוש. מצד אחד הם שכנעו אותם שהם היו אלים. מצד שני, הם הזריקו לבני האנוש משהו. אה, אבל הם לא רק עשו עיסקה. הם עשו עיסקה ואמרו להם שיום אחד מספרם יהיה כחול אשר על שפת הים. ואז הם יחזרו. טוב, אנחנו כבר מונים כמה מיליארדים טובים עכשיו. האם זאת התכנית שלהם? להפוך אותנו דומים להם עכשיו?

אבל למה לחכות?

חוץ מזה, אנחנו היינו כאן לפני שהם הגיעו. אנחנו מין שונה, ולמרות שיש כמה קווי דמיון, התפתחנו ממקור שונה לגמרי. ראיין זכר מספיק ביולוגיה מהתיכון כדי לדעת שלא משנה כמה דומים שני המינים נראים, לבני אדם יש סיכוי טוב יותר להזדווג עם אצות מאשר עם חייזרים. אין שום דרך שבה הם יוכלו להפוך אותנו לילדים שלהם!

לא, זה היה חייב להיות משהו במזרקים. משהו במזרקים הפך אותנו דומים להם. הפך אותנו ל'ילדיהם'. אבל כיצד אנחנו הבנים שלהם? מבחינה גנטית, אנחנו כפי שתמיד היינו. לא? אנחנו לא צימחנו כנפיים. אנחנו לא גבוהים כמוהם או יפים כמוהם, ואנחנו בשום פנים לא יכולים לחיות כל כך הרבה זמן כמוהם. אז על מה הם מדברים?

אה.

קולה של מיה הדהד בראשו, כאילו חלק ממנה עדיין היה בקרבו. "ראיין", קולה אמר. "הם נתנו לנו נשמות".

הם נתנו לנו נשמות.

אולי זה היה העניין. אולי ל'מלאכים' האלה יש נשמות. אולי הם נתנו לנו נשמות, ואנחנו ילדי רוחם.

לא, זה מגוחך. זה כבר יותר מדי מופרך. הם עברו את כל הדרך הארוכה הזו, הקריבו את הגזע שלהם על כל הישגיו, כדי לתת לנו נשמות?! איזו מין התנהגות משונה זאת?!

ובכל זאת…

ובכל זאת, איך הם היו יכולים להזריק לנו נשמות אם לא היה להם ידע על נשמות? הם מכירים נשמות. הם יודעים מה הן. מה שאומר… שחייבות להיות גם להם נשמות.

– 13 –

למחרת, ראיין שוב ירד למרתף. הפעם שני ה'מלאכים' היו שקטים. שיר-אל טיפל בכנפיו המרוטות של לי-אל.

עברה חצי שעה עד שראיין אזר די אומץ לשאול שאלה.

"סליחה", הוא העז, בקול רך ככל שהיה יכול. "לי-אל, האם יותר לי לשאול שאלה?"

לי-אל הביט בו.

"דבר".

"אתה זוכר את המוות?"

"מה?"

"האם מתת בעבר? האם אתה זוכר את מותך?"

אחרי הכל, זו המטרה של נשמות, לא? הן נשארות בחיים לאחר שאתה מת. הן חיות בגלגול הבא. קיבלנו את זה מכם.

"איזו שאלה מוזרה", לי-אל אמר. "כמובן שלא".

מחשבותיו של לי-אל נסחפו, והוא בהה בחלל. שיר-אל המשיך לטפל בו. לפתע עיניו של לי-אל ניצתו והוא הביט בראיין.

"אני כן זוכר את המוות!" הוא נראה כאילו הוא באמת מופתע. "אני זוכר… שרגלי נקרעה ממני. הדם שלי נִקווה בשלולית מתחתי. אני זוכר את הילד שלי, ילדי היחיד, עומד מעלי. אני זוכר את המחשבות האחרונות שלי: כאב, חרטה, גאוה במשפחתי. ואז לא היה עוד דבר. אבל… אני גם זוכר את עצמי כילד שלי. אני זוכר שהבטתי באבי, גוסס, מדמם, רגלו מבותרת. אני זוכר שלקחתי את שרידיו וקברתי אותם. אבל אני הייתי אב זה! איזה זכרון מוזר!"

הוא נסחף, שוב, ונשימתו הפכה לא סדירה. שעה אחר כך הוא דיבר.

"זה מוזר, אבל אני זוכר את עצמי מת אלף מיתות שונות, חי אלף חיים שונים. הייתי אבי שלי, הייתי סבתי, הייתי הסבא שלה. הייתי כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה חיים… כל הזכרונות האלה בתוכי, ומעולם לא ידעתי, מעולם לא זכרתי עד עכשיו. האם יש לך כאלה זכרונות שיר-אל?" הוא הביט במלאך האחר.

"לא, אין לי", ענה שיר-אל במהירות.

"זה כה יפה. זה כה עצוב. שיר-אל, היתה לנו היסטוריה כה יפה, כה גאה. ואני חייתי את כולה. הייתי שם כאשר חייליו של פְּרַטוֹלים הרגו את הקיסר וחיסלו את האימפריה בת אלף השנים, והייתי שם גם כאשר קרא-אל הקים את האימפריה. הייתי שם כאשר התנקשו בחייו של דַרְדֶל. אני זוכר איפה הייתי במהלך רצח-העם-העצמי הגדול. אני זוכר את מלחמת שלוש מאות השנים. אני זוכר כיצד היא התחילה. אני זוכר כיצד היא הסתיימה. אני זוכר את השלום שבא בעקבותיה.

"אני זוכר את המעבורת הראשונה ששיגרנו לחלל. אני זוכר את גילוי החשמל. אני זוכר כשכבשנו את המָארארוּטוֹנים. אני זוכר את קצב החיים השונה, כאשר לא היתה טכנולוגיה. אני זוכר את הפילוסופים השונים. אני זוכר אפנות ואמונות. אני זוכר את מאות הדורות שחלפו לפני שנחתנו מהשמים ואחזנו בכלי אבן.

"וגם, אה! הזכרון היפה ביותר שלי הוא הזכרון של הראשונים. זה היה כמעט עשרים אלף שנים לפני שעזבנו את כוכב הלכת שלנו. הייתי ילד קטן. רק למדתי לעוף כמה שבועות קודם. אבא שלי לקח אותי לצוד. הוא אמר שאני מוכן. היינו שבעה בחבורה, ואבא שלי הוביל את המסע. טסנו במעגלים מעל עדר בהמות ששתו מים. חיפשנו את הטרף החלש ביותר, כשאבא שלי הבחין במשהו במרחק. הוא הצביע, ואז הוא עף באותו כיוון. כולנו באנו בעקבותיו.

"בתוך זמן קצר, הוא נחת בין השיחים, ואנחנו בעקבותיו. הוא ניצב בפני יצור מחריד למראה עטוי פרווה לבנה. לא היו לו כנפיים, ובקצות אצבעותיו היו טפרים. היה לו זנב ארוך. הוא השמיע קולות נוראים כשהוא נשם. מעולם לא ראיתי יצור כה מגעיל.

" 'שלום', היצור אמר, כשהוא מביט באבא שלי. 'חזרתי'.

"הייתי המום. לא הכרתי שום חיות אחרות שדיברו.

" 'מי זה', שאלתי את אבא שלי.

" 'תן לי לענות במעשים', אמר היצור. הוא החווה כלפי מעלה, והשמים התפרצו בשלושים צבעים שונים, שהתערבלו והסתחררו ונעלמו לאטם. הוא החווה שוב, ולהבות אדומות מילאו את השמים. הוא הביט הצדה, והלהבות גוועו.

" 'אני הולדתי אותך', היצור אמר, 'ואת כל בני מינך. בידיים אלה, יצרתי את העפר שעליו אתה דורך. האויר שבו אתה עף היה פעם כולו בתוך חזי. אני נפחתי חיים בעולם, ובכל נשימה שאתה נושם אתה שואף את החיים שאני נתתי לך. אני יצרתי אותך ואני יצרתי את הלילה והיום והשמש והכוכבים אשר בשמים. כפי שהוכחתי לאביך פעמים אין ספור בעבר, אני אלוהֵי כל מה שהווה'".

נשימתו של ראיין נעתקה.

– 14 –

"אף אחד לא נע, לא אבא שלי ולא האחרים", לי-אל המשיך. "גם אני נשארתי במקומי. אלוהים בחן אותנו, נע לאטו מאחד לבא אחריו. כשהגיע אלי, הוא עצר.

" 'האם זה הוא?' שאל אלוהים.

" 'כן, אדוננו', ענה אבא שלי. 'הוא ילד מצוין. נהדר. הטוב ביותר שהיה לי מעולם!'

" 'טוב מאוד'. הוא הביט בי. 'כרע לפני ברך, ילד'.

"עשיתי כפי שהורה לי, מכיון שידעתי שהוא היה אלוהים והוא נתן לי חיים. אלוהים בא לקראתי ונגע בי באחת מכפותיו, עיניו הביטו הישר לתוך עיניי, ואני ידעתי הוא חזה במחשבותי הכמוסות ביותר, שהוא ראה בעיניי את כל חיי ואת מותי. הוא ראה את ילדיי ואת ילדיהם של ילדיי. הוא היה האל של כל מה שהווה, ומעולם לא חשתי שוב את תחושת היראה שחשתי אז.

"ואז אלוהים הרחיק את ידו ופסע לאחור.

" 'ראה עצמך מבורך', הוא אמר. 'ילדך הוא אכן בנו של אלוהים'.

"ראיתי את אבי מניד את ראשו בסיפוק. אלוהים הביט בו ואמר, 'כן, עליך להיות גאה'.

"ואז אלוהים הביט בכולנו ואמר, 'האזינו לי. מצאתי את שבעתכם ואת משפחותיכם ראויים ביותר מכל בני גזעכם. מצאתי שאתם היצורים האמיצים ביותר, החזקים ביותר, הנאצלים ביותר שאי פעם יצרתי. החלטתי לגמול לכם בעבור זה. הביטו בעפר הארץ אשר תחת רגליכם. ארבה את זרעכם כעפר הארץ. אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, גם את זרעכם ימנה. אני מבטיח לצאצאיכם שגשוג והצלחה. אני אעשם נאצלים מהנאצל שבין הפרטים מעשי ידי.

" 'את כל זאת אני מבטיח. בתמורה, עליכם לעשות את שאומר לכם. האמינו בי. אני האל האחד והיחיד. אין, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה אלוהים אחרים חוץ ממני. ועתה הסכיתו למילים אלה: פרו ורבו! זה, וזה בלבד, הוא דברו של האל האחד והיחיד: פרו ורבו ומלאו את הארץ!'

" 'נעשה כדבריך, בורא עולם', אמר אבא.

" 'אני יודע שכך תעשו. אך ברית עם אלוהים אינה נחתמת במילים אלא בדם. כבר חתמתי ברית זו אתך', הוא החווה כלפי אבי. 'עתה אחתום אותה עם שאר בני חבורתך שנמצאו ראויים. עמדו לפני וכרעו ברך'.

"בזה אחר זה, הם צעדו קדימה וכרעו ברך. אלוהים חתך במכשיר חד פיסה קטנה של בשר מאברי המין של כל אחד מהם. הציידים של אבי דיממו, אבל הם לא מתו. כאב להם, אבל הם לא זעקו. הם היו, כפי שאלוהים אמר, האמיצים והנאצלים ביותר.

"לאחר שזה נגמר, אלוהים אמר, 'פרו ורבו, ילדי, פרו ורבו וצאצאיכם יהיו בניו של האל של כל מה שהווה, כמו ילד זה', הוא החווה לעברי, 'הנו. עופו עכשיו, ולכו לדרככם. טפלו בפצעיכם. לא אשוב עד שהבטחתי תתממש וילדיכם יהיו רבים כחול אשר על שפת הים. עופו לכם!'

"צייתנו. עפנו וחזרנו אל הקן. מעולם לא ראיתי את אלוהים שוב".

ראיין כמעט התעלף.

– 15 –

כשהגיע הזמן לישון, ראיין גילה שהוא לא מסוגל להרדם. למרות שגופו היה מותש, מוחו דהר, מסתחרר ומתרוצץ לכל כיוון, במהירות כפולה מהרגיל.

תמונה היתה תקועה במוחו, תמונה של אלוהים, לפני מיליון שנה, נוחת על כוכב שעליו גזע חייזרים מוזר. הוא כרת אתם ברית, ברית דומה לזו שנכרתה עם ה'מלאכים' ולזו שהם כרתו עם אברם. בברית המקורית, אלוהים השתיל את הנשמות האלה בבריות שעמדו לפניו. אלפי שנים אחר כך, הם פיתחו טכנולוגיה, בנו ספינות חלל, וטסו לכל עבר, מקווים למצוא גזע אחר, כדי שיוכלו להזריק להם נשמות שניתנו מאלוהים; והבריות האלה הפכו זקנות וחכמות, פיתחו טכנולוגיה למסע בחלל, וטסו לכל עבר, מחפשים חיים תבוניים, שבפניהם יוכלו להתחזות לאלים ולכרות ברית נוספת; וכך הלאה, לנצח.

האם אלוהים הסתובב והעניק אמונה לגזע אחד, ואז 'הפיץ את הבשורה' באמצעות ספינות חלל וזריקות? מה לעזאזל קורה פה?!

– 16 –

שעה מאוחר יותר, מחשבה מצמררת עלתה בראיין.

גם להם הזריקו נשמות! ה'מלאכים', אלה שתמרנו אותנו במשך אלפי שנים, אלה שעדיין מחכים לאיזה תוכנית מוזרה שתתממש, גם להם הוזרקו נשמות. גם הם בטח עסקו בענייניהם כאשר אדם (סליחה, מלאך) שהם לא הכירו הגיע משום מקום, נגע בהם, וגרם להם לאבד את הזכרון. בדיוק כמונו. גם הם תומרנו. בדיוק כמונו.

לי-אל לא ידע שהנשמות צברו זכרונות של חיים קודמים. אולי הוא לא יודע שיש לו נשמה.

ועכשיו ראיין ראה את האירוע שעליו סיפר לו המלאך מזווית חדשה.

לפני עשרות אלפי שנים, בעידן הפרה-היסטורי של המלאכים, הדבר הזה, שטען שהוא האל שלהם, צנח מהשמים, אמר להם מה שאמר, והזריק להם נשמות. כמה אלפי שנים אחר כך, כאשר היו הרבה 'מלאכים', וכאשר ה'נשמות' נמצאו כמעט בכל אחד מהם, הגזע כולו בודאי 'הומר' לפתע, וה'נשמות' השתלטו. זה ההסבר היחיד ל'פרויקט צאצאים' ששולח 'שליחים' לכל עבר. הם נטשו את התרבות שלהם מכיון שהם נשלטו. הם עשו כל מה שה'נשמות' ציוו עליהם. וה'נשמות' ציוו עליהם להפיץ עוד 'נשמות'. הם כן דאגו לבני מינם. רק ש'הם' היו ה'נשמות', לא ה'מלאכים'.

ה'מלאכים' הפיצו את ה'נשמות', והרסו בכך את התרבות שלהם.

מי יודע כמה עולמות האסטרונאוטים של ה'מלאכים' מצאו? מי יודע כמה עולמות הם הפכו לעולמות שורצי 'נשמות'. הם מצאו לפחות אחד. את זה. אפילו זה לבדו משרת את המטרה של הפצת ה'נשמות'. ועכשיו אנחנו, הגזע האנושי, נמצאים על סף עידן חלל רציני. לכן תאריך היעד מתקרב והולך. בקרוב נוכל לשלוח ספינות במהירויות עצומות מעבר למרחקים אדירים. הם מחכים שהטכנולוגיה שלנו תגיע לרמה לה הם זקוקים. ולכן הם גם זקוקים לכך שחיינו יהיו ארוכים. כדי שנשרוד את המסעות הארוכים, כדי שנשרוד את ההמתנה בת אלפי השנים בעוד ה'נשמות' מתפשטות בעולם החדש.

תוך כמה עשרות שנים, גם אנחנו כולנו נעבור 'המרה'. כל אוכלוסיית העולם תעשה מה שה'נשמות' יגידו להם לעשות. ואז נעשה מה שה'מלאכים' עשו. נבנה עשרות אלפי ספינות חלל ונשלח אותן לכל עבר, בתקוה שלפחות אחת מהן תמצא עולם מיושב בחיים תבוניים או בפוטנציאל לחיים תבוניים. כמעט אף אחד לא יישאר מאחור על כדור הארץ, ואלה שיישארו, יישלטו בידי ה'נשמות'. שום דבר לא יישאר מהמין האנושי או מהתרבות שלו. המין האנושי יקריב את עצמו ברצון למען 'נשמות' שמעולם לא ידע שיש לו.

ה'נשמות' האלה, הן לא היו כלל נשמות, הן היו טפילים, ישויות שחיו על חשבון המארח שלהן. ישויות שנזקקו למארח כדי לחיות, כדי שיקיים אותן, כדי להתפשט. ולכן היו זריקות. הם הזריקו את הטפילים אשר, בצורתם המקורית, ודאי התאימו לרוב צורות החיים האורגניות, ואשר, מרגע שהיו בפנים, נצמדו לאדם ולמערכת הרביה שלו או שלה. והילדים של אותו אדם שקיבל את הזריקה הם פונדקאים – שאליהם נצמדו טפילים. לכן הנבדק הראשון הוא תמיד מקרה מבחן. האל-של-כל-מה-שהווה היה חייב לבחון את לי-אל – לגעת בו. שיר-אל היה חייב לבדוק את יצחק ולראות האם הניסוי הצליח, האם הטפיל נצמד למערכת הרביה של אברם, והאם הבן שנולד כתוצאה מכך היה פונדקאי, אדם שבתוכו טפיל. אחרי ששיר-אל ראה שהטפיל מותאם למערכת הרביה האנושית, הוא הזריק אותו לכל הגברים במחנה של אברם, ביודעו שהם יפיצו את הטפילים לילדיהם, ושהילדים יפיצו אותם הלאה, שבתוך כמה אלפי שנים, הטפילים אכן יהיו 'רבים כחול אשר על שפת הים'.

זה בכלל לא היה קשור לאף אל! עבדו עלינו! היינו כלים. בעוד כמה עשרות שנים, אנחנו נקרע את התחת בשביל הטפילים האלה, כדי שהם יוכלו להתרבות, ותוך כדי כך אנחנו נשמיד את עצמנו. אבל גם על המלאכים עבדו. גם הם היו כלים.

קבס מילא את ראיין מרוב המיאוס שחש.

לבסוף, הוא נרדם וחלם על מוות.

– 17 –

ראיין פקח את עיניו. הוא היה ער לחלוטין. הדברים הסתדרו פתאום, כאילו מוחו פתר חידה מסובכת בזמן שישן.

הוא הביט בשעון. 04:30 בבוקר.

עלה בו רעיון. האם הוא התאים למציאות? הוא סקר את זכרונותיו: החזיונות שהוא הציג בפני הנבדקים שלו; קטעי שיחה מהפגישות עם וולטרס וקונווי; התקרית עם פאקו והאב אוגוסטין; הברית בין שיר-אל ובין אברם; העובדות ששמע במהלך היומיים האחרונים.

כן, זה היה הגיוני. אולי זה יעבוד. יכול להיות שיש דרך לצאת מזה. יכולה להיות דרך לנטרל את ה'נשמות'.

אבל זה היה רק רעיון. הוא יכול להכשל בקלות. ואם זה ייכשל, הם יהרגו אותו. לא היו לו שום ערובות שהרעיון יעבוד על בן אדם. ולנסות אותו על ה'מלאכים' זה לשחק באש.

הוא היה רוצה לנסות את זה קודם על בן-אדם, כדי לראות אם ברעיון יש תועלת. אבל אם הרעיון יכשל, האדם הזה יזהיר את האחרים. אם הרעיון יצליח, האחרים ירגישו בשינוי שחל באדם הזה. חוץ מזה, לא היתה ערובה שאם זה יעבוד על בן אדם, זה יפעל על המלאכים.

הוא יצטרך לסכן הכל בהזדמנות אחת. נסיון אחד בלבד. זה היה מסוכן. הם יהרגו אותו. אבל לא היתה לו הרבה ברירה. אחרי שלי-אל ימות ושיר-אל יעזוב, הם יזדקקו ל'מומחיות' שלו. סודו יתגלה. הוא ייהרג. אבל לא רק חייו עומדים על כפות המאזניים. אם יכשל, המין האנושי ימות למען רווחתם של הטפילים. לפחות הוא לא יהיה בסביבה לראות את זה.

ראיין לא ישן יותר באותו לילה.

– 18 –

ראיין החליט שהוא יצטרך לעשות את זה אחרי שלי-אל ימות. עדיף לעבוד עם נבדק אחד מאשר עם שניים. זה יקטין את סיכויי הכישלון. תקטין את הסיכונים, ולא יהיה מי שיגלה אם זה יעבוד.

וכך, ראיין המתין.

מאותו בוקר ואילך, הוא נשאר במרתף, דואג לצרכים שלהם. הוא סרב לישון בחדרו מחשש שלי-אל ימות וששיר-אל יעזוב בזמן שראיין יישן.

חמישה ימים חלפו, ולי-אל לא מת. במהלך אותם חמישה ימים, ראיין כמעט לא עזב את המרתף.

– 19 –

לי-אל מת.

הוא גווע לאטו, נשימתו מתקצרת בהתמדה, הופכת רדודה יותר, עד שלא נשם כלל. גופו סרח, וראשו נשמט לאחור לתוך ידיו של שיר-אל. שיר-אל הביט בידידו, ובמשך זמן ארוך נראה שהוא מחפש סימן לחיים.

לאחר שנראה שהשתכנע, שיר-אל הניח את גופתו של לי-אל בעדינות על המזרון. הוא נעמד ולרגע התנודד קלות. הוא הניח את ידו על הקיר כדי לא ליפול.

ליבו של ראיין דהר בקרבו. זה היה הזמן. הוא פסע צעד אחד לכיוון שיר-אל ואמר, לאט מאוד, קולו מנחם.

"שיר-אל, יש דרך להקל על הכאב". לא נראה ששיר-אל שמע אותו. ראיין המשיך, "זו דרך אנושית, אבל ייתכן שהיא תעזור גם לך".

"אני לא זקוק לעזרה", שיר-אל אמר בקצרה. "אני אעשה את מלאכתי, כתמיד".

"אני בטוח שכך תעשה. אבל לי-אל היה האחרון מבני מינך. אני בטוח שהכאב גדול מאוד. גם אם תשלים את העבודה שלך, זה יוכל אולי להקל עליה. אם אתה מוכן לנסות…"

"נשארתי כאן זמן רב מדי. יש לי עוד עבודה רבה לעשות. הדרך האנושית הזאת נמשכת זמן רב?"

"לא".

"אז אני מסכים".

– 20 –

"עצום את עיניך", ראיין אמר לו, עושה כמיטב יכולתו לשמור שקולו לא ירעד. "תרגע. נשום נשימות אטיות, עמוקות".

"ככה אני נושם", שיר-אל הביט בו בכעס.

"בסדר, אז פשוט תירגע כמיטב יכולתך. ועצום שוב את עיניך. בעוד כמה שניות אני אתאר לך משהו. זהו דבר מאוד מרגיע, הוא ינחם אותך. אבל כדי שבאמת ינחם, תצטרך לחוות אותו בכל חושיך. אתה תצטרך להאמין שזה באמת קורה. אתה תצטרך לשכנע את עצמך שאתה באמת חווה את זה. אתה מבין?"

"כן".

"בסדר". הוא נשם עמוק. בבקשה, בבקשה, שזה יצליח. "אתה נמצא בספינת חלל. בחדר שבו אתה יכול לראות את כל הכוכבים. האם אתה רואה את זה?"

"כן".

"יש כוכבים סביב מכל עבר. אתה לבדך. אתה מחפש בית. אתה רואה את הכוכבים?"

"כן".

תמיד היו שלושה חזיונות. פאקו ראה שלושה חזיונות: את המדבר, את בית הקברות, ואת הספינה בלילה. כששיר-אל בדק את יצחק, יצחק ראה את אותם שלושה חזיונות. אבל כשראיין הזין את הנבדקים שלו בתסריטים, היו לו רק שני תסריטים בראש. הוא הזין את התסריטים האלה, כי הוא נגע באנשים בעבר. אי שם בתוכו, היה לו זכרון של שני חזיונות. הוא עורר שניים מהחזיונות, אך מעולם לא עורר את השלישי. כאשר מיה נגעה בו כדי להמיר אותו, היו שני חזיונות, לא שלושה. המפתח היה שני חזיונות. השלישי לא היה חלק ממפתח ה'המרה'. אז מה עשה החזיון השלישי?

"אתה רוצה לחזור הביתה?"

"כן".

פאקו/קונווי הלך לפגישה וראה מה שהוא ראה אחרי שני חזיונות בלבד. מה שהחזיר אותו להיות פאקו, ולא ה'נשמה', לא X כמו שהוא קרא לזה, היה זה שראיין צעק אליו את החזיון השלישי. החזיון השלישי סיפק את הדרך החוצה. זה היה המפתח שקבר את הנשמה, המפתח שהחזיר את האישיות המקורית לשליטה ואפשר לאדם לחזור ולתפקד בצורה נורמלית. בגלל זה לא היה לראיין זכרון טוב של התסריט הזה. הוא רק הפך אנשים לזומבים, הוא לא היה זה שהחזיר אותם למצב הנורמלי. החזיון השלישי מחזיר אותנו למצב נורמלי.

"אתה לא עצמך. אתה חייב להבין את זה. אתה לא עצמך. האם אתה מבין אותי?" דממה. "האם אתה מבין אותי?"

"כן".

הבעיה היתה, האם ה'אל' של שיר-אל השתיל את אותם חזיונות גם בו? ראיין חשב שכן. מכיון שהחזיונות לא היו מבוססים על תמונה מסוימת, הם היו מבוססים על תחושה. הוא ידע את זה, כי הוא חש את זה כשמיה נגעה בו. המפתח היה סמלי. הדבר החשוב היה המהות. סצינה של אדם שאינו עצמו, סצינה של מותו ושל אחרים המחכים לנשמה חדשה. בגלל זה וולטרס וקונווי ראו אנשים שונים בתסריט בית הקברות, בעוד שפרטי הפעולות של האנשים האלה נשארו זהים. החזיון השלישי היה חזיון של מסע. ספינה. כוכבים. לילה. פאקו ויצחק לא ידעו מה היא ספינת חלל, אז הם הניחו שהם על ספינה בים, כי אחרת מדוע הם יראו את הכוכבים? הם מעולם לא ידעו שספינת חלל יכולה להתקיים. פאקו אמר שהרגיש תחושה של חיפוש אחר הבית. זה היה סמל למסע בעברם של המלאכים ובעתידנו שלנו, המסע לחפש בית חדש ל'נשמות'. החיפוש הזה יכול להופיע בכולם, ללא קשר למין ביולוגי.

"יש כוכבים מכל עבר. מעולם לא ראית כל כך הרבה כוכבים. אתה מחפש בית חדש. בית חדש. אתה מחפש בית חדש באופן נואש. האם אתה רואה את זה?"

"כן".

"האם אתה חש בזה?"

"כן".

"שום דבר אינו אמיתי חוץ מהחזיון הזה. זו האמת כפשוטה. זו עובדה. אתה על ספינה, אתה במקום אחר, אתה מחפש בית חדש".

לפתע, שיר-אל נפל לאחור, כנפיו מתכופפות תחת כובד משקלו. הוא לא זז.

ראיין ניגש אליו בחשש. שיר-אל פקח את עיניו והביט בראיין, נבוך. הוא התיישב, ודיבר, אבל בשפה נוכרית. ראיין לא הבין.

אם זה באמת עבד, וזה החזיר את שיר-אל לפעם האחרונה שבה הוא היה הוא עצמו, זה אומר שהוא חשב שהוא עדיין על עולמו שלו, לפני שהם התחילו לבנות את הספינות. הוא לא ידע מה הוא עושה כאן. הוא לא ידע אנגלית. לא תהיה דרך לתקשר אתו.

"אתה מבין מה שאני אומר", ראיין שאל לאט. "אתה מבין אנגלית? אתה זוכר משהו?"

שיר-אל מצמץ ונראה שהוא מתאמץ. ואז הוא אמר, דיבורו מחוספס, שונה, כאילו הוא לא הצליח לכפות על פיו לבטא שפה זרה.

"זו-כר?" שיר-אל בטא את ההברות באטיות. "אתה… אנושי".

"נכון. אתה כן זוכר!"

"לא… מי… מה אתה?"

"הסיפור ארוך מדי. אם אתה זוכר אנגלית, אתה זוכר את השאר. חפש בזכרונך את זכר הימים האחרונים. את מה שלי-אל אמר לנו. אתם בניתם ספינות. באתם הנה. לי-אל מת".

"השאר… הם כולם מתים. כל בני גזעי.. מתים. מה עשינו לעצמנו?"

"שיר-אל…"

"אנחנו כולנו מתים! מתים! מתים! מתים!" כנפיו חובטות בפראות, הוא הכה בקיר בידיו החזקות. הוא התפרץ, חובט בכנפיו לכל עבר, מכה בזרועותיו רבות העוצמה, נוהם בשיגעון, מילל בשפת אמו. ברגע אחד, שיר-אל למד שכל גזעו והתרבות שיצר הרסו את עצמם.

ראיין צעד לאחור, אבל הוא לא היה מהיר מספיק. הכנפיים פגעו בו ושלחו אותו להתרסק אל מול הקיר. ראיין התעלף מעוצמת הכאב.

– 21 –

ראיין התעורר כששיר-אל עומד מעליו. שיר-אל פשוט נעץ בו מבט, סבלני, מחכה.

"אתה בסדר?" הוא שאל את ראיין.

"כן". ראיין הנהן, ממשש את גופו. כאבי תופת.

"ידעת שתשחזר את הזכרון שלי, את האישיות שלי, את ה… עצמי שלי".

"קיוויתי". החזרת אישיותו של שיר-אל לא היתה הכל. עדיין נותרה השאלה, מי היה שיר-אל האמיתי? לצדו של מי הוא יהיה? האם הוא יעזור? האם יהיה לו אכפת? הוא חייזר. כמה זרה תהיה המנטליות שלו?

"חשבתי על הזכרונות שלי מאז שהגעתי, על מה שעשינו כאן ועל מי אתה. אתה אמור להיות אחד מהם".

"אני לא. יש בי מישהו, בדיוק כמו שבך יש מישהו, אבל אני נמצא בשליטה עכשיו. בדיוק כמוך. נעלתי את ה'מפלצת' שלי בפנים".

"אני לא יודע מה עדיף, לדעת את האמת או להמשיך קדימה בעיוורון. מאוחר מדי בשביל לעזור לבני עמי שלי. מאוחר מדי לעשות כל דבר שהוא חוץ מלהתייאש. גרמת לי כאב רב".

האם זה הכניס את ראיין לרשימת האויבים שלו? הגיע הזמן לבחור באיזה צד אתה.

"אתה מרוצה ממה שהיצורים האלה עשו לבני הגזע שלך?"

"אתה צריך לשאול?"

"הם, ואתה, עומדים לעשות לנו את אותו דבר! ואתה היחיד שיכול לעצור את זה!"

שיר-אל הביט בו בדממה. לבסוף, הוא אמר, "אני רוצה משהו בתמורה".

ראיין חשב. לא טוב. עוד עיסקה. עוד מישהו שמוכר את נשמתו. אבל מה שזה לא יהיה, זה יהיה שווה את המחיר. ההשמדה שלנו עמדה על הפרק. כל דבר יהיה יותר טוב מזה.

"מה שתגיד", הוא אמר.

שיר-אל אמר לו. ראיין צחק. "אין בעיה", הוא אמר. "אין שום בעיה".

– 22 –

שיר-אל וראיין הלכו לדבר עם פראו בלוכר.

"לי-אל מת", שיר-אל אמר לה. פראו בלוכר נדה בכובד ראש. "אני חוזר לאירופה עכשיו, מחכה לי מלאכה רבה". היא נדה שוב. "בינתים, יש שינוי בתכנית. אני לא זקוק יותר לכל המדענים שעובדים בשבילך. התכנית שלי יעילה בהרבה. את תשלחי את הסוכנים שלך להחזיר את כל אנשינו שלנו בצפון ובדרום אמריקה לאישיות האנושית שלהם. ואז הסוכנים שלך יחזרו הנה, ואת תחזירי אותם לאישיות האנושית שלהם. חיוני שהאנשים היחידים שלנו באמריקה יהיו את והוא", הוא הצביע על ראיין. "את מבינה?"

"כמובן".

"עשי זאת עכשיו".

"מה בדיוק היא התכנית? מעולם לא היו לנו כה מעט –"

"את לא צריכה לדעת!" שיר-אל הפסיק אותה. "אני אחזור מאירופה בעוד שבוע וחצי; אספר לך הכל אז. תדרכתי אותו בפירוט", הוא החווה שוב לעבר ראיין. "את תעשי כל מה שהוא יאמר לך".

"כמובן".

דבר אחד טוב במנטליות הכוורת: אין בעיות אגו.

"על העבודה להסתיים לפני שאחזור", אמר שיר-אל.

הוא יצא מהבית ועף לדרכו.

– 23 –

מיה מצאה את עצמה במכונית שלה. ראיין ישב במושב הנהג. הם נמצאו על הכביש המהיר, מחכים לרמזור שיתחלף לירוק. השמש עמדה באמצע השמים.

"ראיין?!"

הוא הביט בה וחייך.

"איך את מרגישה", הוא אמר.

"בסדר, אני מניחה. אבל… מה אני עושה פה? הייתי בעבודה. אתה אמור להיות במלון". היא הביטה החוצה. "אמור להיות עכשיו לילה".

ראיין חייך. האור התחלף לירוק. הוא נסע.

"למה אתה מחייך? איך הגעתי הנה?"

"הם נגעו בך. הם 'המירו' אותך".

"באמת?!"

"ואז את רצית לגעת בי, להמיר אותי".

"אוי, אלוהים, ראיין, אני מצטערת".

"זאת לא אשמתך. זה בגללי. הייתי צריך לדעת שהם יידעו למצוא את אשתי. אבל הכל היה לטובה. הנה הגענו, אין כמו בבית". הוא החנה את המכונית.

"חכה רגע, אם המירו אותי, איך אני שוב עצמי? מה –"

"הכל בסדר עכשיו, מיה. כמעט. ייקח עוד שבוע בערך, אבל כיוון הגאות משתנה".

"מה ייקח עוד שבוע?"

"אני מביס אותם, מיה".

"אתה מה?!"

"אסביר הכל אחר כך. בינתים, לכי הביתה. אף אחד לא יחפש אותך או אותי. אני אחזור עוד שבוע, ולא יהיו יותר נשמות לפחד מפניהן. עכשיו אני חייב לחזור. אסור לי להעדר יותר מדי זמן. אני צריך את המכונית כדי לחזור לשם. המכונית שלי נמצאת במגרש החניה של בית החולים. תשתמשי בה עד שאני אחזור. הנה המפתחות. תתקשרי לאוניברסיטה, תגידי להם שאני ממש חולה, אבל אני אחזור בעוד שבוע. החפצים שלנו במלון. שילמנו רק לעוד יום אחד, אז כדאי שתקחי אותם משם לפני שיזרקו אותם. אני אחזור ואסביר הכל. אני אוהב אותך ואני כל כך שמח שחזרת".

"ראיין, לטובתך כדאי שזה יהיה הסבר טוב".

"תאמיני לי. הוא טוב".

– 24 –

פראו בלוכר החזירה את כולם לאישיות המקורית שלהם בהתאם ללוח הזמנים. בכל יבשת אמריקה, היא נותרה האדם היחיד שמסוגל לגעת באנשים ולהוציא את ה'נשמות' החבויות בהם מתרדמתן.

אחר כך היא וראיין בילו יומיים שלמים בדממה. היא לא הראתה שום דחף לדבר, וראיין שמח לא להיות במצב שבו הוא עלול לגלות את סודו.

שבועיים לאחר שעזב, שיר-אל חזר. פראו בלוכר דיווחה לו. שיר-אל שיבח אותה, ואמר לה לציית להוראותיו של ראיין.

ראיין הפנט אותה, וחזר ותאר לה את החזיון השלישי, עד שגם הנשמה שהיתה בה נקברה מתחת לאישיות המקורית שלה. עכשיו, לאחר ששיר-אל לא היה עוד אחד מ'הם', הוא לא יכול היה להמיר או להחזיר אנשים. ומאחר שלא היה מי שייגע בפראו בלוכר, זו נותרה האפשרות היחידה. ראיין שאל אותה לגבי זהותה. הסתבר שהבית שייך לה. ראיין שלח אותה למיטה, לישון עד הבוקר.

שיר-אל סיפר לו שהוא היה באירופה, אפריקה, אסיה ואוסטרליה, ונתן הוראות דומות בכל מקום. היבשות כולן קורצפו עד שהיו נקיות מ'נשמות', חוץ מאדם נגוע אחד בכל יבשת. מאחר שראיין לא היה לצדו כדי לבטל את פעולת המפתח, שיר-אל הרג אותם. עכשיו לא נותרו נשמות ששלטו באנשים בשום מקום בעולם.

ה'נשמות' לא מתו, הן נקברו בקרבנו. אבל מגעו של איש לא יוכל לשחרר אותן. ראיין ושיר-אל ניצחו בכך שכלאו את הבריות האלה לעד. יש לקוות שהן ימותו בעוד כמה מאות שנים. אבל גם אם הן לא ימותו, המין האנושי היה בטוח. הוא לא ישמיד את עצמו למען הנשמות.

"מה עכשיו", ראיין שאל את שיר-אל.

"אני מילאתי את חלקי. עכשיו תורך".

– 25 –

השעה היתה שלוש וחצי לפנות בוקר כאשר ראיין החנה את המכונית של מיה במגרש החניה. כמו תמיד, היו הרבה מקומות חניה ריקים. הוא עבר את הגינה המטופחת, עמד לפני הדלת, ונעצר להביט. אור כחול חיוור זרח דרך החלון. מיה צפתה בטלוויזיה. הוא חייך. עולם כמנהגו נוהג.

הוא מצא את המפתח, פתח את הדלת, ונכנס.

"ראיין?! ראיין!!" מיה זנקה עליו, ונתנה לו נשיקה ענקית. "אמרת שבוע, ועברו שבועיים. כמעט מתּי מדאגה!"

"אני אוהב אותך", הוא נישק אותה חזרה, "והתגעגעתי אליך!"

היא התרחקה.

"מה קרה?!"

"זה סיפור ארוך, אבל הוא נגמר". היא החלה לסגור את הדלת, והוא עצר בעדה. "חוץ מדבר אחד".

"מה?"

"אממ… אנחנו נצטרך להצטופף קצת, לפחות בחודשים הקרובים".

"להצטופף? למה?"

"אני… הבטחתי לחבר שהוא יוכל לגור אתנו. הוא… איבד את הבית".

"הבטחת למישהו בלי לשאול אותי?"

"כשאני אספר לך את הפרטים את תסכימי".

"מה? במי מדובר?" מיה שאלה בחשש.

ראיין זז הצדה, והחווה אל הדלת בעוד שיר-אל נוחת על המפתן. "מיה, אלוהים. אלוהים, מיה".

הסוף.