משהו אנושי
המגפה התחילה בהודו וגרמה לפגיעה עמוקה – או שמא רק שינוי עמוק – בתקשורת האנשית. אך יש דברים שאינם משתנים לעולם.
"המגיפה התחילה – כנראה – בבומביי. לך תדע. הרי האיזור ההוא ידוע כשורץ מגיפות, וקשה לספור הודי אחד יותר או פחות. מה גם שהמגיפה הזאת לא גרמה לעליית שיעור התמותה. לפי דפוסי ההתפשטות זה התחיל שם, אבל אף אחד לא יודע בוודאות איפה ואיך. גם ריבוי הדתות והאמונות באיזור מקשה על המערב לקחת ברצינות את הנאמר שם, ויש דברים ששום אדם מערבי שמכבד את עצמו לא יאמין בהם.
ההתייחסות הרצינית החלה רק כאשר המגיפה החלה להתפשט ברצינות לכיוון אירופה. הקשרים החלו להתנתק עם ערים בצפון אירופה, והאנשים הסקפטיים של המערב החלו לחשוב שאולי היה משהו בדיווחים שהגיעו מארצות אסיה. ודאי, איש לא האמין שהמדובר במגיפה של זומבים או קללה שחורה אחרת, כפי שטענו אמצעי התקשורת ההודים, אך נוצר החשד שמדובר במגיפה מסוג חדש.
כוח של האו"ם נשלח לדנמרק לבדוק את המתרחש, ולפני הנחיתה דיווח כי שירותי נמל התעופה אינם תקינים – נראה כי איש לא אייש עוד את מגדל הפיקוח. הם נחתו במסלול ריק, מוקף במטוסים מושבתים, ומאז לא נשמע מהם דבר. איש לא הצליח להבין מה יכול לגרום לניתוק קשר כה מיידי ומוחלט, ללא כל הודעה מתריעה. האו"ם דן ממושכות באפשרות לשלוח כוח משימה נוסף, אם כי אף מדינה לא ששה לראות את החיילים שהיו בניה נשלחים לשם. לבסוף, לאחר לחצים עזים, ובהחלטה לא מקובלת, הוחלט לשלוח כוח של בני דנמרק לבדוק את המצב, כשהם חמושים ללחימה בשטח בנוי ומצוידים בציוד אב"כ צבאי. הם נחתו בשלום, לבושים בחליפות אטומות ואוחזים רובים דרוכים, ודיווחו כי פרט לשיממון המוזר, דבר לא נראה שונה מהרגיל. הם לא הצליחו לזהות כל זיהום כימי או ביולוגי מוכר, ולפחות עד צאתם מנמל התעופה, לא הותקפו על ידי איש. ואז, ככל המשלחות שיצאו לפניהם, גם הם נעלמו. אולם, בשלב זה כבר לא היתה לשאלה משמעות, כי המגיפה החלה להתפשט לכל שאר העולם."
מזכרונותיו של מנהל מעבדה למחקר ביולוגי
נמצאו על שולחנו במחברת מכורכת, במבנה ריק
כן, כמובן. מה שהדיווחים הרשמיים לא מספרים עליו הוא שכמעט מתחילת המגיפה היו לנו כמה דוגמאות של "זומבים". הרי ודאי לא תאמינו ששירותי הבטחון שלנו כל כך לא יעילים. אני אמנם לא מאמינה גדולה של תאוריות קונספירציה, אבל אני סבורה שיש אספקטים מסויימים של פעילות הממשלה אשר חייבים מעצם טבעם להשאר סמויים מעין הציבור. ובכן, אחד מה"זומבים" הגיע זמן קצר מאד לאחר הופעת הדיווחים הראשונים למעבדה שלנו.
אבל אולי כדאי שאציג את עצמי. שמי קתלין, ואני ד"ר לרפואה. אני מתמחה בפיתוחי אמצעים ללוחמה ביולוגית, ועוסקת בתחום מרתק זה במעבדה המשתייכת לארגון ממשלתי כלשהו, הממוקמת אי שם במדבר, ולא, אינני עומדת לפרט מעבר לכך. רוב המחקר שלנו מתמקד במחלות קיימות – ובדרכים לשפר אותן. להפוך אותן למדבקות יותר, קטלניות יותר (ולעיתים – קטלניות פחות. כן, לפעמים המטרה אינה נגיף שיחסל את האויב, אלא רק נגיף שישתק אותו לכמה זמן), סלקטיביות יותר. לגלות חיסונים, תרופות, נגיפי נגד.
לי עצמי אין כל נטיות מלחמתיות, ולמעשה תכונה זו היא דרישה מוקדמת מכל מי שעובד כאן. מחרחרי-מלחמה הם בחירה גרועה מאד כשמדובר באנשים שבידיהם מופקד נשק בעל עוצמה כה הרסנית ומפחידה. חלק מהעובדים במכון שלנו כלל אינם מתעניינים בפוליטיקה, אלא רק בתחום המחקר שלהם, וחלק – כמוני, למשל – מאמינים כי אין ברירה אלא לשמור על יכולת הרתעתית בעולם בו כל השאר נוהגים באותה דרך. אנו מקווים תמיד כי הפיתוחים המדעיים המבריקים שלנו יישארו לנצח באלמוניות.
ה"זומבי" שהגיע אלינו היה בחור צעיר, בהיר שיער ובעל זקן קצר, שנתפס בנמל תעופה קרוב למכון שלנו. הוא הוכנס ישירות לחדר בידוד ביולוגי ברמה ארבע, וכמוהו כל אנשי הצוות שהשתתפו בלכידתו, וכמה וכמה עובדי נמל התעופה וחברת התעופה, שחשדנו כי באו במגע עמו. אכזרי? בלי ספק. אבל כאשר מדובר במגיפה שאין לנו מושג מה היא או כמה היא מדבקת – אסור לנו לקחת סיכונים.
ממבט ראשון ניתן היה להבחין מדוע כונתה המגיפה "זומביות". על פניו לא היתה כל הבעה ובמעט הפעמים שדיבר, גם בקולו לא היתה הבעה. חשדנו בתחילה כי המחלה לוותה בפגיעה בשרירי הפנים, אך בדיקות שערכנו בתגובות של שרירי הפנים שלו העלו כי תגובתם נורמלית, הן לרפלקסים או לתנועה שאינה קשורה בהבעה, הן לגריה חשמלית והן לחומרים כימיים מגרי עצבים. נראה כי דבר מה במרכז הבקרה פשוט הפסיק לשדר.
כמעט מההתחלה היה ברור כי המחלה משפיעה בעיקר על הפעילות המוחית. קשה היה למצוא סימנים אופייניים במערכות אחרות, אולם המוח. דפוס הפעילות המוחית השתנה לחלוטין. מצאנו סימנים לפעילות יתר, בעיקר המיספרה הימנית, עם שינויים בפעולות הגומלין בין כמה מחלקי המוח. האזורים המקושרים בדרך כלל עם זיהוי הבעות פנים, זיהוי אינטונציות, חלקים נכבדים מהאיזורים החזותיים והשמיעתיים – כל אלה החלו לתפקד בפעילות יתר, ונראה היה כי חלו שינויים בנתיבים אליהם הופנה הקלט. שינויים בחלקי המוח התחתונים יותר הראו כי ככל הנראה חלו שינויים בחישה בשלבים מוקדמים מאד של התהליך החישתי. המערכת הממונה על עיבוד ריחות פעלה גם היא פעילות יתר, אולם במפתיע, חדלה כמעט לחלוטין מלהגיב על קלט שהגיע מהאף. ברור כי היתה כאן תגובה על קלט חושי כלשהו – אולם לא הצלחנו לגלות מאיזה חוש הוא הגיע.
גם החלק התנועתי של המוח לא הגיב כראוי – בעיקר החלקים הנוגעים לשרירי ההבעה והדיבור. הרושם הכללי היה של שינוי מהותי בצורת הפעולה של המוח – הפרעות בקלט החושי הרגיל, ולעומת זאת – עיבוד של קלט לא ידוע, הפרעות באותו התנועתיים, אם כי אותות אלה נשלחו ועובדו בדרך כלשהי – בקצרה, מערכת פועלת, שאובייקט הפעולה שלה אינו ידוע.
זה היה השלב שהתחלנו לחשוד כי המדובר בנגיף מהונדס גנטית. תופעות מפושטות שכאלו, בעלות השפעה כה רחבה על פעילות המוח, לא ייתכן שלא תיצורנה פגיעות משמעותיות בהתנהגות. הפרעות תנועה, הפרעות חישה, הפרעות חשיבה. קשיי נשימה אפילו. אבל המטופל שלנו, צעיר ונאה ובעל פעילות מוחית כל כך אבנורמלית שאם היינו פועלים רק לפיה, היינו מסווגים אותו ישירות כפגוע מוח, לא התקשה כלל לתפקד, וברוב המובנים – כמעט כרגיל. הוא אכל, שתה, הפריש, התלבש והתפשט, וגם יצר קשר כשעלה בו הרצון. מה הסבירות שתיווצר תופעה כזו בגלל נגיף אקראי?
הדבר שלא יכולנו להבין הוא מה היתה מטרתו של מתכנן הנגיף. הנגיף בבירור לא נועד למטרות לוחמה. למטופל שלנו לא היתה כל בעיה להוסיף ללחום כרגיל אילו רק עלה בו הרצון בכך – לא היתה כל פגיעה בקואורדינציה, ברפלקסים, בהבנה ובפעולה להשגת מטרות. למעשה, המטרה היחידה שיכולנו לראות היתה לפגוע בתקשורת הלא-מילולית של החולה, אולם – לא יכולנו להבין לשם מה.
מחקר אימונולוגי וגנטי נוסף העלה כי הנגיף אכן יצר נוגדנים בגוף, אשר ניתנים לזיהוי. אולם, אותם נוגדנים ככל הנראה לא הועילו. לנגיף היתה יכולת הדבקה כמעט מושלמת, על כל הרקמות האנושיות עליהן ניסינו אותו, והוא פעל במהירות. על בעלי חיים הוא לא השפיע. נראה היה כי הוא יוצר שינוי במולקולת הד.נ.א., שינוי קל המשנה את התנהגות התא, ואולם, השינוי מוגבל לחלקי הרצף הפעילים בתאי מוח. כתוצאה מכך, התנהגות תאי המוח משתנה, עד ליצירת דפוס חדש. לפי מה שנודע לנו ממעבדות נוספות הבוחנות את הנושא, הדפוס חזר על עצמו. השינוי הופיע גם בתאי המין של המטופל, ולכן נראה היה כי השינוי נועד להעביר עצמו לדורות הבאים (אלא אם כן, כמובן, הוא גורם להווצרות עוברים לא שרידים, דבר שעוד נותר לגלות). הצלחנו לזהות את הנגיף עצמו, והתחלנו לשחזר את המבנה הכימי שלו. נראה היה כי יש לו קשר מסוים לנגיפים אשר נמצאו קשורים בסכיזופרניה, אם כי באופן מוגבל בלבד.
ואז המטופל החל לדבר.
הקול שלו לא החזיר לעצמו את האינטונציה האנושית, וגם הבעת פניו לא השתנתה מההבעה הרובוטית שלו, ואולם, דיבורו היה עשיר ושופע, בעל תוכן נורמלי לחלוטין.
"איך קוראים לך?" הפניה הזו יועדה אלי, כיוון שבאותו יום הייתי אני בתפקיד ומדדתי לו חום.
"ד"ר קיי", עניתי.
המטופל חשב לרגע ושאל שוב "איך קוראים לך?"
תהיתי אם זו תוצאה של הפגיעה המוחית שלו. חזרה על אותה שאלה – האם נתקע בדפוס או לא הבין את התשובה?
"ד"ר קיי", חזרתי, ובחנתי אותו בשימת לב, לראות את תגובתו.
"אני חושש שלא הבנת את שאלתי" אמר, ואילו לא היו פניו קפואים באותה הבעה רובוטית, אני בטוחה שהיה מחייך. "לא שאלתי לשמך ותוארך. שאלתי איך קוראים לך. בני-אדם. חברים. משפחה. איך הם קוראים לך?"
"קתלין", עניתי, באי-נוחות מסויימת.
"אני רוי", אמר.
בחנתי אותו.
ניסיתי להסביר לעצמי מה גרם לו לפתוח בשיחה דווקא עכשיו. במחשבה לאחור נראה לי שהוא בחר ברגע הראשון שבו הייתי איתו לבד. עד עתה, בכל פעם שהייתי בחדר, היה בסביבה עוד מישהו, אבל כעת הטיפול בו החל להכנס לשגרה, וקרה מידי פעם שמישהו שהה איתו לבד. ברור היה שהוא אינו תוקפני.
"רציתי לדבר אתך", אמר, כמו בתשובה לשאלותי שלא נאמרו.
"על מה?" שאלתי.
"על הכל", ענה סתומות. "על זה" הצביע בידו על ראשו.
"מה רצית לדבר על זה?" שאלתי.
"את שואלת את עצמך מה קורה. ואני יכול לענות". פניו נותרו קפואים, קולו נותר קפוא. אבל משהו בדבריו רמז שאין הוא קפוא כלל.
"למה אתה לא מחייך?" שאלתי.
"למה אני צריך לחייך?" שאל.
"החיים שלך נראים לך כל כך גרועים?"
"לא, שוב הבנת אותי לא נכון. הכוונה שלי היתה שאין לי צורך לחייך. אני מעביר את החיוך שלי בדרך אחרת." ובשקט הוסיף "דרך שאת לא שומעת".
העור על עורפי נעשה חידודים חידודים. היתה לי תחושה שמה שאמר כמו הסביר בדרך כל שהיא את כל השאלות המעורפלות שהיו לנו עד עתה.
שאלתי בשקט "למה אתה מתכוון?"
"עבדתי במעבדה שפיתחה את הנגיף" אמר.
לרגע אחד לא עיכלתי את דבריו. לאחר מכן, התפרצתי "מה זאת אומרת? מה קרה? היתה בריחה? דליפה? מה קרה?"
הוא המשיך להביט בי במבטו הקפוא, ואמר בקולו נטול ההבעה "לא, שחררנו אותו במכוון".
עמדתי לרגע ללא ניע. המדחום בידי האחת, דפדפת הרישומים בידי השניה, ואז קראתי "השתגעתם? לפזר ככה מחלה מדבקת, בין בני אדם, בלי לחשוש ממה שיקרה להם? בלי לחשוש ממה שיקרה לכם?"
"לא היה מה לחשוש. וזאת לא מחלה."
בהיתי בו. הנה יושב לו כאן מהאחראים למגיפה, פניו מאובנים, גופו קפוא, מוחו פועל בצורה אבנורמלית לחלוטין, והוא טוען שלא היה מה לחשוש. שזו אינה מחלה.
"הנגיף היה מתוכנן. לקח לנו הרבה שנים לבנות אותו. לא קל לתכנן דבר שכזה".
"אבל מה זאת אומרת? למה יצרתם אותו מלכתחילה?"
המטופל שתק וחשב. לא יכולתי להעלות בדעתי על מה הוא חושב. פניו לא הסגירו דבר מהמתרחש בתוכו.
"הכל התחיל כשד"ר היב גילה משהו, איזשהו נגיף שגרם לשינוי מסויים ברקמת מוח".
הוא השתתק. הבטתי בו ושאלתי "נו?"
הוא המתין מספר שניות, מן הסתם מארגן לעצמו את הדברים שעמד לומר, והמשיך. "ד"ר היב חשב שהנגיף יוצר שינוי מוחי שמאפשר טלפתיה. הוא ניסה אותו על בעלי חיים וגילה שהוא לא משפיע עליהם כל כך. אבל על רקמה אנושית הוא השפיע בעוצמה רבה. הוא חשב שפירוש הדבר שהשינויים המוחיים מאפשרים שידור של מחשבות מובנות, במבנה שרק לבני אדם יש בשלמותו."
הבטתי בו בחוסר אמון "אני לא שמעתי על שום דבר כזה. ובכל אופן, איש אינו מאמין כי ניתן להבין בדיוק מהו מבנה החשיבה האנושית ומה מבדיל אותה מחשיבה חייתית, אם יש בכלל הבדל!".
"את צודקת, קתלין" אמר, ואני זעתי באי נוחות לשימוש שלו בפניה כה אישית. "גם הוא לא היה בטוח מה השינוי עושה. הוא גם לא העז לנסות את הנגיף על בני אדם, כי באותו זמן הנגיף יצר תופעות לוואי קשות עד מות הרקמה שהוחדר לתוכה."
"ואז מה?" שאלתי באי שקט.
"הוא המשיך לחקור את הנגיף, חיפש דרכים לשנות את המבנה שלו כדי שלא יהיה כל כך תוקפני, שלא יהרוג את הנושא. לבסוף הצליח לפתח נגיף שיוצר את השינויים בקצב שהרקמה יכולה לעמוד בהם, ולאחר מכן, עם תום השתנות הרקמה, מת מחוסר התאמה למבנים החדשים."
"נשמע כמו נגיף מושלם", הערתי במרירות. ברגע בו אמרתי זאת שמתי לב כי אכן זה היה המצב. עצם התפשטותו המהירה והיסודית מעידה על כך שהנגיף היה אכן מושלם במסגרת היכולת האנושית. חשתי טשטוש למחשבה, והתיישבתי בכבדות על קצה מיטתו.
"עכשיו הגיע הזמן לנסות אותו", אמר הפציינט, ואני זעתי באי-נוחות מתוך ידיעה מוקדמת של מה שהוא עמד להגיד. "ד"ר היב התכוון לנסות אותו בעצמו, אבל לא הרשינו לו."
"אז ניסית אותו על עצמך", אמרתי בשקט.
"כן. זה היה דבר אדיר מכדי לוותר עליו. ההתקדמות שהוא יכול היה להעניק למין האנושי היתה אדירה. הייתי חייב לנסות. היינו צריכים להפעיל די הרבה לחץ על ד"ר היב כדי לשכנע אותו שהוא חיוני מכדי לנסות את הנגיף על בשרו, ושאם דבר מה ישתבש לא יהיה מי שימשיך בניסוי. לבסוף הוא הסכים. התחברתי למוניטורים, בדקו אותי כמה בדיקות אחרונות, והזריקו לי מנה של הנגיף".
הבטתי בו בפה פעור "אבל זה היה טירוף! זה היה יכול להרוג אותך! לא יכולת לדעת מה זה יעשה לאדם חי!" רוי הביט בי באותו מבט אטום, אבל הייתי בטוחה שעמוק בתוכו הוא מחייך.
"את צודקת. אבל יש דברים שהם גדולים מכדי לוותר עליהם".
"תמשיך בסיפור".
"אני לא זוכר הרבה ממה שקרה אחר כך. התהליך הוא כמובן טראומטי מאד למוח ולגוף, כי הוא מערב שינויים נוירוכימיים מרחיקי לכת במוח, וכנראה גם התארגנות חדשה של חיבורים נוירליים. לפי מה שסיפרו לי, הייתי במצב של חוסר הכרה וקדחתי במשך כמה ימים. אני מאמין שאנשים שהגוף שלהם לא מספיק חזק, לא יעמדו בשינוי."
"כן".
"בכל אופן, כשהתעוררתי, הרגשתי שונה לחלוטין. לקח לי די הרבה זמן עד שהתחושות החדשות שהעבירה לי המערכת החושית המחודשת שלי התמיינו והתארגנו – כמעט חודש עד שיכולתי לתפקד באופן נורמלי. אבל לבסוף – הצלחתי. היום אני כבר לא ממש זוכר איך היתה התחושה קודם לכן."
"נו? ונהיית טלפתי?" שאלתי, חשה לפתע אי-נוחיות למחשבה שהאדם שלפני עשוי לחדור לתוך הפרטיות העמוקה ביותר שלי.
"לא. הנגיף לא פועל ככה. הנגיף לא הופך אדם לטלפת. הוא הופך אותו לאמפת".
המילה היתה מוכרת לי במעורפל. "מה זאת אומרת?"
"השינוי גורם לכך שאדם מסוגל לקלוט באופן ישיר את רגשות הזולת".
חשתי צמרמורת חולפת בי. הרעיון נראה לי מחריד, ובו זמנית מלהיב. לחוש את שמחת הזולת, את כאבו, את פחדיו?
"כן. אני מרגיש שאת מרגישה בדיוק כמו שאנחנו הרגשנו. הרעיון מפחיד וגם מלהיב" היה מוזר לשמוע את הדמות הרובוטית שמולי מדברת על רגשות, אולם התחלתי לתפוס את מהות מראית העין הרובוטית שלו.
"אז אתם לא באמת חסרי רגשות".
"לא, ודאי שלא. אבל כל הארגון המוחי משתנה. אצל אדם מהטיפוס הקלאסי, תפיסת הרגשות של הזולת, הבעת הרגשות, נעשות בצורה לא יעילה כל כך. באמצעות שפת גוף – הבעות פנים, תנועה, אינטונציה, ובאמצעות מילים. מרגע שנוצר השינוי, כל המערכת שבנויה לטפל בשפת הגוף".
"היא מיותרת!" קטעתי אותו והשלמתי את המשפט בהתלהבות, ואז הסמקתי.
"לא, לא מדויק", אמר באותו קול מדוד וחסר הבעה. "היא מחליפה תפקיד. חלק גדול מהמערכת החושית מוסב לקליטת המסר הרגשי, והמערכת המיועדת להבעה ופיענוח של רגשות באמצעות שפת גוף מוסבת לפיענוח המסרים הרגשיים המתקבלים באופן לא-אמצעי. למעשה, המערכת פועלת בדיוק אותו דבר, רק על מקור קלט שונה".
הרעיון הדהים אותי. זעתי קרוב אליו יותר על קצה מיטתו ושאלתי "אתה מתכוון שבני אדם יכולים לחוש את מה שאחרים חשים? הכל? שלא צריך יותר לדבר או לבכות כדי שידעו שאתה רוצה חיבוק?" לפתע קלטתי את אשר אמרתי ונרתעתי. חשתי שאמרתי יותר מדי.
"כן, בדיוק", אמר. "ואת לא היית צריכה לחשוש כל כך מלחשוף את חולשותיך וצרכיך לפני, כי היית יודעת בדיוק מה אני חש, והתגובה שלי לא היתה מאיימת עלייך. כמו שאני יודע שלא היית מזיקה לי, כך גם את היית יודעת שלא הייתי מזיק לך" הוא השתתק לרגע, ולאחר מחשבה הוסיף "וגם החיבוק לא היה כל כך נחוץ לך, כי היית חשה אותו כל הזמן, בכל רגע, במחשבותיך".
חשתי שאני מסמיקה וקמתי בחטף. "אני. אני צריכה ללכת. אני צריכה להחליף מישהו במעבדה" גמגמתי ומיהרתי החוצה, כשאני חשה את פני לוהטים בתוך חליפת הבידוד שלי.
"כן, אני יודע" אמר רוי בעקבותי כשיצאתי, וחשתי שהוא אינו מתכוון למה שאמרתי, כי אם למה שחשתי.
בכל אותו יום הייתי מזועזעת. רגשותי סערו ומחשבותי הלכו בעקבותיהם. ליוו אותי תמונות מעורפלות של אנשים שלא צריכים לדבר, אנשים שלא צריכים להגיד. אנשים שמבינים זה את זה ויודעים זה את תחושותיו של זה. דמיינתי את החמימות, את היכולת של אנשים להתקרב, לתת זה לזה בטחון, אושר, ללא הצורך במסכות השטחיות. יכולתי להבין את רצונם של אנשי המעבדה של רוי לחלוק עם כל העולם את הפלא. אבל. האם אוכל לעמוד בידיעה שכולם יודעים את רגשותי? האם אוכל לחיות בלא המסיכות להתחבא מאחוריהן? כל כך הרבה מסיכות יש לאדם בחייו – האם אנו באמת מסוגלים להסיר אותן ולחיות עם זה?
לקראת הערב החלטתי לחזור לראות את רוי ולדבר איתו על זה. לבשתי את חליפת הבידוד והלכתי לחדרו. הוא ישב במיטתו, ויכולתי להשבע שהוא ציפה לי.
"שלום קתלין" אמר. ולרגע שוב חשתי את חוסר הבטחון שבמפגש עם אדם שהוא כספר חתום לפני. הוא לא חייך. הוא לא רמז בהופעתו ולו במעט על מה שחש מאחוריה. ועם זאת. אדם זה היה חסר מסיכות יותר מכל אדם אחר. אני לא יכולתי לראות דבר מאחורי פניו החתומים. אבל כל מי שעבר את השינוי כמוהו יכול לקרוא אותו כספר פתוח – והוא היה מרוצה מזה. האמנם היה לו כל כך קל להתמודד עם עירום שכזה?
"אני יודע מה את רוצה לשאול אותי. כבר שאלו אותי הרבה פעמים את אותן שאלות. החברים מהמעבדה. אנשים ברחוב. איך אדם יכול לחיות כשהוא כל כך חשוף".
הנהנתי ולא עניתי.
"בואי, שבי לידי" הוא החווה בידו על מיטתו. התיישבתי לצידו והוא אחז בידי המכוסה בכפפת הבידוד. האם היתה זו פעולה טבעית או שהוא עשה זאת בשבילי? האם עבורו עוד יש למחווה זו משמעות? טלטלתי את ראשי והקשבתי לדבריו.
"בהתחלה זה קשה. אדם נורמלי חי את כל חייו עם מידה מסוימת של כיסוי של רגשותיו. פתאום את מגלה שאת לא יכולה להסתיר רגשות מאחרים, ולאחר שאת חשה את רגשותיך מהדהדים מהם, את מבינה שאת אפילו לא יכולה להסתיר את רגשותייך מעצמך. ובני אדם חיים את חייהם כשהם מסתירים המון מרגשותיהם מעצמם. אבל בהדרגה את לומדת שזה טוב. את מגלה את העובדה המדהימה שהעירום הזה לא הופך אותך יותר פגיעה, לא גורם לאנשים אחרים להיפגע יותר. את מגלה כמה שאתם דומים מתחת לבשר. כמה אהבה ופגיעות יש בכל אדם. כמה טוב בני אדם יכולים לתת אחד לשני, ולעצמם".
הקשבתי מרותקת. חוסר ההבעה בקול כמו הפך את הנאום ליותר אמין, ליותר נוגע ללב. לא היה זה נאומו של ילד פרחים רגשני. היה זה נאומו של מישהו שעשה זאת מתוך ניסוי מדעי, שהתכוון לכך באמת, שבאמת היה שם.
"כשגילינו את ההשפעות של הנגיף, לא הבנו בתחילה את ההשלכות העצומות שיהיו לכך על בני אדם. חשבי: אנשים שמבינים זה את זה לחלוטין, שמרגישים ממש כמו שהשני מרגיש, שיודעים את כאבו ושמחתו וחשים אותם כמו היו שלהם – האם אנשים אלה יוכלו להלחם? האם אנשים אלה יוכלו לפגוע זה בזה, להכאיב זה לזה במכוון, להרוג זה את זה?" הוא לא נשמע נרגש, אבל אני השלמתי את ההתרגשות החסרה בקולו מתוך עצמי "זו היתה הסיבה ששחררנו את הנגיף. ידענו שהוא יכול להיות הצלת האנושות. אושר אמיתי, שלום, אהבה. לא כסיסמאות של ילדי פרחים עם כוכבים בעיניים, אלא כאחת מתכונותיו התורשתיות של הגזע. ואני בטוח שלדור הבא שלנו יהיה אפילו יותר קל לחיות ככה מאשר לנו."
"אבל, אתה בטוח שבכלל אפשר להתרבות עם הנגיף הזה?"
"אוה, כן. כבר יש בעולם אלפי תינוקות מהגזע החדש. הם לא נדבקים בנגיף – הם נולדים ככה. המטען הגנטי שהנגיף יוצר עובר בתורשה. למרבה הצער, תינוקות הנדבקים בנגיף לעיתים תכופות מתים. את זה לא יכולנו לעצור, אבל את זה גילינו רק אחרי שהתחלנו להפיץ אותו, לפני שנה וחצי. התחלנו בהודו. מקום ענק, הרבה אנשים, צפוף – ומצד שני, ידענו שיקח זמן עד שבמערב יקחו את הופעת הנגיף ברצינות. שמועות מהודו אף פעם לא נלקחו ברצינות. ידענו שזה יאפשר לו זמן להתפשט עד שאי אפשר יהיה לעצור אותו."
"ואיך אתם יודעים שהתוצר הוא בני אדם אמיתיים? שאתם לא מאבדים בשינוי את התכונות האנושיות האמיתיות – את היצירתיות, את הניצוץ הגאוני שהוא המאפיין את האדם?"
"קודם כל, כי יש מספיק מאיתנו כדי לדעת את זה כבר כעובדה אמפירית. ושנית – את באמת מאמינה שהיכולת ליצור היא שהופכת אותך לאדם? ליצור מה? פצצת אטום? משוואה מתמטית? גיליוטינה? כל אלה הופכים אותך לאדם? או שאולי מה שעושה אותך לאדם הם רגשותייך? רגשותייך הכנים, האמיתיים, המלאים בניצוץ היחיד שיש לו משמעות?"
חשבתי בקדחתנות. האדם שלפני היה בבירור פושע. הוא בחר להפיץ נגיף מסוכן בלי לבדוק את הסיכונים לאוכלוסיה, ולקח על עצמו את הזכות לבחירה שהיתה שייכת להמונים שהודבקו ללא ידיעתם. גם השאלות הפילוסופיות שהעלה לא בהכרח התחברו לדברים שאני האמנתי בהם. ומצד שני.
בלמתי את מחשבותי, קמתי, הושטתי את ידי לתפסי הקסדה שלי ושחררתי אותם. הורדתי את הקסדה ופתחתי את רוכסן החליפה שלי, שומעת ברקע את אזעקת החשיפה הנשמעת כאשר חליפת בידוד נפרצת באיזור לא בטוח. הורדתי את חליפתי, כשדמעות זולגות מעיני ומעקצצות על לחיי, והתיישבתי בחזרה ליד רוי. הוא הושיט לי את ידיו ואחז בהן את ידי, וידיו היו חמות ויבשות. הוא אמר לי, בקולו חסר ההבעה "אל תפחדי. זה יהיה בסדר. אל תפחדי." וחזר על מלותיו אלו שוב ושוב עד שאיבדתי את הכרתי.
אין טעם שאספר על תהליך ההתעוררות וההסתגלות שלי. רוי חלק איתי מנסיונו ולכן התהליך היה יותר מהיר עבורי מאשר עבורו. אני גם ידעתי טוב יותר למה לצפות. הוחזקנו שנינו בבידוד זמן מה, כשעמיתי מסתכלים עלי כעל חולת נפש, אך בהדרגה משכנו אותם אחד אחד לצידנו, ולבסוף הסתלקנו משם.
היינו כולנו משפחה אחת גדולה, ונענו יחדיו, מצרפים אלינו מפעם לפעם חברים חדשים, חולקים בחום ובאהבה, בחלום החדש והנפלא. היינו כמעט אורגניזם אחד, כשרגשות כל אחד מאתנו מציפים כגלים ומהדהדים בכל האחרים.
עד שיום אחד הותקפנו.
זו היתה משפחה אחרת של בני-אדם חדשים. חשנו את טעם רגשותיהם בתקיפתם. הוא היה זר. גלי הרגש שלהם לא היו מתוזמנים עם שלנו. הם היו זרים. חשנו את עוינותם, את כעסם, את פחדם מפנינו. חשנו את תחושת התחרות, את דחף הבעלות על השטח, את החשש מפני גזילת רכושם. ובנו צמחו אותן תחושות. חשנו את נכונותם לחסל אותנו כדי לשמור על עצמם מפני פלישתנו, ובנו צמחה נכונות דומה. חשנו את זרותם.
לחמנו בהם בזעם, בעוצמה שלא ידענו קודם, ולבסוף הצלחנו להביס אותם ולהותיר אותם מאחורינו. ידענו כי הצלנו את עצמנו מהזרים, מהשונים.
משחר האנושות בני אדם התאפיינו בהתחלקותם לקבוצות. תמיד פיתחנו הזדהות עם קבוצה – כיתה, פלוגה, מדינה. תמיד ידענו מי דומים לנו ומי שונים מאיתנו. הדומים לנו – נראו כמונו במראם ובצבעם, בבגדיהם ובתנועתם. הם נשמעו כמונו בשפתם ובמבטאם, באוצר המילים שלהם ובאינטונציה שנתנו לדיבורם. הם הריחו כמונו וחשבו כמונו, אכלו אותם מאכלים וקראו את אותם ספרים. ואלה שלא – היו האויב.
היינו שוטים לחשוב כי תכונה מושרשת כה עמוק בבני האדם תיעלם עם השינוי. הרי גם שפת הגוף שלנו נועדה לענות על אותם צרכים – לקדם הבנה, היכרות, הזדהות – וגם היא לא הצליחה לגשר על יריבותן של קבוצות אדם. כעת יכולנו לזהות את הזרים ביתר יעילות. לא צבעם, מראם, ריחם, קולם הבדילו אותם – לא תכונות כה שטחיות וחיצוניות. טעם מחשבותיהם הבדיל אותם. התחושה הזרה של רגשותיהם, חוסר התזמון שלהם עם שלנו. תחושת הזרות, הניכור, האויב היתה חריפה מאי פעם.
רבים, וגם אני בתוכם, חששו בתחילת התפשטות המגיפה, כשרק החל להתברר מה היא עושה, כי נאבד את אנושיותנו. הם יכלו לוותר על דאגתם. אנו אמפתיים, יכולים לחוש את תחושות הזולת ולהזדהות אתם. אנו חיים בלהקות, כמעט זנחנו את השפה המדוברת והכתובה ואיבדנו את רוב התקשורת הלא-מילולית שלנו. אבל אנחנו עדיין אנושיים.
ומלחמה. אוה, מלחמה היא דבר כל-כך אנושי!
(מרץ 1998)
כן, זה דיליי של 18 שנים ובכל זאת נהדר כמו כל השאר. מעבר חד מאוד מדיסטופיה לאוטופיה ובחזרה.