רעד

הרעד יגיע. אין לי ספק. יהפוך לפרכוס.

יתחיל בשרירים, אחר כך יתפשט לאיברים הפנימיים ואז יהפוך לבחילה עמוקה עד לעמוד השדרה. אחרי שהקיבה תתרוקן נרגיש הקלה לכמה דקות, אבל כשלא יישאר בה דבר, והגוף יהיה מותש מהרעידות הבלתי פוסקות, יתחילו ההתכווצויות. הגוף שלנו ינסה לצמצם את עצמו, ובתוך כך הוא יקיא את עצמו החוצה.

"למה אנחנו עוד לא נדבקנו?" היא שואלת בשעה שאנחנו חוצים רחוב צר בקצה מצפה רמון, קצת אחרי בית הספר.

מישהו למעלה רוצה שנמשיך לסבול, אני חושב לענות, אבל זה יגרום לעוד מריבה ולשתיקה ממושכת. ארוכה יותר מאלו של עכשיו. ארוכה ממה שאוכל לסבול. "אין לי מושג, אולי כל מי שהיה בסיכון להידבק כבר נדבק…" אני יודע שזה לא הגיוני, אבל מנסה לייצר דיאלוג. אולי זה דווקא הכלום האינסופי הזה שיש לנו בבטן. האובדן, שמנצח את הנגיף, משאיר אותנו חסינים. אני לא אומר את זה בקול, ולמרות זאת יש לי הרגשה שהיא שומעת.

רועד יוצא מפתח בניין ועושה את דרכו אל הרחוב, היישר לעברנו. רעידות בחלק גופו העליון מאשרות את האבחנה שלי. כיפה לבנה מתנדנדת על ראשו ורק סיכה כסופה מונעת ממנה להינשא הלאה עם רוח מדברית חמימה. קפלים בחולצה לבנה וקרועה מגלים לפרקים פיסת עור לבן-אדמדם.

"בואי עכשיו, אבל מהר", אני אומר לה אחרי שהוא פונה לצד השני. לפעמים בא לי לתפוס ולנער אותה. לטלטל את הגוף שלה, כמו שק תפוחי אדמה. הייתי עושה את זה אם הייתי חושב שזה יעזור, אבל אני יודע שברגע שאעזוב, השק יקרוס על הרצפה.

אני קופץ מעל גדר ומדלג בין שיחים עד קיר של מבנה מגורים, בודק שהשטח פנוי ומסמן לה להתקדם. היא לא רצה. היא חוצה את החצר בצעדים איטיים. מכונה ריקה שממשיכה באינרציה שלה. כלי רכב נטול דלק, שממשיך להתקדם כל עוד הוא בירידה. גם עכשיו, מול הסכנה, היא מגיבה באדישות, כזו שגם אלף טיפולים לא הצליחו לעקור. שנים שפסיכולוגים ובני משפחה ואני אומרים לה שעומדים לקרות עוד מלא דברים טובים. שנים של כדורים מכל הסוגים והצבעים, ודווקא אני זה שמתנהג כמו מכור בלי הסם שלו, מחכה לה שתצא מזה. מהמר ליד שולחן הרולטה שלא מפנים שהלילה נגמר והוא נשאר בלי כלום.

קבוצת יעלים סביב פח אשפה גדוש עסוקה בפיזור כל תוכנו על הכביש. הרחובות מתכסים פיסה אחר פיסה בבלילה של פלסטיק וקרטון. אולי בטבע היעל יפה ואצילי. ברחובות של מצפה רמון, להקות של עשרות פרטים מסתובבות באין מפריע ומחריבות הכול, במיוחד מאז שכל שירותי העירייה הופסקו.

"חכי רגע", אני לוחש לשרון וכמעט עושה תנועה לעצור אותה, אבל ברגע האחרון אני מושך את ידי לאחור. "אולי יש דרך לעקוף אותם". אני מתכוון גם לרועדים. אחד מהיעלים מרים את ראשו ובוהה בי בהבעה סתומה, ואז כמו מתעורר מחלום ופותח בדהרה מבוהלת לכיוון הכיכר, הלהקה בעקבותיו. אני מצביע לעבר שלט של תחנת המשטרה. זו שמול מלון בראשית, אחד מהסמלים הראשונים בארץ להשתלטות האנושית על המדבר. הצעתי לה להעביר סוף שבוע במלון הזה לא מזמן, "יעלה כמה שיעלה", אבל היא סירבה.

הדלת נעולה במנעול גדול. מבחוץ. אני לא הולך לבדוק כל גופה ברחוב, בתקווה למצוא מפתח. תנועה בזווית העין. נראה שלהקת היעלים שהברחנו משכה את תשומת לב הרועדים, והם חזרו לחפש אותנו.

הרועד הקרוב נראה קצת יותר מבוגר, פניו מכוסות זקן של כמה ימים. בשילוב עם חולצת הטריקו השחורה הוא מזכיר לי את העובד בחנות הפלאפל שבה עצרנו לאכול בדרך למדבר לפני שהכול התחיל. לא רחוק ממנו עומד הרועד שראיתי קודם, זה עם הכיפה. מאחוריהם בחורה צעירה עם גופייה, בעלת מראה רוסי. הנגיף לא מפלה אף אחד אבל לא יצא לנו להיתקל בהרבה רועדות בימים האחרונים. מה שהרועדת עברה ניכר בתנועותיה האיטיות, העייפות. אני מניח שגם עלינו. אנחנו מחפשים מסתור בחי-בר של מצפה רמון. אני מקפיד לוודא קודם שלא מסתתר שם אף אחד אחר.

הנגיף לא משפיע על החיות, אבל אחרי כמה רגעים אני מזהה שהתנועה שלהן עצבנית, אולי תוצאה של כמה ימים שבהם לא קיבלו אוכל. אני חושב לשחרר אותן, אבל הן נראות לי כל כך רעבות ואני פוחד שיבחרו לתקוף אותנו.

במשך כמעט שעה אני לא מזהה שום תנועה. אנחנו מחליטים להתקדם לכיוון הקניון, אם אפשר לכנות ככה את המחסן בכניסה למצפה רמון. פסי זית חוצים את המרצפות האפורות המתפוררות ליד השווארמה. חיילים שוכבים מסודרים בשורות. מסדר אנכי. מישהו ניקה את הפנים שלהם, הכין אותם לקבורה, או איסוף, או משהו, שלא קרו.

רועדים מתקבצים לפנינו וחוסמים לנו את דרך היציאה. השלושה שראינו קודם ועכשיו עוד שניים. תמיד חשבתי שבשעות האחרונות כל אחד יהיה לעצמו, אבל משהו ביצר האנושי גורם לנו לרצות בחברת בני אדם נוספים, גם ברגעים האחרונים. אחד הרועדים מחזיק משהו כהה בידו. אני שם אצבע על השפתיים ואז מסמן בידי צורה של אקדח. ההתייחסות הזו מזכה אותי במבט קר.

הרועדים מסתובבים סביב הכיכר. אני מקווה שיוותרו. הרי זה לא שיש להם את כל הזמן שבעולם.

הבחור עם החולצה השחורה נעצר. החברים שלו נעמדים סביבו. זה עם האקדח מתקרב אליו, כנראה שם לב שהרעידות של חברו התחזקו. אולי ערכו הסכם ג'נטלמני. אם מישהו מתחיל להקיא את הבפנים שלו, החבר שלו גואל אותו מסבלו. ומה אם זה קורה קודם לבחור עם האקדח?

כמה יריות נשמעות מצפון. רחוקות. אנחנו מנצלים את הסחת הדעת הרגעית כדי לחצות את הכביש לצד השני.

השדרה מתעקלת מערבה. חתיכת עיקוף, כי בכל זאת אנחנו נצטרך להמשיך צפונה בסופו של דבר כדי להגיע לבאר שבע. אולי שם עברו את הגל הזה. אולי הם כבר מצליחים לתפקד. יש סיכוי שבבית חולים, או באיזה מתקן רפואי, מצאו תרופה. משהו שיציל אותנו מהדבר הזה. אולי אפילו פתחו את הצירים ונוכל להמשיך הביתה.

רובע הבשמים מקבל אותנו בשתיקה רועמת אחרי שעתיים של הליכה מאומצת. תריסי הברזל של העסקים מוגפים. אלו שהספיקו לסגור. חלק מהמקומות, כמו המכולת בפינה, נשארו פתוחים. התכולה שלהם כמו נפלטה החוצה אל המדרכה.

אני ושרון עוברים בין האריזות המפוזרות לרוחב המדרחוב, רובן ריקות. לפי איך שפתחו אותן, אלה לא היו יעלים, אלא עדר של אנשים. מיואשים. אם מה שרצו בשעות האחרונות היה לאכול, אז לבריאות. אולי הם לא ידעו שהסוף שלהם הגיע? אולי רק רצו להסתדר, עד שיבינו מה קורה. אולי גם אנחנו ככה. אני דוחף לתיק שאריות אוכל ומחדש את מלאי המים שלנו ממארז של נביעות שטרם נפתח. המים לא קרים, אבל לפחות היו בצל.

אנחנו מגיעים אל הכביש הראשי ובוהים בנוף נושק לקו האופק. אני לא רואה שיחים מתגלגלים לרוחב הכביש כמו במערבונים של פעם. לפחות בסרטים, במדבריות יש איזושהי תנועה. שום דבר כאן לא נמצא בתנועה חוץ מאיתנו. הכביש ממשיך צפונה ומתעקל קלות. אני מדמיין שהוא זז, אבל הוא לא.

פסיפס מכוניות שנעצרו בנסיעתן מתארך עם הכביש. אני בודק את רובן. את הריקות מגופות. כולן תקועות או שצריך קוד כדי להתניע אותן. גם ככה זה לא ממש יעזור. לא בכל מקום אפשר לעבור עם כלי רכב, אפילו עם ארבע על ארבע.

אנחנו ממשיכים ברגל. שקט מלווה אותנו. ושמש. כמו נידונים למוות.

בימים הראשונים נידון למוות חושב רק איך להתחמק מהגורל שלו. אחר כך באה ההבנה שאין שום דבר שביכולתו לעשות. הגורל מוצא את כולם – ומצא גם אותו. עלינו נחתה דווקא ההבנה שהמוות לא מעוניין בנו. אנחנו לא מספיק טובים אפילו בשבילו. אז אנחנו בשלב הפרגמטי. אנחנו לא עומדים למות, וגם אם כן, זה לא יקרה עכשיו. לא מהר. ככה מגיעה ההשלמה עם המטרה שהצבנו לפנינו.

אנחנו ישנים באוהל לצד הדרך בתוך בור קצינים יבש, מוסתרים לגמרי מהכביש. בבוקר היא בקושי הולכת. כמו החיים שלנו בשנים האחרונות. התיקים הגדולים כבדים על הגב וגם הרגליים שלי נעות מכוח האינרציה, אבל כואבות מימי ההליכה במכתש. לא שמתי לב לזה עד עכשיו. אולי גם לה כואב. אנחנו עוצרים ליד מבנה חקלאי חצי הרוס. לא משהו מהזמן האחרון. אין שם כלום חוץ מצל. אנחנו יכולים לפרוש את שקי השינה במבנה הנטוש, אבל בוחרים להעמיד את האוהל תחת כיפת השמיים. כשאנחנו נשכבים לישון אני מנסה להושיט לה יד והיא נרתעת. מתרחקת. אני ממהר למשוך את ידי חזרה ומתנצל, שלא תצא מהאוהל.

זה גמור. משפחה קרובה כבר אין לנו. ילדים גם. את החברים הרחקנו מאיתנו ואלו ששרדו ליד החור השחור שלנו, כבר בטח מתים. גם כשאנחנו רק שנינו לבד בעולם, היא לא מצליחה למצוא בעצמה את מה שדרוש כדי להתקרב אליי. אז אני לבד וזהו. ואני לא רוצה לבד.

כל בוקר נוסף מביא איתו פחות ופחות תקווה. ובכל זאת. כל בוקר מקצר את המרחק לבאר שבע, מטרה מזויפת ככל שתהיה.

הבוקר הזה מתחיל אחרת. עשן אפרפר מיתמר מעל גבעות החול הצהובות. אנחנו עוברים עיקול בעלייה ומבחינים מרחוק בקבוצת כלי רכב שהוצבו לרוחב הדרך. אני מחליט להמשיך. אין לי כוח לעקוף את המחסום. אני מסתכל עליה, אבל המבט שלה ריק. שום סימן של התנגדות. כשאנחנו מתקרבים לגוש המכוניות אני מזהה תנועה. גבר צעיר, שיער חום עד העיניים, קצת שמנמן, יוצא מדלת של מאזדה גדולה, משפחתית. הייתה תקופה שעצם שמיעת המילה הזאת הכאיבה לי. גם סתם לראות מכוניות כאלה… או חנויות בגדי ילדים. כל מודעה שקפצה בפייסבוק ופרסמה קוטג'ים דו-משפחתיים בתל מונד, הייתה כמו סכין בבטן.

הבחור מתקרב אלינו. רצועה צולבת בצבע החולצה שלא זיהיתי ממרחק. לעזאזל. ידעתי שלא היינו צריכים ללכת על הכביש. הוא מסיט קדימה רובה גליל שהוסתר מאחורי גבו.

"אל תירה", אני מצליח לפלוט ונסוג אט-אט לאחור. אני כמעט נתקל בשרון. היא פשוט עומדת במקומה, אפילו לא מרימה ידיים, למרות שהוא מכוון את הנשק ישירות אליה.

אין שום מחסה לידי. נשאר רק לנסות לפרש את כוונותיו. זקן בן חודש מקשט את פניו הנאות והבהירות. חולצת כפתורים דקה בצבע תכלת, פתוחה בחלקה התחתון, חושפת כרס קטנה, חסרת שיער. מכנסי בד שמתרחבים מעל כפות רגליו היחפות משלימים את הלוק ההיפי שלו. הוא נראה אחד מאלה שמעשנים כל היום והולכים יחפים לפאב לשתות בירה במדרחוב של מצפה, ובטוחים שהם הכי מגניבים בעולם.

השמש כנראה עוד לא הספיקה להרתיח את השחור של הכביש, או שכפות רגליו רגילות לחום. הוא לא נראה רועד. לפחות זה.

"אל תירה", אני אומר שוב. "היא לא חולה".

"היא נראית חולה". קולו נשמע מהוסס, אם כי נעים ועמוק יותר מכפי שציפיתי. גם אני הייתי מפרש ככה את ההתנהגות שלה. היא ניצבת זקופה מול הנשק, מישירה את מבטה אל קצה הקנה, אולי מייחלת לקליע שייצא מבית הבליעה וייקח את כל הכאב שלה.

קליע. קולע את כל הכאב ביחד לצמה וחונק אותך איתה. כמו הסלילים בקנה. הסלילים בקנה של גליל לא כל כך מפותלים. חלקיק מידע שלא יימחק לעולם משתחרר מאיזה תא במוח שלי. הפיתולים בסלילי הקנה של האם 16, כמו זה שהיה ליחידה שלנו, הם אלה שלא היו חוקיים לפי אמנת ז'נבה. הם גורמים לקליע להסתובב כל כך מהר, שהוא לא יוצא, אלא ניתז מעצם לעצם וקורע את הגוף מבפנים. גם כשאתה מאבד ילד זה נשאר בתוך הגוף. קורע אותו חתיכה חתיכה, בתחרות מתמדת עם הזמן שמתאמץ להקהות את הכאב, אבל הזמן זז כמו רוח על אבן. תהליך שנמשך שנים. לא שזה משנה לנגיף.

"היא רק אדישה", אני אומר. "לא אכפת לה".

היא מסתכלת עלי. פניה המנומשות חסרות הבעה, קווצות שיער בהיר שזיעה הדביקה למצחה כמעט מסתירות קמטים בקצוות עיניה, המאשרים שהיא מבינה שמה שאני רוצה לומר זה פגועה. פצועה. מפורקת. היא גם יודעת שלפני שבוע לא הייתי מעז להגיד דבר כזה.

הקנה יורד. אני מנסה לזהות אם היא מאוכזבת. שהאצבע לא לחצה על ההדק, שהקליע לא עזב את הקנה עלז ושמח לפגוש את בית החזה שלה המשווע לבואו. היא לא. רק אותה אדישות מכאיבה.

הבחור פונה ומסמן משהו בראשו. הדלת האחורית של המאזדה נפתחת. רגל קטנה ויחפה בצבע אדום חום מבצבצת ממנה ויורדת אל האדמה ואז עוד אחת. ילדה דקיקה בשמלה צהובה ושיער שחור, פרוע ומאובק, הולכת לעברנו. אני מוצא את עצמי בוהה בכפות הרגליים שלה טופפות על אדמת המדבר הבוערת.

היא נעמדת מולנו, לצד הצעיר ואז בוחנת את פניו.

"זה בסדר", הוא אומר לה. והיא מפנה את פניה אלינו. במבט שלה יש משהו מוכר. אני בטוח שגם היא איבדה מישהו. כאילו לדבר הזה שחסר לה וגם לי, יש הכרה ושני הדברים האלו מתקשרים ביניהם ללא מילים.

הבחור בוחן אותנו ואז מתקרב, אחת מידיו מרפה מהרובה ומושטת קדימה. "דרור", הוא אומר. ידו נשארת תלויה באוויר כשהוא פונה לאחור לרגע. "… אני לא יודע איך קוראים לה".

אני בוחן שוב את פניו, את כף ידו הפתוחה, הרפויה. כבר הרבה זמן שאף אחד לא הושיט לעברנו יד. משהו כל כך אלמנטרי. אני נענה ולוחץ את ידו. "אסף", אני אומר. מגע עורו חמים ואחיזתו רכה. הוא עונה לשאלה שלא שאלתי. "היא היחידה שנותרה בחיים מיישוב בדואי… שם". הוא מצביע מזרחה, אל מעבר לכביש. "חיפשתי מים ואוכל. היא פשוט עמדה בלי לזוז. באמצע המאהל. לא ידעתי מה לעשות".

"שו איסמכ?" אני פונה אל הילדה.

היא בוחנת אותי בעיניה, אבל שום איבר אחר בגופה ובפניה לא זז.

אני מושיט את ידי אל התרמיל, ואז נעצר וממשיך את התנועה לאט יותר. דרור מחייך. יש בו משהו מרגיע. אני מוציא תפוח. "אינתי ג'וענה?" אני שואל. היא לא מגיבה, אבל גם לא מסיטה ממני את המבט.

"אתה מדבר ערבית", דרור מציין עובדה יותר מאשר שואל.

"קצת. מה… בית ספר". אין טעם לספר על השירות הצבאי. נראה שהוא נרגע לגמרי, כי אני מבחין שגם ידו השנייה הרפתה מהרובה. הגליל תלוי רק על הכתף ואני מנער מראשי כל מחשבה על לנסות לחטוף אותו. אחת הסיבות שאף אחד לא ירה בנו עד עכשיו היא שלא נראינו מאיימים. אם כבר, אנחנו נראים גמורים. לא שווים בזבוז של כדור.

הילדה אפילו לא ממצמצת, עד שאני מניח את התפוח הגדול והאדום בכף ידה. ואז, כאילו חיברתי מחדש את החוטים שלה, אצבעותיה נסגרות על התפוח והיא מתחילה לנגוס. לטרוף כל חתיכה בו. אני בוחן את הסביבה. מאחורי המכוניות אני מזהה כתמים כהים של גופות, שכנראה נגררו אל צידי הכביש כדי שלא יבחינו בהן. אולי מלכודת? אני נדרך.

"לא אני", הוא אומר, כאילו קורא שוב את מחשבותיי. "מישהו אחר בנה את המחסום הזה וירה בכל מי שניסה להגיע למצפה רמון. לפחות ככה נראה לי".

לפי מה שדרור מספר, הילדה והוא הלכו לכיוון העשן וזה היה המצב כשהגיעו. הוא חיפש חברה. הרגיש לבד. ברור, בלי החברים ההיפים ועם ילדה שלא מדברת. לא שונה בהרבה מאיתנו, אני מגחך בלי קול. "לאן אתם הולכים?" הוא שואל.

"לבאר שבע", אני אומר, ואיכשהו זה נשמע לו סביר. הוא לא מבקש להצטרף, זה פשוט קורה. אנחנו מתחילים ללכת והוא מוציא מהמכונית תיק גב מאורך בצבע כחול והם הולכים יחפים אחרינו. אני ושרון בשולי האספלט הלוהט, בנעלי הליכה שעלו מלא, מעור נושם וכל הקשקושים האלה ודרור והילדה יחפים, על אדמת המדבר לצידנו. גם היא צורבת. לפחות אצלי בדמיון.

הנוף לא משתנה במשך שעות. רק גבעות צהובות מנוקדות בשיחים קטנים ועגולים, עד האופק.

"אתם יודעים?" דרור אומר, "הצמחים האלה מייבשים חלקים מעצמם. נותנים להם למות ואז מתחדשים ברגע שנוגעים בהם מי גשם". הוא שוב מחייך, הפעם אליי ואל שרון. "גם אנשים זה ככה לפעמים, אם אתה מוצא את המים הנכונים".

אני לא מסתובב אליה. לא יודע אם היא מקשיבה בכלל.

"דווקא אתה לא נראה מפה", אני פונה אל דרור.

"אני גר במצפה כבר שנתיים", הוא אומר, כאילו שזה הרבה זמן. "במקור אני מבנימינה".

"מקום יפה", אני אומר. בנסיעות בשנים האחרונות, כל פעם שעברנו על כביש ארבע, גם אם היינו חייבים לעצור, נמנענו מלהיכנס לבנימינה. אולי כי הכל שם זה דו-משפחתיים. באזור כאן אין כאלה. רק מאות פחונים, בין שיחים משוועים למים. פחונים כסופים וזהובים, מתפשטים במדבר כמו וירוס. כמו סרטן. איך אנשים חיים ככה? אני רוצה לשאול בקול, אבל לא נעים לי מהילדה. יש סיכוי שהיא מבינה.

אנחנו יורדים מהכביש הראשי על שביל חצץ המוביל ליישוב בדואי לא מוכר שנראה בתחילה נטוש. בפחון הראשון משפחה בדואית שלמה שרועה על הרצפה. אני מסיק שהם לא עזבו, כי החליטו להיות ביחד עד הסוף. אני לא מתקרב. אני מוצא בזה נחמה ולא רוצה לגלות שטעיתי.

הפחון השני כמעט ריק. גבר שוכב בכניסה בתוך כתם חום צהבהב. בפנים, על שטיח קש, שרועות אמא וילדה. האם הוא ניסה לברוח מגורלו, או ממה שעשה? הגורל בכל מקרה השיג אותו אחרי לא יותר מכמה מטרים וגרם לו להקיא את עצמו החוצה. אני מקלף מרגלי הילדה על השטיח סנדלים אדומים. מידותיה גדולות מהילדה של דרור, אבל עדיף על ללכת יחפה. אני תוהה אם זה נקרא לבזוז, גם אם כולם מתים.

הילדה של דרור לוקחת את הסנדלים מידי, אבל לא נותנת לי לנעול לה אותם. היא עומדת מולי ומחזיקה אותם בידיה. אולי שומרת עליהם להזדמנות חגיגית.

אנחנו הולכים לצד הכביש צפונה. העיקופים היחידים שאנחנו עושים הם סביב בסיסי צבא. אני ממש לא רוצה לפגוש רועדים עם כלים משוריינים, או מקלעים. אני מבקש מדרור להיפטר מהרובה. הסיכוי שמישהו יירה בנו גדול משמעותית אם יזהו אצלנו נשק. במקום זה הוא עוטף אותו בחולצה ודוחף אותו עמוק לתוך תיק הגב. אף אחד לא יספיק לשלוף אותו בזמן אם נצטרך אותו, אבל אם זו הדרך שלו להרגיש בטוח יותר, אני יכול להשלים עם זה. אנחנו בודקים אם יש משהו בעל ערך בכל מכונית בדרך. גופות פזורות מתייבשות בשמש. ריח של גיהינום.

לשדה בוקר אנחנו מתקרבים בזהירות. לפני כמה שנים היינו פה, בקבר בן גוריון, עם איתי. הוא היה בן ארבע. פעם ראשונה שהוא ראה יעלים מחוץ לגן חיות. דווקא היום יש יותר יעלים ממה שזכרתי. מסתובבים ליד הפחים שלא מילאו בהם זבל במשך תקופה ארוכה, מונעים מכוחו של הרגל. שקט מוחלט. מעניין אם ככה היה כשבן גוריון הגיע. כשאנחנו הגענו לכאן בשבת, מרוב אנשים בקושי מצאנו פיסת דשא פנויה לפרוס בה את המחצלת. לא דמיינת את המדינה ככה, דוד. כיף לך שאתה מת. אתה ראית את המדינה פורחת. אנחנו רואים אותה נובלת.

לא חסרה צידה בקיבוץ עצמו, אם כי רוב הבתים נבזזו. אולי בידי בדואים, אולי בידי שכנים. אנחנו מוצאים בית ריק מגופות. המשפחה הייתה בחופשה כנראה, או ברחה. המדפים ריקים במקומות שבהם עמדו מכשירי החשמל ואין אוכל במקרר, אבל אנחנו מצליחים לאסוף מספיק מבתים אחרים. סדינים נקיים מחכים על המיטות במיוחד בשבילנו. הרגשה של צימר.

בחצרות הבתים אנחנו מגלים את האוצר האמיתי. היישוב מלא באופניים. אנחנו בוחרים תלת-אופן כחול עם סלסילת מתכת מלפנים ומאחור, ושני זוגות אופני הרים בצבע בקבוק. איתם נוכל לעבור את הכבישים החסומים ולקצר משמעותית את הזמן לבאר שבע.

אני מתנדב להרכיב את הילדה על התלת-אופן. אני מרפד את הסלסילה מקדימה בבגדים ומושיב אותה שם. מאחור אני מניח את התיקים. אני מרגיש שהיא מרוצה, גם אם קשה לשפוט מהפנים נטולות ההבעה שלה. דרור ושרון לוקחים את אופני ההרים.

אנחנו נוסעים בטור. המאמץ גדול יותר בהתחלה, עד שהגוף מתרגל לתנועה האחידה. כשהשמש מתמקמת במרכז השמיים, אנחנו מחפשים צל.

שרון ודרור מתיישבים זה לצד זו על גזע עץ שוכב שהוסב לספסל, ממשיכים שיחה שהתחילה על האופניים. אני מתקרב לאט כדי לא להפריע. אני מזהה זיק של אנרגיה בעיני הדבש שלה. אולי זו הנוכחות של הגבר הזר, הצעיר. אני מתיישב ליד הילדה, על יריעה שפרסנו. מלמד אותה חמש אבנים. היא קולטת את המשחק מהר מאוד, מחכה לתורה כל פעם, אבל אפילו כשהאבנים נופלות לי, במפגן מוגזם של חוסר קואורדינציה שאני מאלתר כדי לשעשע אותה, היא לא מחייכת. אולי ראתה יותר מדי.

בין לבין, דרור מספר על החיים במצפה רמון. על כל הצעירים שהיו שם. הוא ברח כבר בהתחלה והתחבא בדיונות. "אני פחדן", הוא אומר. קלטתי אותו נכון, אבל נראה שזה רק גורם לה להתקרב אליו יותר.

"אני מרגיש מחובר לחולות", הוא מספר. "מי שנשאר פה חייב ממש לאהוב את המדבר. חום. יובש. קור. התנאים פה קשים". הוא לא יודע מה זה קשה. כמה מתנשא מצידי. אולי גם הוא איבד מישהו קרוב, אפילו אם רק עכשיו. איך אפשר לדעת? אני לא חש ממנו משהו עמוק; לא כמו שאני מרגיש אצל הילדה; לא כמו שאני מכיר. הוא בטח איבד חברים. משום מה זה נראה לי שונה ואני תוהה אם זה הוגן, להשוות אובדן. אני ושרון איבדנו פאקינג חיים. חיים שלמים. ואז אחד את השני.

אנחנו ממשיכים ברכיבה, ונחים רק כשהשעות נהיות חמות מדי, עד שמרחוק אנחנו רואים אור חזק. המחשבה שיש מקום שעוד פועל בו חשמל מדרבנת אותי ואני מגביר את קצב הרכיבה. אבל האור בא מהשתקפות השמש על הפאנלים בראש המגדל של החווה הסולרית.

סולרי זה טוב, אולי זה אומר שיש איזשהם גנרטורים שאוגרים את האנרגיה שבאה מהשמש, אבל מתברר שהמקום עצמו פועל על חשמל, או שכדי להניע אותו דרושות פעולות שרק צוות התפעול הכיר.

אנחנו מקימים שני אוהלים מתחת לפאנל סולרי דומם, קרוב למגדל, ואני תוהה אם היא תלך לישון עם דרור. אם כן, אני באמת מקווה שאוכל למצוא את המקום לפרגן. שיהיה לה טוב.

אני משכיב את הילדה לישון. וכשאני יוצא מהאוהל, אני רואה שהם שקועים בשיחה, אז אני חוזר ונשכב ליד הילדה. הבטן מתהפכת, אבל אני רוצה לשחרר. אני יודע שכשהיא רואה אותי, היא נזכרת באיתי. על מה היא חושבת כשהיא מסתכלת בעיניים שלו? אני מדמיין אותה מניחה יד אגבית על ירכו. חיוך מבויש. דברים שלא ידעתי שנים. אני לא מצליח להירדם, אבל לא מעז לצאת ולגלות מה קורה ביניהם.

בסוף היא מגיעה לאוהל. היא נשכבת בצד השני. הילדה ישנה דוממת ביננו. הייתי בוהה באיתי שעות כשישן. אחת לכמה זמן הייתי הופך אותו, לראות שהוא זז. חי. עכשיו חוסר התזוזה של הילדה הוא סימן טוב. מבשר שאין לה סיוטים, ושהיא לא רועדת.

בהצטלבות הדרכים אנחנו בוחרים בכביש הראשי. קילומטרים על גבי קילומטרים בלי שום תנועה. דממה שאי אפשר לחוות, אפילו ביום כיפור. מכוניות תקועות חוסמות את הדרך כל כמה קילומטרים. אני תוהה אם אפשר למצוא כל פעם כלי רכב תקין ולמשוך איתו עד החסימה הבאה בכביש, אבל אנחנו לא טורחים. יש לנו מזון ומים. ואופניים.

הדרך הרבה פחות מישורית ממה שזכרתי מהפעמים שנסענו במכונית לדרום. בעליות התלולות אנחנו הולכים ברגל ליד האופניים ובצהריים אנחנו עוצרים ליד עוד קבוצת פחונים.

דרור ושרון גוררים גופות של אישה וילד מקרבת הפתח, החוצה אל החולות. הם לא היו ממש בפנים, אז החלל עצמו אומנם קצת מחניק, אבל הריח החריף לא הגיע אליו. אני מתאמץ לא לדמיין מה עבר עליהם, או על האחרים כאן, בשעות האחרונות של חייהם. האמא הזאת לפחות הייתה עם הילד שלה עד הסוף. הייתי מחליף את כל השנים אחרי כדי להיות עם איתי בשעות של הסוף. אני נאבק במחשבות האלה. הן מחלישות אותי, מרוקנות.

"בידכ אכל?" אני שואל את הילדה. והיא מהנהת. התקדמות. "נור", היא אומרת. שזה אור. ואני מצביע על המדורה. ולוקח לי זמן לעכל שהיא הוציאה מילה מהפה. קול חד ומתוק. היא לא זזה. "תעלי מעי", אני אומר ומסמן לה לבוא איתי. עוד שנייה עוברת ואז היא כמו נוחתת מעולם אחר ומצטרפת בצעדים מהירים וקטנים. היא עומדת לידי בזמן שאני מכין את האוכל.

כיוון שכבר השקענו בסידור המקום אנחנו מחליטים להישאר עד מחר. בלילה המעלות יורדות ונהיה ממש קר, לא משנה כמה חם היה במשך היום. העשן בתוך הפחון מתנקז אל פתח שדרור עשה בגג. יש מספיק תמרות עשן מסביב של דברים שרופים, כך שלא נמשוך יותר מדי תשומת לב.

"הפחונים האלה, לא סתם בנויים ככה", אני שומע את דרור אומר כשאנחנו יושבים לאכול. "הם מותאמים לסביבה בצורה אופטימלית". בזווית העין אני מבחין ששרון מחייכת אליו.

"דרור למד אדריכלות", היא אומרת בלי להפנות את הראש, אבל מתכוונת אליי. אין עובדה בעולם, או לפחות במה שנשאר ממנו, שמעניינת אותי פחות.

"וואלה", אני משיב. ראשי עדיין תקוע בעובדה שהיא מחייכת. מחייכת אחרי שנים שלא חייכה, חיוך אמיתי כזה. אני לא מחשיב את חיוכי הנימוסין שלה כשהיא עונה "הכול בסדר" למשפחה או לי, חיוכים של תעזבו-אותי-בשקט.

שרון ודרור מדברים. לא מתפעלים מהנוף או ממזג האוויר, כמו שאני והיא, אלא מדברים באמת. מפתיע אותי שאני לא מפורק מזה כמו שחשבתי תמיד שאהיה. באיזשהו מקום אני אפילו שמח שזה קורה. אני חושב שאוכל לחיות עם זה שאראה שטוב לה שוב. גם אם זה לא איתִי.

ואז אני מרגיש בחילה. בעיטה חזקה בדופן הפנימית של הבטן. כי היא מספרת על איתי. פעם ראשונה שאני שומע אותה מדברת עליו. אני חלש. חסר אוויר, חולה מבפנים. שבור לחתיכות. דמעות שחיכו לרגע הזה, מתפרצות אל הלחיים שלה אבל היא לא מפסיקה. דרור הזה קוסם. שולף מהאוויר את המילים הנכונות.

מדי פעם היא אפילו מגניבה אלי מבט שאני לא מצליח לפרש. אני עושה את עצמי מרוכז בילדה, שנרדמה כשהראש שלה על הירך שלי. כשאני מרגיש שהיא ישנה עמוק אני מניח את ראשה על המחצלת ומרחיק אותה מהמדורה. שמיכת הטיולים התרמית מספיקה כדי לשמור על חום גופה.

אני מושך את עצמי על המחצלת לכיוונם ומנסה לחייך. היא לא נבוכה ממה שקורה. לא מתנצלת. מי שהולך למות לא צריך להצטער על זה שהוא לוקח מים ממישהו אחר. זו רק שיחה בין חברים, השלמת פערים. כל מה שקורה מעבר לזה קיים רק בדמיון. בתוך הראש שלי. שרון תמיד אמרה שעדיף שאני אשמור על החרדות שלי לעצמי. ניסיתי. אבל מי צדק בסוף? יכולתי לצאת לטיול עם הכיתה של איתי. יכולתי. ידעתי שאם אציע את זה היא תגיד שאני חונק את הילד. שאני פסיכי.

היא מספרת לדרור על התקופה שגרנו בגבעתיים. חוץ מאיתי והדירה שלנו אני לא זוכר את גבעתיים באור כל כך חיובי כמוה. זיהום אוויר, תנועת מכוניות רועשת כל שעות היממה. צרחות אין סופיות של אמבולנסים ואפס שטחים ירוקים. אחרי ההלוויה לא יכולתי לגור שם יותר. לא יכולתי לסבול את הרעש.

אני נקרע בין רצון לחכות להפוגה בשיחה שלהם, כדי לקחת אותה הצידה ולנסות לשכנע אותה שנמשיך בלעדיו, אפילו עם הילדה, לבין רצון לחבק אותו על מה שהוא מצליח לגרום לה להרגיש. אני רוצה שימות, אבל גם שיישאר איתנו, שאוכל לראות אותה חוזרת לחיים, דו-קוטביות שאוכלת אותי מפנים.

דרור מאלץ אותה להסתכל לו בעיניים. רוצה לשמוע על החוויה שלה כאמא. "זאת לא אשמתך", הוא אומר לה בקול רך. "לפעמים בן אדם עושה הכול נכון והתוצאה עדיין יוצאת דפוקה". הוא מניח לה יד על השכמה ברגע הנכון והיא בוכה. ושוב צוחקת. אולי זו רק העובדה שמישהו זר, אובייקטיבי, אחר, אומר את אותם דברים, ולא אני, או אמא שלה. אולי זה מה שמאפשר לזה לקרות. לא אכפת לי מה.

אני לוקח את הילדה אל האוהל ומנסה לא לחשוב על מה שמתרחש ביניהם, אבל לא מצליח. אולי הם ממשיכים את שיחתם, או שהם מתרחקים אל הסלעים כדי להזדיין. אני מתקשה להחליט מה יכאב יותר. אולי דווקא העובדה שאני מוצא בתסריטים האלה גם נחמה.

היא נכנסת לאוהל לפנות בוקר. אני לא רואה את פניה, אבל משהו במנח הכתפיים שלה שונה, אני מנתח. הן זקופות שוב. היא לא מישירה אלי את מבטה. היא במקום אחר. אני מפנה לה את הגב ומנסה לעכל.

אני מבין. זה אני שצריך להמשיך לבד. אני יכול לעצור כאן ולתת להם להמשיך. לבאר שבע, או לדירה שלנו ברמת אביב. אני יכול להישאר בפחון הזה עד שאזדקן, עד שאתפרק לחתיכות, עד שאהפוך לאבק ואתפזר על האדמה החולית.

כשאני מתעורר עיניה כבר פקוחות. אני מושיט יד לעברה, אבל מושך אותה חזרה לפני הנגיעה. אין לי די כוחות נפש לסבול דחייה. זו תהיה חותמת רשמית להחלפתי. אין בי גם די אומץ לומר לה שאני מעדיף להישאר כאן, אז אנחנו עולים על האופניים ואני רק מנסה לשמור מרחק, לתת להם לרכוב מספיק לפנים, כדי שלא אצטרך לשמוע על מה הם מדברים. אולי על הלילה שעבר.

עוד חוות סולריות משמאל ומימין. שמש לא חסרה כאן. עוד פחונים. חניון קטן שהוקם בצד הדרך, תחת עץ שיטה. שתי מכוניות חונות בצידו הדרומי. דלתותיהן פתוחות ואני תוהה אם יש שם מישהו חי. אני שוקל להציע לדרור ולשרון לעצור, בכל זאת, רכבנו לפחות שעתיים. אני מביט קדימה ושניהם לא על אופניהם.

האופניים שלה שוכבים באמצע הכביש והיא רוכנת ליד קו השוליים הצהוב. התסריט הכי גרוע רץ לי בראש.

"הוא נפל", היא צועקת. ואני עוצר קרוב ורואה את האופניים שלו בתעלה בצד הדרך. דרור נאנח ומנסה לקום ואז מקיא את נשמתו והיא נרתעת לאחור.

אני אמור לשמוח, כי אני יודע מה בא אחר כך. אני בוחן אותה במבטי ואין בי שום אושר. היא הולכת לאבד מישהו קרוב שוב, שנייה אחרי שמצאה אותו. אנחנו תומכים בו ומתקדמים לעבר הצל, הרחק מהמכוניות. אילו היה בהן מישהו, הוא כבר היה יוצא אלינו.

הרעידות לא מאחרות לבוא ואז הפרכוסים. הילדה עומדת לידי. לא מתקרבת. אני לא פוחד להידבק, אבל גם אני לא מתקרב. שרון יושבת לידו ומלטפת את גבו בין ההתקפים. אני מרחיק ממנו את התרמיל. הרובה שם. היא נועצת בי מבט קשה. אני מושך כתפיים. מעדיף ללכת על בטוח.

הוא לא מגלה סימני תוקפנות. לא נראה שהוא חושב לסגור חשבונות, או מחפש את המעשה המטורף שתמיד חלם עליו. יש רגע אחד שבו הוא בוהה בה, יודע שאלו שעותיו האחרונות והוא רוצה משהו שיש לה. גבה מופנה אליי, אז אני לא רואה את הבעת פניה, אבל אני מניח שגם בה עוברת מחשבה כזו. הרגע חולף ודרור קורא לילדה ומחבק אותה בידיים רועדות. אומר לה שהוא אוהב אותה. היא מבינה. היא לא בוכה. הוא מביט בי, מבט של תהייה. אני מחפש את הדבר הזה שהוא מחכה לשמוע ממני או להרגיש, אבל הוא כבר מסב את מבטו.

ההתקפים נהיים תכופים יותר, כל כמה דקות. הם ביחד, הוא ושרון. אני לא מעז להתערב. לא לוקח להם את זה. צחוק משותף שלהם אמור לקרוע אותי מבפנים, אבל הוא לא.

היא תהיה עצובה, אבל אולי משהו בה השתנה מספיק בימים האחרונים, אולי חלק ממה שהשיגה בחזרה, ממה שהתחדש, יישאר איתה.

דרור מקיא פעם נוספת ובקושי מצליח לעמוד על הרגליים. אני מתקרב אליהם. הוא מסתכל לעבר הגבעה ממערב. מניח את ידו על כתפה של שרון ומסמן לה להישאר. לא מסתכל עליי ועל הילדה, כאילו נפרד מאיתנו מזמן. לא אומר יותר כלום.

שרון בוהה בדרור רץ במעלה המדרון הטרשי. נראה שהוא מנסה לא להקיא עד שהוא מגיע למעלה ואז שולח מבט אחרון, מנופף בידו ונעלם מאחורי גבעה, כמו היעלים.

אני רואה את המסך נופל על העיניים של שרון. מכנס אותה שוב לכדור. לתוך הצדפה. לתוך הקרח. אבל רגע לפני שהיא שוקעת, לפני שהיא נאטמת, הילדה הולכת אל שרון ונצמדת אל רגלה. ורגע לפני שהמסך נסגר, לפני שהחור נאטם לגמרי, שרון מורידה אל הילדה את הראש, כמו מגלה אותה לראשונה.

"נור", הילדה אומרת. ושרון מלטפת את ראשה. ואני תוהה אם הילדה מצליחה לראות את האור במצב ההזוי הזה.

"זה השם שלה", שרון פונה אלי ואני קולט.

"אינתי נור?" אני שואל.

"אנא נור. אחוּי זאהר, אוּמי אמאל, אבּוּי חאמד", הילדה מדקלמת. ההבעה שלה לא משתנה, אבל דמעות זולגות במורד לחייה. שרון מחבקת אותה ובוכה גם היא. אני רוצה להתקרב ולחבק את שתיהן, אבל לא רוצה להרוס.

וזה לא משנה כלום ביני ובין שרון.

אנחנו נוטשים את האופניים של דרור בתעלה ובערב אנחנו מנסים להתקדם עוד קצת, אבל פנצ'ר בתלת-אופן שאין סיכוי למצוא דרך לתקן, מאלץ אותנו לוותר על הרכיבה ולמצוא פחון נטוש, צמוד למכל מים. אחרי שאנחנו ממלאים את הבקבוקים, אנחנו אפילו מתקלחים.

אחר כך אנחנו אוכלים ארוחת ערב ואני תוהה אם אי אפשר פשוט להישאר ככה. להתחיל מחדש. אני אלמד לחיות מהאדמה ונבנה לנו פה בית. אולי היא תמשיך להחלים. אולי תחלים לגמרי. גם אם היא לא תרצה להמשיך איתי, מחשבה שאני דוחק מהר כדי לא להתמודד איתה. עדיין טוב לי לדעת שהמצב שלה ימשיך להשתפר. אולי היא, לפחות, תוכל להמשיך.

למחרת בבוקר כשאני מתעורר, היא כבר הכינה אוכל לנור. גם התיקים ערוכים ליציאה ליד הפתח.

"אנחנו ממשיכים", היא אומרת ולא משאירה מקום לדיון. אני תוהה מה היא תחשוב אם אני פשוט לא אתארגן. היא תחכה? אולי היא תגיד משהו. אין לי כוח, או אומץ לבדוק.

בתוך רבע שעה אנחנו כבר בדרכים. כל כך הרבה זמן בלי סימן חיים, פרט לתרנגולות ופרה משוטטת. עוד יומיים עוברים בלי דיבורים. הדבר המיוחד היחיד שאנחנו פוגשים, בתוך הנוף החריג הזה, הוא חמור לבן שהולך באמצע הכביש וגורר אחריו חבל ארוך שבקצהו יתד מברזל. "ג'אחש אביאד", נור צועקת ולא מפסיקה עד שאנחנו עוצרים. אנחנו משחררים אותו מהיתד ונותנים לו מים. שרון מנסה להושיב את נור על החמור, אבל לא היא ולא הוא משתפים איתה פעולה. אני מבין אותו, עד שסוף סוף הוא השתחרר מעבדות, למה שיסכים לזה? אני לא בטוח שהוא יסתדר לבד בעולם הזה, לא יודע מה עדיף.

את נאות חובב אני מזהה ממרחק. המפעל הענק שם, שכשדלקו בו האורות, הזכיר בסיס של חייזרים. עכשיו, על רקע השקיעה, הוא נראה יותר כמו ערימה של זבל תעשייתי, צינורות ולוחות פח חלודים. בנסיעות חזרה מאילת הצומת הזה סימן שאנחנו מתקרבים לבאר שבע, לכביש רחב, נורמלי. אבל ברגל אין לי מושג כמה זה ייקח.

הכביש חוצץ בין פחונים למבנים תעשייתיים. לא חסרים מקומות באזור שאפשר להעביר בהם את הלילה. לא משנה לי איפה, כל עוד לא צריך להזיז גופות. הקירבה לבאר שבע, עיר של רבע מיליון תושבים, מעלה את הסיכוי שנמצא אנשים חיים. אני בודק את הרובה ליתר ביטחון, אבל אחרי סיור מהיר במתחם אני עוטף אותו מחדש. לא נראה לי שנצטרך הרבה צידה. אני נפטר מחלק מהשימורים. הימור, אבל קשה לי להאמין שבבאר שבע יחסרו מקומות להצטייד. אולי אפילו יהיה מי שיחכה לנו שם. יגיד שמצאו פתרון למצב ושהכול יהיה בסדר.

אני לא מנסה ליזום שיחה והולך לישון מוקדם. נור נצמדת לשרון, אבל שרון בקושי מתייחסת גם אליה.

בבוקר שלושתנו קמים מוקדם. כנראה הן מרגישות כמוני.

הנוף מוכר: קבוצות הפחונים בפאתי באר שבע ושורות של מכוניות, פקקים שלא ישתחררו לעולם. לא הרחק מהכניסה לעיר פרוסות קונצרטינות, וביניהן מחסומי בטון, כאלו שהיו צריכים להביא לכאן במנופים. מסודר כמו גבול, רק שאף אחד לא נמצא כדי למנוע מאיתנו לעבור.

השמש במרכז השמיים כשאנחנו נכנסים לבאר שבע. קניונים ומפעלי ענק מתערבבים יחד, תבשיל שלא קיים בכלל במרכז. כמה אירוני לקרוא לאזור הזה פארק אופיר – אין פה פיסה אחת ירוקה. אני מתגעגע לקצת ירוק בעיניים.

השקט של העיר הזו מפריע לי יותר מרעש. משב רוח חמה מזיז שאריות כביסה שיבשה מזמן וגם חתיכת שמלה על אחת מעשרות הגופות הפזורות ברחובות. בהתחלה כל תנועה קטנה כזאת מקפיצה אותנו, אבל אחרי קצת הליכה אנחנו מבינים שאנחנו לגמרי לבד. עם זאת, אנחנו רק בתחילת השטח הבנוי.

עוברים כמה ימים של שוטטות ברחובות לפני שאנחנו משלימים עם כך שאין פה נפש חיה מלבדנו.

זריחה דרומית חודרת מבעד לחלון של בית מגורים שבנייתו לא הושלמה. בחרנו בו מפני שידענו שהסיכוי שיהיו בו גופות נמוך יחסית.

"אני יוצא לחפש אוכל. עומד להיגמר לנו", אני לוחש לה בעדינות כדי לא להעיר את נור.

"אני גם צריכה כמה דברים", עניינים נשיים. אני מניח.

"תגידי מה ואחפש לך".

"זה בסדר", היא מבטלת וקמה. לא צריכה אותך זה מה שאני שומע.

אני לא מסתכל לאחור, אבל מודע לקול הצעדים של שרון גורסים את האבנים הקטנות המפוזרות על החול והאספלט, העסוקים בקרב שליטה על הרחובות של באר שבע. תכולת מרכז מסחרי קטן זרוקה ברחוב. מה שנשאר אלה בעיקר אריזות ריקות, אבל דווקא אזור ההיגיינה נשאר כמעט שלם. אני מחפש שאריות מזון. אין כאן כלום. נחפש אוכל במקום אחר.

היא נעצרת ואני מניח שהיא שוקלת אם ללוות אותי או ללכת לבד חזרה. היא לא צריכה אותי. שרון בוחרת להישאר איתי בכל זאת. נור עשויה כבר להתעורר, אבל היא יודעת שאסור לה לצאת מהבניין בלעדינו. אנחנו עוברים דרך מה שהיה השוק הבדואי. חול מכסה את הכול. כאן, האספלט כבר הפסיד למדבר.

הם באים מכל הצדדים. כאילו ארבו לנו. שמונה מהם. אני לא רואה כלי נשק, אבל אין לי ספק שהם לא באו לעשות לנו קבלת פנים חמה. אני חושב על הרובה התחוב עמוק בתוך התיק ששעון על הקיר ליד הרגליים של נור, הרחק מכאן.

עם רועד אחד, אולי שניים, אני יכול להתמודד. מול שמונה ברור לי שאנחנו אבודים. שלושה מהם, אני מבחין, צעירים שחומי עור, בדואים או אתיופים. האבק על הפנים שלהם לא מאפשר לי לזהות בדיוק. אני לא בטוח שהייתי מצליח בכל מקרה. לא שזה משנה משהו. הם רועדים. זה יצור שונה לגמרי. גובר על כל פער תרבותי. לשניים אחרים עור בהיר, משקפיים וזקן. אולי בני ישיבה. הנגיף איחד את החבורה הזאת יותר ממה שעשו שנים של חיים משותפים באותה עיר.

הם פועלים בתיאום. ארבעה תופסים אותי וארבעה אותה. האחיזה שלהם לא חזקה מדי. הם לא קבוצת ספורטאים. אני מריץ תסריטים בראש: אני יכול להתפרע. לתת את הכול. אלה שמחזיקים את שרון יעזבו אותה ויבואו לעזור לחברים שלהם . ומה אז? היא לא תרוץ. לא תברח.

הרי היא לא מתנגדת כשהם משכיבים אותה על הרצפה החולית ליד אחד הדוכנים הריקים. אני כמעט חש באבנים הדוקרות את הגב שלה.

אני צועק. לא אכפת להם. היא לא נאבקת. לא מוציאה הגה.

ריר נוזל להם מהשפתיים. ורעידות, אבל אולי זה מהתרגשות. אחד מהמזוקנים מוריד את המשקפיים שלו ומניח אותם בכיס החולצה.

היא לא הודפת אותם מעליה. ידייה רק פרושות על החול. היא פשוט מחכה שמה שיבוא יבוא, כמו מול הרובה של דרור. אולי איתו היה לנו סיכוי. אבל אולי אז אני ושרון לא היינו ביחד בכלל. אני הייתי נשאר מאחור, בפחונים. לא היינו מגיעים לפה לחפש אוכל, או מוצרי היגיינה נשית ולא היינו נתקלים בהם.

אני מחכה שהיא תעשה משהו. לחץ בחזה עוצר את זרימת הדם, כאב שמתפשט אל הזרועות. אני מאבד שליטה בגוף שלי ובכי מתפרץ ממני החוצה, חונק את הצעקות שלי, בלי שליטה. קולני. כועס. אני רועד מהבכי והם נרתעים קצת, אבל אני לא בורח. אני צונח. ברכיים וידיים פוגשות את החול. אבנים חודרות את העור, לתוך הבשר, מגיעות לעצמות, למחזור הדם. אני מדמיין שאני הופך לאבן. "סיים עם זה. נמאס לי", אני לוחש. "קח אותי כבר". אני שולח אליה מבט אחרון, ואז אני רואה שפניה מופנות לעברי.

אצבעותיה חופנות את החול. גם היא רוצה שייקח אותה אליו, עמוק אל מתחת לאדמה.

עיניה פקוחות והיא מסתכלת ישר אלי. לראשונה מזה שנים אני חושב שאני מזהה משהו. מחשבה. הכרה. אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז, שהיא רואה אותי.

אני מזהה את ההבעה, את הרגש. עצוב לה. בפעם הראשונה מאז שאיתי שלנו מת, האדישות נמחקה ממנה לגמרי. אולי כי היא רואה את מה שאני מרגיש. עכשיו. כלפיה. את מה שעובר עלי, בזמן שאני צופה במה שעובר עליה. משהו שהיא לא מוכנה לקבל. אחד מבני הישיבה מוריד את המבט לעבר מכנסיו, אותם הוא מנסה להפשיל בכוח. הוא בכלל לא מבחין ששתי הידיים שלה יוצאות מהחול. כל אחת אוחזת אבן גדולה.

כשהחברים שלו שמים לב, כבר מאוחר מדי.

היא מכה בו משני הצדדים, כמו מצילתיים. גופו קורס הצידה.

היא נעמדת לפני שהם מספיקים לזוז, חובטת עם האבנים לכל עבר.

תשומת לבם של הרועדים שאוחזים בי פונה אליה. אחד מהם עוזב אותי ומתחיל לרוץ לעברה. זאת ההזדמנות שהייתי צריך, ושכמעט עמדתי לוותר עליה.

אני מסתובב ונוגח לרועד שמשמאלי בפרצוף. זה הרבה יותר כואב ממה שציפיתי ואני מסוחרר לרגע. אבל הוא על הרצפה ללא הכרה ועם אף שבור. עכשיו הידיים שלי חופשיות.

לשחום אני מכניס אגרוף עם כל המותן ישר בגרון. הוא אוחז בצווארו ומחרחר. השאר מהססים. אני יודע שאין להם ממש מה להפסיד, אבל בכל זאת משהו בהבעה שלהם משתנה. כי עכשיו אני והיא ביחד, שתי חיות פצועות.

שלושה מהם מתקשים לעמוד – כנראה היא פגעה גם בהם עם האבנים. היא נלחמה. אני יודע שזה לא היה בשבילה. זה בשבילי, אבל זו התחלה.

"בואו, יא בני זונות", אני שואג שכל באר שבע תשמע. עד שקיבלתי אותה חזרה, אף אחד לא לוקח אותה ממני. אף אחד.

הם מתרחקים, חמישה, מפנים לנו את הגב ובורחים. אני לא משלה את עצמי. אולי הם מתכוונים לקרוא לעוד רועדים, אולי להתארגן, אולי להביא נשק. אנחנו מנצלים את ההזדמנות ורצים חזרה.

נור כבר ערה, מחכה לנו בפתח, נעולה בסנדלים שנתתי לה. אולי היא הרגישה באיזה קשר קוסמי משהו ממה שעברנו, אולי זה לכבוד העובדה שאנחנו ביחד.

באר שבע היא לא מה שקיווינו שתהיה, אבל בסך הכול אני חושב שהיא עשתה לנו טוב. אנחנו לא מדברים הרבה, אבל המילים אמיתיות. אני מרגיש שאנחנו מתקרבים שוב. תוך כדי הליכה, אני נותן לידי להשתפשף בידה לרגע והיא לא נרתעת. אני אחכה קצת ואז אתקרב ואניח את ידי על ידה. אולי היא תיתן לי להשאיר אותה שם. אולי ארגיש את האצבעות שלה זזות.

צפונה מבאר שבע, המדבר מפנה מקום לשדות ירוקים. נראה שגם פה מתנהלת מלחמה. אבל אין למדבר סיכוי, אני חושב, כל עוד אנחנו מתקדמים.

הרעד יגיע. יהפוך לפרכוס. הגוף יקיא את עצמו החוצה, אבל אני מסתכל על שרון ועל נור ואני יודע שאנחנו ביחד. עד תל אביב לפחות.