מלאכים בשמי ישראל: שלוש שקופיות

המלאך העיוור עמד בפינת רחוב העצמאות, ידו פרושה לפניו בבקשת עזרה. אברך שחלף על פניו הטיל בפיזור נפש מטבע לתוך כף היד המוגשת, ופניו העיוורות, החיוורות של המלאך פנו ועקבו אחריו בעברו בין קהל האנשים.

היתה זו שנה טובה לקציני צבא ופוליטיקאים; שנה רעה למלאכים.

פניו של המלאך פנו עכשיו לכיוון השמש, והוא החל לצעוד במורד הרחוב, כנפיו הגדועות רוטטות בחוסר אונים. אם ניתן לומר זאת, הוא חש חרדה בין האנשים.

אולי הוא זכר ימים קודמים, שנים שבאו וחלפו כמו מחטים נושרות מאורן. זכר את האיסוף המאולץ, את החייל שהלם באחיו, רפאל, בקת של עוזי. את תלייתו הפומבית של גבריאל בכיכר, צווארו העדין שבור בתוך דגל מגולגל של המפלגה החדשה. אולי הוא זכר נסיון להימלט: לפרוש כנפיים ולשוט אל השמים הפתוחים.

אולי הוא זכר את המסוקים שהמתינו להם שם, בשמים. זכר, אולי, גם את הכדורים שגדעו את כנפיו, ואת נפילתו הסופית ארצה.

החיילים החלו לקרוא להם, לשורדים, יורדים. הם הפכו מאגדה, ממיתוס, מסיפור עתיק יומין, לבדיחה. נכים, הם לא הפחידו יותר, הפכו מושא ללעג, דברים שילדים הצביעו עליהם ברחוב, ולפעמים זרקו אבנים.

אבל אלה היו זמנים אחרים, ומי יודע, ככלות הכל, כיצד מתפקד מוחו הזר של מלאך? מי יודע על מה הוא חשב, אם בכלל חשב, כשעשה את דרכו הבודדה בין הרחובות האנושיים, מחפש… מה? מקום לישון בלילה? כניסה מכוסה לבית דירות או משרדים, בה יוכל להתכרבל בעיתונים? מי יודע מה הם רוצים, אותם פליטים מאלוהים.

המלאך, על כל פנים, נותר חסר הבעה, אך אולי במקום תשובה החל לטפס במעלה הכרמל. מתי וכיצד הפך אותו מלך-שחקים לתושב העיר חיפה ואחד מקבצניה, על כך אין לי תשובה. אך הוא החל לצעוד, בכבדות, בעקשנות, במעלה ההר, וכפי שהתברר כמעט מיד, הוא לא היה היחיד. ככל שטיפס כך הצטרפו אליו יותר ויותר מלאכים, צצים מכל פינה נסתרת כמו מגפה, מציגים לראווה צלקות ופגמים.

היתה זו הפעם הראשונה מאז סוף המלחמה בה נאסף קהל כזה של מלאכים. הרשויות החלו לדאוג. האוניברסיטה בפסגה פונתה מיד, אך קבוצה קטנה של סטודנדטים נותרה מאחור ודיווחה על האירועים במשדר רדיו עתיק.

משעברו את האוניברסיטה נדמה היה שעם שלם של מלאכים הופיע יש מאין במעלות הכרמל. צבא זה החל לצעוד כעת במורד הכביש לעוספיה.

מסוקים החלו להופיע בשלב זה, חגים בשמים כמו דבורים, ומחלקות שהיו רק לפני חצי שעה באימונים הקיפו את צבא המלאכים אך לא עצרו בעדם.

המלאכים צעדו במורד הכפר והמשיכו בדרכם. הם לא עצרו בעוספיה ולא בדליית אל כרמל: ולאט לאט התברר לקהל הצופים מהו יעדם האחרון.

היתה זו שנה טובה למגישי טלוויזיה ועיתונאים. שנה רעה למלאכים.

הצבא פינה את הנזירים הזועמים לפני שהמלאכים הגיעו למוחרקה. החיילים המתינו בין העצים והביטו בעצבנות לעבר המנזר העתיק שישב בפסגת הכרמל.

ללא מילים חלפו המלאכים בשער הפתוח וטיפסו במעלה המדרגות, אל המצפה הפתוח על גג המנזר. רגליהם היחפות נעו בדממה על פני האבנים הקרות.

המלאך העיוור צעד קדימה עם אחיו. מה הוא חש, שם, במקום בו נפגשים הארץ והשמים? האם הוא הרים את ידו, לגעת בשמים? האם פרש את כנפיו השבורות וניסה, עם אחיו, לנסוק לשמים פעם אחרונה, לגעת באלהים?

מסוקי הטלוויזיה חיכו לתשובה, וביער החיילים. זו היתה שנה טובה לדרמה, ולמשפטים צבאיים.

המלאך העיוור פנה למלאך לצדו. בעזרת השם, אמר המלאך.

זו היתה השנה שבה המלאכים…

סיפור זה הוא השני בטרילוגיית הסיפורים "מלאכים בשמי ישראל". באנגלית יצאה זה עתה לאור הנובלה כיבוש של מלאכים המהווה רקע גם לסיפורנו הנוכחי: ב-1945, רבי-המלאכים התגשמו מעל שדות הקרב של אירופה, וגרמו למלחמה קרה חדשה. חמישים שנה לאחר מכן הם נרצחים, בזה אחר זה, והמודיעין הבריטי יוצא לגלות מי – או מה – יכול להרוג מלאך?