מין מלאכים
מאת לביא תדהר
מלאכים בשמי ישראל: שלוש שקופיות
הטיסה מקפריסין אחרה בחמישים דקות. זאבי צעד בין דלתות שדה התעופה אל האוויר החם שבחוץ, הדליק לעצמו סיגריה וחלם על מקלחת. מלאך עם כנפיים שמוטות, נוצותיו הלבנות דהויות לחום-מלוכלך, עמד שעוּן על מכונית סובארו בצבע דומה וקרא אליו, מעיר אותו מהרהוריו. "צריך מונית?"
"כן", אמר זאבי. משהו בפניו של המלאך השפיע עליו. היתה לו הבעה נבוכה שכזו, תמימה – הבעה של מלאך. הוא זרק את הסיגריה על המדרכה ונכנס אל המושב שליד הנהג. "תל אביב", אמר, ונתן למלאך כתובת במרכז. לא סתם דירה – בית. זאבי היה איש מצליח, בסך הכל, אבל המצב בזמן האחרון עם העסק… שלא לדבר על אשתו…
"מאיפה חזרת?" שאל המלאך. הוא נהג במהירות דרך השערים של שדה התעופה, כנפיו דחוסות כנגד המושב. הן נדחקו כלפי המושב כציפורים המנסות להימלט, ומדי פעם הכנף הקרובה אל זאבי נעה כה חזק עד שנוצות דגדגו את לחיו בעדינות.
"קפריסין", אמר זאבי והוסיף אל תוך שתיקתו של הנהג, "עיסקה גדולה של טפטפות".
"קפריסין, אה?"
"קפריסין", אמר זאבי.
שתיקה השתררה במכונית תיקה. נוצותיו של המלאך המשיכו ללטף את עורו של זאבי. מגען גרם לו לחוש חום וקור לסירוגין.
"כמה זמן אתה עובד במוניות?" הוא שאל.
"כמה חודשים". הוא היסס והביט בזאבי בעיניים פקוחות וצלולות, מלאות באינסוף. "כשאני לא אוסף לקוחות אני רוקד ב'המלאך הנופל'".
שוב השתררה שתיקה, שנשברה רק כשהמונית עצרה וזאבי שאל בהיסוס, "כמה אני חייב לך?" והנהג ענה לו וזאבי שילם.
"המלאך הנופל?" הוא שאל בשקט. הוא נשען על חלון המכונית, פניו קרובות לפני הנהג.
המלאך הנהן. "תבוא מחר, יום שישי. אני אהיה שם", הוא אמר ונסע, מותיר את זאבי לבדו על המדרכה.
כל היום חשב זאבי על המלאך, ובערב, כשלא יכול היה לסבול עוד את השתיקה בבית, את בקבוק הויסקי והכוס הבודדה על השולחן, את תוכניות הטלויזיה המשמימות, הוא קם ממקומו והחליט לצאת לסיבוב במכונית. ללא כוונות מוגדרות הוא מצא את עצמו בכניסה לאותו מועדון מפוקפק, המלאך הנופל, באזור שבו אבן-גבירול פוגש את סרחון הירקון.
הוא שילם את דמי הכניסה ונכנס אל הבנין האפל. מוזיקה שמימית מילאה את חלל המועדון ואִתה עשן של סיגריות וניחוח קלוש של טהרה. הוא התיישב ליד הבַּאר והזמין לעצמו כוסית של גלנפידיך, מנה כפולה עם קוביית קרח אחת, בודדה – הוא היה איש מצליח, זאבי, והוא ידע איך להתנהג – וצפה ברקדנים שמילאו מולו את הבמה.
המלאכים חגו כשיכורים על הבמה הדחוסה, גופיהם העירומים בהקו בקרני האור שהציפו אותה בהתקפות בלתי-צפויות. כנפיהם ניסו להפתח לכל אורכן אך נכשלו, ונוצותיו של מלאך אחד ליטפו את נוצותיו של מלאך אחר והעבירו בהן מעין רטט רוגש שהעצים את חווית הצפיה. זאבי צפה במלאכים, מרותק, ואצבעותיו נעו בקצב עם המקהלה השמימית. המשקה נשכח לצדו.
"באת".
הוא שמע את הקול קרוב לאוזנו. נשימה על עורפו גרמה לו להסתובב. לידו עמד המלאך מהמונית, עירום מלבד מכנסי ג'ינס קצרים, קרועים.
"באתי", אמר זאבי, ובדומיה שנדמתה לו לפתיחתה של דלת שהיתה סגורה כל חייו, נתן למלאך הפרטי שלו לקחת את ידו, ולמשוך אותו ללא מאמץ לעבר התאים הפרטיים שמאחור.
סיפור זה הוא השלישי בטרילוגיית הסיפורים "מלאכים בשמי ישראל". באנגלית יצאה זה עתה לאור הנובלה כיבוש של מלאכים המהווה רקע גם לסיפורנו הנוכחי: ב-1945, רבי-המלאכים התגשמו מעל שדות הקרב של אירופה, וגרמו למלחמה קרה חדשה. חמישים שנה לאחר מכן הם נרצחים, בזה אחר זה, והמודיעין הבריטי יוצא לגלות מי – או מה – יכול להרוג מלאך?
