שש אחרי המלחמה ב"שר הטבעות"

"שר הטבעות", ספרו של ג'ון רונלד רעואל טולקין, הוא במהותו סיפור "לשם ובחזרה", בדיוק כמו כותרת המשנה של "ההוביט": זוהי עלילת מסע שיוצא "לשם" אך גם חוזר בסופו של דבר הביתה, ולא בכדי. טולקין הכיר היטב את מוראות המלחמה והשלכותיה, מימי שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה. בהקדמה למהדורה השנייה של הספר הוא כתב במפורש, "אין סופר שאינו מושפע כלל מניסיון חייו… חייב אדם לחזות מבשרו בקדרות צלה של מלחמה כדי לחוש את כובד מועקתה". ניכר כי הוא גם ידע היטב שהסיפור לא נגמר עם השלמת המשימה, גם אם הקרבות הסתיימו בניצחון מכריע והטבעת האחת הושמדה. במידה רבה השפעת המלחמה רק מתחילה עם סיומה, והשלכותיה ילוו את כל מי שחווה אותה במשך שנים רבות.

התובנה הזאת מסבירה מדוע עלילת "שר הטבעות" לא מסתיימת עם השלכת הטבעת להר הגזירה, ואף לא עם "שיבת המלך" והכתרתו במינס טירית. ספרי פנטזיה רבים שנכתבו מאז לא הלכו בדרכו, וכותביהם בחרו לסיים את העלילה עם השלמת המשימה, או לכל היותר אחרי אפילוג נחמד שהציג לקוראים כמה נהדר העולם לאחר התמוטטות הרשע.

ראו לדוגמה את משפט הסיום של סדרת "הארי פוטר": "הצלקת לא הכאיבה להארי כבר תשע-עשרה שנים. הכול היה טוב" ("הארי פוטר ואוצרות המוות", עמוד 683, מאנגלית: גילי בר-הלל סמו). כעת השוו זאת לפרקים הארוכים המתארים את חזרתם של ארבעת ההוביטים הביתה, טיהור הפלך ולבסוף מסעו של פרודו אל הנמלים האפורים. טולקין הבין שהמלחמה מותירה את חותמה על כל גיבוריה ומשתתפיה. הצלקת של הארי פוטר לא שבה להכאיב לו, אך הצלקת של פרודו בגינס טרדה אותו מן העולם.

אולם גם אם המלחמה מותירה צלקות בכל מי שחווה אותה, לא כולם מגיבים לסיומה באותה צורה. וכך הסיפור ב"שר הטבעות" מתפצל עם תום המלחמה לכמה מסלולים, כשטולקין משרטט ביד אומן רגישה ונבונה את ההשפעות שהותירה המלחמה בכל מקום ומקום ובנפשן של הדמויות, ואיך כל אחד מהם מתמודד עם המטען הכבד.

ריפויה של אאווין

אפשר ללמוד הרבה על גישתו של טולקין למלחמה מהאופן שבו הוא מסיים את סיפורה של אאווין, "עלמת פרא תופסת-חרב מן הצפון" (ע' 927; כל הציטוטים לקוחים מהמהדורה העברית בעריכת עמנואל לוטם, 2004). אאווין, אחייניתו של מלך רוהן, מייצגת היטב את השאיפות של בני עמה. היא מואסת בתפקיד שיועד לה, להנהיג את העם שנותר בעורף בזמן הקרבות, ומנסחת את חששה ומשאלתה בבהירות רבה: "אני יודעת לרכוב ולהניף חרב, ואיני יראה מוות או מכאוב… את הכלוב יראה אני… להיכלא מאחורי הסורג עד שההרגל והזקנה ישלימו עמו, וכל סיכוי לעולל מעשים גדולים יחלוף מן הזיכרון ומן התשוקה" (ע' 751).

בעקבות תחושותיה אלה היא מתחזה לגבר כדי להצטרף למלך ולצבאו, אשר יוצאים לסייע לבני בריתם מממלכת גונדור להסיר את המצור שהטיל צבאו של סאורון על בירתם מינס טירית, ורוכשת תהילת עולם בשדה הקרב כשהיא קוטלת את המלך-המכשף, מפקד צבא האויב. אך אחרי הקרב היא מתקשה להחלים מפצעיה ומהמועקה הנפשית המלווה אותה. במר ייאושה היא פונה לפרמיר, בנו של עוצר גונדור, שמחלים גם הוא בבתי המרפא: "את המוות ביקשתי בקרב. אבל לא מתּי, והקרב הנהו נמשך… לא במרפא חפצתי. רצוני לרכוב אל המלחמה כאאומר אחי, או מוטב, כתאודן המלך, כי נפל חלל ונחל גם כבוד גם שלווה" (עמ' 922-921).

מולה ניצב פרמיר, "משכיל ונבון ובקיא במגילות המסורה והפיוט… ועם כל אלה נוקשה ומהיר-שיפוט בשדה הקרב" (ע' 734), שבדמותו מתגלמים מיטב הערכים האציליים של בני נומנור. המפגש בין השניים מכין את הבמה לעימות בין שתי תפיסות עולם: גישת הרוהירים, שמעריצים גבורה ואומץ ושואפים לזכות בתהילה בשדה הקרב; ומנגד, התפיסה השלטת בגונדור, בהיותה נצר לתרבות האצילית של נומנור, הגורסת שהמלחמה אינה מטרה בפני עצמה אלא אמצעי להגן על ערכי הטוב מפני הרע.

פרמיר עצמו מנסח את ההבדלים בין הגישות בשיחתו עם פרודו ושותפו למשימה סם, כשהוא מותח ביקורת נוקבת על כך שבני עמו נעשו דומים לרוהירים עם השנים: "כי כמונו כרוהירים, אוהבים אנו עתה את המלחמה ומוקירים את אומץ הלב כטובים לעצמם, הן לשעשוע הן לצורך של ממש; וגם אם סבורים אנו עדיין שיאה לו, ללוחם, לקנות בינה ודעת מעבר לאומנויות הנשק והקטל, אף על פי כן אנו חולקים כבוד ויקר לאיש המלחמה, מעל לעוסקים בכל אומנות אחרת. כזהו צו הימים האלה" (ע' 646).

פרמיר, כאמור, מציב אידיאל שונה: "המלחמה, אין מנוס מפניה כאשר אנו מגינים על נפשנו מפני המשחית הקם עלינו לכלותנו; אך איני אוהב את החרב הנוצצת בשל חריפותה, ואת החץ בשל מהירותו, ואת הלוחם בשל תהילתו, רק את אשר הם מגינים עליו, אותו אוהב: את עירם של אנשי נומנור; ורוצה אני שיאהבוה על זיכרונותיה, ועל עתיקות ימיה, ועל יופי, ועל חוכמתה כיום" (ע' 640).

הן אאווין והן פרמיר מגיעים לבתי המרפא פצועים ושבורים, לא רק בגופם אלא גם בנפשם, והקשר שמתפתח ביניהם הוא המפתח להחלמתם. פרמיר מצליח להפוך את ליבה של אאווין לנטוש את דרכי המלחמה, מרפא את ייאושה ואת כמיהתה למות מות גיבורים ומוביל אותה לבחור בחיים. בשיחה שבה פרמיר חושף בפניה את אהבתו אליה, היא מצהירה: "לא אהיה עוד עלמה תופסת-חרב, ולא אתחרה את הפרשים הגדולים, ולא אמצא את שמחתי רק בשירי הקטל. עם המרפאים יהי חלקי, ואני אוהב את כל הצומח וחי ואינו צחיח" (ע' 926).

טולקין קובע כאן קביעה מוסרית חד-משמעית. אאווין הגשימה לכאורה את משאלתה, ועשתה גדולות ונצורות בשדה הקרב כשחיסלה את המלך-המכשף, אך היא לא מסוגלת להירפא כל עוד היא נאחזת במלחמה. הבחירה בחיים, בגידולם ובטיפוחם היא הסממן המובהק להחלמתה. זו הבחירה להתעלות מעל למלחמה ולזכור שהיא אינה מטרה בפני עצמה, כי אם אמצעי להגשמת מטרות נעלות יותר – קידוש החיים והגנה על בני אדם ועריהם.

ריפוי דומה מציג טולקין בארצה של אאווין עצמה, בדמות המהפך שחל באיסנגרד – מעוזו של הקוסם סרומן שניסה לכבוש את רוהן והובס כשהטבע עצמו – היער, בהנהגת העצנים רועי העצים –  התקומם נגדו. העצנים לא רק כבשו את איסנגרד, אלא שינו את פניה בהקימם את "בוסתן אורתנק" (ע' 940) המלבלב על חורבות מכונות ההרג והמלחמה של סרומן. המסר הטמון בדרך הריפוי הזו רב עוצמה: הלוחם הראוי לשבח הוא זה שהצליח לפשוט את מדיו עם תום המלחמה ולחזור לעבודה בגן ובשדה. זה שכיתת את חרבו לאת.

"המהלומה האחרונה" – טיהור הפלך

בשעה שממלכות סחופות שכול מוצאות מרפא בגננות עם תום המלחמה, טולקין לא נרתע גם מתיאור המציאות ההפוכה. אין מקום בארץ התיכונה שלא טועם את כאב המלחמה, גם אם הוא נמצא הרחק משדות הקרב; אין פלך שיכול להמשיך לשבת בשקט בזמן שמאורעות הרי גורל מתחוללים בחוץ; ואפילו ארצם של ההוביטים, אותה "ממלכה שלווה ושאננה, והכול חולקים כבוד לגנניה" (ע' 649), נגזר עליה להיכוות באש המלחמה. הגיבור, המרחיק נדוד אל ארצות ניכר כדי להציל את העולם, שב אל ביתו רק כדי לגלות שגם הוא השתנה ונפגע. הגיבור משלם את מחיר המלחמה גם בחזית הבית.

הכאב חריף אף יותר אם נזכור כי לאורך הדרך פרודו שאב שוב ושוב עידוד מהמחשבה על הבית החם והמוגן שהותיר מאחור, ושלשמו הוא יצא למסע כולו: "יש בדעתי להציל את הפלך, אם בידי הדבר לעשותו… חש אני כי כל עוד הפלך בעורפי, כל עוד הוא נינוח ושאנן, יקל לי לנדוד: כי אז אדע שיש אי-בזה קרקע-מבטחים, גם אם רגלי שלי לא יוכלו לשוב ולעמוד עליה" (ע' 44). עבור ההוביטים, שברו של החלום הופך את ההתמודדות עם חילול הבית לחוויה קשה יותר מכל מוראות המלחמה:

"זה יותר גרוע ממורדור!" אמר סם. "גרוע פי כמה וכמה, במובן מסוים. זה מגיע אליך ישר הביתה, כפי שאומרים; כי זה הבית שלך, ואתה זוכר אותו כפי שהוא היה לפני החורבן".
"כן, זוהי מורדור", אמר פרודו. "אחת משלוחותיה" (ע' 978).

ההשחתה של הפלך, הפיזית והמוסרית גם יחד, היא תוצאה של ההפקרות המשתלחת בעולם בשעת מלחמה: אין בן חורין שיימלט מהרשע, אין ארץ קטנה מספיק או נסתרת מספיק ממשרתי הרוע. אין אדם יכול לשעות בדמיונות שווא שביתו נותר בטוח ומוגן כשהיה בעת שהעולם כולו מזדעזע.

פרודו נאלץ אפוא להיאבק ב"מהלומה האחרונה" (ע' 981) בביתו שלו. טיהור הפלך משיב את הבית למצבו הקודם, אך בה בעת גם פותח הזדמנות לשינוי מקיף, שבסופו הבית לא רק תוקן אלא גם חודש ושופר. ואכן, סם נוטע מלורן במקום עץ המסיבה שנגדע, ויבול השנה ההיא נזכר לדורות. "השמש זרחה במלוא זיווה, גשמי ברכה ירדו בעתים ובמידה הנכונה; אך למעלה מזה, היה בשנה ההיא גם משהו נוסף: אווירה של שפע ושל צמיחה, וניצוץ של יופי שאין כדוגמתו בקיציהם של בני-תמותה" (ע' 984).

פצעים שאין להם מזור

מלחמה, מטבעה, מחריבה את סדר העולם הקיים. ב"שר הטבעות" יש מי שצלחו בשלום את טלטלותיה ויצאו מחוזקים (רוב ההוביטים, הרוהירים ועוד רבים), יש מי שעלו לגדולה על גליה (ארגורן), ויש גם רבים שלא מצאו את מקומם בעולם החדש.

כבר בעיצומה של המלחמה, הרבה לפני שגורלה הוכרע, ידעו העלפים כי הם נלחמים למען עידן חדש שבו הם לא יוכלו לקחת חלק. במהלך שהותם של ההוביטים ומלוויהם בלותלורין, אמרה גלדריאל לפרודו כי גורל העלפים נחרץ, בין שהעמים החופשיים יפסידו במלחמה ובין שינצחו: "כי אם תיכשל אתה, ניחשף אנו לפני האויב. אך אם תצליח בשליחותך יתמעט כוחנו, לותלורין תדעך, וגלי הזמן יגרפו אותה בזרמם" (ע' 339). ואכן בסוף מלחמת הטבעת תם עידן העלפים וזרח עידנם של בני האדם. תחושה דומה מבטא גם העצן זקנעץ, כשהוא מזכיר את השינוי שחל בעולם, "אני חש זאת במים, אני חש זאת באדמה, ואני מריח זאת באוויר", ורומז שהוא ובני עמו לא יהיו חלק מהסדר החדש: "היער אולי יגדל… החורש אולי יתפשט. אבל לא כן העצנים" (עמ' 942-941).

ומה שנכון לתרבויות שלמות נכון גם לחלק מהדמויות. בניגוד לאופטימיות של "ההוביט", "שר הטבעות" הוא ספר שהאובדן זורם בעורקיו. פרודו אומר את זה במפורש: "בילבו יצא לבקש אוצר, לשם ובחזרה; ואילו אני יוצא לאבד אוצר, יוצא שלא על-מנת לחזור, ככל שראייתי משגת" (ע' 48). ההבדל הזה ניכר גם בשינוי שחל בגיבורי הספרים. בילבו, גיבור "ההוביט", יוצא מחוזק, מאושר ואמיץ מההרפתקה שאליה נקלע וחי חיים ארוכים וטובים. אחיינו פרודו ב"שר הטבעות" יוצא מצולק, כאוב ורדוף מהמשימה הכבירה שנטל על כתפיו. בילבו למד על קיומם של גמדים ועלפים ושב לבקרם עוד פעמים רבות. מסעו של פרודו, לעומת זאת, מאיץ את הסתלקות העלפים והפלא מן העולם.

פרודו הוא הגיבור שלא מצליח לשוב לחיים הרגילים. רוב הדמויות הראשיות ב"שר הטבעות" שבות הביתה בשלום ובונות את חייהן מחדש אחרי המלחמה; יתר על כן, ניסיונם והישגיהם של הגיבורים מובילים אותם לעמדות הנהגה בקהילות שלהם. הדבר נכון לשלושת רעיו של פרודו, ההוביטים סם, מרי ופיפין – אך לא לפרודו עצמו. אט אט הוא "הסתלק בשקט מכל ענייני הפלך, וסם, נחמץ לבו לראות עד כמה ממעטים לכבדו בארצו שלו" (ע' 986).

פרודו הוא הגיבור שלא מצליח להחלים; הוא נושא עמו את צלקות פצעיו ואת כאב האובדן כמשא יומיומי. "פצוע אני… פצוע; ולעולם לא יגליד פצעי כליל", הוא אומר לסם (ע' 986). הוא הקריב הכול עבור הפלך, אך כשחזר הוא לא מצא מנוח, נרדף על ידי צללי העבר גם בביתו. לבסוף נאלץ לבקש מרגוע מעבר לגבולות העולם. מחקרים על "שר הטבעות" המחישו באריכות כי פרודו סבל מפוסט-טראומה; "הפצע כואב, וזכר האפלה מכביד עלי" (ע' 950) הוא אומר ביום השנה לפציעתו בפסגת הרוחות. ניכר ב"שר הטבעות" שטולקין הכיר במחיר הכבד שהמלחמה גובה מגיבוריה ומשורדיה, גם אם לכאורה הם שבו בשלום משדה הקרב.

פרודו, בדרכו המפוכחת והרגישה, מתאר את זה היטב: "פציעתי עמוקה מדי, סם. ניסיתי להציל את הפלך, ואכן הוא ניצל, אך לא למעני. כזאת יקרה פעמים רבות, סם, כאשר נשקפת סכנה לדברים: מישהו חייב לוותר עליהם, לאבדם, על מנת שהאחרים יוכלו להוסיף ולהחזיק בהם" (ע' 990).

מלחמה ונחמה

נדמה לי שאין כקריאת פרקי הסיכום של "שר הטבעות" כדי להיווכח עד כמה הספר רלוונטי לימינו. "שר הטבעות", לכל אורכו, מעניק לנו בימים אלה שפע של פיסות נחמה: האמונה בניצחון הטוב והאור על הרוע והאופל; התיאור מעורר ההזדהות של הוביטים פשוטים שנקלעו לשדה הקרב ונקראו למעשי גבורה לא צפויים; ואיתם גם קשייו ולבטיו של העורף האזרחי בימי מלחמה, לרבות החיים בעיר הנצורה ואנשים שמפונים מבתיהם.

אך לא פחות מכך ראוי לציון סופו של הספר, שמציף את תוצאות המלחמה בחמלה ובהבנה, ומספק גם הוא תנחומים רבים. טולקין מתאר ברגישות את החזרה הביתה ואת טיהור הבית מהשלכות המלחמה, את ריפוי הלוחמים ובחירתם בחיים; ולצידם גם את הגיבורים שלא מוצאים מקום בעולם החדש, ופצעיהם, בגוף ובנפש, לא נותנים להם מרגוע.

בפרקים הארוכים המתארים את החזרה מ"שם" טולקין מצהיר כי גם השיבה מהמלחמה ראויה להנצחה בספרים, ושמדובר בהתמודדות לא פחות משמעותית מגבורת הלוחמים בקרב. זוהי תמצית גבורתו של סם, שבאה לידי ביטוי במילים האחרונות של הספר: "ורוז משכה אותו פנימה, והושיבה אותו בכורסתו, והניחה בחיקו את אלנור הקטנה. הוא נשם נשימה עמוקה. 'הנה, חזרתי,' אמר" (ע' 991).