השועטים עלי גמלים של אש

אבי נהג לומר כי לא נדע את שיהיה עד יהיה; אך לעיתים סבורני שנכון הוא הדבר גם ביחס לעבר. האם זוכר אני נכון את שאירע אז, באותם ימים טרופים וסוערים?

אירועים אשר עתה נדמים לי כסופות החול: תחילה נֵד אדום או צהבהב רוחף הרחק בקו האופק – והוא נדמה לך רחוק כל כך! וגם מוצק! – אבל הוא מתקרב מהר מאוד. מהר משתברח… וכשהוא בא הכול צועף פתאום ברעש אדירים, ושוב אינך רואה דבר זולת אינסוף הגרגירים המרקדים סביב במחול טירוף והם מכים ומשסעים והם חודרים אל כל נקבוביות גופך ומלבושייך כמו החד בתערים. ואם נבון אתה, אינך נלחם (הרי תמיד תובס); החכמים יודעים להסתתר מבעוד מועד, להבריך את הגמלים לכדי דבוקה צפופה וגם לפרוס ממעל יריעות של אוהל עד שוך הסערה.

ברם, לעיתים אותם ימים דווקא נראים לי כאותם סדקים, הנבקעים לאט בטיח הטחוב של בור המים האפל. ראשית אינך חושד במאומה – אבל טיפה אחת נמלטת, מרחיבה מעט הפתח לבאה אחריה, וטיפין־טיפין נסדק הטיח חרישית – וכשתסור לשם באורחתך אזי תלמד כי גורלכם נגזר באין מקור מחיה בארץ הצייה.

האם ידעתי כי תמורות גדולות ונצורות נכונו לאותה העת, או שמא כבר החלו קודם, וכשהֵשַתי את ליבי לכך היה כבר מאוחר מכדי עשות דבר?

היו אז דמדומים, את זאת זוכר אני היטב, עת המרחב המיוגע פיהק והתנער לאט מלַהַם החמה. עננים קלושים שייטו באופק הצמא בעוד קרני השמש הלָאה ליטפו אותם ברוך, מושחות בהם צבעים של שקט ופיוס. ובאותן שעות של דמדומים גם הצבעים היו שונים, חיים יותר ועליזים, כמו לטאות החול והחיפושיות אשר היו יוצאות אז לצוד וללקט, טועמות במחושים או בעיניים את הנוף המדמדם, והרגליים טופפות להן במרץ, אחרי שלהט החמה הרודני רוּכַּך והתפייס עם העולם במין מחוות פרידה והסתלקות.

היו אלה שעות רכות ונינוחות, אשר בהן גם אנו הילדים יוצאים היינו למרחב המאובק והצחיח, חפֵצים לפרוק מעט את דוחק צוהרי היום הלוהטים בין יריעות האוהל הכבדות. קופצים ושועטים, מתרוצצים בינות לדיונות והנקיקים, רודפים ונמלטים, תרים ומסתתרים, מצחקקים בדרור ובפורקן, ומסביבנו מקפצים גורי כלבים לרוב, משתובבים ולעיתים גם מסתבכים בינות רגלי העדרים המוּדברים, עד שקולות אחינו הבוגרים שילחונו, נזופים וחבוטים, להתפרע במקום אחר.

גם משחקים רבים היו לנו, שמורים לשעות אחר הצהרים הטובות, הנינוחות. לעיתים נטלנו את נאדות המים המבוּלָקים, שרופטו כבר משמירת המים היקרים שמא פתע ייבקעו, ואל תוכם נפחנו בחדווה ומאמץ אוויר לרוב. וכשהלך העור והתמתח וגידי התפרים היו קפוצים ומהודקים, ידענו כי כשרה המלאכה ועתה יפים הם עבורנו לכדור משחק. לעיתים חופרים היינו בור באדמה ואז השלכנו פנימה אבנים, הלוך והתרחק הימנו, עד שגם הטוב במיידים אמר נואש מן הקליעה. ולעיתים בונים היינו מגדלים מאבני גיר, חוור וצור; אבל תמיד הקפדנו לפרקם בטרם שנחזור. ופעמים היינו מציירים קווים בחול, מתווים דמויות ואוהלים, שיחים ועדרים – אך גם אותם הקפדנו לטשטש. הרי אסור לתת להם לטעום משבב הנשמה שלנו שנטמן בחול המשורטט ביד תמה.

שמור עימי המעשה עת בסודי סודות, כשחברינו כבר פנו לשוב למאהל ורק אנחנו השתהינו עוד באור המתקלש, התווה לי חברי סימן אסור בחול. היה זה מאותם אותות קורצים ואסורים, מאלו שידענו כמה רע ומר יהיה אם רק נהין לחשוב על שרטוטם; אותות שהם יודעים שנועדו הם עבורם… תחילה יילל הכלב וברח וגם אני עצמי יראתי ותמהתי מהיכן למד הוא להתוות את הסימן הזה בדייקנות רבה כל כך. אך מיד התעַשַתּי ונחפזתי למוחקו. אסור שהם יבואו, וחלילה יתבעו שכרם. וגם עתה עודני מצטמרר בהיזכרי בכך.

אבל לרוב היו אלה שעות של חסד ונדבה. הנוף טבל באור השמש המעודן, שעייפה מבעירת יומה. רוחות קדים צחיחות הרעידו את בדי הלַענות והכּתֵלות והידוסי הצאן התר אחר פיסות ירוק קטנות הנידו את הענבלים שבפעמוני הברונזה הזעירים אשר היו כרוכים על צווארם ודנדונם נשמע למרחוק. בשמים חוויאים או נשרים דאו, ורק צילם רהט על החולות בארץ הרתוקה. האימהות היו יוצאות ללקוט גללים לבערה והכלבים היו נובחים על העיזים אשר הרחיקו לכת מן העדר. עבורנו הילדים היה אז המרחב כולו ממתין שנֵעָתָר לו, קורא ומפתה, לוחש לנו לִקרב אליו ולגלות את צפונותיו.

ואולם חרף כל כבלי משיכתו טבולי הקסם והתום, היטב היטב ידענו זאת: אל לנו להתרחק אל עומק הצייה, אל ארץ השממה והדממה! וכל אותה העת זכרנו שהלילה השחור קרב ובא. והלילה – כך שיננו עוד בטרם נגמלנו מחלב האם! – הלילה הוא עת ממשלתם.

היו אז דמדומים, עת יצאתי לחפש. אימי שילחה אותי ללכת בנתיבות הצאן שכבר הוּעז למכלאות, להתחקות על עקבותיו של גדי אשר תעה לנדוד אל המרחב. ודאי סברה כי בנקל אמצא את בן העדר הסורר. אבל לא כך היה… ולפעמים עודי תוהה אם הדברים יכלו להתרחש אחרת.

שָקוּד הייתי על קליעת מלכודת לשפנים, שוזר יחדיו חוטים ונצרים. הנצרים הארוכים קשים היו ויבשים, ועל כן טבלתים במים קודם שהתחלתי לקולעם למין משפך, לרכך מעט את כיווצם ואת קשיות עורפם; ואז אדקתי ביניהם חוטים של צמר להידוק ולחיזוק. הייתה זו מלאכה סבוכה, קשה ותובענית, אבל אם מי מן הילדים הצליח להתקין מלכודת ראויה, היה נוחל כבוד מחבריו, עם שהיו מעבירים אותה מיד ליד בהשתאות, בעיניהם קנאה שקטה ובפיהם קילוס ושבח. והנה, בעת אשר אחזתי נצרים בפי ומעש השזירה תבע את שתי ידיי, פנתה אלי אימי, שאל־נכון לא העריכה כיאות את הוד יופייה של המלאכה וטיב ערכה, וחיש ציוותה עליי לצאת אחר הגדי הבוֹש; וכבר פנתה לילך, קודם שהיה סיפק לפי להיפנות למחאה מרה.

וכך פסעתי בעקבי הצאן הרמוסים לתור אחר הגדי. תחילה חיפשתי במרבץ הצהרים, תחת צל האשלים שכבר הלך והתארך בנטות השמש הכומשת. אחר פניתי לבקשו סמוך לשקתות המים הדלוחים, בינות למשכנות הרועים. ובערוץ חיפשתי אחריו, בתלוליות הרקועות והמעשיבות ואף במַעֲרֶה הימלוחים – אך ביקשתיו ולא מצאתיו. והחמה הייתה הולכת ונחפית במערב, ולגופי גלימה דקה בלבד של צמר גס ומחורר.

כמעט נואשתי מן המשימה וכבר אמרתי לחזור ריקם, אך הד ענבל רחוק ומעומעם נטעני על עומדי. ההיה זה צליל של פעמון אשר עלה מהמרחק?

ועדיין אין אני יודע מה עלה בדעתי אז, אך חפזתי אחריו, שועה לדנדוניו, הולך ומעמיק חדוֹר אל מרחבי האבן הצחיחים, אל ארץ הצייה שאיש כמעט בה לא עבר; לבטח לא בחשכה. וכך, מבלי משים, הגעתי לתחומם; והגדי – אַין. והלֵיל ירד, חשוך ונטול ירח, מצועף באובך אין כוכב. ואנוכי ניצב בדד בגלילם.

מחוז השעירים…

זכורני כי שעות תעיתי, מבועת, כוסף לשוב לחיק השבט (ואולי הפחד האריך את פעמי הזמן?), אך שיטוטיי וכל מאמציי עלו בתוהו. וקר היה הלילה במדבר, רב חושך ועמוק.

כשכבר אמרה נפשי לכנוס עצמי בדוחק לנקיק, להצטפד בבדל המלבושים שלעורי אל תחת סלע אדירים, ולהמתין כך, חרישי כמותו, עד שיעלה עמוד השחר הגואל, שמעתי קול קָרב ובא. טפיפות רגלים זהירות וקול דרדור. נדחקתי אל הקיר בניסיון לגמוֹד את ממדי גופי, תמהּ וחושש מפני הקול המתקרב, אבל אזי נשמע גם פעמון. רווח לי באחת, שכן שיערתי שהגדי ראה אותי, או חש בי או הריח, ולבטח מבקש לו בחיקי מפלט מפני הקור והמגור. ואולי גם הוא כמוני התיירא מהם.

שרבבתי את ראשי החוצה לחזות במתקרב. ואכן, גדיִי הוא שקרב ובא אלי.

או לא?

מפני שמשהו נשתנה בו מאתמול־שלשום. דבר מה אשר חמק מהגדרה, אבל נחרת היטב בסף ההכרה – זועק, חובט ומתייפח, מבקש ללא הועיל לצוף ולהבשיל להשגה. והקור כמו התגבר והעמיק, משלח חיל וסמרמורות באיבריי. אבל מהולם לב או מתשישות (או שאולי מתוֹם ומתקווה) אספתי לחיקי את בן התיש הפותה וחיבקתיו בעוז, מבקש לדלות עד כלות מחום גופו; מחפש לי את ריחו, נוכחותו, ממשותו המוצקה – צמא להרגשה של מוכרוּת ובית במדבר אסור וזר ומסוכן.

ורק אחר שהות קלה הבחנתי בעיניו.

מניין בא לשם האור, זאת לא אדע, אך באותו הרגע התגלה לי שעיניו שונות; מבע תבוני ומעמיק חקר אותי דוּמם מתוך עיניים אדומות כדם.

"אל תיחת", אמר לי, ומייד נרתעתי אל הקיר מהולם הפתיעה. וכי ישנו דבר מפחיד יותר מגדי שמְדבֵּר אליך בשממת מדבר קדוּרָה?

"בבקשה, אל תהרוג אותי", הפצרתי, וקולי נרעד. "בשגגה לכאן הגעתי. בטעות. אימי שילחה אותי למצוא… לא התכוונתי, באמת. ומצטער אני כל ‏כך. בבקשה, רחם עליי. וסלח. אני מאוד…" וכה המשכתי לבקש. אבל לאט עלתה בי התחושה שהוא אינו שועה למלמוליי, אלא ממתין דוּמם שאסיימם, כשחיוך נטוע על פניו.

חדלתי ללהג וחיש כרעתי לפניו, מרעיד ומצפה לכיליוני.

"קום".

לא זעתי.

"הן אמרתי שאינך צריך לירוא ממני! קום!" ובקולו שמעתי מין דחיפות או בהלה. וקמתי. אך עדיין לא העזתי להישיר אליו מבט.

"בוא", אמר הגדי (או מדויק יותר: השד), ואיכשהו מצאתי את עצמי צועד בעקבותיו.

שעה ושעתיים ויותר פסענו נמרצות. ונשיכות הרוח והלמות הקור כמעט שלא הותירו רושם על גופי המתייגע. אבל ילל הרוח, השריקות, האנחות, נשמעו לי באותה שעה כמחאה מרה על עצם היותי שם, בגלילם, כשנִשְמתי עוד בגופי. באור הכוכבים הדל כמעט שלא ראיתי להיכן אני מוּלָךְ או באיזה מִדְרך מכות כפות רגלי. והזמן חלף בעצלתיים, מתארך ומשתרך לאט, אבל הפחד לא הועם. ורק דרדור של אבנים או בדל דנדון של פעמון הפרו פה ושם את צווחת הרוח המוחה, והזכירו כי הנה אני מובל לעומק הציה, ילדון אוויל ומבועת בדרכו האחרונה.

והוא עצר.

עמדנו לרגלי מדרון נשְפֶּה שהשתפל מרכס רם, זקור ומבולק. מאחורינו נתמשך הרחק מישור של ארץ חרבה, לוטָה בעלטה. גופי המיוגע שיווע למנוחת מעט מדוחק המחפז, אך חרף תשישותי נשאתי את עיני לרכס השורר שהצטייר שחור משחור על רקע השמים שחוורו ממנו אך מעט מזער. וגם הוא הביט למעלה בשתיקה.

בנפשי תהיתי אז הבמהרה ירווה דמי את זו האדמה? אם במקום הזה אומת בייסורים? אך הוא פנה אלי, אמר רק, "נוח פורתא. רבוֹץ. מכאן תלך הדרך ותקשה יותר". והשתתק.

הזמן זחל כמהסס, נחשל כמו חרדון גוסס, ורק הקור העז והאימה הדירו מעיני את התנומה המיוחלת.

בעת אחת נעורה בי ההבנה: אנחנו לא לבד! עיניים נוספות ברקו אלי מתוך העלטה, סקרו אותי דוּמָם, בחשש, בתעוזה. כשמיקדתי מבט אז התבהר מעט מתאר המביטים: שועל כסוף פרווה שנצצה מעט באור הכוכבים הדל. ושניים או שלושה תנים, גדולים משאפשר, שעיניהם אודים הבהבניים. בתחילה פסעו מעדנות סחור סחור אחד סביב זולתו, מחככים פרוותיהם ומרתיתים, ואז הביטו בי לפתע, וסבבו אותי בלאט כשחוטמיהם שלוחים אליי, מגששים. שׂלווים הידסו בצד, ראשם נרכן בהילוכם, ועוד חיות קרבו – מינים שלא ידעתי אז דמותם; מינים שבעתיד אדע כי לא נודע שמם בעולם, ושאולי זולת עיני לא שזפתם אי פעם עין אדם.

"קום", אמר לי השעיר, כשפרסותיו פוכרות בקרקע בבטישה – תנועה שלימים פירשתיה כהיסוס או קוצר רוח וחשש – אך אז ידעתי רק אימה וקיהיון. קמתי נאלם, צייתן לפקודותיו.

והוא אמר, "הזמן קצר".

כבר מילדות, סביב המדורה המְגֵנה (ורק כשעמדה הלבנה במלוא אונה וחיוורונה), סופר לנו בלאט ובחשש על ילדיו האחרים של אללה האדיר, עוד מיַנקוּת נלחש לי סוד הווייתם: הם אחרים, זרים, שונים מכל אשר ידענו על חיי בשר ודם. וגם בטוהר יום חמסין פחדנו להגות את שמם או להרבות חשוֹב על קרבתם.

כמונו, כמו שבטו של הנביא אי אז, גם הם היו מילדיו של המדבר. אנחנו התקיימנו מבשר העדרים, מחלבם ומצמרם, ומליקוט צמחים ומאיסוף של מים וצידה, ולעיתים גם מליווי נוסעים חיוורייניים בשיירות מסחר הנודדות למרחקים; אבל לא הם. לא לא. סוּפר שניזונים הם מבשר אדם. או מרוחו… ולעיתים סופר גם שהפחד הוא לחמם ומזונם, שהם שותים דם ילדים, חוטפים בלילה עוללים מחיק אימם. ואם בפגר מרוטש פגענו במקרה, המבוגרים היו חיש מתרחקים, ממלמלים תפילה להצלה – ועל שום כך שיערנו שאולי גם הם אוכלים בשר חיות. ובעונת ההמלטה לוּקח שעיר אחד, רב און וגאיון, אשר קושט ברוב בפאר באודם ושני. אחד מן הזקנים, שאיש עיתִי קראנו לו, היה נוטל אותו הרחק ומדרדר אותו משפת מצוק לעומק הצייה, לבל יציקו לגדיים, אלא ירוו צמאם מדם השַׁי אשר שלחנו למפתן ביתם.

שנה אחת, בהיותי כבן שנתיים או שלוש, חלה הצאן באורח חידתי. חלב הנקבות החמיץ והתבאש, צמרם של הזכרים נשר והטלאים פעו בליל ללא הפסק. נפסק שהאשמה בהם. ביקשו אז הזקנים לרצותם, ולארצם שלחו תריסר תיישים מבועתים. ועוד נלחש לי (כשסופרו לי הדברים) שגם ההנפלה הייתה מהם. קללה עזה ניחתה אז על השבט: שש נשים הולידו נפלים – מעוותי פנים ומקושׂקשׂים. איני יודע הדברים לאשורם, אף שלא אחת חקרתי בדבר, ברם שני דברים ברי לי שאירעו: הקללה הוסרה מעל ראשנו באחת, ושתי אימהות צעירות הרבו לבכות עוד חודשים רבים אחר כך. ברית שתיקה תמוהה ומסתורית אף אפפה מאז את כל המאורע.

זכורני כי בעת אחת הרחקתי לכת עם אבי, כשהימים היו הולכים ומתארכים. החמה אפתה את המרחב והשמיים רוחצו מעב. במרחק נגלה פתאום ענן כהה, סמיך ומשונה, נוצץ בלהבות כסופות ונבהקוֹת, רוכב בשחק במהירות רבה אף שבדל של רוח לא נשב. הצצתי באבי ונוכחתי בקדרון פניו. "כדבר הזה ראיתי אז מזמן", אמר, "זה הם אשר קראו להם", ולא יסף. לימים למדתי שלא ענן ראיתי אז, אלא ארבה – נחיל אדיר אשר תעה לגווע במדבר.

וגם אותם אורות קרים ומוזרים שלעיתים ראינו בלילות, אורות אשר הבהיקו וריחפו בלב הישימון – גם הם יוחסו להם, לילדים האחרים של אללה; לשדים.

תמיד היו הם עבורי מין נוכחות נסתרת, מאיימת, רחוקה, זרה ועלומה. עד עתה.

"קום", אמר השד.

קמתי, כל גופי נוקשה.

הוא תלה את מבטו באופק הנפקח. ממעמד המזלות שיערתי שהשקיף אל המזרח, שבשעה ההיא היה שחור וקר כפחמי המדורה בבוקר יום הנדודים הבא. "לזמן מועט תפציע החמה", אמר, "ואז תלמד על כל שמתרחש. אזי סוף סוף תדע. אבל שומה עליך להעפיל אל הפסגה. ביום שוב לא נהיה איתך".

מילותיו היו לי כחידה. מה נתכוון לומר? האם חמד לצון או שמא באמת אזכה לראות אורו של יום נוסף שוטף את המדבר? לראשונה מאז ידעתיו הבזיק בי שביב תקווה, אולי אזכה לצלוח את הלילה בשלום. וזכורני שעל אף פחדי ומוראי הרהבתי בנפשי אז עוז לשאול, "ומה עלי לראות? איני מבין".

והוא ענה לי בתוגה, במֶמֶר, ועיניו רושפות: "את האימה, את הברזל החם המפלח את האדמה, את בָּאֲשָׁת הכבשנים, את הכאב והאובדן, את הכיליון המתרגש על ראש כולנו כענן חימה", והוא צנף בעוז, והוא בטש באדמה, ראשו סוער מצד לצד ושתי עיניו האדומות כמו לבת האש זורות בי פחד וצינה.

"מ… מה? מ… מה?"

והוא תבע, "אין פנאי כבר לדבר. עלה ראש הפסגה, מהר, ושא עיניך וראה. מחר כבר ניוועד ואז תבין יותר".

אחד מן התנים ילל אליו בנהמה רמה ועמוקה ונמוכה, והוא סמר אליו צמרו, מחריק שיניים בתגובה. אחַר הביט בי בשנית, תלה עיניו שוב במזרח ובאחת אז שעטו כולם אל חיק החשכה. ואנוכי נותרתי לבדי.

עמדתי תוהה כשתחרה דקיקה של אור הונחה על המזרח. נרעדתי מקור ואז נשאתי שוב את מבטי לבחון את הפסגה. אחרי כמה דקות שוב לא היה לי קר, עת מפלי זיעה שטפוני בגבור המאמץ להעפיל אלי ראשה המתוּמר.

שכבתי בנקרה צרה שנקרתה לי בתקרת הצוק, אברַי צנוחים סביבי, לאים, ורק ראשי סחרחר מעומס מעש ומחשָב. אך לבסוף נרפה גם הוא ושט לארץ החלום. שעות רבות ישנתי שם, רבוץ כפגר. הקיצותי רק בשעות אחר הצהרים, עת חמה הלכה ונטתה למערב.

הבטתי סביבי, על הנקרה שבה מצאתי מחסה כמעט בבלי משים, מובל בידי דחפים קמאיים שנטבעו בי כילוֹד מדבר לתור אחר מפלט מלהט החמה. נקרה קטנה, מחוצבה גסות בסלע הפריך. אולי בימי עבר שכוחים קובעה שם, לשפייה אל השממה, אך באותה שעה היא נדמתה לי כמאורת פלאים זרה בארץ אסורה. הייתה שם חמת מים – ומי ידע כיצד התגלגלה לשם. חיש מיהרתי לחוטפה, גומע את מימיה נמרצות. מצאתי גם ארנבת מתה, שניכר מטיב פצעיה שהייתה שללו של עוף דורס זה לא מכבר. שיערתי שנמלט משהכיר בי. כמה תמים הייתי. באורח פלא נמצאו שם גם זרדים, בדים צפודים ואבן למצת, וכך הדלקתי מדורה, לצלות את הבשר.

משסיימתי לגָרֵם העצמות עד כלות ולהריק החמת מן המים, ננערתי לחקור את סביבתי. עומד הייתי על פסגת רוכסי הרים, זקורים כמצלעות, שמהם והלאה נשתרע ישימון ענק, שטוח ומבולק. רוחות קלות תימרו בו חול במחול מערבולות, אבל במקום עומדי ברוּם הן כבר נשבו בעוז, רמז לצינת הליל הקרבה. בחנתי בסקירה עיקשת את העמק העצום, מבקש אחריתו לשווא. מדוע נתנוני כאן?

ומשהו שם, במרחקים, לכד את מבטי. תחילה קשה היה לי להבין מה הדבר, אבל טיפין טיפין עמדתי על פשר התחושה: היה שם משהו חריג, נוכרי ולא טבעי, מפתיע ומטריד בעומק זרותו. בהבטה מאומצה נגלה לי הדבר: היה זה פס אשר נמתח לאורך פרסאות רבות, שונה מכל תוואי הארץ שהורגלתי להכיר. ישר יותר משאפשר! ללא עיקול, ללא פיתול, ללא עיקום או עוויתה; רק קו ישר וחד, דק מן דק, המשתרע מקצה האופק עד קצהו. והוא היה רחוק עד כדי כך שבמבט נוסף כבר התקשיתי למוצאו. הנה! שרטוט זעיר וחמקמק שמיטשטש באור המתקלש, ומעליו רוצד ומרקד עוד האוויר, על אף צינת בין ערביים שהחלה משליטה את ממשלתה.

חזרתי אל המחסה, תמה ושואל, חרד מן הצפוי עם שקוע החמה. אולי הפעם לא אוחן ליום נוסף. אולי הלילה רעבון יאחז בשעירים.

"הראית?" הוא שאל, מששבו לסובב סביבי עם בוא העלטה. השבתי כי ראיתי, אך איני יודע מהו הדבר. "זאת בדיוק תלך ותברר", אמר, כמו חלוט עימו לגמרי שאהין. עמדתי נרעד בטבורם. מעבריי שולחו בי מבטים נוקבניים, בוצצים מבין פרוות סמורות, ונהמות עלו והתגברו מבין ניבים ומקורים חדים ובוהקים. בת עב קטנה כיסתה את הלבנה. נפל דבר בקרב בני הלילה. פחד יום אתמול חזר ואזקני. בחנתי בגניבה את הדובר אליי וכמדומני שיותר מגדי דמה הוא לנמר. אבל עיניו נותרו כשהיו. זה הוא.

עתה נראה לי העניין מופרך, אך באותה שעה העזתי וביקשתי שיסביר את הדבר. והוא אמר, "סכין שלופה חותכת בבשרה של קרקע המדבר. היא מכאיבה לנו, היא לא מכאן, ולא פגשנו מעולם ברייה רעה ואכזרית כמותה. משסעת היא ללא רחם צמחים ואבנים, בותקת באבחה חתרורים ומִרעולים. אל תטעה בה – אין לה נשמה. אבל נושמת היא. שאיפותיה מפיגות את פעימות ליבנו, נשיפותיה משלחות בנו רוחות רעות, אוושת קולה וחרחוריה מעלים בנו תחושות של קץ קרב ובא. ואין אנו יודעים מדוע".

הוא זקר חוטמו למרומים, ריחרח רגע, והמשיך, "אולי בגלל הריח… כן. הכול החל בריח. צחנת האדמה. כמו טעם מדורה, אבל האש לא שרה בה דבר. והכאב –"

ובעודו אומר זאת יללות קשות ודואבות סבּוּני מכל עבר, מרטיטות את איבריי. ליבי כמו עמד מפעום וייסורים אחזו בבשרי, שוטפים כמו גלי החול הנערם ואז ניסע הרחק בסער הרוחות, מותיר אותי ערום ומנוגב ועל עורי ריבוא שריטות קטנות, צורבות, מדממות. וכך לראשונה ידעתי כאבו של המדבר, את כאבם של אדוניו. ומכאוביי כמו ענו להד קולם המיילל ממעמקי הליל.

"והכאב", יסף מבין שיניים חשוקות, ומבטו רתק אותי, הצמית, "הוא מייסר אותנו. הוא חותך. הוא חם. מאכלת של ברזל משספת את ליבנו. ואין היא מניחה לנו לִקרב. ריחה הורג אותנו. שירהּ חורך אוזנינו. רטיטותיה מעלות קבס באיברינו". נהמות סמיכות עלו מעברינו, וצווחות ונהיות.

"ועתה העת לדעת", הוא פקד, "אם זו עפרית זדונית ואכזרית אשר קבעה כאן משכנה, או שמא בת שטן היא, או חלילה מעשה ידיים הוא של אל אכזר וצמא רוחות. לך לשם. ראה ובדוק. ושוב לפה ואז ספר. מהר מהר!"

תוהה ומבולבל, חרד מהם, מהבאות, מהאימה שהשתכנה לפתע במצולות מדבר, מצאתי את עצמי פוסע חרש, מזנק מצל לצל, מכמן עצמי מבדל אורה של הלבנה, קרב אל הדבר אשר נראה לי בערוב היום. האם הייתה זו רק הצייתנות אשר נסכה באיבריי תנועה, או שמא גם קורטוב של סקרנות חוצֶפת, התכונה שבגינה הכתה אותי אימי תכופות? אך כך או כך – הלכתי.

בתחילה ראיתי אוהל מרובע מעץ, שצוהרים קרועים בדפנותיו ואור נרעד שתת מהם. סברתי שרוחף הוא באוויר. ואולם בהתקרבי נוכחתי שרגליים לו וגם סולם. תהיתי מי הוא זה אשר יהין לשכון ממעל פני האדמה, כשהוא חשוף אל הרוחות ואל עיני זרים, ומה תועלת לו בכך. קולות שיחה חרישיים עלו ממנו, פעמים פרצים קטנים של צחוק, מנוגדים לאין שיעור לבעתה אשר לפתה אותי. והם נדמו לי רגילים מאוד, כמעט אנושיים. מי ומה הם השוכנים שם באותו מגדל, שצליל קולם דומה כל כך לקול אדם?

מעבר לרגלי העץ היו גבשושיות מלבניות כהות ומוארכות, גובהם כרום גמל שיתייצב על גב גמל נוסף. קרבתי אליהן בלאט. היו הן אגודות של עץ. אבל מוזר היה העץ מכל אשר ראיתי עד אותה העת; חלק, עבה ומהוקצע מעבריו, יותר ישר מכפי אשר אפשר. היה זה כמו לקחו ענף שיטה, גדול ועב מכל שיש, וניסרוהו מכל עבר, וייבשו אותו והקציעוהו, עד ישר היה וגם חלק כעצם הירך של עז שלוטשה קֵיצים שלושה ברוח המדבר. ולא אחד היה שם, ולא שניים או תריסר – אלא מאות (אם לא יותר); קורות נפיליות, מעורמות לאורך ולגובה. התפלאתי: מהיכן נטלו אותם שדים עצים רבים כל כך? כמה בורות של טיח ובארות שומה היה על עבדיהם לחפור? כמה עמלו להשקותם ולטפחם עד יצמחו אחר שנים לשיעורם הרם, בטרם נכרתו?

התקדמתי חרש חרש וליבי הלם בעוז. וכך, צעד אחר צעד, העמקתי לחדור אל תוך תוכה של ממלכה זרה ומוזרה. תוהה אל מי (אולי אל מה) שילחוני השדים, חרד פן אאכזב אותם, ושמא לא אזכה לשוב ולעמוד מולם. האם נשלחתי אל ביתו של ג'ין נורא? או למשכן של אל צעיר ומשוגע?

זמזום מוזר אפף את האוויר. מין צליל שורק ומהומהם שאין לו התחלה וסוף וממשלתו בכול. תהיתי אם זה שיר קינה או קצידת געגוע של עפרית דואב. כשסקרתי בעיון את הסביבה למצוא את מקורו לכדו עיניי עוד פלא לא מובן: מעל מגדל קורות, מתקן שטוח עגלגל סבב ברוח, מאוושש ומתנודד בקצב לא אחיד, משמיע מין שריקה שקטה ונמוכה ושוזר בה מדי פעם עוד צווחה חורקת ודקה, גבוהה ומיוסרת. כשהרוח שככה לרגע הוא האט את מרוצו ואז להרף עין התגלתה לי צורתו: משולשים שתבניתם ככנף האוהל, שסדורים במעגל. אולם מיד חזרה הרוח לנשב, והעיגול שב לסובב וליבב.

וגם דוודי ברזל נגלו אליי קלושות בנוגה הלבנה. גודלם האמיתי ומתארם ניכרו כשקרבתי אליהם: קלחות מאורכות, מפויחות וחבוטות, גדולות כאוהל ראש השבט לפחות. ומה תכלית להן? מוזר מכול היה כשהבחנתי מה ניצב תחתן: הן הועמדו על סוג של עיגולי ברזל גדולים, צורתם כאבן הריחיים או מטבע הסולטן, אשר באורח מסתורי ניצבו  על צידם. חלקם חמים עוד למגע. הספק החל אוחז בי, האומנם סירים הם אלה, או דבר אחר לחלוטין, מוזר וזר?

קול־פתאום דרך את כל חושיי. גרירת רגלים? צעדים? חיש נצנפתי ונצפנתי בצילה של התפלצת. צחנה עזה נדפה ממנה באדוות מהבילות, משניקה ומחניקה. גוננתי על פני בכותנתי וייחלתי לחמוק משם מהר.

בעת שהאזנתי, במטמורת, נזדמן לי לחקור את סביבתי. עתה נוכחתי כי דודי הפלד ישובים היו עלי מוטות ברזל כהים, צרים ארוכים, שעד עתה הוסוו ממני בחסות העלטה. כשעיני ליטפו את מתארם שהתמשך לקצה שדה מבטי ועוד יותר, הכרה קרה פתאום היכתה בי: זהו הדבר! והצצה אחורה אף אישרה את חשדי: הם נמשכים כך גם לעבר השני. הנה הקו אשר נשקף לי מן ההר: פסי ברזל שנמתחים מאופק ועד אופק, דקים וישרים. הם אלה ששיספו את הבשר המכוּיר של המדבר כמו אבחת הסיף! עוד עת ממושכה בהיתי בפסים הבלתי־אפשריים הללו, במופלא אשר נשטף באור ירח שרבץ רוהב על המדבר, פושט את איבריו עד קצוות הארץ ויותר.

לבסוף ננערתי עת הלמה בי העצה: עליי לשוב בטרם ילכדוני הפולשים ויבשלוני בדוודים האדירים, המבאישים. תמוהה ארצם של הזרים. ובאחת נחפזתי להניס הימנה את נפשי.

"אומר אתה, סכין ברזל קשה צמודה אל המדבר?"

השבתי הן רפה, והשדים השמיעו זעקה, תוך מריטת פרוות והנדת ראשים.

עתה כבר לא פחדתי מהם. הבנתי שגם הם עצמם מבוהלים, מבועתים כפעוטים שכוחים, עומדים חסרי אונים מול זר חזק, בלתי מובן, אשר פלש לממלכתם.

"ואת גמלי האש ראית? השמעתם שריקתם?" שאל.

שד אחר, שצורתו פסמון, יסף: "והבורות? גילית מה סיבה להם לכרות עד מעמקי שאול באדמה?"

ניסיתי לתאר את שחזו עיניי. ואולם חסרו לי המילים הנדרשות והשדים כשלו  בהבנת פשרם של הדברים.

"צריך להילחם!" אמר שד בצורת זרון, כשהוא פורס כנפיו באון

"אך איך?" שאל אחר.

ושד שלישי קרא, "ננוס!"

ההמולה רבתה והתגברה לשלל קריאות וויכוחים, ללחשושים, שריקות ונאקות, מילים ונביחות. אבל אט־אט היא שככה ומבטים החלו מתכנסים אלי, גואים ומתרבים, ואליהם רותקה שתיקה, כבושה, מבוישה. המצפים הם שאקום להושיעם? אני? ילוד אישה קטון, חסר אונים ודל?

ומישהו אמר, "אלך. הגידו לי כיצד". ואחרי מספר שניות דמומות הבנתי שאני הוא שדיבר.

אני.

נותר רק זמן מועט עד שהשחר יעלה. ירח מסוהר נשק לקצה האופק, מגנז אורו החיוורייני ומתעתד להירדם. נטלתי בכיסי את אבן המצת, ובנחישות דקה ומוצקה (שמכסה על פני תהום של בעתה) יצאתי לחדור שוב למעונו של הפולש הזר, אויבו של המדבר.

פסעתי באותו נתיב. העלטה הצפינה פעמַי. יעדי ניכר היטב מבוהק מדורה. הידסתי חרש במדרון, חושש לרמוס בדל שיח או ענף, עוקף מעדנות ימלוח, לענה, יפרוק או אזובית אשר צימחו בבתרונות, חופז ממחסה למחסה, רוֹהט מצל אל צל, כומס מבין בדי שיטה סלולה אלי חיבוק שיזף; אך אף מסתור, חששתי, לא יכמין את הלמות ליבי שהתחבט אותה שעה כיריעת האוהל הסוררת שנִסעה מהיתד ברוח סערה.

כך קרבתי שוב אל משכנם. אבל הפעם לא לבד. מאחוריי פסע ילוד מדבר אמיץ, דמותו חתול חולות, אוזניו שמוטות מחרדה ומבטו תלוי בי. "המשך", רחש לי, "והנה גל העצים, ממש כשאמרת. נעלה אותו באש!" והוא ניטע אז במקומו, ולתמיהת פניי השיב, "כואב! כואב!"

הפעם לא קרבתי אל האוהל המוזר שהיתמר מעל רגלי העץ. "עיניים שם!" פסק רעי. "נוטרים".

על כן הגחנו מכיוון אחר. רוחות אשמורת יגעות נשאו אלינו את ריחן המנחם והמוכר של מדורות, עם בדל רמזי ניחוח הבשר שהתבשל, נזלל ועוד נותר. אך בריחות הללו נבללה גם צחנה קשה, זרה, כְּזאת אשר פגעה בי עת נספנתי תחת הדוודים הגמלוניים.

קרבתי בגנבה אל צוֹבֶר העצים. לאור הכוכבים ראיתי במרום שוב את סיבוב אותו כדור שטוח ומוזר. והוא פסק פתאום ממרוצתו. הרוח שככה לרגע ושינתה את כיוונה…

הדממה עמדה מלכת באחת, עת פלחה את המרחב נביחה רמה של כלב. לרגע קט ליבי נדם, ואז דהר לו כפסמון אשר נמלט מפי שועל. גילו אותי, ידעתי, וקפאתי במקומי.

"הנח לי לטפל בו", פסק אז מלווי. "אתה הדלק האש". וחיש נמלט ממבטי, וכבר פנה לילך אל תוך החושך האופף, כשכאבו ניכר בכל פסיעה. עד מהרה הנביחה גוועה, הפכה ליללה שקוטה ופייסנית. נותרתי לבדי.

בהגיעי לצובר העצים היה עלי לשלות את אבן המצת. אך זיע אחזני ודומני שחלפו דקות מספר עד שוך הרעידות. האם אני פועל רק ממורא? מרצוני לראות את המחר? או שמא גם עלתה בי מין חמלה? הבנה שלעיתים מוטל על כל בני המדבר גם יחד, שעירים ובני אדם, לפעול במשותף מול פני אויב פולש וזר?

נשמתי עמוקות; עצמתי את עיני; נרגעתי – ושלפתי את ערכת האש. שעה קלה ניסיתי להצית כמה זרדים. אבל לשווא. ממעמד הכוכבים ידעתי שזמני קצר. קרב ובא עמוד השחר. יום מחר.

בלב המחנה דלקה עוד מדורה, אורה גוסס ומתעמעם. ובלהט רגע החרצתי דעתי להזדחל אליה וליטול ממנה את אשה.

בלאט זחלתי לעברה, כמנהגנו הילדים להתגנב על גחוננו בלילות חג הירח או מועד חוג הסרטן, קרבים לאוהל הזאהד המתבודד שהתאכסן ימים שלושה במחננו קודם שישוב אל המדבר לנדוד, מייחלים לשזוף עינינו בו לפני שיגרשונו, געורים ובעוטים.

לאור המדורה התש הבחנתי בדמויות סרוחות סביב. תהיתי אם שדים הם שנמים, או שאולי הם ילודי אישה, כבושים ונרצעים לאדוני המחנה (ואולי, חשבתי רגע, בני אדם הם שהובאו כמאכל לשטניים). כשקרבתי עוד, נוכחתי שמראם כאנשים: פנים גסים, משופמים, נגלו אלי מתחת לעבאיוֹת מעובות מצמר ששמשו להם כיסוי מצרובת מהצינה. אחת, שמוטה מעט, חשפה ברייה שגוף לה כאדם, שלבושה קאמיס ושאלוואר. אם שדים הם, הרהרתי, הרי עטו חזות אדם. שומה עלי להחריש פן אקיצם מתנומתם.

טיפין טיפין קרבתי אל האש, ובגבולה עצרתי הַחרש, סוקר אם משהו רוחש או מתרחש – אך רק גחל כוחש לחשש. ומסביב דממה. שלחתי זרוע אל קרבי המדורה הגוססה ומלועה המדושן והמנומנם גזלתי תרגימה שעוד לא נזללה – ענף אשר חציו בוער. אחזתי בו חזק ואז זחלתי חזרה, רואה כיצד להבתו דועכת לגחל. נראה ששתיים או שלוש דקות ארך המעשה, אך אז היה הוא כמו נצח. ומיד, עם שיצאתי מעוגת היצורים הרבוצים, נופפתי בענף, חפץ לנפוח בשלהבת ההולכת וכבית נשמת חיים. תחילה סירבה להתאושש, אך אחרי עוד כמה רגעים  היא שבה ועלתה, עולצת כשלהבת צעירה, ונתאחזה היטב בפֻּארה.

החשתי אז את פעמיי לשוב לצובר העצים.

עמדתי ליד גל העצים, נחמק מעין אפשרית, ובידי ענף בוער. אמרתי אז לתחוב אותו בינות קורות העץ המוצקות – קורות עבות, גסות וחסונות כל כך, שלא היה ברור לי כלל שהן יודעות לבעור. אך בליבי נגהה תקווה רפה שתאחז בהן האש החלושה קודם שתדעך.

"הוסף גם זאת", לחש לי קול. "נסוך הדם המר והשחור ההוא ואז הצת האש".

קפצתי באחת ונשמתי פרחה כמעט. סבבתי וחזיתי בו, נחרד להיווכח איכה נדלל מראהו ונמק. הוא עוד עטה צורת חתול חולות, אבל עתה נשרו קווצות־קווצות מפרוותו, והן חשפו כתמים כהים, שטופי דם ואבק. אוזניו היו שמוטות, זנבו נראה לעוס ומדולדל, עיניו כבויות וכל גופו צומק. ליבי יצא אליו.

שאלתי, "מה קרה לך?"

והוא השיב באפס קול, "זה הברזל".

"הברזל?! איני מבין".

"כואב… כואב!" יילל. "הברזל הפוך הוא מאיתנו. מדמותנו. הוא אוכל את ישותנו. הוא אויב. הוא רע. הוא מסוכן. אבל הוא כאן. והוא חורך את נשמתי. על כן אתה נחוץ כל כך. מהר מהר. עשה שייגמר".

"ומה איתך?" שאלתי, ועיני החלו נדמעות.

"אני כבר לא אשוב. אשי כבתה. רק עוד גחל אחד נותר בה. ועתה אתנו לך".

בלב רומץ מיהרתי לכלים שעליהם הורה לי בעיניו. מין חביות כבדות מאוד וכבירות, אשר ברי היה שאין לאל ידי להזיחן כמלוא נימה. אך כוח איתנים טמיר עמד לי לעזרי, מסייע לי לגרור אותן אל צובר העצים. הסרתי את המגופות וצחנה עזה תקפה אותי.

"מהר", שנה בקול הולך ופג. "נסוך השמן השחור סביב. ואחר כך האש. האש…"

וכך מצאתי את עצמי בוסס בשמן השחור, מתיז אותו על הקורות, מריק חבית אחר חבית בחיפזון.

"האש!" אמר בקול גוסס.

בזריזות דחקתי את הלהבה אל בין שתי הקורות הקיצונות.

ובבת קול קלושה ועלוטה חתם אז, "ברח! עכשיו תורי".

ובאחת נשאתי את רגליי, בלא לחשוש אם אתגלה לעיניהם של אדוני המחנה או עבדיהם, חופז במרוצה לוהטת לחיכו של המחשך המבורך. בהגיעי למחסה הסבך הצצתי לאחור, לבחון אם מדריכי הספיק לנוס אף הוא. אך לא. נוכחתי, בתקווה שנכזבה לזעווה, כי הוא כלל לא דהר עימי, אלא נותר שם בגפו. מִתְאר דמותו עמם אז, וריצד לאור האש המסוכסכת, הדועכת בענף, שלא צלחה דיה להדלקת גל העצים. חתול חולות קטן, קלוש וממורט, עומד בדד למרגלות קורות קיפחות לעשרות ולמאות, מעורמות לתל עצום, יציב, אדיש ומתנשא.

ואז קפץ הוא באחת אל תוך הנוּר. איני יודע איך אירע דבר, הרי האש קטנה הייתה כל כך, והוא מידה לו כחתול חולות, אך הוא נבלע בה כל כולו ונעלם. וכעבור עוד רגע –

וּוּוּאאאוּוּוּששש!

להבה עזה עלתה בבת אחת מכל הגל. תחילה אדמדמה, אבל עד מהרה הפכה כתומה ולבנה, עולצת כבמחול שדים או סערת רוחות מטורפות, קצותיה מכחילות. חומה נישא אלי גלים גלים, חרף המרחק, ומסביב החלו נישאות צרחות וצעקות.

בחסות ההמולה נמלטתי כל עוד רוחי בי, מקווה רק שאשכיל למצוא את הנקרה.

שמור עימי הפחד פן הג'ינים ידלקו בעקבותיי, ילכדוני, יעשו בי נקמות קשות משעולות בדעת האדם; זכורה לי דהרה פראית וארוכה, ונפילות, ברכיים נחבלות, צליפות וענפים שורטים – אולם איני זוכר איכה הגעתי אל המערה. אולי עלה השחר באותה שעה.

נאד של מים חמימים ציפה לי שם, אשר נגמע בלגימה שקוקה אחת; וגם ביצים שלוקות של שליו שלא אצרתי כוח לאוכלן. מרבד היה פרוס שם, צמרירי ורך, וכך שכבתי כמה רגעים לתת מנוח לגופי. רעידותיי הלכו ושככו, שמורות עיני כבדו ונעצמו. ועד היום איני יודע אל נכון אם רק נמנמתי רגע מתשישות או שנפלתי לשינה ממש, אך קול שעיר העיר אותי לבסוף כשאמר: "עלה".

פקחתי את עיניי במאמץ, רואה במטושטש כבחלום את השעיר אדום המבט. והוא תקע בכף ידי דבר, מין חפץ מאורך וקר, ואז אמר, "הרי לך מנחה!" גופי תבע לשוב אל המרבץ, אך הוא אמר שנית, "עלה". במאמץ נשאתי את ראשי, ולעיניי נגלה שם שד שדמות לו כגמל מוברך, כיפח ולבן, ובחצי חלום טיפסתי על גבו. במקוטע זכורני שהוא קם, גופי הונף אל על, והוא החל פוסע נמרצות כשעל גבו אני מוטל ומטולטל. והשינה חטפה אותי לממלכתה.

תחילה, כשפקחתי את עיניי, לא שב אליי דבר. כבכל יום שכוב הייתי ברבצי, מוטל מתחת יריעת האוהל המוכר. אבל גופי דאב כולו וחשתי כמו נווד זקן ששב מן המרחק. ואז ברק הזיכרונות היכני ושטפני בנחשול גואה. מיד נמלאתי תהיות לרוב: היאך הגעתי הנה? הצלח המעשה? האם היה בכלל, או הזיתיו? ומה יאמרו הורי, שנעלמתי כך?

בהול קפצתי מיצועי, ומחיקי נשמט דבר מה.

פניתי להביט בו ומיד נרתעתי לאחור. עין ירוקה ונחשית הביטה בי ונצנצה מגוף כהה ומסוקס. אבל מבט מקיף יותר סיפר כי לפניי פגיון. נרכנתי לעברו לאט, עיניי פקוחות לרווחה, מאזינות, לקלוט את דבר הפלא שנגלה להן. בולט מכל היה האזמרגד: מין חלמיש ענק, רחב כמו ביצת חרדון הצב, אשר לוטש ביד אומן לעשרות פאות רבות; והן לכדו את אור היום הדל שהסתנן לאוהל וזרו אותו לכל הכיוונים כשהוא עוטה גוון עמוק וירקרק. והוא שובץ בקת כהה מעץ שחוק ומשופה, אשר ברקה כאילו במרוצת מאות שנים בלעה בשיקקון את שמנונית כפות היד המרובות שאחזוה.

סביב האזמרגד היו מחורטות צורות. שלחתי את ידי, חפנתי את נדן העור הממורק והרגשתי כי באורח כלשהו נישאת עימו תמצית הישימון, המרחבים והאבק. קירבתי לעיניי את הפגיון, לאט, חָפֵץ לבחון את הצורות שחרוטות על נדנו. בשימת לב נגלו לי פיתוחי אומן, חיות מדבר זערערות שסבבו את אבן הברקת: עקרב, שועל ולטאת חולות, לצד פסמון, זרון, חרדון, דורבן וזעמן (ועם הזמן גיליתי כי צפונות שם עוד חיות). בין לבין שובצו בו סימנים מסתוריים – משולשים שבורים, קווים מעוקלים ושלל מצולעים שמשום מה נראו לי לא סימטריים. ושעה אולי חלפה עד שסיימתי להרוות את מבטי בקת המרהיבה, ואז הרהבתי עוז ובאחת שלפתי את הלהב.

וּוווווששששש.

היה נדמה לי אז שהאוויר עצמו הרגיש במעשה, שבדרך כלשהי הלהב רן בהישלפו והמדבר שמע אותו ואז הרכין ראשו בהכרה אילמת ושועה.

היה זה להב צהבהב בגוֶון הגבינה, ישר לכל אורכו זולת עיקול קל בחרטום, ארוך כמו המרחק מן המרפק ועד גולת העצם שלפני מפרק היד. מין מגרעת התמשכה, צרה, מהנדן ועד לחוד, ומסביבה נראו על פני הלהב דוגמאות; דמותן הייתה כדמות גלים ודיונות וסופות של חול, אבל ידעתי משום מה שהן צימחו בטבעיות בגלם הקדמון. וגם ברי היה שהפגיון אינו קרוץ מתכת. נקישה עליו הפיקה צליל עמום וייחודי. שיערתי כי הוא נעשה מעצם כלשהי, אך מאיזו חיה לוקח – זאת לא אדע. סבורני כי נוצר מעצם של חיה נשכחת אדירה, ששלטונה שרר על המדבר בעידנים שכוחים ועתיקים, הרבה לפני ימיו של האדם. והאיזון שלו היה מושלם, ובכל זאת היה הוא קל, מוצק, חזק וחד יותר מכל סכין או חרב שהכרתי או אכיר. לימים אף השתוממתי לגלות שלעולם לא התקהה.

אחוז שפיון תהיתי: זאת מנחה מהם?

זוהר פתאומי שטף את הפגיון כשיריעת האוהל נפתחה.

"מדוע אתה כאן?" תבעה אימי, כשידה בתוך האוהל אך ראשה בחוץ, "תורך ללקוט גללים! וגם אחיך הגדולים כבר רעבים".

טמנתי בחופזה את הפגיון מתחת לכסתות, אפוף חדוות אדנות ובעלות כמוסה, ובתוך כך אמרתי גם, "סלחי לי אימא. אני קם". תמהתי גם מדוע לא אמרה מאום על דבר היעלמותי. הלא חסרתי לה כל אמש או בליל שלשום? האומנם אף לא אחד הבחין בחסרוני? כמעט סברתי שחלום חלמתי או ששד אחז בי לזמן קט ונעלם. אך הפגיון המסתורי כמו ביקש לטעון בעצם היותו שלא אחיי הם שחמדו לצון בהטמינם אותו ביצועי, אלא מקור טמיר ונעלם לו.

כעבור שלושה ימים הם באו. נפתרה התהייה.

לעת ערב הם הגיעו, רכובים עלי סוסים (ברי היה שהחיות המרהיבות הללו לא שמחו להימצא במרחבים הצוחחים של המדבר). תריסר גברים גדולי מידות, מלבושיהם זרים מעט לחום ולסביבה. עוטים מעיל של צמר ותחתיו חולצת כותנה, מכנסיהם מתרחבים מעל מגפי עור. על ראשיהם מתנוססים פְזים אדומים, ואחד או שניים אף עטף ראשו במאטעפה להגנה מלהטה המתמעט של החמה. על מותניהם הבהיקו חגורות, ורצועות של עור ירדו מכתפיהם. חרב מעוקלת, אכזרית ורעבה תלויה להם מצד אחד, ובשני סכין או כדורי ברזל. מקלות מוארכים של עץ, מהוקצעים היטב ומבהיקים, תלו מאחורי גוום.

צעקות החלו נישאות במאהל: "חיילי הסולטן! חיילי הסולטן!" ומהומה רבה פרצה. הנשים נזורו, מאספות את הילדים, קוראות "אין זה הזמן לוויכוחים!", ומפליאות סטירות במשתהים. הבוגרים פסעו קדימה ועמדו שורות שורות, והזקנים ניצבו בראש. כאיש אחד הרכינו את פניהם. חלקם פכרו ידיים, אחרים בטשו בחול, נשכו את שפתיהם, הרטיטו או קפאו כצור.

גם סבתי לכדה אותי לבסוף. וחרף כל בטישוֹתַיי, תחנוניי ומשיכותיי לא זכיתי לחזות יותר במה שמתרחש. גופי נגרר בכוח איתנים הרחק משם, לעבר מכלאות העדרים, שעה שמבטי תלה, תוהה ומסוקרן, בלהקת הפרשים המוזרים. "זה מספיק", אמרה לי וחבטה בי בחוזקה. וכל בדל של התנגדות או סקרנות נשמט ממני למשמע הקרח בקולה. התיישבתי בחיבוק רגליים עם כל יתר הילדים והנשים, חוכֶה אל הבאות ומתיירא מהן.

"הם נכנסו לאוהל ראש השבט", דיווח בן דודי, אשר השכיל להתמקם בנקודת תצפית מוצלחת על פשפש קרפיף הצאן. שאון השאלות שהתפרץ הוסה כליל כשהוסיף, "בעצם חלק נשארו בחוץ". והן חזרו מיד וביתר שאת, תובעות פיסות מידע, דיווח או הסבר.

אזכור לעד איכה המתנו שם, תמוהי לבב, כבושים ונבוכים, חתים ואזוּלי ידיים, מבטינו חרגונים, בעוד השמש משתפלת בעברי המערב ומלאכות בין הערביים נפקרות.

אחר דקות מספר קרב אלינו עוד נושא בשורה, אחד הצעירים ששב משליחותו לתור אחר מיני התרגימה הנדירים ולהחיש אותם אל האורחים הלא קרואים.

"הם כועסים מאוד", אמר. ולמטח השאלות השיב, "הם טוענים דבר מה על תחנה ואש. סבורים הם שחיבלנו ברכושו של הסולטן".

קריאות של זעם ועלבון החלו נישאות, אך אשת ראש השבט השנייה חרצה, "חדלו לכם! שמועות. תעתועי חולות. מיד יבינו שטעו ויחזרו למקומם. עלינו לקבלם יפה. עתה לכו לאוהלים ודומו עד ייפול דבר".

נכנסנו אל האוהל ונשלחתי ליצועי, כמו חלפה עברה לה שעתה של הבעתה, ושעתה של רגילות שלטה עתה שוב במקומה – אך זה היה רק לכאורה. כי המתקת הסוד של אימא עם אחיי הגדולים, שנבללה עם יתר ליאוטי השבט שנישאו על דממת הלילה הקרירה, הזכירו כי היום הזה אינו כתמול שלשום.

עם שחר הבשורה נישאה: עוזבים! הידיעות על כל קורות הליל החלו מתלקטות מבליל קריאות, שמועות וסיפורים שההורים סיפרו בינם לבין עצמם, או שחלקו אותם במשורה עימנו הילדים, ואנו, שביקשנו זה את חברתו של זה, למצוא קורטוב של נחמה והבנה בהמולה המבולקה, שזרנום יחדיו לכדי לסיפור ברור:

אכן אותם זרים הם חייליו של הסולטן, אותו שליט גדול וכל יכול שחי באוהלים תמירים של אבן, מוקפים בבוסתנים שמתקיימים ממים תדירים גם בירחים של הסרטן והאריה. ומשרתים אותו גמלים גמלוניים מעושתים של אש שניזונים מעץ ואבנים שחורות. והם נושאים את אנשיו בעומק המדבר, אך למדרך רגלם הם נזקקים לנתיבת ברזל (אולי להגנה מהם, שוכניו הפראיים העלומים של המדבר), ועבדיו של הסולטן שועים לגחמתם ועמלים יומם וליל לסול מסילותם ולהתקין להם עצים ואבנים שחורות כדי אוכלם; חופרים בתהומות ובצולה אחר המים הדרושים להם; טומנים יוקשים ומלכודות על מגדלים לשם כבילת שדי הרוח הפְזוּזים לשעבדם למלאכתו המתמיהה של הסולטן; והם נושאים עימם קורות עצים קיפחים. וחייליו של הסולטן מאשימים אותנו שמכבר אנו גונבים את העצים לבעירה, ושכעת הצתנו במזיד את מחנם! ומפקדם פסק שקָץ בנו. הורה לטרוד אותנו מביתנו, לנשלנו ממקומנו, לטאטאנו למקום אחר. שלושה ימים ניתנו לנו בטרם יבואו בעם רב להניסנו בחוזקה.

אותם ימים חלפו בסערה. עלבון וכעס ושנאה לוּוּ בחרדה ותהייה מהבאות, אך לבסוף הוחלט שנשנס מותנינו וננוד לתור אחר מקום מושב אחר. כך החל מסע הנדודים של משפחתי, שבסופו, אחר מספר שנים מיוסרות, נטענו אוהלינו בעיבור הארץ הנושבת.

סיפור אותם ימים ארוך הוא ומפותל, ואולי בעת אחרת אידרש לגלול אותו בקולמוסי…

עתה מורה הזמן דוחק בי לחדול מן השקיעה בזיכרונות ילדות, אותו עיסוק שלפעמים – אחר שחלומות תמוהים גוזלים ממני את שנתי, יוצקים בי להט קדמוני לזנוח את עמל יומי ולהשיב "הנני!" לקריאה אל משימה דחופה ועלומה – נוסך בי נחמה. עלי לצאת ממשרדי הקט, המצופף שולחן וערש וספרים, תיבות מלבוש ומזכרות, לבדוק שהפחם עודנו במקומו, שפועלַי מילאו את מאגר המים במגדל, שכל שקי הקמח מוכנים על הרציף.

ותיכף כבר יגיעו הנוסעים, ערב רב של סוחרים, הרפתקנים וכמובן עולים לרגל, המבקשים לצאת לדרך במהרה, לפני שיקָלעו לשעותיה הקופחות של החמה.

אני סוקר במהורהר את הסביבה. ידי כהרגלה, באין משים כמעט, מוששת בפגיון המהודר שמשתלשל תדיר מאבנטי; פגיון שמשמש אותי לרוב לפתוח מכתבים מנהליים על רשימות, לוחות זמנים, ואספקה. קרני האור הראשונות שוטפות את המרחב; נוגהות, רכות וצעירות, על המסילה שבקרוב יעוט עלה בדהרה קטר יגע ומאובק, ירעיד ברעמו את הקרקע, ולהטו המיוזע יתריס כנגד השממה. והוא יישא את כל באי התחנה שלי לשם, אל המדבר, אל מרחבי חיג'אז.