השתקפות

אני מת. כלומר הוא מת. אבל הוא זה אני. או שאני זה הוא. אנחנו אותו דבר, שני צדדים של מטבע, איך זה הגיוני?

זה לא. זה לא היה הגיוני מעולם, ולא יכול להיות עכשיו. נפלה פה טעות. אני חייב למצוא דרך לתקן את זה. אני חייב למצוא דרך לעצור את הקיום הזה.

כשבני אדם מתים הנשמה שלהם עוזבת את העולם הזה ועוברת לעולם העד – הקיום השני והנצחי של בני האדם. אך לנו אין נשמה. אנחנו רק השתקפויות, קיום מקביל של אותה רוח. כשהאדם מת, אין לנו משמעות יותר. הוא לוקח את כל חלקי החיים שבו לאותו עולם שאיש מאיתנו לא ראה ואנחנו מתפוגגים. אנחנו לא מרגישים את זה מתקרב, כמו שבני אדם מרגישים לפעמים, כי אין לנו גוף להרגיש בו. רק פיסת רוח. אז אנחנו נעלמים ומסיימים את קיומנו בשקט, מחזירים את החיים שקיבלנו בהשאלה. אנחנו לא כלום בלי האדם שחי בצד השני של המראה. בזכותם אנחנו קיימים.

אז איך זה שהאדם שלי שוכב עכשיו מת על הרצפה ואני עדיין כאן?

הם לא רואים אותי יותר. אני מבין את זה כשעיניהם לא נפערות בהשתאות למראה חברם המת עומד ומסתכל עליהם מהמראה. כן, אני עומד והוא שוכב, כי הוא מת. אני לא אמור להיות פה בכלל, אבל אני כאן. גופי כבר לא זז מעצמו להתאים את עצמי לגוף האמיתי שעומד מולי. תחושת הריקנות הזאת באיבריי לא חדשה – ככה אני מרגיש בכל פעם שהוא לא נמצא מול מראה – אבל עכשיו היא חזקה יותר מתמיד. ומוזרה כל כך, מפני שהוא כן כאן, גופתו מול המראה, וכל האחרים כנראה רואים אותה משתקפת כמו כל דבר חסר חיים אחר בחדר. אבל הם לא רואים אותי. אני עדיין כאן. אני לא אמור להיות כאן. איזו משמעות יש לי אם הוא מת? כלום. שום דבר. אילו הייתי חי אולי היו זולגות לי דמעות עכשיו. אני חייב לשים לזה סוף.

אף השתקפות לא יודעת להסביר איך הגעתי למצב הזה. חלקם גם נרתעים. ואני רואה אותם סוקרים אותי, מחפשים סימן, אבל אין כלום. אני כמו שתמיד הייתי. רק עם השפשוף האדום סביב הצוואר שהתווסף מאז שהוא מת, ומאז לא יורד ולא דוהה.

יש מי שאומרים לי שאני טועה. שהוא לא באמת מת ושאני סתם נכנס לפאניקה. כבר קרה בעבר שהשתקפויות חשבו שהאדם שלהן מת, בעיקר כשאלה היו ילדים, אבל בכל פעם ופעם הם טעו. אבל אני יודע שאני לא טועה. זו לא שמועה. ראיתי את זה קורה במו עיניי, אם כי הוא לא הסתכל לי בעיניים באותו רגע. ואז הגיעו גם האחרים ואישרו את זה. לא היה ספק – הוא מת.

אני לא מכיר טוב במיוחד את האחרים. אני יכול לנקוב בשמות המשפחה והחברים, ועוד כל מיני אנשים בחייו, אבל אני לא מכיר אותם לעומק כמו האדם שלי. הם רק הסביבה שלו, הסיפור שלו.

מעטות ההשתקפויות שממש רוצות להיות מעורבות בחיי האדם שלהם. הן טורחות להכיר את האנשים בחייו, את האירועים בחייו, ממש מחפשות את זה. אבל אותי זה לא מעניין. לא עניין. אני והוא קשורים, ורק שנינו.

אולי הייתי צריך להבין שזה עומד לקרות. אחרי הכול, מי מכיר אותו טוב יותר ממני? אבל לא הבנתי. זה מוזר. אפשר היה לחשוב שלנו תהיה ההבנה הכי טובה של בני אדם, או לכל הפחות סבירה, הרי אנחנו כמוהם, בדמותם, חיים דרכם, אבל באופן אירוני אנחנו לא באמת מכירים לעומק את נבכי נפש האדם. יש כנראה פער גדול מדי בין העולם שמאחורי המראה לזה שלפניה, דברים שלעולם לא נוכל להבין. אנחנו שמחים בקיום שלנו, שמחים להיות ולתמוך באנשים, גם אם איננו באמת מבינים את היצורים הכי קרובים אלינו. אז לא, לא צפיתי את זה. לא חשבתי שזה באמת יקרה. אולי הייתי צריך להסתכל טוב יותר. אולי, למרות האופי ההשתקפותי של הקיום שלי, הייתי יכול לעשות משהו. אבל זה כבר קרה, והבעיה שלי עכשיו גדולה יותר. כל אדם מת בסוף. אבל אף השתקפות לא נשארת. אף אחת חוץ ממני.

עברו בקושי שעתיים,  אבל זה נדמה כמו נצח. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי כשאני לא צריך להיות בכוננות להשתקף. אני מסתובב לי במרחב האינסופי שמאחורי המראה, פוגש השתקפויות אחרות, אבל זה לא אותו דבר. ופתאום זה כואב. לא כאב פיזי – אני לא מרגיש כאבים כאלה – אלא כאב נפשי. אם כי גם נפש אין לי באמת. אבל יש כאב, שמעולם לא הרגשתי כמותו. חשתי כאבים בעבר, רגשות ותחושות, כשהזדהיתי עם בן האדם שלי. הדים של מציאות. אבל זה לא דומה לשום דבר שהרגשתי בעבר. זה חונק ודוקר ושורף ואני קולט שאני מתגעגע אליו. אני בקושי קיים בלעדיו כמה שעות וכבר אני לא יכול לשרוד. איבדתי את האדם שלי. אף השתקפות לא הייתה צריכה לחוות את זה אי פעם.

האם זה מה שבני האדם קוראים לו אבל? נפרדתי מהשתקפויות אחרות קודם, חלקים של נפשות אחרות, אבל אנחנו לא קרובים זה לזה כמו שאנחנו קרובים לאדם שלנו. אף שאני לא נושם, אני מרגיש את האובדן כמו לחץ בחזה, קשר שהולך ומתהדק, ואני חייב לעשות משהו, לחשוב על משהו אחר. אז אני ניגש למשטח חלק שמבעד לו ניבט אליי חדר האמבטיה שלו. הוא נראה כמו תמיד. כל הדברים שלו שם. הדברים של אחותו. העיצוב שההורים שלו בחרו. הדברים של התאום שלו חסרים, הוא במחנה מחוץ לעיר. אני יודע שהוא חשב עליו לפני שהוא מת.

אני עוזב את חדר האמבטיה והולך אל המראה בחדר של ההורים שלו. הם מתייפחים שניהם, ואני לא יכול לעמוד בזה אז אני יוצא מיד. אף פעם לא ראיתי אותם בוכים.

דרך החלון אני רואה במעומעם את הפארק, זה שפעם הוא הירבה ללכת אליו, אבל כבר עבר המון זמן מאז שהוא הלך בשבילים האלה.

אני לא יכול להמשיך. אני חייב לתקן את זה. אני מדלג בין מראות, בין אנשים שהוא הכיר, שהכירו אותו, מנסה למצוא רמז, מה היה שונה? מה היה אחרת אצלו, באמת אחרת? מה בחייו של האדם שלי השאיר אותי פה?

אילו רק יכולתי לעשות כמוהו. אילו רק יכולתי למות.

אבל אני לא יכול. במקום זה אני סוקר את פני האנשים המתאבלים, מקשיב לאלו שהיה להם אכפת יותר, לאלה שפחות, וגם לאלו שלא היה אכפת להם בכלל. אני מקפץ בין התפרים של חייו כמו שנהגתי לעשות כשלא השתקפתי, לצפות בו מנווט בדרכו, לעודד אותו ולשלוח לו מסרים שקטים, ללוות אותו, לשמור עליו מאחורי הקלעים, אלא שעכשיו אני יודע שלא אשתקף שוב לעולם.

אני עובר בין המראות בבית הספר שלו, כולם כבר יודעים. אני קורא אותם כמו ספר פתוח. התלמידים, המורים, אף אחד לא צפה את זה.

 אני רואה חבורת ילדים אחת עם פרצופים עצובים, אבל הם לא יצליחו להחזיק אותם לאורך זמן. אני יודע שהם מזייפים. הם לא מתגעגעים אליו, מעולם לא היה אכפת להם אם הוא יהיה פה בכלל. ופתאום אני מרגיש רגש שהוא לא השתקפות, אלא שלי בלבד. אבל בעצם גם שלו, כי הוא אני ואני הוא. אני הולך ומתרתח, זועם על האנשים החיים שלא ידעו מי הוא באמת. שנשמותיהם המלאות מרגישות פחות משבר החיים שהוא אני. וזה לא הגיע לו.

כשאני חוזר לחדר הוא כבר איננו. השטיח ריק והמיטה מוצעת. אמא שלו הציעה אותה בלילה הקודם והוא לא זכה להגיע לישון בה. הכיסא עדיין מונח באמצע החדר, לא במקומו.

למרות הכול, גם למחרת היום הם ממשיכים לחיות. הם חייבים להמשיך, העולם חייב להמשיך, אבל אני לא. למה אני, למה אני עדיין כאן? משהו ממש לא בסדר.

עוברות כמה דקות של בהייה ריקה בחלל לפני שפתאום מכה בי ההבנה שאני לא מכיר את עצמי, אותו, כמו שחשבתי שהכרתי. היו חלקים בעצמי שהוא הכיר ואני לא, והיו חלקים ששנינו לא הכרנו בעצמנו בכלל. זה נגמר מהר מדי ולא נוכל לגלות. כן, חשבתי שאני יודע מי הוא, אבל אני לא באמת יודע מי אני. אני, שאמור להכיר אותו יותר טוב מכל אדם חי. אבל איך אוכל להכיר את הנפש שאפילו הוא עוד לא באמת חשף לעצמו? הוא לא דמיין שמשהו ממנו יישאר כשהוא ייקח את חייו. והאבל פוגע בי שוב, איבדתי משהו שמעולם לא היה לי.

"איפה הוא?"

המילים פורצות פנימה אל מוחי ואני רואה את האח התאום פורץ פנימה לחדר, עדיין בבגדים של המחנה, מלוכלך אך מסודר, כובע מצחייה ביד. אחריו רצים ההורים, מדברים, מנסים להרגיע, להסביר אבל לא נראה לי שהוא שומע יותר ממני. העיניים שלו מרוכזות במרכז החדר, בכיסא, בשטיח, במקום שהוא כבר לא נמצא בו. הוא יודע. עכשיו הוא יודע. הוא צועק מילים אבל ההורים כבר לא עונים. אין להם מה לומר. גם האחות נכנסת ועומדת בפתח כשפיה רועד. המהומה שנוצרת מרוחקת ממני, מעומעמת. ואז זה קורה, אני מרגיש את המשיכה, את ההתמוססות מתחילה. הנה, התקלה תוקנה. אבל למה עכשיו? לא, אני לא רוצה, אני לא מוכן לעזוב עכשיו, לא ככה. דחף מוזר הופיע פתאום, לחיות, כמה שרציתי קודם להתפוגג, עכשיו אני רוצה לפחות באותה עוצמה להישאר עוד קצת, רק מספיק כדי להבין, למה עכשיו? למה דווקא עכשיו?

אני רץ, אם אפשר לקרוא לזה ככה, עוזב את העולם שלפני המראה ומחפש מישהו שיוכל לתת לי תשובות. ההשתקפות הכי זקנה, הכי מנוסה, שהתקיימה הכי הרבה זמן. אני לא יודע אם הוא באמת הכי זקן אבל אני מוצא אותו בכל מקרה, בדיוק כשהוא מסיים השתקפות ואני תופס אותו בבגד וכמעט מטלטל אותו בכוח. "למה?"

מניצוץ הזיהוי בעיניים שלו אני יודע שהוא כבר שמע עלי. "למה אני מתפוגג עכשיו? למה לא כשהוא מת?"

 אני מרגיש את המוח שלי מאט, את הנפש נחלשת. התפוגגות היא לא מוות, אבל לעולם לא נדע אם ועד כמה התחושה שלהם קרובה.

"התאום שלו נכנס לחדר, ואני התחלתי להתפוגג. למה?"

הוא לא אומר כלום אלא מוביל אותי חזרה למראה בחדר של האדם שלי. התאום על הרצפה עכשיו, על הברכיים. עיניו נוצצות ואני חושב שאולי הוא עומד לבכות, אבל הבכי לא מגיע. זה כמו להביט בפנים של האדם שלי שוב. אני מרגיש את ההתקהות ממשיכה ותחושת הדחיפות רק מתגברת. עוד רגע לא אהיה עוד, ואני חייב לדעת. אני מתנגד, אין לי מושג אם זה בכלל עושה משהו, אבל אני מנסה בכל כוחי. אני עומד לצעוק כשההשתקפות המזוקנת לצידי פותחת את פיה. "הוא תאום זהה, נכון?"

"כן, אבל תאומים זהים כבר מתו בעבר, ואנשים התאבדו בעבר, והכול כבר קרה בעבר, ואף אחד לא נשאר". קולי מדבר באופן שאף פעם לא שמעתי אותו.

"אבל הוא הגיע רק עכשיו. הוא לא ידע", אומר הזקן, בלי להסיט את עיניו מהמראה. "תאומים מתו בעבר, אבל בדרך כלל התאום יודע, או שהוא כבר התכונן, קיבל את זה. התאום הסכים. התאום הזה לא הסכים למוות. בתוכו הייתה חלק מהנפש של אחיו, והוא לא הרפה ממנה".

"הוא לא הסכים…" אני ממלמל, קולי כמעט לא נשמע עכשיו. אבל עכשיו כבר אין לו ברירה. הוא קיבל את זה והשארית האחרונה של האדם שלי עומדת לפוג מן העולם, הוא עומד להישאר תאום בודד. זה לא אמור להיות ככה. אני לא רוצה שהוא ימשיך וישאיר את תאומו מאחור. עיניי בוהות בו, מתחננות שיראה אותי, אבל הוא לא יכול לראות. אני מלטף את הסימנים האדומים שעל צווארי וחושב על מה שראיתי. ולמרות שאני יודע שהוא לא ישמע, איכשהו אני מקווה שהוא יקשיב, שזה יגיע אליו. ואני לוחש לו מילה אחת כנגד כל המילים שלחשתי לאחיו בחייו, "תזכור".