פולי

שיריו של דני סנדרסון מלווים אותנו כבר עשרות שנים. מלהקת כוורת, דרך גזוז ודודה ולאורך קריירת סולו עשירה ופורייה, הוא יצר מאות שירים שאי אפשר לדמיין את הפסקול הישראלי בלעדיהם.

פרויקט "אל הלא נודע" הוא מחווה ליוצר חשוב ואהוב. הזמנו את הכותבים ללכת בעקבות שיריו של סנדרסון אל הלא נודע – אל העולמות המרתקים של הפנטזיה והמדע הבדיוני המסתתרים בין מילות שיריו ומאחוריהן. בסיפור הנוכחי לקח עידו גנדל השראה מהשיר "הרואה ואינו נראה", מהאלבום "תולדות המים".

המחנכת אמרה שאסור לשים ילדים מהכיתה על מיוּט, אבל גל יודעת שהמחנכת לא תוכל להוכיח כלום. יש  לגל סקריפט אוטומטי במִישְקָה, כמובן, שמשהה את החסימות כשהיא בבית הספר: שם אין ברירה. אבל בחוץ, אחרי הלימודים?! היא מעדיפה שיתפסו אותה הולכת עם קרוקס מאשר לראות את כל הפרצופים החננוֹת האלה כשהיא לא חייבת. ובכלל, היא לא היחידה. גם מבוגרים חוסמים כל הזמן, אפילו סתם אנשים שהם לא מכירים. בטח המחנכת עצמה עושה את זה, אז איזו זכות יש לה לבוא אליה בדרישות?

המחנכת אמרה שאסור לשים ילדים מהכיתה על מיוט, ואריק יודע היטב שהוא בין אלה שגל חוסמת חופשי, אבל הוא גם יודע שאם ילשין זה יהיה הסוף שלו. זהו חוק ילדים מהעתיקים והמקודשים ביותר, טאבו שהיה קיים מקדמת דנא, עידנים לפני המישקה והמציאות הרבודה. בעמקי מחשבות הייאוש הרומנטי שלו הוא אפילו רואה בזה צד חיובי: בכיתה, אם היא תתפוס אותו בוהה בה, הלך עליו. אבל מחוץ לכותלי בית הספר הוא יכול להסתכל כמה שירצה, כי איך היא תדע? שם, בחוץ, הוא בשבילה רק עוד פולי, רק גוש אמורפי של פוליגונים אפורים גסים, שהמשקפיים החכמים מקרינים לעיניה על גבי דמותו כדי שהיא לא תצטרך לסבול אותה.

לסבא של אריק יש חוש. נדמה שהוא מבין קצת ממה שעובר בראשו של הנער, ויש לו מספיק טקט לא לדבר על כך ישירות. הוא זורק פה ושם רמיזות, קצות חוט. "בזמני", הוא אומר למשל, "אם מישהו היה מחבב מישהי ויודע שהיא נוסעת כל יום באוטובוס מתחת לאיזה גשר, הוא היה מתגנב בלילה ומרסס בספריי שחור על הגשר כתובת, 'פיצי אני אוהב אותך'".

אריק שומע ונאנח בלב. איזה גשר ואיזה פיצי. גם אם במקרה היא תסתכל על גשר, היא תראה עליו רק פרסומת בהקרנה ישירה מהמישקה לרשתית, איזשהו מסר שיווקי שניצח במכירה פומבית שנמשכה אלפית שנייה בפלח הדמוגרפי "בת / 14-12 / אינדקס_חברתי>8 / תחומי_עניין=חיות, ריקוד, בילויים". הוא ירסס כתובת, והפיצי היחידה שתראה אותה תהיה שוטר בגובה וברוחב שני מטרים, שיעבור על התיעוד מהמצלמות באזור ויגיע אליו הביתה. לא תודה, סבא.

עצה אחת כן קיבל, לא מזמן, ולמשך ימים ספורים אף האמין שהיא תועיל. ללכת ולהלשין על גל זו לא אופציה, אבל אם ימצא דרך לפנות למחנכת באופן אנונימי, ש"מישהו" יבשר לה שגל שמה ילדים על מיוט אחרי בית הספר, אף אחד לא יידע מי השטינקר. הבעיה הייתה שהדרך האנונימית שמצא שללה כל אפשרות לתשובה. היה עליו פשוט להמתין ולראות אם משהו השתנה. הוא המתין, והמתין, וכלום.

אריק אינו טיפש. יש לו די מודעות עצמית כדי להבין שגם אם ישימו אותו לבד בחדר עם גל, בלי שום מישקה, ברגע האמת הוא ייראה ויישמע כמו איזה פולי. לעולם לא יהיה לו אומץ לומר לה ישירות איך הוא מרגיש. אך אם יוסר המכשול הטכנולוגי, הוא יוכל לפחות לחלום שיום אחד היא תיתקל בו בקניון, תגיד משהו כמו, "היי, אני לא מכירה אותך משיעור חשבון?" ומשם בדרך פלא הדברים יתחילו להתגלגל. הרי היא לא מרשעת, היא לא עשתה לו מיוט מתוך זדון או טינה אישית. זה פשוט מה שבנות מקובלות עושות. אבל בינתיים הוא ישות אפורה חסרת זהות. אם יעמוד מולה, היא לא תזהה אותו. אם ידבר אליה, הסאונד יסונן ויישמע לה מעומעם ובלתי מובחן, כמו השיחות השקטות של הוריו בלילה מבעד לקיר חדר השינה.

אריק חוזר ברגל מהקניון, מדוכדך. טבעי וסביר בעיניו שהוא יודע איפה דלת הסטודיו למחול שגל לומדת בו, מתי השיעורים שלה שם מתחילים ונגמרים, מה הנתיב שהיא עוברת עם חברות בתום כל שיעור עד שהן נפרדות בתחנת האוטובוס, וגם כמה זמן זה לוקח. הוא התמקם ברגע הנכון ליד חלון ראווה של חנות מחשבים, שניצבה לאורך הנתיב: אם קרה נס והמחנכת עשתה משהו, נוכחותו שם לא תיראה כל כך חשודה. אך גל עברה, והעניקה לו רק מעט פחות מתשומת הלב שנהוג לתת לאבנים משתלבות במדרכה.

הוא משפיל את מבטו אל האבנים. אם אחת מכולן הייתה מעוניינת למשוך את תשומת ליבו, איך הייתה יכולה לעשות את זה?

הוא מבחין שחלקן אפורות וחלקן חומות-אדומות. בקטע המדרכה שבו הוא הולך סידורן אקראי, אך מעט הלאה משם עובדי העירייה השקיעו וסידרו אותן בפסים עבים, אחידים. רק אבן אחת חורגת, עקב תיקון רשלני, מהפס הראוי לה. היא בולטת לעין לא בזכות עצמה אלא בגלל שכנותיה. אריק נעמד במקומו. הוא חש בגרעין של רעיון נובט במחשבתו, אך הוא זקוק לתוכנית.

לקראת הערב הוא לובש את דמותו של אסטרולינדיל, האלף הרב-מג. עובר אורח תמים ברחוב יראה רק קבוצה של ילדים מתרוצצים, מנופפים וצועקים זה לזה, תופעה שהייתה נדירה בימי הסמרטפונים, לפני שהמישקה תפסו את מקומם. אך כשחברי הקבוצה מביטים זה בזה כעת הם רואים גמדים קשוחים, אלפים אציליים, אורקים עבי-זרועות ושאר יצורים פנטסטיים. השכונה סביבם נמלאת חפצים קסומים: גבישי כוח על גדרות הבתים, פירות מאנה על העצים, צריח טירה במקום כל דוד שמש. אריק אינו מרוכז במשחק וחוטף מתקפת קסם ממארב: לחש שיתוק. הוא כמעט מברך בליבו על הדקה שניתנה לו לשבת ולחשוב. הקווסט האמיתי שלו מסעיר יותר מכל מה שהמשחק יכול להציע. מוחו דוהר, פרטי תוכנית מתרקמים במהירות. חלקי פאזל נופלים למקומם. הוא נרגש כל כך שעליו להסתיר את חיוכו.

השלב הראשון הוא הקשה ביותר. אריק תמיד שנא לשמוע בנים אחרים מדברים על גל, מנסים להרשים זה את זה בהתרברבויות וברמיזות שאפילו הם עצמם לא הבינו. הצטרפות לשיחה כזו – גם אם הוא עצמו לא אומר בה כמעט דבר – מעוררת בו סלידה עמוקה, וחשש פן ייכשל בלשונו. אך תוך ימים ספורים הוא מצליח להעלות בחכתו כמה ילדים, חברי הקבוצה שלו במשחק, המוכרים לו היטב. בעורמה בלתי אופיינית לו הוא שותל בראשם את הרעיון שגל בכבודה ובעצמה מעוניינת להצטרף למשחק. הם באים מכמה בתי ספר שונים באזור, אך אותה כולם מכירים. אף אחד שיש לו אפילו טיפת אומץ לא יוותר על ההזדמנות להיות בר המזל שיביא אותה – לא רק למשחק, אלא ממש לקבוצה שלהם!

השלב השני תלוי במה שהיא תבחר לעשות, אך השערתו של אריק בעניין זה הגיונית לחלוטין ומתגשמת במלואה: גל חוסמת נודניק אחד, ואז עוד אחד, וכשהיא מזהה את המכנה המשותף היא מאתרת אונליין את רשימת השחקנים בקבוצה שלו ובהינף-סקריפט חוסמת את כולם יחד. קבוצה של פולים. אבנים אפורות.

לשלב השלישי הוא נאלץ להכניס יד לכיס. הבטחה של פיצה חינם מספיקה כדי להביא קבוצת משחק אחרת, משכונה רחוקה, להצטרף לקמפיין בקניון. הוא סייר בשטח מבעוד מועד ובחר בקפידה את המקום שבו יכנס את כולם לתדריך. היה זה אזור בקומת הכניסה, שרואים אותו מצוין ממעלה המדרגות הנעות ליד הסטודיו לריקוד. הוא גם הכין את המפה הווירטואלית שתראה לכל ילד היכן עליו לעמוד. בסופו של דבר כולם יהיו די צפופים, אך ביניהם, בתוכם, חברי הקבוצה שלו יהיו מסודרים בצורת ראש חץ.

מכל האנשים שיהיו בקניון באותו יום ובאותה שעה, מכל מי שיטרח להעיף מבט, רק אותה אחת שמסננת דווקא את הקבוצה שלו תוכל להבחין בצורה הזאת, המורכבת מפולים במציאות הרבודה. אפילו השחקנים עצמם לא יבינו במה הם לוקחים חלק. רק היא לבדה תבין מה היא רואה, ורק היא גם תבחין בפולי הבודד שהחץ מצביע עליו. ממחווה כזאת היא לא תוכל להתעלם. הסקרנות תגבר עליה, ו… דמיונו של אריק לא העז להרחיק הרבה מעבר לנקודה הזאת. ממילא זה לא חשוב. הגלגלים כבר החלו להסתובב, מה שיהיה יהיה.

הוא הולך לקניון בלב הולם. נכון, התוכנית עלולה להיכשל: אולי דווקא היום יתבטל לה שיעור, אולי לשומר יהיה משעמם והוא ידרוש שישחקו במקום אחר. אבל בניגוד לכל הדברים האחרים שחלם לעשות אך מעולם לא העז, במקרה הזה הוא מוגן ובטוח. אם היא לא תדע, אף אחד לא יידע ולא צריך לדעת מה באמת התרחש שם. ילדים באו לשחק והלכו, זה הכול.

אריק עומד בשולי קבוצת הילדים ומניף יד להשתיק אותם. כולם עומדים במקומות שקבע להם. הוא אינו רגיל להיות במרכז תשומת הלב עד כדי כך, אם כי מאחר שהוא מוקף, למראית עין, ביצורי אגדות חמושים, הוא מרגיש בכל זאת יותר בנוח. הוא הכין מראש כמה הנחיות ודגשים עודפים לתדריך, כדי שיוכל למשוך את הזמן אם גל תתעכב, אך אין בכך צורך. הוא מעיף עוד מבט חטוף למעלה, לצד, וכמו בתיאום עם אפליקציית השעון הוא רואה את גל וחברותיה, תיקים על הגב ושיער אסוף בגומיות, ניגשות אל המדרגות הנעות.

"רוצים פיצה עכשיו, או שנחכה לאחרי המשחק?" הוא שואל.

עכשיו, אחר כך, גם וגם – זה לא באמת משנה. העיקר שקהל שלם עונה בבת אחת, והרעש חזק מספיק כדי למשוך תשומת לב. אריק מנצל את הוויכוחים ומציץ שוב בזהירות. היא מסתכלת! זה עבד! ובדיוק כפי שדמיין אינספור פעמים, היא ממשיכה להסתכל, כי היא מבחינה בדבר מה חריג. היא רואה את החץ האפור שמצביע… לא, משהו לא כשורה. היא מתכופפת מעט מעבר למאחז היד, מנסה להביט עוד הלאה לעבר חלק אחר של הקניון. למה היא לא מסתכלת לכיוונו? מה השתבש?

גל יורדת עוד ועוד, ודגלי הקרב הווירטואליים של השחקנים מתחילים להסתיר אותה מפניו. הוא נדחק ביניהם תוך התנצלות, מנסה להגיע לצד השני של הקבוצה. מהר מדי. הוא נתקל באיזו רגל ומשתטח לפנים. כשהוא מסתובב ומתרומם לאיטו לישיבה, הוא מגלה שגל עומדת לפניו, מביטה ישר לתוך עיניו. "אתה בסדר?"

הוא מנסה לקום בקפיצה נונשלנטית, כאילו לא אירע דבר, מחליק ונוחת שוב על ישבנו. "כן..". הוא ממלמל, אבוד.

"היי, אני מכירה אותך משיעור חשבון", היא ממשיכה.

"כן", הוא מצליח לענות, ולא יותר.

גל מסתכלת שוב לכיוון אליו הצביע חץ הפולים הארור, ומסיטה משקלה מרגל לרגל. ניכר בה שהיא משתוקקת לגלות מה ממתין לה שם, ושעצרה כאן רק לרגע, בגלל התאונה שלו.

"טוב, אז ביי", היא אומרת.

אריק מתעשת רק כשגבה כבר אליו. "איך את רואה אותי?" הוא שואל.

גל לא שומעת, אך אחת החברות שאיתה עוצרת לרגע. "היא הייתה חייבת להוציא את כל הכיתה שלה ממיוט", היא אומרת. "איזה טמבל הלשין למחנכת שלה".

"איזה טמבל", עונה אריק כהד. הוא מרגיש שזו ההזדמנות האחרונה שלו, יודע שאם לא יילך בעקבותיה כעת, לא יהיה לו אומץ לעשות עוד דבר לעולם. אבל אחרי ההשפלה שעבר הוא מתקשה להניע את עצמו לפעולה, ועד מהרה אורקים אכזריים מקיפים אותו מכל עבר, חוסמים את דרכו, תובעים את הפיצה שלהם.