סיפור מד"ב פשוט

"כל הסוקולובים קשורים?" חזרה. "לא הבנתי".

"זאת רק דוגמה. גם הז'בוטינסקים והבנגוריונים וכל השאר. או שבעצם לא, אולי רק הסוקולובים?" הוא חייב לסגור את הפינה הזאת, חשב. הוא לא יוכל להתלבט בקול רם מול המרצה למבנים נרטיביים, וכדאי שיכין גם רעיון חלופי למקרה שייקלע למבוי סתום. אולי בגלל זה המוח נראה מבחוץ כמו מבוך? יש רעיונות שלא מובילים לכלום. "לא משנה עכשיו", אמר. "תחשבי שמתישהו, לא תמיד – אולי ביום שישי ה-13, או באמצע כל חודש כשהירח מלא, או סתם בחצות – עדיין לא חשבתי על זה עד הסוף, אבל מתישהו, אפשר לעבור בשנייה אחת מרחוב סוקולוב בעיר אחת, לסוקולוב אחר".

"מה, בהִתְעַתְּקוּת, כאילו?"

הוא חייך. אחותו התאומה למדה לשון עברית. בארוחות שישי ישבו זה לצד זו וידעו שאביהם מודאג משניהם באותה מידה, כי הרי בלשנים וקולנוענים מסתכנים ברעב קיומי שרופא שיניים לא יכיר לעולם.

"כן, טלפורטציה. מגניב, לא? דמייני שאת עומדת בשעה הנכונה בסוקולוב מתחת לבית שלך, ובבת אחת את עוברת, נגיד לסוקולוב בפתח תקווה".

"פתח תקווה? אז תגיד שזה רעיון לסרט אימה".

הוא צחק.

"ברצינות", המשיכה, "למה שמישהו ירצה לעשות את זה? וגם אם כן, זה קורה לכל מי שיעבור בסוקולוב בשעה הזו או רק למי שרוצה? ומה יראו בווייז?"

הוא באמת לא חשב על כל ההשלכות והוא באמת צריך רעיון אחר לגיבוי. "היום זו רק ההצגה הראשונית, כל סטודנט מקבל שתיים-שלוש דקות, אז אני בטוח שהמרצה לא יציק. עוד יהיה לי זמן לפתח את זה יותר מאוחר".

"בכל זאת", הקשתה, "אתה צריך לענות לעצמך על כל השאלות האלה, ובטח יש עוד מלא. אם אני, כנראה היחידה בעולם שלא סובלת מדע בדיוני, מוצאת כאלה חורים – רק תחשוב איך הגיקים יחגגו".

"אז הפוך".

"מה?"

"הפוך", חזר. "נגיד, לעבור מסוקולוב בפתח תקווה לסוקולוב בתל אביב".

"זה יותר טוב, אבל יש עוד דברים שנראה לי שלא חשבת עליהם עד הסוף. למשל מה קורה כש– אוי, חכה רגע".

הוא שמע קולות אחרים ואז אותה אומרת, "לא, זה לא שלי, תודה".

"הלו?"

"אני איתך, מישהו מצא ארנק ברחוב ונכנס לשאול של מי זה".

"איפה את?"

"בדואר. חמודים, החליפו פה את כל הכיסאות לכורסאות והתחילו לנגן ג'אז – אני מרגישה כמעט בבית. אז אתה שומע? רציתי לשאול גם אם כל רחוב סוקולוב מקושר רק לרחוב אחד אחר, או שכולם מחוברים לכולם? תמיד עוברים מתל אביב לפתח תקווה וחזרה או שאפשר להגיע מתל אביב גם ל… לא יודעת, אילת? יש בכלל סוקולוב באילת? ואם אפשר, אז איך אתה קובע לאיזו עיר אתה תגיע? או שאתה פשוט מהמר?"

"אה…" ברגעים כאלה הוא הרגיש שכל אחת מארבע הדקות המפרידות בין שעת הלידה של אחותו הבכורה לשלו נמשכה נצח. "אני לא יודע. סתם נראה לי נחמד לחשוב על אנרגיה משותפת לכל הרחובות עם אותו שם, אבל אני לא ממש חייב את הרעיון הזה, היה לי עוד משהו, איזה תרגיל שלא הגשתי בסמסטר א' ביסודות התסריט. אני יכול להשתמש ברעיון ההוא, אבל את לא תאהבי אותו". הוא השתהה בטרם המשיך "זה… זה על יקום מקביל".

אחותו נשפה. "עוד יקום מקביל? זה לא שאני לא אוהבת כמו שאני חושבת שזה בדרך כלל נורא נדוש. אבל חכה רגע, טוב? אני מצטערת, הגיע תורי. אתה רוצה שאתקשר בחזרה?"

"לא, אני עם האוזניות, זה בסדר".

הוא שמע את שיחת הנימוסין בינה לבין פקידת הדואר, ואת ההתנצלות הארוכה של עובדת הציבור על כך שהמתינה לשירות ואת התודות שהחליפו בסיום.

"אני פשוט לא מבינה למה כולם כותבים רק דברים כאלה", המשיכה. "אם כבר מדע בדיוני אז למה לא לכתוב משהו באמת מקורי?"

"כמו מה?"

"לא יודעת. מה עם השואה, למשל? אז מה אם עברו כבר שבעים שנה, זה עדיין משהו שאפשר לכתוב עליו מדי פעם, לא? או יחסים בין דתיים-לחילונים? או ערבים-יהודים? אף אחד לא כותב על הדברים האלה".

"כי מה כבר אפשר לכתוב? הכול בסדר".

"אז אתה יכול להמציא משהו כדי שיהיה מעניין. תְּפַתֵּחַ איזה ניגוד עניינים או סכסוך, משהו שיערער את הסדר. אפילו משהו אלים אם צריך".

"משהו אלים? כמו מה?"

היא הרהרה לרגע. "אני לא יודעת, אין לי רעיון עכשיו, אבל זה יכול לעבוד, לפחות בתיאוריה. הרי זה לא שכולם חייבים להסתדר עם כולם, נכון?"

"אבל אז מה שאת מציעה יהיה ממש כמו לכתוב על יקום מקביל, לא?"

"ברור".

"וזה לא מד"ב לדעתך?"

"כן, צודק. אוף. אז אם ככה אני מעדיפה את הסוקולובים המחוברים".

"כן, גם אני. משהו אלים", החיוך נשמע בקולו כשחזר על דבריה. גם היא צחקה. "טוב, האוטובוס שלי הקדים בדקה. אני עולה", אמר.

"נראה אותך אצל ההורים בשישי?" שאלה.

"ברור". הוא היה שני בתור והמתין עם כולם בסבלנות עד שהנוסעים היורדים יגיעו אל המדרכה הרחוצה. לא היה בהם אחד שנראה מעוניין לעבור מסוקולוב לסוקולוב שלא בדרך הטבע.

כשעלה, כיבה את הטלפון שלו עוד לפני שחלף על פני השלט המבקש מהנוסעים לעשות את זה בדיוק. הנהג חייך עם "בוקר טוב!" חגיגי.

תלמידת תיכון קמה ממושבה כדי לפנות מקום לאישה המבוגרת שעלתה לפניו. הוא חיכה עד שתתיישב, ואז צעד אל מקום פנוי בירכתי האוטובוס, כשהנוסעים מברכים אותו ואת כל מי שעלה יחד איתו בתחנה: "בוקר טוב! בוקר טוב!"