שלח את עמי

המפגינים נוהרים לרחוב הראשי ברבבותיהם. בשצף פועם, כמו היה עורק ראשי של איזו חיה פצועה, הם נשפכים לרחוב וממלאים אותו בשיטפון בזק. מעליהם הערב מאדים וארגמן כהה אוחז בשולי העננים. השמש השוקעת עוד יוקדת בחלונות הגבוהים של המגדלים ורבי הקומות, אדומה ומסנוורת ומכתירה את ההמולה בכתרים בוערים.

דבר מה קדום ודחפי אוחז באנשים בערב הזה. הָאֵם נשאבת לתוכו ומאבדת את אחיזתה בזמן ובמרחב, כמו צנחה וצללה אל בריכת מפל עמוקה שהמים מתערבלים בה חסרי כיוון בטרם כוח המשיכה שב ומתווה את כיוונם. היא שוכחת את עצמה ואת הילד שעימה. השעות נוקפות והעת שבה עוד היה נכון להרחיקו מהמקום הזה באה וחלפה בלי שתשים לב. בשלב כלשהו בעומק הערב היא מתנתקת, שואפת עמוקות אוויר לריאותיה ומביטה מבולבלת בשמיים המחשיכים.

תשומת ליבה חוזרת אל הילד העומד לצידה. הוא אוחז בידה, מבטו נעוץ ברגליו וזוג אוזניות גדולות ושחורות סוגרות על אוזניו ומגינות עליו מסביבתו. את ידו השנייה הוא מרים ליד ראשו ואצבעותיו מרקדות כמו מאליהן כשהן מסונכרנות עם הסדר הפנימי שלו. בשעה שהמפגינים שוצפים בזרם מתעצם סביבו הוא קורא עם המוזיקה באוזניו, "מהר, משה, צווה פרעה: שלח נא את עמי!"

קריאתו בוקעת מפיו ודוהרת אל אוויר העולם, עד שהיא נסחפת ונעלמת בשאון ההומה כעלה הנושר אל מים סוערים. הָאֵם מביטה בו ומביטה בשיטפון המקיף אותם וחרטה אוחזת בה. אסור היה לה להיות במקום הזה. אסור היה לה להביא אותו. חרדה לופתת את גרונה והיא מנסה לזהות נתיב מילוט. הילד אוחז בה בחוזקה והיא מנערת את ידה מכף ידו ובוחנת את מסך הסלולר שלה. סוללת המכשיר עומדת על שבעה-עשר אחוזים בלבד, ובכבות המכשיר תיעלם המוזיקה המגינה על הילד כקרום עדין. וזו, היא יודעת, תהיה מכה אמיתית.

חיזיון ישן עולה בזיכרונה: רופא עייף, מתיק עיניו ממחשב, מניח משקפיים על שולחן ומביט בה בשפתיים חשוקות. על כל נס שניתן לו, עם ישראל משלם בילדיו. כמו אדוות על פני הזמן, מתגלם שוב הנס בילד זה או אחר. לעיתים פוגם בגופו, לעיתים בדעתו, הוא מותיר מגבלות ומוריש כוחות לא טבעיים. יש ההופכים מים לדם, ויש היודעים לזמן את החושך. והילד שלה, כבד לשון ומשונה; "הוא מבקיע", אומר הרופא ומחווה בראשו אל התינוק המכורבל בזרועותיה. המילים מהדהדות כעת שוב, חיות וטריות באוזניה.

הם ייקחו אותו ממנה כמובן. הרשויות. הגרוש שלה. אם ידעו כמה חסרת אחריות היא הייתה כשהביאה אותו למקום הזה, המקום הרועש והצפוף שמציף את חושיו. הם ידברו על אחריות ועל מסוגלות הורית ועל שיקול דעת. הם יקשיחו את ליבם והם ייקחו אותו ממנה. הם לא יעצרו לתהות איך הרגישה, לכודה ערב אחרי ערב בבית סגור מול משדר החדשות. צופה בחברה מתפרקת וסופרת את מתיה. מאזינה לדיווחי זוועות השביעי וסכנות החקיקה. מרדימה ערב ערב ילד שמהמהם את עצמו לדעת, שומעת מרחוק, מבעד לתריסים מוגפים, את קולות ההפגנה ומריחה את ריח המדורות הקלוש. כל שמרגיש אדם הצופה בביתו נחרב מצטבר בפקעת המתפתלת בשיפולי בטנה. אין זה עניינם כמה נזקקה לערב אחד, רק לערב אחד, לא להרגיש לבדה. לצאת ולזעוק החוצה את הכאב ואת הפחד ואת הכעס. רק פעם אחת, להרשות לעצמה לצרוח.

הוא אוחז בידה שוב, הילד. הוא נועץ מבטו בלבני המדרכה והוא אוחז בה בחוזקה. המתח שבו הוא שרוי ניכר ברעד העובר בידו. המהומה האנושית מכבידה עליו כלחץ אטמוספרי על צוללן חופשי שאיבד את דרכו בתהומות הים. "מצוות האל אמור נא לו: שלח נא את עמי!" הוא מכריז, כמי שמנסה להדוף מעליו את ההמולה המציפה את חושיו. ההמון נע בצפיפות סביבם כאשד מתפתל. עליה למלט אותו מכאן בטרם יאבד שליטה. ̞ולא. רעד עובר בה, למרות האוויר המהביל והכבד העומד סביבם. ̞ולא.

הנה מתחיל המסע: היא משיבה לחיצה מעודדת לכף ידו, פוסעת ומניחה כף רגל לא בטוחה על האספלט שעודנו חם מלהט היום, ומסמנת במשיכה קלה לילד לבוא בעקבותיה. הוא משפיל את מבטו למטה ואצבעותיו רוקדות בלי הפוגה, מתקפלות ומתיישרות בריקוד המסורתי והקבוע שלהן. קבוצת מפגינים בחולצות בורדו חולפת לפניהם בשאון אנשים, מהדהדת את השמיים המאדימים מעליהם. מבוגרים וצעירים נושאים תיקים ושלטים ובקבוקי מים ובראשם בחור צעיר בחולצה שחורה, שמנחה את דרכם כלהקת דגים הדוקה במים סוערים. הצעיר שואג לתוך מגפון ססמאות נוקבות, וחברי הקבוצה אחריו, אגרופיהם מושטים לאוויר, חוזרים אחריו או נענים לדבריו בקריאות קרב להוטות. האדם החיצוני ביותר נתקל בכתפה של הָאֵם וממשיך ללכת. הוא לא מתנצל. היא משפשפת את כתפה ומביטה בילד. הוא מהמהם לעצמו ולא שם לב. תופים גדולים הולמים מכיוונים מנוגדים סביבם, מכים במקצבים מתחרים ומתנצחים זה בזה כחיות אימתניות הנלחמות על בכורת השבט. הם לא מאפשרים לקצב הלב ולתנועות הגוף להתיישר עם מקור אחד עקבי. מגדלי משרדים ורבי-קומות מיתמרים מעליהם. בהביטה עליהם כעת, כמי שכלואה תחתם בתוך ההמון הזה, הם נראים בעיני האֵם כשיניים בוקעות מתוך לסת כבירה, מלבניות וזוויתיות. באוויר עומד ריח עשן סיגריות וזיעה. העננים החגים מעליהם סופגים וכולאים בתוכם את האור המתמעט, והערפיח התל-אביבי מקנה להם צבע משונה.

בעיני רוחה היא מדמיינת את הילד נלקח ממנה, נישא כפוּת ידיים עם מחסום לפיו. היא מדמיינת לובשי מדים מפחיתים את בנה לכדי חפץ, דבר-מה סחיט. את זעקתו הניסית מבקיעה אדמה וממוטטת מנהרות, או מקריסה מבני אויב, או מפזרת הפגנות נגד הנהגה שחוגגת בראש חוצות את השנאה אליה.

הָאֵם נושפת ומתחילה לחצות את נהר האנשים הדחוס הזורם אנה ואנה. היא מפלסת את דרכה בקושי. היא נועצת מרפק אחד במותנו של אדם מבוגר והוא זז מדרכה. משיכה מתוזמנת של הילד מעבירה אותם את המטר הראשון.

להקת מפגינים נוספת חולפת על פניהם, מתפצלת ולרגע נורא בולעת אותם. מגפונים מוגבהים בזווית חדה קוראים מעל ראשיהם, צופרים מכים באוזניהם וגופי התופים הגדולים נדחפים אל צלעותיה ומאיימים על ראשו של הילד. בעין הקבוצה רומסים התופים את שאון הסביבה והילד מרפה מידה ומהדק את האוזניות לראשו בשתי ידיו, עוצם את עיניו בחזקה וזועק לעצמו, "שלח נא את עמי!" היא אוחזת בו בשתי ידיה ולמרות גילו ומשקלו היא מרימה אותו ונושאת אותו בידיה. היא דוחפת את האנשים הצועדים מולה ומנסה ללחוש על אוזנו בעודה מפלסת את דרכה בקושי מבעד לדוחק, אף שיודעת שהוא לא שומע אותה. הילד טומן את פניו בצווארה וממשיך להדהד את המילים המחפות על אוזניו, "קומה, לך נא אל כבד הלב הרע".

היא נאנקת תחת משקלו ומביטה הלאה אל המדרכה הנגדית. היא נראית כה רחוקה. עיניה מתמקדות בזוג צעירים לובשי שחורים, נער ששערו צבוע ונערה בגרביוני רשת. הם יושבים על המדרכה, שעוּנים על חזית חנות סגורה והנער מעביר לה סיגריה או ג'וינט. הם בוהים בבלגן במבטים ריקים ונעלמים וצצים שוב כשהמפגינים חולפים על פניהם עם תופיהם ושאגותיהם. היא ממקדת בהם את מבטה ומנחה את צעדיה לעברם ללא סיבה זולת הצורך במטרה ברורה ובת-השגה. זמבורה שואגת באוזנה והיא מתכווצת וכף ידה האחת סוגרת באופן אוטומטי על ראשו של הילד. זרועותיו מתהדקות אל צווארה ומקשות על האוויר לעבור בגרונה. אחרי מטרים ספורים היא מגיעה, מתנשפת, לאי-התנועה החוצה את הרחוב הראשי כמצר. בלית ברירה היא מניחה את הילד ומנסה להסדיר את נשימתה. התופים ההולמים סביבם, מוצאים ביניהם תיאום רגעי, מרעידים את האדמה כאילו חיה גדולה מכה בתקרת מערה תחתם, מוכת רעב וזעם ומשוועת לטרף. הָאֵם מוחה זיעה ממצחה בגב ידה.

לידם עומד קשיש. כתפיו רועדות וחולצת החאקי שהוא לובש מטונפת. הוא מתייפח. לרגע שיקול דעתה משתבש. בעודה מתנשפת, הָאֵם אוחזת בילד ונוגעת קלות בגבו של הקשיש. הוא לא מגיב ולא פונה אליה גם כשהיא מנסה לתפוס את מבטו, לשאול אם הוא צריך עזרה. לבסוף היא אוחזת בכתפו ומישירה אליו את עיניה. האיש מביט בה במבט מבולבל והָאֵם תוהה אם ההמולה המכה סביבם מונעת ממנו לשמוע אותה, או שמא האיש מוכה שיטיון. ואז הוא פורץ בדברים. המילים זורמות מפיו בשטף, אך הוא לא מנסה להתקרב אליה ומילותיו נשטפות ברעש. בעודו מדבר, הילד צועק, "צווה לו בשמי: שלח נא את עמי!"

בתיאום מושלם עם חיתוך המילה האחרונה הוא מושך בידה בחוזקה ומערער את שיווי משקלה. הָאֵם משחררת את ידה בניעור תקיף. הקשיש בוהה בה בפה פעור. היא מביטה בו, בעיניו האובדות ושיניו החסרות. היא מביטה לצדדיה ולא מזהה אף אחד שנראה פנוי דיו לעזור לו. היא משתהה לרגע ואז בלית ברירה מרימה את הילד וממשיכה בדרכה. היא יורדת מגדת אי-התנועה אל אפיק האספלט המפריד בינה לבין המדרכה הנגדית. היא ממקדת את מבטה בצידו השני של הכביש ומתרחקת, ובין הגופים הממלאים את המרחב ביניהם עומד שם הקשיש ועוקב אחריה במבטו, עד שהוא נבלע בהמון הגועש מאחוריה.

זוג הצעירים נעלם. או שמא היא איבדה את דרכה. ואולי ההמון נושא אותה במורד הכביש כמו סחף חזק המרחיק אדם מיעדו בשעה שכל רצונו לצאת אל החוף. מעליהם השמש מתקדמת בצלילתה. כתרי הזגוגיות האדומים הולכים ונמוגים מעל ראשיהם. גוון כהה נמזג אל שמי הערב ונפרס על המפגינים כמשיכת מכחול. היא אוחזת בילד בחוזקה. מולם נפתח רחוב צדדי שהתנועה האנושית בו מזכירה יובל איטי, מדודה ודלילה יותר. הלאה במורד הרחוב הקטן הָאֵם מזהה חלקת אספלט פנויה. היא נושאת בידיה את הילד הזועק ומכוונת את צעדיה לשם. כתפיים וידיים מתחככות בהם והילד מהדק את אחיזתו סביב צווארה.

הם נפלטים בקושי מהתנועה הסואנת וברחוב הצדדי הבניינים הגבוהים מעמיקים את הצללים שנמתחים הלאה לפניהם. לרגליהם שלטים זרוקים על הרצפה. היא רואה ביניהם "ממשלת החורבן הביתה", ו"את כולם!", ו"מה עם החטופים?", מוטלים על הכביש כגוויות מוכתמות בדפוסי סוליות נעליים. מפגינים שפרשו מההפגנה שעונים על קירות הרחוב, פניהם המותשות רוכנות מטה או בוהות באוויר. היא מושכת את הילד לעומק הרחוב ומרגישה את הלחץ האנושי סביבם הולך ומרפה. בין רגליו של הילד פזורים בדלי סיגריות, כוסות חד-פעמיות מעוכות וחלקי פלסטיק, שברים לא מזוהים של חפצים שנרמסו שוב ושוב תחת רגליים רבות. כוכבים מעטים מהבהבים באור קלוש בשמיים, נבלעים לסירוגין מאחורי גורדי השחקים ובנייני המשרדים המקיפים אותם. עוד שני צעדים והיא מוצאת מרחב לנשימה ומורידה את הילד, שנעמד על שתי רגליים לא יציבות וקורא "מסר משה את דבר שדי, אמא!" הוא קורא ומושך את ידה למטה. "אמא!" היא נושמת נשימה עמוקה ומתכופפת אליו, מקרבת את ראשה אל ראשו. הוא מביט ארצה ואצבעותיו חוזרות לריקוד הקבוע שלהן. "הביתה", הוא אומר בקול קטן.

היא מביטה במסך הסלולר. הסוללה ירדה לשלושה-עשר אחוזים. הָאֵם נעמדת להסתכל הלאה לעומק הרחוב הצדדי, מנסה להבין אם תמצא מקום שקט להזמין מונית. מולה צועדת צעירה דרוכה. לגופה רתום מנשא תינוקות מעל שמלה פרחונית בהירה, והיא מגוננת על ראשו של הפעוט שלה. היא חולפת על פני האם ואזהיא נעמדת, חוזרת אליה ומושכת במרפקה. "את חייבת לצאת מכאן", היא מתנשמת.

מכיוון הרחוב הראשי המולת התופים והזמבורות גוברת והָאֵם מרימה את קולה מעל המקצב הפרוע. "מה קורה?" היא שואלת בקול.

הצעירה מצביעה לעומק הרחוב הצדדי, פונה לאחור וממהרת לדרכה. מעבר לפינה מופיעה קבוצת שוטרים רכובים. סוסיהם השחורים גדולים ושריריים כבהמות מלחמה. הסוסים צונפים ומתנשפים ולובשי המדים שעליהם אוחזים בחוזקה ברצועות העור של רסני סוסיהם בחוזקה וידם השנייה לופתת אלה כהה. הָאֵם מקללת בשעה שהמפגינים שניסו לפרוש מההמולה אל הרחוב הצר נעמדים על רגליהם ונמלטים בחזרה אל ההמון, הרחק מהרגליים האימתניות הרומסות את דרכן ברחוב הקטן.

נקישת הפרסות גוברת על רעש הזמבורות. הָאֵם מרימה את הילד, שעוצם את עיניו בכל כוחו וצועק "שלח נא את עמי!". היא מתנשפת וממהרת חזרה. היא רואה את הצעירה הפרחונית נדחקת בקושי בינות דגלי ישראל צפופים, שמתרוממים ויורדים ללא כל דפוס נראה לעין, עד שאחד המקלות הולם בראשה. הצעירה מאבדת את שיווי משקלה, כורעת ונעלמת בהמון. הפרשים על סוסיהם נמצאים כעת קרוב מאוד לגבה של הָאֵם, והיא נמלטת, נדחקת בחזרה אל הרחוב הראשי. לצידה נדלקת אבוקה בלב ההמון, בוערת בלהבה ומאדימה את החלל המתכהה ללילה מעליה. הָאֵם מגוננת על פני הילד מפני הלהט הפתאומי. סביבה יש מי שממלטים עצמם ממקור הלהבה ואחרים משתלהבים, עומדים לידה וזועקים בכל כוחם. פרשי המשטרה חוצים את ההמון ומתיישרים מולו בשורה, מבתרים את תנועת ההמונים ומיתמרים מעליהם באלות שלופות. הָאֵם מוצאת את עצמה שוב בשיא הדוחק בתוך ההמון, שזורם הרחק מהפרשים ובהמותיהם ומתקרב לגשר הנישא מעל לרחוב הראשי.

גבוה מעליה רמקולים עצומים נושאים קולות מקוננים של אלמנות ומשפחות שבורות אל חלל האוויר, ודבריהן מהדהדים מעליה כזעקות נביאי זעם. היא חוצה מרחב צפוף של כתפיים ומרפקים, פיות פתוחים זועקים ועשן היושב כבד באוויר. סביבה מתפצחים ברעש בקבוקי פלסטיק, שנמחצים תחת רגליים רומסות. היא מתקדמת במאמץ. בינות המפגינים הכביש נפתח לרווחה והיא מגלה מולה מיצג של אנשים שוכבים כפותי ידיים ורגליים על הכביש, פלנלית לעיניהם וצבע אדום ספוג בבגדיהם, ושלטי חטופים מזדקרים ביניהם מהכביש כיתדות גדולות.

נערה כחולת שיער שולחת יד ומגישה לה בקבוק מים באופן שכמעט וחוסם את דרכה. הָאֵם עוצרת ומביטה בצעירה בבלבול. הצעירה משיבה לה מבט רציני, מהנהנת ומחווה בידה, מזמינה אותה לשתות. "כאן פחות לחוץ", קוראת הנערה בקול רם. "תני לו לשתות. ושתי את".

הָאֵם מהנהנת. היא מניחה את הילד על הכביש ולוגמת. הוא עומד לידה וזועק לעצמו "ולא – אכך במכותיי! שלח נא את עמי!"

הצעירה מביטה בו ואומרת בטון רך ככל ששאון ההמון מאפשר, "אני לא בטוחה שזה המקום הכי מוצלח בשבילו".

הָאֵם מהנהנת, מסדירה את נשימתה. "איך אני יוצאת?" היא מתנשפת. "אני חייבת למצוא איך להזמין מונית שתוציא אותי מכאן".

מישהו מושך בשרוולה של הנערה אך היא מתעלמת. "מונית עלולה להיות קשה בשלב הזה", היא אומרת.

"את לא מבינה", אימו של הילד משיבה. "הוא מבקע. הסוללה שלי עוד מעט נגמרת. אם תיעצר לו המוזיקה בבלגן הזה הוא יילחץ ממש. זה ייגמר לא טוב".

עיניה של הנערה נפערות לרגע והיא מביטה בילד, ושוב בה, ושוב בילד. הנערה מצביעה מזרחה. "אם תתקדמי לשם ותעברי את הצומת הבא, תפגשי בשלב הזה בעיקר מפגינים שמתקדמים לפה, לכיווננו. אמור להיות שם שקט יותר. אחרי זה תגיעי למחסומים של המשטרה. מעבר לזה, בגדול את מחוץ לאירוע. רוצי. יהיה בסדר".

הָאֵם מודה לה קצרות ואוחזת שוב בידו של הילד. הם מתקדמים על הכביש מבעד לדוחק המפגינים. הָאֵם מביטה הלאה אל בין הבניינים הגבוהים. ביניהם השמיים משחירים וירח חיוור מנסה לבסס את מעמדו בשמיים. אור אחרון עוד אוחז בעננים וצובע אותם באדום מדמם, ושלטי המחאה העולים ויורדים עם צעדי המפגינים נראים כרובי מסקט אנכיים של פלוגות אחוזות טירוף. מעליהם חלונות המשרדים, החשוכים ברובם, משקפים את אורות פנסי הרחוב ושלטי החוצות. פה ושם אורות משרד דולקים ותחת אור ניאון חיוור עומדות דמויות כהות ומביטות בהמולה, פניהן חבויות בצללים. בלי לעצור היא מביטה במכשיר הנייד. התראה על סוללה נמוכה מופיעה על המסך; תשעה אחוזים. היא מנסה המיטב יכולתה להסדיר את נשימתה וממשיכה בדרכה מזרחה. יהיה בסדר, היא חוזרת ואומרת לעצמה. יהיה בסדר.

כיסים קטנים ריקים מאדם מתחילים להתגלות בקהל הצפוף. מעל ראשה הנואמים מראש הגשר עוד פורסים את משנתם בגלים על הקהל, ובשולי הכביש אנשים יושבים מותשים על שפת המדרכה. כלב קטן עם קולר ארגמני מסתובב בין רגלי האנשים ומחפש את בעליו. לרגע קל עולה באפה ריח עז של גראס. האנשים הנוהרים מולה בזרם עז מכים בתופים, נושאים עימם מגפונים וזמבורות ושלטים וקוראים ססמאות לחלל האוויר, מי בהתלהבות ומי בזעם ומי בחוסר אונים. קרוב אליהם היא שומעת פעוט זועק לאימו. עיניה עוקבות אחר מקור הקול אך היא לא רואה אותו בקהל והזעקה פוסקת. תחושת הדחיפות דוחקת אותה הלאה. המולת האנשים הפוסעת מולה מידלדלת בהדרגה, ובאזורים הנפתחים בשולי הכביש חתולי רחוב מסתובבים, מייללים ונוהמים ושורקים קצרות זה אל זה בגב קמור. בשולי הכביש עומדת עגלת תינוק זנוחה בזווית חדה למדרכה. איש אחד יושב על הכביש ואוחז כף יד מדממת, ואחרים מקיפים אותו, רוכנים אליו. מקבץ בלוני הליום צהובים נתקע בדרכו השמיימה, חוטיו הסתבכו סביב שלט רחוב והבלונים הלכודים מתנגשים בדממה אלה באלה בתנועה חסרת תכלית.

הילד פוסע לידה, רגליו הקטנות ממהרות להתאים את עצמן לקצב שהיא מכתיבה ונפשו נתונה לסדר הפנימי שלו. הוא אוחז בכף ידה וקורא עם השיר החוזר, "שמע נא, זו היא מצוות האל: הבה, שלח נא, שלח את ישראל!"

הָאֵם נושמת עמוקות ובוחנת את הילד ואת עצמה. נעליה מלוכלכות ואבק שחור נאחז בברכיה. היא מחזקת את אחיזתה בידו של הילד ומתקדמת מזרחה. מפגינים נעים מולם, פניהם צלליות החולפות מהר מכדי שיותירו חותם, מתערבלות לבליל אנושי עמוס ומתפתל. בין נחשולי האנשים היא מזהה במרחק משאיות עומדות במאונך לכביש וחוסמות את התנועה. לפניהן מרצדים אורות כחולים ואדומים של ניידות משטרה. יהיה בסדר. הזרם האנושי סביבם ממשיך להידלדל והכביש נפרס לפניהם ישר ומתוח. סדקים נמתחים באספלט תחתיה, ארוכים וזוויתיים, ונדמה כאילו התופים ודריכות הרגליים ורקיעות הפרסות בהמולה מאחוריה מרעידים את האדמה וחורטים בה צלקות עמוקות.

השאון נחלש ונותר מאחוריהם. הם מתקדמים אל עבר הניידות ומשילים מעליהם את ההמולה. האור המסתחרר, כחול ואדום, צורב את עיניה כאילו בקעה מתוך מערה אפלה. הניידות והמשאיות מאחוריהן שימשו מחסום מסיבי שקטע את הכביש באבחה. האנשים הנעים בטפטופים כעת מגיעים מרחובות צדדיים ופונים מערבה ולרגע היא חשה כאילו נשאה את ילדה למקור, למוצא הנובע של הנהר האנושי מאחוריהם.

אף שסביבתה נרגעת והלחץ בה פוחת, נשימתה של הָאֵם מהירה כעת וריאותיה בוערות תחת חזה המתנשם. הצורך למשוך את הילד לכיוון רשויות החוק עומד כנגד כל אינסטינקט אימהי שהוטבע בה. היא רק צריכה לעבור אותם. היא רק צריכה לעבור אל השקט שמחוץ להפגנה. יהיה בסדר.

הָאֵם מתקרבת לשוטרים ומניפה כף יד פתוחה לכיוונם. לרגע היא מדמיינת את השקט ואת אנחת הרווחה המחכים לה בצד השני, כשהביצה הראשונה מתרסקת על הכביש תחת רגליה. חלבון סמיך נמתח על האספלט ואוחז בעקביה והילד זועק בבהלה ומחבק בחוזקה את מכנסיה. הָאֵם מביטה בבלבול בקליפה השבורה וברסס הצמיגי כששתי ביצים נוספות עושות דרכן בקשת מעל המשאיות ומכות באספלט. מטר מגוון נוחת על הכביש סביבה: ביצים וזבל ואבנים. רחש המטח סביבה ממסך את קריאות זרם המפגינים הדליל הנמלטים למרחק בטוח, אל לב המון המפגינים. שוטרת קטנת גוף ממהרת לעברה וצועקת. הָאֵם מנסה לענות לה אך השוטרת סוגרת את המרחק ביניהן בריצה ותופסת בזרועה, מושכת אותה בכוח הצידה והילד נגרר אחריה במשיכה לא עדינה.

"מה את רוצה?" השוטרת צועקת מעל להמולה.

"אני רק רוצה להוציא מפה את הילד שלי", משיבה הָאֵם.

השוטרת מביטה בו. עיניו נעוצות ברצפה ואצבעותיו רוקדות בקדחתנות ליד ראשו והוא פולט קולות לעצמו. "מה הוא, אוטיסט? מה את מביאה ילד כזה להפגנה, יא מטומטמת", צועקת השוטרת ונועצת אצבע מאשימה בחזה של האם.

הָאֵם כמעט מתחננת: "רק תני לי לעבור, אני תופסת מונית ועפה מפה".

"מה לעבור? את הניידות? אין מצב, גברת. בצד השני זה רק פלנגות, כל מה שמעניין אותם זה להוריד לך ת'ראש, את מבינה מה אני אומרת לך?".

מקבץ נוסף של אבנים וביצים נזרק מעל המחסום המשטרתי. האם פוצה את פיה. הוא מבקיע, היא כמעט מתוודה. שפתיה מתחילות לגבש את המילים. הם ייקחו אותו ממנה. הם יקשיחו את ליבם והם ייקחו אותו ממנה.

רסיס אבן ניתז מהאספלט ופוגע ברגלה של הָאֵם. השוטרת מקללת. "תקשיבי, קחי אותו מערבה. עכשיו. יש פה בלגן היסטרי, אני לא יכולה לשמור עלייך בטוחה פה, את מבינה אותי? קחי אותו לכיוון שם, ואם את רואה אנשים שנראה לך שבאו לחפש אלימות קחי ת'רגליים שלך ותברחי, את הבנת אותי?"

הילד צורח את מילות השיר ובזווית עינה הָאֵם רואה זרם דם קטן מבהיק במורד רגלו. אבן פגעה גם בו. היא מהנהנת, פונה לאחור וממהרת מערבה. מולם המערבולת האנושית המסתחררת מאיימת לשאוב אותם שוב, כוחותיה אינם כלים תחת המגדלים החשוכים. "אמא", הילד אומר. "אמא, הביתה". "אני מנסה", היא עונה והקול שלה יבש ולא יציב באוזניה. "אני מצטערת, ילד שלי. אני מנסה".

היא מרימה אותו שוב והוא מחבק חזק את צווארה בשעה שהיא צועדת מערבה. היא בוחנת כל יציאה וכל רחוב קטן שמתפצל מהרחוב הראשי. כשהיא מתקרבת שוב לגשר, ניצתת מדורה באמצע הרחוב. קרשים וצמיגים עולים באש וריח רעיל של פלסטיק בוער באפה. המעגל סביב המדורה מתרחב בשעה שאנשים מתרחקים מהחום המתפרץ. אחד מהם נתקל באֵם בלי משים. האוזניות של הילד נופלות ממקומן ונתלות סביב צווארו. גידי צווארו מתבלטים באבחה והוא פולט זעקה מסוג אחר. הזעקה מכה באיש ומפילה אותו על האספלט, ומאחוריו האש מוסטת בעוצמה מהם והלאה ומלחכת את שולי הבגדים של ההמון. הָאֵם ממהרת לאטום שוב היטב את האוזניות סביב אוזניו של הילד, וממשיכה הלאה בינות המפגינים, מתעלמת ממבטיהם המבולבלים.

היא צועדת. שוב, צועדת. רגליה העייפות רועדות מהמאמץ. סביבה נעים אנשים בהמולה, ממהרים ואיטיים, מתרגשים וכבויים. אוחזים שלטים ותופים וזמבורות וסיגריות ואחוזי תקווה ותסכול וייאוש. בזרם הדחוס נפתח מולה מרחב מעגלי של שקט מדומה. במרחקים מדודים זה מזה ובמדורג על פני הכביש פרושים מזרוני יוגה ורודים. צעירות וצעירים מתרגלים תנועות ארוכות וגמישות, מתעלמים מההמולה. היא פוסעת ביניהם, רגליהם בפישוק קדמי רחב וידיהם מתוחות כלפי מעלה, אנכיות. שלטי החטופים, מניין הימים שחלפו וססמאות כתובות על קרטונים, כולם נישאים על מקלות גדולים והם עולים ויורדים כדגים מתים צפים על פני המים, מכתרים אותה ואת הילד. היוגיסטים נשכבים בתיאום על בטנם ומותחים בתנועה ארוכה את גופם ואת פניהם כלפי מעלה, אל השמיים. כשהיא פוסעת בין המזרונים היא מאבדת את תחושת הכיוון. היא מרימה את מבטה וחשה את הדמעות נאגרות בעיניה. ירח חיוור מתגלגל לאיטו ונגלה בינות לבניינים. על גג תחנת אוטובוס עומד בדממה צעיר מחופש, מחזיק לפיד בוער ביד מתוחה. הלאה בתוך ההמון אישה מבוגרת מועדת ובצד הרחוק צמוד לדלת סגורה של חנות מתפוצצים נפצים. הילד ממלמל לעצמו, חלש כעת באוזנה,  "שלח את עמי, אמא. שלח את עמי".

היא יוצאת ממעגל היוגה, הודפת צמד מפגינים שלא שמו לב וכמעט התנגשו בהם, ומניחה את הילד על הארץ לפני שתיפול. כשהיא מוצאת את שיווי משקלה הילד נעמד, נשתל במקומו ומסרב לזוז. "אמא, אמא, אמא", הוא מתלונן ומכה באגרופים על האוזניות ולרגע ליבה שוקע כשהיא חושבת שהמכשיר כבה והמוזיקה פסקה. היא ממהרת לשלוף את מכשיר הסלולר ומגלה על המסך החיוור התרעה מקדימה של פיקוד העורף שהתפרצה לרקע וקטעה את פעילות המכשיר. היא מקללת חרש, ורואה בפינת המסך שהסוללה ירדה לחמישה אחוזים. היא לוחצת על כפתור האישור ואגרופיו של הילד חוזרים לאיטם לצידי גופו בשעה שהשיר חוזר לספר ביציאת מצרים.

סביבה אנשים מתחילים להביט במכשיריהם, לטפוח על כתפי חבריהם ולעדכן זה את זה. רחש מסוג חדש זורם על פני המפגינים כחשמל. אנשים מביטים זה בזה חסרי אונים. רמקולי הענק שעל הגשר מתריעים כעת על האזעקה המתקרבת ומבקשים מכולם להישאר במקום. היא ממהרת לנוע שוב, מנסה לנווט דרכה אל רחוב צדדי נוסף ומנסה למשוך את הילד אל עבר המדרכה. הרחש גובר, ותנועות חדות אוחזות בהמון כעווית לא רצונית של איבר מתחשמל. צופרי משטרה קורעים את המולת האנשים סביבה, אך היא לא רואה שוטרים או ניידות ורק צללים כחולים ואדומים מחליפים זה את זה באבחות קצרות על קירות הבניינים. מעליה, ירח חרמשי ניצב גבוה בשמיים כלהב בוהק. מגפון משטרתי מונף ושוטר מתחיל לזעוק הוראות סתומות כשהצופרים מעליהם מכחכחים את עצמם לפעולה וזעקת סירנה בוקעת מגגות הבתים. היא מתפרצת ומנסרת את החלל בגלי קול רמים שמאיימים על עור התוף. רבבות מכשירים סלולריים מעלים אזעקה כמו זאבים המצטרפים ליללה המונית של הלילה. עיני הָאֵם מתרוצצות לכל עבר והיא לא יודעת לאן לפנות, בשעה שהילד אוחז בידה וחוזר להכות באגרופו על האוזניות ולזעוק. מרבד של אנשים משתטח סביבה על הקרקע ונמתח לאורך הרחוב הראשי הרחק ככל שהעין יכולה לראות. האזעקה עולה ויורדת, חודרת את העור ומרעידה את הנפש. השכובים על הרצפה סביבם מסוככים בידיהם על ראשיהם וכולם עוצרים את נשימתם. הָאֵם מביטה בהם. נואשת, היא מרימה על ידיה את הילד על ידיה ומתחילה לצעוד. תחת רגליה נדרסים גפיים ואצבעות. זעקות כאב מלוות את צעדיה אך היא לא עוצרת. היא מדדה בצעדים גדולים אל בין הבניינים. היא מתקרבת אל קירותיהם, שם גלי הקול העולים ויורדים מהדהדים ומתגבשים לקרשנדו שמכה בה בעוצמה. קריאות נחרדות מהשוכבים סביבה תופסות את תשומת ליבה והיא עוקבת אחר אצבע מונפת. שני פסים בהירים נמתחים בקשת רחבה מעל ראשם כמו שריטות בוהקות בשמי הלילה. רצף שיגורים שואג מעל האזעקה, מלווה בצמד הבזקי אור חדים ושני פיצוצים המרעידים את חלונות הבניינים מעליה. בדמיונה שברי זכוכיות נופלים על ראשיהם ככידונים. היא רוכנת ומחבקת את הילד חזק בכל כוחה ועוצמת את עיניה בציפייה דרוכה. השניות נוקפות. הרחש סביבה מתעורר ואנשים נעמדים ומתחילים להתרוצץ אנה ואנה. ברך נתקלת בה והיא נופלת על צידה, נשכבת על הכביש כשהילד בין ידיה ורגליה. "אמא!" הוא קורא, "אמא, שלח נא את עמי".

הָאֵם נאבקת להיעמד כשנעל גדולה מועכת את אצבעות ידיה הפרושות על הכביש. היא נאנקת, וכשהיא מצליחה למצוא איזון לרגליה דחק האנשים סביבה מגיע לשיאו. ידיים וכתפיים ומשיכות לכאן ולכאן והכל חסר כיוון וחסר סדר וחסר היגיון. את קולות התופים והזמבורות מחליפות קריאות גרוניות סתומות, ומבעד להמולה הצורמת ובליל הקולות הָאֵם מקבלת תחושה ברורה של סכנה מיידית. היא פונה לנוע, אך משהו הולם בלחיה. לרגע היא המומה מהמכה, לפני שמתברר לה שהגוף שבו התנגשה לא היה ראשו או כתפו של מפגין אלא שריר קשה של רגל קדמית שחורה ובשרנית. היא נהדפת לאחור ומביטה בסוס משטרתי המתקדם בנחישות אל תוך ההמון. היא מנסה לרוץ, ככל שרגליה והילד והצפיפות מאפשרים. אנשים סביבה זזים לכל עבר בעת ובעונה אחת. שוב אין היא יודעת לאיזה כיוון היא נעה כעת. אנשים מאחוריה מרימים את קולם בבהילות, והיא מזהה מאחוריה עשרות גברים משולהבים זורמים מבין הניידות ומהרחובות הצדדיים, אוחזים מקלות ואבנים. הם מתקדמים לעבר המפגינים, זורקים אבנים וביצים, פיותיהם פעורים ואגרופיהם קפוצים וקללות בוקעות מגרונותיהם.

התופים והמשרוקיות נמסים לתוך ההמולה וחדלים ונראה שגל של הכרה מכה במפגינים למראה האלימות הסוגרת עליהם. חלק מההמון נפוץ לכל עבר כלהקת דגים שכריש טרף את תנועתה. אחרים מתקדמים מזרחה, להוטים אלי קרב. היא מתנגשת בעוד ועוד אנשים, ציפורניים שורטות את עורפה ואנשים שנהדפו הצידה זועקים ומקללים. היא מושיטה קדימה יד אחת ובשנייה מגוננת על צווארו ועל ראשו של הילד, שקורא מעל שצף האנשים, "ככה כל אויבינו כן תמיד יאבדו!"

זעקות עולות כעת מהכיוון שאליו ניסתה לפנות וחומה נעה של גופים הודפת אותה שוב אל עבר הפלנגות. אישה מבוגרת תופסת את זרועה בכוח ומסובבת אותה לאחור. "מכת"זית!" היא צועקת לאוזנה, בניסיון להתגבר על השאון. "מכת"זית. את חייבת להעיף אותו מכאן!"

נתז כחול מתפרץ בקו אופקי מעל ראשיהן. הָאֵם מביטה בקשת הכחולה מנמיכה כינון ומטילה אל האספלט הסדוק שתי נשים וצעיר עם שלט ואדם מבוגר שהופל מכיסא הקלנועית שלו. הָאֵם עומדת המומה לרגע, מביטה בגופו של האיש המוטל חסר תנועה על הכביש כשצבע כחול לא טבעי אוחז בבגדיו ובעורו ובשערו. קשת נוספת נורית ימינה ואנשים נוספים קורסים על הכביש, והיא פורצת בריצה בזווית חדה, מהר ככל שהיא מצליחה. כל שהיא שומעת אלה נשימותיה הדוחסות אוויר אל ריאותיה הבוערות והילד המייבב, "שלח את עמי, אמא. שלח את עמי".

בזווית עיניה היא מבחינה בשוטרים הרכובים דוהרים אל מרכז העימות. הלמות פרסות סוסים נשמעת מאחוריה, רגלי פרא שריריות בועטות את דרכן ברחוב ומעליהן גברים חמושי אלות וזעם מכים ללא אבחנה מפגינים ופלנגות. השנאה שנשפכת ממבטם אחידה וחסרת הבחנה כלפי כל ההמון הכפוף הנס תחתם. רגלה נתקלת באבן שפה וגופה מוטל אל הלבנים. הילד נוחת עליה בכבדות. מתוך דחף פנימי להתרחק מההמון הרומס היא זוחלת הצידה בעיניים מסומאות ומוצאת את עצמה שכובה על המדרכה מאחורי תחנת אוטובוס, כשקיר זכוכית דק מפריד בינה לבין הקרב המתפרץ. גבר צעיר עומד כפוף לידה. הוא מזיע, מבטו מתרוצץ ונשימותיו מהירות וקטועות. "איזה טירוף", הוא אומר, והיא מבינה שהוא לא מבחין בה בכלל, אלא רק בוהה לחלל האוויר וחוזר על המילים, "איזה טירוף. איזה טירוף. איזה טירוף". מעבר לקיר היא רואה אבנים חותכות את האוויר וסוס מתרומם על רגליו האחוריות ותוף גדול נופל ברעש ומתגלגל על הכביש כחבית נפץ ואנשים נמחצים אלה אל אלה, חמושים באלות ובדגלים ובאגרופים.

"אמא", הילד צורח בכל כוחו, "אמא שיר אמא שיר אמא שיר אמאאאא!" גידי צווארו של הילד משתרגים והוא מכה בכל כוחו ברקותיו. דמה של הָאֵם קופא בעורקיה כשהיא מבינה שסוללת המכשיר התרוקנה ושמהאוזניות המגוננות על אוזניו של הילד שלה בוקעת רק דממה.

"לא, לא, לא", היא מחבקת את הילד בכל כוחה, מנסה לסגור עליו בידיה. הוא מכה בראשו בכל כוחו והולם בה באגרופיו ומתפתל באחיזתה. "אמא שיר", הוא צועק שוב ושוב ומכה ונוגח וראשו פוגע בסנטרה. היא נופלת אחורה ומביטה למעלה אל הילד שלה, אשר עוצם את עיניו ומכה על ראשו, ומולו הכאוס האנושי מסתחרר כים אפל וסוער. הילד צורח ומעיף את האוזניות מראשו ונופל על ברכיו. עווית אוחזת בגופו, והוא מטיל את ידיו לצדדים ומטה בגסות את פניו מעלה מעלה, אל השמיים. גידי צווארו מתוחים כמיתרים המאיימים להתפקע. לרגע, תחתיו, האדמה רועדת.

הוא פוער את פיו.

השאגה הבוקעת מגרונו אינה מן העולם הזה. היא בוקעת אל חלל האוויר בזעם ומסתערת הלאה לרחוב. השמיים מזדעזעים במקומם. האוויר המהביל שוטף את גופה של האם עת הוא נדחק מהנתיב שלפני הילד, ואז נשאב חזרה במהירות אל הרִיק שהשאגה מותירה במרוצתה. אוקטבות שבורות וחצאי טון נטולי הרמוניה מחרבים את דרכם ברחוב. המגדלים משני הצדדים מתעוותים בתנועה גסה. בנתיב ההסתערות סדקים גסים נבקעים באספלט, רחבים וכהים כבתרונות. מישור הכביש נשבר בזוויות חדות. אנקת מתכת צורמת עולה מן המגדלים ומלווה את השאגה בהסתערותה. גל ההדף מנפץ את החלונות הרחבים לרסיסים וגשם של זכוכיות חדות ניטח אל הכביש בלגאטו הולך ומתרחב. מעליהם הזעקה פורעת את העננות המתערבלת ומתפוגגת בדרכה. הירח נרעד ומתנדנד במקומו.

האם צופה משותקת עת השאגה הולמת בנקודת החיכוך בין הניצים. הקרב שמתרגש מולם נקטע באבחה וים האנשים נחצה לשניים עת גופי אדם ניתזים לאוויר. בקבוקי מים ופסולת, תופים ושלטים מתפזרים בשמיים ונורים בקשתות רחבות הרחק לצדדים. מפגינים, פלנגות, שוטרים וסוסיהם מונפים לכיוונים מנוגדים ולרגע נורא כמו תלויים במקומם, גפיים מפרפרות באוויר ללא שליטה. הם מוטלים אל שני צידי הרחוב בערמות מגובבות, נטולי הכרה ושבורי עצמות.

הדי השאגה זועמים את דרכם חזרה מן המגדלים המוכים והסמטאות העמוסות. הם שוטפים את הילד הכורע פעור פה על הכביש והאם השרועה למרגלותיו. ההדים שוטפים את אלו סביבם שמזלם הרחיק אותם מנתיב התופת. אך עתה גם הם יורדים אל הקרקע, ידיהם מכסות ללא הועיל על אוזניהם ופסים של דם נוזלים בין אצבעותיהם. ההדים גועשים ביניהם, מכופפים את ראשיהם ומכריעים אותם.

זעקת הילד המבקיע מהדהדת בין המגדלים כאזעקה שמסרבת לדעוך. היא מסתערת, פראית, הלוך ושוב בין המבנים והרחובות כחיה שלוחת רסן. לרגע נורא נדמה שלא תכלה את עצמה לעולם. היא רצה סביב עצמה טרופת דעת, עולה לבסוף מעלה ודוהרת הלאה והלאה, נפרקת אל עבר השמיים השחורים.

הזמן כמו קופא על מקומו. בדומיה המשתררת ברחוב, הצפצוף באוזניה של האם צורם כאזעקה מתמשכת. זיכרון קולו של הרופא המביט בבנה בשפתיים חשוקות נמהל בו עמומות. עיניה מתקבעות על סוס שבור גוף הצונף על צידו. ראשו מתרומם וחובט שוב בקרקע, פרסתו מכה נואשות באוויר. במורד הכביש מכת"זית מוטלת על צידה. מעליה, גרמי השמיים מסתדרים שוב במקומם הרגיל.

היא צריכה לקום. היא צריכה לקום ולקחת את הילד שלה מהמקום הזה. גפיה אינם מקשיבים לה בתחילה ושיווי המשקל שלה מתערער כשהיא מתרוממת ומנסה להיעמד. היא מדדה ברגליים רועדות אל הילד. הוא רכון על ברכיו ומהמהם לעצמו חרש, דמעות בעיניו ופס רוק סמיך זב מפיו אל עבר המדרכה, שפתיו רפויות ואצבעותיו חוזרות לריקודן הקבוע. הוא נראה מרוקן. היא מרימה אותו בקושי על ידיה והוא מניח ראשו על כתפה. מולם רבבות אנשים שרועים על הקרקע או כורעים הלומים. ביניהם ים האנשים נקרע ונתיב נוצר בדרך בה הבקיעה הזעקה. היא אוחזת בילד בקושי, מרגישה את משקלו על שריריה הרועדים, והם צועדים הלאה בדממה המומה, מתרחקים מההמון.

השיר Go Down Moses (Let my People Go). מילים: עממי; תרגום: אפרים דרור.