רסיס הקריסטל / ר"א סלבטורה

לעתים רחוקות אפשר לפגוש אקשן נחמד. "רסיס הקריסטל" מאת ר.א. סלבטורה הינו נצר למשפחה מכובדת של חקייני טולקין. ישנם בספר בן-מחצית דמוי הוביט בעל חפץ מכושף, גמד זועף, חבר-למרות-בעיה-גזעית שהוא אלף בעל יכולות כישוף, ולוחם מגזע בני האדם. ישנו כוח רע שמאיים להשתלט על כל העולם, או לפחות על אזור בקעת רוח-כפור, ולבסוף – למרבה הפלא – מתגברים הגיבורים על משוכה זו וממשיכים בדרכם להציל את העולם. אבל לא מדובר ב"סתם עוד העתק טולקין", אלא ב"סתם עוד העתק טולקין, אבל כתוב היטב".

מי שיקרא ספר זה עם ציפיות ספרותיות יתאכזב. אין מדובר ביצירת מופת, ולא תמצאו בו חידושים מסעירים ברמת השפה, הדמויות או העלילה. אין בסיפור פיתוח ממשי של אישיות הדמויות או אמירה כלשהי על האנושות בכלל. סביר יותר להניח שמדובר בהורדה לדפוס של מה שמכונה "קדם-משחק" (pre-game) במשחקי תפקידים, השלב שבו הדמויות נפגשות ועל שליט המבוך לנסות ולגבש אותן לכדי קבוצה מלוכדת. לפיכך, השפה פשוטה למדי, הדמויות שטוחות והעלילה קלילה ביותר. מופיעות כמה נקודות שיא מיד בהתחלה, האמצע די מותח והסוף כמעט אפוקליפטי. מי שגדל על סדרת "רומח הדרקון" ודומיה מכיר את הנוסחה.

כמו ב"שר הטבעות", העלילה פשוטה, אבל לא פשוטה מדי. שד אכזר מחפש אחרי חפץ קסום מרושע. חפץ זה משתלט על בן אדם לא נבון במיוחד ומנסה להשתלט באמצעותו על העולם. במקרה הוא מתחיל באזור בו נמצאים גיבורי הסיפור. למזלם של תושבי אותו אזור, עומדת לרשותם מעין חבורת-על שבידיה כוחות רבים שאין לאף אחד אחר, ובהם המעין-פנתר שהאלף גנב לפני שיצא ממקום הולדתו הרחוק על מנת להפוך לבריה טובה המיטיבה עם שאר הבריות. ברקע ניצבות ערים של בני-אדם המסוכסכים זה עם זה וכמה שבטים ברבריים הרוצים אף הם להשתלט על האזור. בקיצור, יש סיפור.

סלבטורה מצליח לשמור על קצב עלילה טוב לאורך הספר ואין בו רגע דל. לא עוברים שלושה עמודים בלי שיהיה בהם תיאור של קרב, תגרה, או הפגנה כלשהי של הרוע הטמון בחפץ המכושף. היופי שבספר לא נמצא בתובנות על האדם, אלא בזרימה ובתזמון – הרגעים המכריעים לא באים מוקדם מדי ולא מאוחר מדי בסיפור. תיאורי הקרבות אינם ארוכים מדי או גועליים מדי, אבל גם לא מרוחקים מדי. אמנם סלבטורה גנב מטולקין את תחרות ספירת הגופות בין אלף לבין גמד, אבל זה נסלח בהתחשב בשטף הסיפור. אפילו על סיפור האהבה הקטן הוא לא מאריך דיבור יותר משהאריך טולקין עצמו לגבי סיפורי האהבה ב"שר הטבעות". אם כבר נוסחה – אז נוסחה בדוקה.

עם זאת, צצו שתי בעיות. הראשונה – ואני מתנצל על "הריסת" חלק מסוף הספר – התאכזבתי מכך שהגיבורים היו צריכים מזל על מנת להביס את האויב. אולי זה עניין של טעם אישי, אבל אם כוחות-העל שמפגין האלף לאורך הספר לא מספיקים כדי לנצח את הרוע, אז ברור שרק התערבות של "שליט המבוך" תביא לסיום הטוב. נקודה זו, בה האלף דריזט והשדון ארטו מתעמתים, אינה טובה מספיק, ובייחוד אם נשווה אותה לרמת הכתיבה בשאר הספר.

שנית, הספר לא גרם לי לרצות להמשיך לקרוא את שני הכרכים האחרים בטרילוגיה. לא נותר לי ממנו טעם של עוד, הדמויות לא היו מעניינות מספיק, ולא נראה שיש מסגרת סיפורית כללית יציבה כמו ב"שר הטבעות" או ב"רומח הדרקון". חבל, כי נראה שלסופר יש רעיונות שאפשר היה לפתח בצורה משכנעת יותר, והכתיבה שלו קולחת.

לסיכום, מדובר בסיפור אקשן נוסחתי. הדמויות, כפי שכבר ידוע למי שקורא אפילו רק את הכריכה האחורית, יהפכו לגיבורי-על בבוא היום. זהו שלב ראשוני עבורם, כאשר הם עדיין זקוקים למזל בשביל להצליח. קראתי את הספר במשך אחר צהרים אחד, מה שמעיד על כך שהטקסט זורם ושהתרגום סביר. אבל לא הייתי צריך לקרוא אותו שוב כדי לכתוב ביקורת זו, וגם לא רציתי. למי שאהב את ההמשכים הטובים של "רומח הדרקון" ולמי שרוצה לקרוא ספר פנטסיה נוסחתית קליל, הספר מומלץ.