סבריאל \ גארת' ניקס (פרק לדוגמה)

מן הכריכה האחורית: סבריאל היא בתו של בעל-האוב אבהורזן. כשהייתה פעוטה שלח אותה אביה לגדול מעבר לחומת מולדתה, הממלכה העתיקה, אל ארץ מודרנית שבה תהיה מוגנת מאיומי הקסם החופשי והמתים המסרבים לנוח בקברם.
אך כעת נעלם אביה, וכדי לחפש אותו נאלצת סבריאל לחצות את החומה ולחזור אל הממלכה העתיקה, שאותה היא בקושי מכירה. בארץ זו, שבה הקסם הוא אמנה חיה, והמוות הוא מקום ממנו ניתן לשוב, אורבות סכנות על כל צעד ושעל. לסבריאל כוחות משלה, אך היא חסרת ניסיון, וכל טעות עלולה לגבות מחיר יקר. אל מסעה מצטרפים מוגט, חתול שאינו חתול אלא יישות רבת-כוח וספק נקמנית; וטאצ'סטון, קוסם צעיר המסתיר סוד אפל. האם ניתן לבטוח בבני הלוויה האלה, והאם יעזרו לה למצוא את אביה לפני שאויבו האלמותי ימצא אותה?

פרולוג

היה זה רק מרחק חמישה קילומטרים מהחומה אל תוך הממלכה העתיקה, אבל היה בכך די. מצדה האחר של החומה, באנסֵלְסטיירֶה, זרחה שמש הצהריים ושום ענן לא נראה באופק. בצד זה הייתה שעת שקיעה מעוננת, וגשם טורדני החל לרדת והתחזק לפני שהספיקו להקים את האוהלים.

המיילדת זקפה את צווארון גלימתה ורכנה שוב אל האישה. טיפות גשם נטפו מאפה אל הפנים שמתחתיה. נשימותיה של המיילדת התאבכו בענן לבן, אך שום ענן לא עלה משפתי המטופלת שלה.

המיילדת נאנחה והזדקפה לאט, ודי היה בכך כדי להבהיר לצופים מה קרה. האישה שצעדה ברגליים כושלות אל מחנם ביער מתה. היא נאחזה בחייה רק די זמן כדי להעניק חיים לתינוק שלצדה. אך כאשר הרימה המיילדת את הדמות הקטנה ומעוררת הרחמים מצד היולדת המתה, נרעד התינוק בין השמיכות העוטפות אותו ודמם.

"גם התינוק?" שאל אחד הצופים, שסמל האמנה הותווה זה מקרוב על מצחו באפר עץ. "אם כך, לא יהיה צורך בטבילה".

ידו התרוממה להבריש את הסמל ממצחו, אך לפתע אחזה בה יד לבנה, חיוורת, והורידה אותה מטה בתנועה אחת מהירה.

"שלומות!" אמר קול שלֵו. "איני מעוניין להרע לך".

היד הלבנה הרפתה מאחיזתה והדובר פסע ונכנס אל מעגל אור המדורה. האחרים הביטו בו בלי לברך אותו לשלום ובלי להרפות את ידיהם, שהחלו כבר להתוות את סמלי האמנה או לאחוז בקשתות ובניצבי חרבות.

האיש צעד לעבר הגופות והביט בהן, ולאחר מכן פנה אל הצופים. הוא הסיר מראשו את הברדס וגילה פנים של אדם שאינו מרבה להיחשף לאור השמש, שכן עורו היה חיוור כמוות.

"שמי אָבְּהורזֵן", אמר, ודבריו הכו גלים כאילו השליך אבן גדולה וכבדה אל בריכת מים עומדים. "ואכן תיערך טבילה הלילה".

קוסם האמנה השפיל מבט אל הצרור שבידי המיילדת ואמר: "התינוק מת, אבְּהורזֵן. אנחנו נוודים וחיינו תחת כיפת השמים אינם קלים. אנחנו מכירים את המוות, הלורד".

"לא כמוני", השיב אָבְּהורזֵן. פניו הלבנות כגיר התקמטו כשחייך, והחיוך חשף שיניים לבנות לא פחות. "ואני אומר שהתינוק עוד לא מת".

האיש ניסה להישיר מבט בעיניו של אבְּהורזֵן, אולם נכשל והסב את מבטו אל חבריו. איש לא נע או החווה בידו, עד שאחת הנשים אמרה, "טוב ויפה. אין בכך קֹשי. סמן את התינוק, אָרֶנִיל. נקים מחנה חדש במעבר הנהר בלֶאוֹבִי. הצטרף אלינו כאשר תסיים כאן".

קוסם האמנה הטה את ראשו בהסכמה והאחרים התרחקו והחלו לפרק את המחנה המוקם למחצה, לא נלהבים מן הצורך לזוז, אבל נלהבים אפילו פחות מהאפשרות להישאר בקרבת אבהורזן, ששמו נשא עמו מסתורין רב ופחדים שאין דנים בהם.

כשפנתה המיילדת להניח את התינוק מידיה ולהסתלק, דיבר אבהורזן: "חכי. עוד יהיה בך צורך".

המיילדת הביטה ביילוד וראתה שהייתה זו תינוקת; מלבד גופה הדומם, היה אפשר לחשוב שהיא ישנה ותו לא. שמעו של אבהורזן הגיע לאוזניה, ואם התינוקת תוכל לחיות… היא שבה והרימה אותה בחשש והושיטה אותה לקוסם האמנה.

"אם האמנה לא -" החל האיש לומר, אבל אבהורזן הרים יד חיוורת וקטע את דבריו.

"נחכה ונראה מה רצון האמנה".

האיש הביט שוב בילדה ונאנח. הוא נטל מנרתיקו בקבוקון והרים אותו, והחל לדקלם מזמור שהיה תחילתו של לחש אמנה; לחש שמונה את כל הדברים החיים והצומחים, את כל אלה שחיו פעם או שיחיו בעתיד, ואת הקשרים המחברים ביניהם. בעודו מדקלם נמלא הבקבוק אור, ופעם בקצב המזמור. הקוסם השתתק. הוא נגע עם הבקבוק באדמה ולאחר מכן בסמל האפר שעל מצחו ולבסוף הטה אותו מעל התינוקת.

הנוזל הבוהק ניתז על ראשה של התינוקת, והבזק אור גדול האיר את היער סביבם. הכוהן קרא בקול: "בשם האמנה הקושרת את כל הדברים, אנו מעניקים לך את השם -"

על?פי?רוב, בשלב זה אמורים היו הורי הילד לנקוב בשמו. הפעם דיבר רק אבהורזן ואמר: "סבריאל".

בעודו הוגה את השם, נעלם אפר העץ ממצחו של הכוהן והופיע בהדרגה על מצח התינוקת. האמנה אישרה את ההטבלה.

"אבל… אבל היא מתה!" קרא קוסם האמנה, נוגע בזהירות במצחו כדי לוודא שהאפר אכן נעלם.

איש לא ענה לו, שכן המיילדת בהתה באבהורזן מעברה האחר של המדורה, ואילו אבהורזן עצמו בהה – בחלל האוויר. עיניו שיקפו את הלהבות המרקדות, אך לא ראו אותן.

ערפל צונן החל לעלות אט?אט מגופו והתפשט לעבר הגבר והמיילדת, אשר מיהרו לצדה האחר של המדורה – נואשים להתרחק, אך כעת מפוחדים מכדי לברוח.

הוא שמע את בכי התינוקת – סימן טוב. אם הייתה מספיקה לעבור את השער הראשון, הרי שלא היה עולה בידו להחזירה ללא הכנות קפדניות ושחיקה של נִשמתה לאחר מכן.

הזרם היה חזק, אך הוא הכיר היטב חלק זה בנהר ועקף בריכות ומערבולות שניסו להטביעו. כבר עכשיו הוא חש כיצד המים יונקים מנשמתו, אבל בזכות כוח רצונו החזק הם הצליחו לגזול רק צבע, ולא מהות.

הוא עצר להאזין, וכאשר שמע את הבכי נחלש מיהר קדימה. אולי היא הגיעה כבר אל השער ועומדת לעבור בו.

השער הראשון היה מסך של רסס, והנהר נשפך אל הדממה שמעבר לו מבעד לפתח אפל אחד. אבהורזן מיהר אל השער ונעצר. התינוקת עדיין לא עברה בשער, אך רק מפני שמשהו תפס אותה והרימה. צל היתמר מתוך המים האפלים, כהה יותר מהשער עצמו.

הצל היה גבוה מאבהורזן ביותר ממטר, ואורות רפאים חיוורים בערו במקום שבו אמורות להיראות עיניים. צחנת בשר רקוב עלתה ממנו – סירחון חמים שהקל את צינת הנהר.

אבהורזן התקרב לאט אל היצור, מביט בתינוקת שנחה ברפיון בזווית זרועו המוצללת. התינוקת הייתה שקועה בשינה, אך שנתה לא הייתה שקטה. היא התפתלה לעבר היצור בחיפוש אחר חזה אמהי, אבל הוא רק הרחיק אותה ממנו כאילו גופה רותח או צורב את בשרו.

אבהורזן שלף לאט פעמון יד כסוף קטן מחגורת הפעמונים הכרוכה באלכסון על חזהו, והטה את מפרק ידו כדי לצלצל בו. אולם יצור הצללים הרים את התינוקת ודיבר, בקול יבש ומלחשש כמו נחש המזדחל על חצץ.

"נשמה מנשמתך, אבהורזן. אינך יכול להטיל עלי לחש כאשר אני מחזיק אותה. ואולי אקח אותה אל מעבר לשער, בעקבות אמה".

אבהורזן קימט את מצחו כאשר זיהה את הדובר והחזיר את הפעמון למקומו. "לבשת צורה חדשה, קֵריגוֹר, ואתה נמצא כעת מצד זה של השער הראשון. מי השוטה שסייע לך להגיע רחוק כל-כך?"

קֵריגוֹר חייך חיוך רחב ואבהורזן הבחין לרגע בלהבות הבוערות במעמקי לועו.

"אחד מהסוג הרגיל", חרק קולו. "אבל חסר מיומנות. הוא לא הבין שמדובר בעסקת חליפין. למרבה הצער, חייו לא הספיקו לי כדי שאעבור בשער האחרון. אבל עכשיו באת לעזור לי".

"אני, שכבלתי אותך מעבר לשער השביעי?"

"כן", לחש קֵריגוֹר. "כמה אירוני. אבל אם אתה רוצה את הילדה…"

הוא פנה כאילו בכוונתו להשליך את התינוקת אל הזרם, ותנועתו החפוזה העירה אותה. היא פרצה בבכי, ואגרופיה הקטנים נשלחו ותפסו בצלליו של קֵריגוֹר כמו בקפלי גלימה. הוא הזדעק וניסה לנתק את אחיזתה, אבל הידיים הזעירות לפתו אותו בחוזקה והוא נאלץ להפעיל כוח רב מדי, עד שנשמטה ממנו כליל. היא נחתה, מצווחת, ונסחפה מיד בזרם הנהר, אולם אבהורזן זינק קדימה ומיהר לחטוף אותה מאחיזת הנהר ומידיו המושטות של קֵריגוֹר.

הוא פסע לאחור, שלף ביד אחת את פעמון הכסף וצלצל בו פעמיים. הצליל היה מעומעם משום מה, אך ברור. הדנדון נותר באוויר, צלול וחד, מלא חיים. קֵריגוֹר התכווץ לשמע הצליל ונפל לאחור אל אפלת השער.

"שוטה כלשהו יחזיר אותי עד מהרה. ואז…" הוא קרא, בעוד הנהר סוחף אותו מטה. המים געשו והתערבלו, ולאחר מכן שבו לשטפם הקבוע.

אבהורזן הוסיף להביט בשער זמן?מה ולבסוף נאנח, החזיר את הפעמון לחגורתו והביט בתינוקת שבזרועותיו. היא השיבה לו מבט בעיניים כהות כשלו. הצבע כבר נשטף מעורה. אבהורזן הניח בחשש את ידו על הסמל הצרוב במצחה וחש בלהט נשמתה. סמל האמנה שמר על חייה למרות מאמצי הנהר לינוק אותם ממנה. רוח חיים זו היא שצרבה כך את קֵריגוֹר.

היא חייכה אליו וגרגרה מעט, ואבהורזן הרגיש כי זוויות פיו מתעקלות מעלה. מחייך, הוא פנה ופתח בצעדה הארוכה בחזרה נגד הזרם, אל השער שיחזיר את שניהם לגופם החי.

התינוקת פרצה ביללה רגע חטוף לפני שפקח אבהורזן את עיניו. המיילדת כבר הספיקה אפוא להקיף את גחלי האש הגוועת, והתכוננה להרים אותה בזרועותיה. כפור כיסה את הקרקע, וגדילי קרח נתלו מאפו של אבהורזן. הוא מחה אותם בשרוולו ורכן אל הילדה, ככל אב מודאג אחרי לידת תינוקו.

"מה שלומה?" הוא שאל. המיילדת לטשה בו מבט מלא פליאה, שכן הילדה המתה הייתה כעת חיה וקולנית, וחיוורת ממש כמותו.

"כפי ששומעות אזנייך, הלורד", ענתה, "שלומה טוב מאוד. אולי קצת קר לה -"

הוא החווה בידו לעבר המדורה וביטא מילה, והאש התעוררה לחיים בשאגה. הכפור נמס מיד וטיפות הגשם התאדו בקול לחשוש.

"זה יספיק עד הבוקר", אמר אבהורזן. "ואז אקח אותה לביתי. אזדקק לאומנת. האם תבואי?"

המיילדת היססה והביטה בקוסם האמנה, שעדיין ניצב בצדה האחר של המדורה. הוא סירב להביט ישירות בעיניה, והיא השפילה את מבטה שוב אל התינוקת הצורחת בזרועותיה.

"אתה… אתה…" לחשה המיילדת.

"בעל אוב?" אמר אבהורזן. "מסוג מסוים. אהבתי את האישה ששוכבת כאן. לו אהבה מישהו אחר, הייתה חיה גם כעת. אבל אותי היא אהבה, ולא אחר. סבריאל היא בתנו. אינך מבחינה בדמיון המשפחתי?"

המיילדת הביטה בו כאשר רכן קדימה ולקח ממנה את סבריאל, מצמיד אותה אל חזהו בתנועת ערסול. התינוקת השתתקה ותוך כמה שניות נרדמה.

"כן", אמרה המיילדת. "אבוא איתך ואטפל בסבריאל. אבל תצטרך למצוא מינקת…"

"ואין ספק שאזדקק גם לדברים נוספים", הרהר אבהורזן בקול. "אבל ביתי אינו מקום הולם -"

קוסם האמנה כחכח בגרונו וצעד לעברם סביב המדורה.

"אם אתה מחפש אדם שמכיר מעט את האמנה", הוא אמר בהיסוס, "ארצה להיות לך לעזר, הלורד, שכן זיהיתי בך את התגלמות האמנה, אף?על?פי שאיני משתוקק לעזוב את אחי הנוודים".

"ייתכן שלא תיאלץ לעזוב אותם", השיב אבהורזן וחייך כשרעיון חדש עלה על דעתו. "אני תוהה אם המנהיגה שלך תתנגד לקבל שני חברים חדשים לחבורתה. עבודתי דורשת ממני לנדוד בדרכים, ואין אזור בממלכה שכף רגלי לא דרכה בו".

"עבודתך?" שאל האיש, ונרעד קלות אף שהקור התפוגג כבר.

"כן", אמר אבהורזן. "אני בעל אוב, אך לא מהסוג הרגיל. בעלי אוב אחרים מקימים את המתים מקברם, ואילו אני מחזיר אותם למנוחתם. ואת אלה שמסרבים לחזור אני כובל – או מנסה לעשות זאת. אני הוא אבהורזן…"

הוא הביט שוב בתינוקת והוסיף, כמעט בהפתעה, "אביה של סבריאל".

פרק 1

הארנב נדרס רק כמה דקות קודם לכן. עיניו הוורודות היו מזוגגות, ודם הכתים את פרוותו הלבנה הנקייה. נקייה במידה יוצאת דופן, שכן זה עתה נמלט מהאמבטיה. עדיין נדף ממנו ריח קלוש של מי לבנדר.

אישה צעירה, גבוהה וחיוורת להפליא רכנה מעל הארנב. שערה השחור כלילה, בתספורת אופנתית, הסתיר מעט את פניה. היא לא הייתה מאופרת ולא ענדה תכשיטים, חוץ מסיכת אמייל עם סמל בית הספר שהוצמדה לז'קט הכחול שלה. הז'קט, כמו גם החצאית הארוכה, הגרביים והנעליים הנוחות, העידו עליה שהיא תלמידת בית ספר. תחת סמל בית הספר היה תג עם שמה, סבריאל, ועליו האותיות י"ב וכתר מוזהב, המצהירים על היותה תלמידה בכיתה י"ב ומדריכה.

לא היה ספק שהארנב מת. סבריאל הרימה את מבטה והביטה שוב בדרך הגישה המרוצפת, שהתפצלה מהכביש והתמשכה עד לצמד שערים מרשימים עשויים ברזל מחושל. השלט מעל השער הכריז באותיות מוזהבות ומסוגננות שאלה שערי פנימיית ווַיבֶרְלִי. באותיות קטנות יותר נכתב שבית הספר "נוסד ב?1652, להשכלתן של גבירות צעירות".

דמות קטנה טיפסה מעל השער, כשהיא חומקת בגמישות מהדוקרנים האמורים לעצור ניסיונות טיפוס מסוג זה. היא קפצה את המטר האחרון והתחילה לרוץ, צמותיה מתנופפות ונעליה נוקשות על השביל המרוצף. ראשה היה מושפל לשם התאוצה, אולם בשיא הריצה היא הרימה את מבטה, ראתה את סבריאל ואת הארנב וצרחה.

"ארנבי!"

סבריאל נרתעה למשמע הצרחה. היא היססה לרגע ואז רכנה מעל הארנב והושיטה יד חיוורת לגעת בין אוזניו הארוכות. עיניה נעצמו ופניה התקשחו כאילו הפכה פתאום לאבן. קול שריקה קל בקע מבין שפתיה הפשוקות, כמו משב רוח אי שם במרחק. כפור התגבש על קצות אצבעותיה ועל הכביש מתחת לרגליה ולברכיה.

הילדה האחרת, שהמשיכה לרוץ, ראתה אותה צונחת פתאום קדימה לכיוון הכביש, מעל הארנב – אבל ברגע האחרון הושטה ידה ובלמה את הנפילה. רגע לאחר מכן היא הזדקפה שוב, מרסנת בשתי ידיה את הארנב – הארנב שבאופן בלתי מוסבר נמלא שוב חיים. עיניו בהקו, והוא נראה להוט להימלט לא פחות משהיה כשנמלט מהאמבט.

"ארנבי!" צווחה שוב הילדה. סבריאל הזדקפה, אוחזת בעורפו של הארנב. "אוי, תודה, סבריאל! כששמעתי את חריקת הבלימה של המכונית חשבתי…"

היא השתתקה כאשר הושיטה לה סבריאל את הארנב ודם הכתים את ידיה המושטות.

"הוא יהיה בסדר, גָ'קִינְת", אמרה סבריאל בעייפות. "זו רק שריטה. הפצע כבר נסגר".

ג'קינת בחנה בזהירות את ארנבי והרימה את מבטה אל סבריאל. ניצני פחד חמקמק התגנבו אל עיניה.

"אין שום דבר מתחת לדם", גמגמה ג'קינת. "מה עשית…"

"לא עשיתי שום דבר", ענתה סבריאל בקוצר רוח. "אבל אולי את תרצי להגיד לי מה את עושה בחוץ?"

"רדפתי אחרי ארנבי", השיבה ג'קינת. עיניה הצטללו לאור חזרתם של החיים למסלול שגרתי יותר. "את מבינה…"

"בלי תירוצים", ציטטה סבריאל. "זוכרת מה אמרה גברת אַמְבְּרֵיד באספה ביום שני?"

"זה לא תירוץ", התעקשה ג'קינת. "זאת סיבה".

"אז את יכולה להסביר את זה לגברת אמבּרֵיד".

"אוי, סבריאל! לא! את יודעת שרק רדפתי אחרי ארנבי. בחיים לא הייתי יוצאת החוצה -"

סבריאל הרימה ידיים במחווה של כניעה והצביעה לעבר השערים.

"אם תוך שלוש דקות תהיי שוב בפנים, אני אעמיד פנים שלא ראיתי אותך. תעברי בשער. הוא לא נעול, אנעל אותו כשאחזור פנימה".

ג'קינת חייכה חיוך קורן. היא סבה במהירות לאחור והחלה לרוץ בשביל, מצמידה היטב את ארנבי אל צווארה. סבריאל הביטה בה עד שעברה את השער ואז נכנעה לרעד. היא התכופפה, רועדת מקור. ברגע אחד של חולשה היא הפרה את ההבטחה שהבטיחה לעצמה ולאביה. זה היה רק ארנב, וג'קינת אהבה אותו כל?כך – אבל לאן זה עלול להוביל? המרחק בין החזרת ארנב להחזרת בן אדם אינו רב.

וגרוע מכך, זה היה קל כל?כך. היא תפסה את הנשמה ממש במקורות הנהר, והחזירה אותה כמעט ללא מאמץ. את הגופה היא הטליאה בסמלי אמנה פשוטים בשעה שחזרו מהמוות אל החיים. היא אפילו לא נזקקה לפעמונים או לכלים האחרים של בעלי האוב. השריקה וכוח רצונה הספיקו.

המוות ומה שקורה אחריו לא היו תעלומה מיוחדת עבור סבריאל. לצערה הרב.

זו הייתה שנתה האחרונה של סבריאל בוויברלי – שלושת השבועות האחרונים, ליתר דיוק. למעשה כבר נגמרו לימודיה. היא הגיעה למקום הראשון בכיתתה בדקדוק וחיבור, חלקה עם נערה נוספת את המקום הראשון במוזיקה, הייתה השלישית במתמטיקה, שביעית במדעים, שנייה באומנויות לחימה ורביעית בנימוסים והליכות. היא גם הייתה בבירור הטובה מכל התלמידות באומנויות הקסם, אבל פרט זה לא צויין בתעודת הגמר שלה. באנסֵלְסטיירֶה, הקסם פעל רק בקרבת החומה המפרידה בינה לבין הממלכה העתיקה. הרחק מן החומה נחשב הקסם עיסוק לא תרבותי, אם בכלל האמינו בקיומו, ובקרב אנשים מכובדים הוא כלל לא היה נושא לשיחה. אבל פנימיית וויברלי נמצאה רק שישים קילומטר מהחומה, ועל אף המוניטין המעולים של בית הספר, תלמידות שקיבלו היתר מיוחד לכך מהוריהן יכלו ללמוד שם קסם.

מסיבה זו בדיוק בחר אביה של סבריאל בוויברלי, כאשר יצא מהממלכה העתיקה לחפש פנימייה לבתו בת החמש. עבור השנה הראשונה הוא שילם מראש, בדֶנְיִיֵרִים מכסף של הממלכה העתיקה שנבדקו בחשאי ועמדו במבחן הפלדה הקרה. מאז נהג לבקר את בתו פעמיים בשנה, ביום אמצע הקיץ וביום אמצע החורף. בכל ביקור היה נשאר כמה ימים, ותמיד הקפיד להביא איתו מטבעות כסף נוספים.

קל אם כך להבין מדוע היתה סבריאל חביבה מאוד על המנהלת. הוסיפה לכך העובדה שסבריאל לא נראתה מוטרדת מנדירות ביקוריו של אביה, בניגוד לרוב הנערות. גברת אמבּרֵיד שאלה פעם את סבריאל אם לא אכפת לה שאביה ממעט לבקר, והייתה מוטרדת מאוד מן התשובה שקיבלה: סבריאל הסבירה שהמפגשים עם אביה אינם מוגבלים לביקורים שערך בגופו. גברת אמבּרֵיד לא לימדה קסם והעדיפה שלא לדעת כלום על קסמים, מלבד העובדה הנעימה שהורים מסוימים מוכנים לשלם סכומים נכבדים כדי שבנותיהם ילמדו את יסודות הכישוף והלחשים.

גברת אמבּרֵיד בהחלט לא רצתה לדעת כיצד פוגשת סבריאל את אביה. סבריאל, לעומת זאת, חיכתה בקוצר רוח לביקוריו הלא רשמיים, והיתה עוקבת אחרי מופעי הירח ובודקת אותם אל מול האלמנך הכרוך בעור. אלמנך זה ציין את מופעי הירח בשתי הממלכות, והכיל גם מידע מועיל לגבי עונות השנה, הגאות והשפל ומגוון נתונים אחרים שהיו שונים משני צדי החומה. המְשוּלַח של אבהורזן הופיע תמיד בלילות חסרי ירח.

באותם לילות נהגה סבריאל לנעול את דלת חדר העבודה שלה (זכות יתר של תלמידי י"ב – קודם לכן היא נאלצה להתגנב לספרייה), להעמיד את הקומקום על האש, לשתות תה ולקרוא ספר. בשלב מסוים היה מתעורר משב הרוח המוכר, מכבה את האש ואת החשמל וחובט בתריסים – הכנות הכרחיות, ככל הנראה, להופעתו של המשולח הזרחני של אביה על הכורסה הריקה בחדרה.

באותו נובמבר ציפתה סבריאל במיוחד לביקורו של אביה. זה יהיה ביקורו האחרון, שכן הלימודים בפנימייה עמדו להסתיים והיא רצתה לדון איתו בעתידה. גברת אמבּרֵיד רצתה שסבריאל תמשיך ללימודים באוניברסיטה, אך משמעות הדבר תהיה להתרחק עוד יותר מן הממלכה העתיקה. הקסם שלה ייחלש, והמפגשים עם אביה יוגבלו לביקורים גשמיים העלולים להתקיים לעיתים נדירות אפילו יותר מאשר עכשיו. מצד שני, אם תלך ללמוד באוניברסיטה הרי שתישאר בחברת נערות שהיו חברותיה פחות או יותר כל חייה, נערות שהכירה מגיל חמש. בנוסף הדבר ירחיב את גבולות עולמה החברתי, בעיקר בכל הנוגע לבחורים צעירים, מצרך נדיר בסביבה של פנימיית וויברלי.

ועל אובדן הקסם ייתכן שתפצה היחלשות הקשר שלה עם המוות ועם המתים…

מחשבות אלה העסיקו את סבריאל בשעה שהמתינה כשהספר בידה, וכוס תה מלאה למחצה מאוזנת בקושי על מסעד הכורסה שלה. השעה הייתה כמעט חצות ואבהורזן עוד לא הופיע. סבריאל בדקה באלמנך פעמיים ואפילו פתחה את התריסים כדי להציץ מבעד לזגוגית בשמי הלילה. היה זה ללא ספק לילה נטול ירח, אבל לא היה סימן לאביה. זאת היתה הפעם הראשונה בחייה שהוא לא הופיע, והיא נמלאה פתאום דאגה.

רק לעתים רחוקות הקדישה סבריאל מחשבה לאופי החיים בממלכה העתיקה. אך כעת היא נזכרה בסיפורים הישנים, וזיכרונות עמומים מהחיים עם הנוודים עלו בה. אבהורזן היה מכשף רב?עוצמה, אבל אפילו כך…

"סבריאל! סבריאל!"

קול צורמני החריד אותה ממחשבותיה, ומיד לאחריו נקישה מהוססת על הדלת וקרקוש הידית. סבריאל נאנחה, קמה מהכיסא, תפסה את ספל התה המאיים ליפול ופתחה את הדלת.

מצדה השני של הדלת עמדה ילדה צעירה, סוחטת את מצנפת השינה שלה בידיים רועדות, פניה חיוורות מפחד.

"אוֹלווִין!" קראה סבריאל. "מה קרה? סוּסֵן שוב הקיאה?"

"לא", התייפחה הילדה. "שמעתי רעשים מאחורי הדלת של המגדל וחשבתי שרבֶּקֶה ואִילָה אוכלות ארוחת חצות בלעדי, אז הצצתי…"

"מה!" קראה סבריאל בדאגה. אף אחד לא פותח בלילה דלתות המובילות החוצה, במקום קרוב כל?כך לממלכה העתיקה.

"אני מצטערת", בכתה אולווין. "לא התכוונתי. אני לא יודעת למה עשיתי את זה. אלה לא היו רבֶּקֶה ואילה – זה היה משהו שחור והוא ניסה להיכנס. טרקתי את הדלת…"

סבריאל השליכה את ספל התה ועברה בריצה על פני אולווין. היא הספיקה להגיע לאמצע המסדרון לפני ששמעה את הספל מתנפץ ואת קריאת התדהמה של אולווין, המזועזעת מהזלזול המוחלט בכלי החרסינה היקר. סבריאל התעלמה ממנה ורצה לעבר הדלת הפתוחה של אולם השינה המערבי, כשהיא מדליקה בדרכה את כל מתגי החשמל. בהתקרבה לדלת החלו להישמע צווחות מתוך החדר, שהתעצמו לכדי מקהלה היסטרית. ארבעים ילדות ישנו באולם השינה המערבי – רובן בשנתן הראשונה בפנימייה, כולן בנות פחות מאחת-עשרה. סבריאל נשמה נשימה עמוקה ועברה את הסף כשידיה מורמות בכוננות להטיל לחש. עוד לפני שהביטה, היא חשה בנוכחות המוות.

אולם השינה היה ארוך וצר, תקרתו נמוכה וחלונותיו קטנים. מיטות ושידות ניצבו לאורך קירותיו. בקצה האולם נקבעה דלת שהובילה אל מדרגות המגדל המערבי. הדלת הייתה אמורה להיות נעולה לחלוטין, אבל נדירים הם המנעולים שיצליחו לעצור כוחות מהממלכה העתיקה.

הדלת הייתה פתוחה. דמות כהה מאוד ניצבה בה, כאילו גזר מישהו פיסה בצורת אדם משמי לילה נטולי כוכבים. לא היו לה תווי פנים, אך ראשה נע מצד לצד כאילו חושיה העלומים מסוגלים לגשש רק בטווח צר. למרבה הפלא, בידה בעלת ארבע האצבעות אחזה הדמות שק בעל מראה שגרתי לחלוטין. האריג הגס הציב ניגוד חד לבשרה העל?טבעי.

ידיה של סבריאל נעו במחווה מורכבת, מתוות את סמלי האמנה המייצגים שינה, שקט ומנוחה. היא החוותה בתנופה על שני צדי אולם השינה ושרטטה את אחד מסמלי העל, הקושרים זה לזה את כל הסמלים. כל הילדות בחדר השתתקו מיד ושקעו לאט במיטותיהן.

ראשו של היצור חדל לנוע וסבריאל ידעה שהוא מרוכז כעת בה. הוא התקרב לאט, מרים רגל מגושמת ומטלטל אותה קדימה, נח לרגע ורק אז גורר את רגלו האחרת, בתנועה מדשדשת ומזדחלת שהקימה רעש גרירה מטריד על השטיח הדק. בשעה שעבר ליד כל מיטה, הבזיק אור החשמל שמעליה פעם אחת וכבה.

סבריאל הניחה לידיה לצנוח לצדי גופה ונעצה מבט במרכז גופו של היצור, מנסה לחוש ממה הוא עשוי. היא הגיעה למקום ללא כלי העבודה שלה, אבל אחרי רגע של היסוס הניחה לעצמה להחליק מעבר לסף אל המוות, כשעיניה נעוצות עדיין בפולש.

הנהר זרם סביב רגליה, קר כתמיד. האור האפור, חסר החמימות, חשף אופק שטוח לחלוטין. ממרחק עלתה באוזניה שאגת השער הראשון. דמותו האמיתית של היצור הייתה גלויה כעת לעיניה, מפני שלא היה עטוף עוד בהילת המוות שנשא עמו אל עולם החיים. היה זה יצור שמקורו בממלכה העתיקה. צורתו היתה אנושית ביסודה, אף שדמה לקוף יותר מאשר לאדם ובעליל היה בעל תבונה מוגבלת. אבל היה בו משהו נוסף. סבריאל חשה מדקרת פחד כאשר ראתה את הפתיל השחור המבצבץ מגבו של היצור ונמתח אל הנהר. במקום כלשהו, מעבר לשער הראשון או אפילו רחוק יותר, אחז אשף בפתיל הטבור הזה. כל עוד הפתיל קיים, יימצא היצור בשליטה מוחלטת של אדונו, וזה יוכל להשתמש בחושיו ובנפשו כרצונו.

משהו משך בעקשנות בגופה הגשמי של סבריאל והיא הפנתה באי?רצון את חושיה בחזרה אל עולם החיים. בחילה קלה עלתה בגרונה כאשר גל חמימות עטף את גופה הנגוע בצינת המוות.

"מה הדבר הזה?" שאל קול שלֵו סמוך לאוזנה של סבריאל. קול זקן, שניכרה בו עוצמת קסמי האמנה – העלמה גְּרִינְווּד, המורה לקסמים בבית הספר.

"זה משרת מת – יצור רפאים" השיבה סבריאל והפנתה שוב את תשומת לבה ליצור. הוא כבר הגיע לאמצע אולם השינה והמשיך לגרור בנחישות רגל אחר רגל. "חסָר רצון חופשי. משהו שלח אותו בחזרה לעולם החיים. הוא נשלט בידי מישהו מעבר לשער הראשון".

"למה הוא כאן?" שאלה המורה לקסמים. קולה נשמע רגוע, אבל סבריאל חשה בסמלי האמנה ההולכים ונאספים בקולה ומתהווים על לשונה – ערוכים לשחרר ברק ולהבה, כוחות ההשמדה של האדמה.

"הוא לא נראה מזיק, ועוד לא ניסה לפגוע באיש…" השיבה סבריאל לאט, בעודה תוהה על משמעות הדבר. היא הייתה רגילה להסביר את היבטי האוב שבקסם לעלמה גרינווד. המורה לקסמים אמנם לימדה אותה קסמי אמנה, אבל העלאה באוב בשום אופן לא נכללה בתוכנית הלימודים. סבריאל, לעומת זאת, למדה יותר משרצתה לדעת על העלאה באוב, מאביה… ומהמתים עצמם. "אל תעשי שום דבר בינתיים. אני אנסה לדבר איתו".

הקור שטף אותה שוב, נושך בבשרה, והנהר געש סביב רגליה וניסה להפיל אותה ולסחוף אותה משם. סבריאל אימצה את כוח רצונה והקור הפך לתחושה בלבד, ללא סכנה. הזרם עצמו לא היה עוד אלא פעימה נעימה סביב רגליה.

היצור היה קרוב כעת, ממש כמו בעולם החיים. סבריאל הושיטה את ידיה ומחאה כף. הצליל החד הדהד זמן ממושך יותר משהיה מהדהד בכל מקום אחר. לפני שהספיק לגווע, שרקה סבריאל כמה תווים שהדהדו גם הם, צלילים מתוקים על רקע מחיאת הכף החדה.

היצור נרתע לשמע הצליל ונסוג, מכסה את אוזניו בידיו. כאשר עשה זאת, נפל השק מידו. סבריאל הביטה בו בהפתעה. היא לא הבחינה בשק קודם לכן, אולי כי לא ציפתה שיימצא שם. חפצים מעטים מאוד מסוגלים להתקיים בשני העולמות, עולם המתים ועולם החיים.

היא הופתעה עוד יותר כאשר היצור התכופף פתאום קדימה וזינק אל המים לחפש את השק. הוא מצא אותו כמעט מיד, אך שילם על כך באובדן שיווי משקלו. השק צף ועלה אל פני המים, אבל הזרם גרר את היצור מטה. סבריאל נאנחה אנחת רווחה כאשר ראתה אותו צף ומתרחק משם, אך התנשפה בהפתעה כאשר עלה שוב אל פני המים וקרא: "סבריאל! אני שלחתי אותו! קחי את השק!" בקולו של אבהורזן.

סבריאל רצה קדימה. זרוע הושטה לעברה, אוחזת בשק. היא הושיטה את ידה, החטיאה, ניסתה שוב. היא הצליחה לאחוז בשק ביציבות, בעוד הייצור נבלע מתחת לפני המים. סבריאל עקבה אחריו במבטה, עד ששמעה את רעם השער הראשון גובר פתאום, כפי שקורה בכל פעם שמישהו עובר במפלים. היא הסתובבה והחלה לגרור את רגליה נגד הזרם עד לנקודה שבה תוכל לחזור בקלות אל עולם החיים. השק שבידה היה כבד, ודאגה מילאה את לבה. אם אכן היה זה שליחו של אבהורזן, הרי שהוא עצמו אינו מסוגל לחזור אל עולם החיים.

ומכאן שהוא מת, או שנלכד בידי משהו שאמור היה כבר לעבור את השער האחרון.

גל בחילה הציף אותה שוב, וסבריאל הרועדת צנחה על ברכיה. היא חשה את ידה של המורה לקסמים נחה על כתפה, אולם כל תשומת לבה הייתה נתונה עכשיו לשק שבידיה. היא לא הייתה צריכה להביט מעלה כדי לדעת שהיצור נעלם. התגשמותו בעולם החיים נעלמה כאשר נשמתו עברה בשער הראשון. רק ערמה של טחב קברים נותרה במקום שבו היה, ותטואטא משם עם בוקר.

"מה עשית?" שאלה המורה לקסמים. סבריאל העבירה את ידיה בשערה, וגבישי קרח צנחו מידיה על השק שנח מולה.

"הייתה לו הודעה בשבילי", השיבה סבריאל. "אז קיבלתי אותה".

היא פתחה את השק והושיטה יד לתוכו. ידה המגששת נתקלה בניצב חרב. היא שלפה אותה מהשק, עדיין בנדנה, והניחה אותה בצד. לא היה לה צורך לשלוף את החרב מהנדן ולראות את סמלי האמנה החקוקים לאורך הלהב – אבן הברקת העמומה הטבועה בגולת הניצב של החרב ושמורת הניצב העשויה ארד שחוק היו מוכרים לה לא פחות מכלי האוכל הפשוטים של הפנימייה. זאת היתה חרבו של אבהורזן.

חגורת העור ששלפה כעת הייתה חומה, ברוחב כף יד, והדיפה תמיד ריח דונג קל. שבעה כיסי עור דמויי שפופרות היו תלויים ממנה: הראשון היה בגודל בקבוקון קטן, וכל כיס היה גדול מקודמו, עד האחרון שהיה גדול כמעט כמו צנצנת. החגורה נועדה להיכרך באלכסון על החזה, כשהכיסים מידלדלים ממנה בחופשיות. סבריאל פתחה את הכיס הקטן ביותר ושלפה ממנו פעמון כסף זעיר ולו ידית מהגוני כהה, ממורקת היטב. היא אחזה בו בזהירות, אבל הענבל התנודד מעט והפעמון צלצל בקול גבוה ומתוק שהוסיף להדהד במחשבה גם אחרי היעלמות הצליל.

"כלי העבודה של אבא", לחשה סבריאל. "כליו של בעל אוב".

"אבל סמלי אמנה חקוקים על הפעמון… ועל הידית!" קטעה את דבריה המורה לקסמים, שהביטה בחפצים כמרותקת. "העלאה באוב היא קסם חופשי, היא לא נשלטת על-ידי האמנה…"

"של אבא היתה שונה", השיבה סבריאל בהיסח הדעת. היא המשיכה להביט בפעמון שאחזה בידה וחשבה על ידיו החומות, המחורצות של אביה האוחזות בפעמונים. "הוא כבל מתים, לא החזיר אותם ממשכבם. הוא היה משרת נאמן של האמנה".

"את מתכוונת לעזוב אותנו, נכון?" אמרה המורה לקסמים פתאום, כאשר סבריאל החזירה את הפעמון לחגורה וקמה ממקומה. ביד אחת היא אחזה בחרב ובשנייה בחגורה. "ראיתי את העתיד משתקף בפעמון. את חצית את החומה…"

"כן. אל הממלכה העתיקה", אמרה סבריאל, מבינה זאת פתאום בעצמה. "משהו קרה לאבא… אבל אני אמצא אותו… אני נשבעת, בשם האמנה שאני נושאת".

היא נגעה בסמל האמנה שעל מצחה, והוא בהק לרגע והתפוגג שוב כאילו לא היה שם מעולם. המורה לקסמים הנהנה ונגעה במצחה שלה; סמל בוהק נגלה שם לרגע, מעמעם את אותות הזמן. בעודו מתפוגג החלו להישמע לאורך אולם השינה קולות רשרוש ויבבות חלושות.

"אני אסגור את הדלת ואסביר הכול לילדות", אמרה המורה לקסמים בקול בטוח. "כדאי שתתחילי… להתכונן למחר".

סבריאל הנהנה ויצאה מהאולם, מנסה להתרכז בהכנות למסע ולא במה שאולי קרה לאביה. היא תזמין מונית מוקדם ככל האפשר ותיסע לבֵּיין, העיר הקרובה ביותר. משם תיסע באוטובוס עד לרצועת הביטחון של אנסֵלְסטיירֶה המשתרעת לאורך החומה. עם קצת מזל, תגיע לשם מחר אחר הצהריים…

אולם מעבר לתוכניות אלה, מחשבותיה חזרו שוב ושוב אל אבהורזן. מה היה יכול ללכוד אותו במוות? ומה הסיכוי שתצליח לעשות משהו בעניין, גם אם תחזור לממלכה העתיקה?