השער הקסום

לפי רעיון של יואב בלום

עידן לגם תה. הוא הביא את התה מלונדון בנסיעה האחרונה שלו לשם, והתענג על כל לגימה. הרוח הקלילה על המרפסת בידרה את שערו. הוא נתן לעיניו מנוחה לרגע, השקיף ממרומי הקומה השנייה של הווילה על הפרדס שמול הבית ושאף לריאותיו את ריח ההדרים. לאחר רגע חזר לעיין בעיתונים הפיננסיים שאסף מכל מיני תקופות. ההרצאה שלו לא תכתוב את עצמה, ואם לא יסיים את התחקיר עוד היום הוא לא יספיק להכין אותה לכנס הבנקאות הבינלאומי בשבוע הבא.

"אבא", אמרה בָּרֶקֶת בת האחת עשרה מאחוריו, "אני יכולה להזמין את החבורה של הדי אנד די? היינו צריכות להיפגש אצל אדל, אבל התחילו לשפץ אצלם אז אי אפשר".

עידן לא הסיר את מבטו מהמאמרים שקרא. "לא", אמר. "אמרתי שהיום אני רוצה שקט בבית".

"אנחנו נסתגר בחדר ונהייה בשקט", הבטיחה בָּרֶקֶת.

"בפעם האחרונה ששמעתי את ההבטחה הזאת הבית התמלא בזעקות קרב".

"זה לא היינו אנחנו, זה היה ארי, שנלחם עם חבר שלו בחרבות אור", אמרה ברקת.

"בָּרֶקֶת", אמר עידן, "אהובה שלי, משוש חיי, בתי היקרה לי מכול, אמרתי לא!"

"זה לא פייר!"

"לכו לחברה אחרת".

"אי אפשר אצל אף אחת", היא מלמלה, אבל כבר ידעה שכשאביה נחוש ומרוכז אי אפשר להזיז אותו מדעתו.

השקט חזר למרפסת בקומה העליונה של הווילה, ועידן חזר לכתבות. הוא אמר לעצמו בקול רם את הנתונים שהקליד לאקסל שלו. משהו חָסַר לו, והוא נבר בערמת העיתונים והספרים שגדשו את שולחן הזכוכית. איפה הניח את "מודלים אקטואריים לתמחור אנונות תלויות תוחלת חיים"?

הספר בוודאי עודנו במרתף, הבין. שם אחסן את הספרים שלא היה זקוק להם באופן שוטף. הוא קם ממקומו, ירד לשם במדרגות, הדליק את האור וניגש לארון הספרים הרציניים, שניצב בנפרד מהתיבות שבהן אשתו דורית, אחסנה את השמונצס המיותרים שהייתה קונה כל הזמן ב"כנסים" האלה שלה, אלה עם כל החנונים. "מרצ'נדייז", היא קראה להם. בעיניו הם היו "אשפה מיותרת שמבלגנת את הבית". עידן עבר על שדרות הספרים בארון שלו עד שאיתר את חיבור המופת של ד"ר פסח חברוני ופרופסור זרח קלופפהולץ. הוא כבר כמעט פנה מהארון עם הספר הכבד בידיו, כשהבחין בספר רך כריכה שנשען על הספרים המונחים במדף שמתחת, כשחזיתו פונה קדימה. אותיות זהובות היו חקוקות על הכריכה הכחולה ועיצבו את המילים: "שער הזהב". עידן לא זכר מה הביא אותו לרכוש ספר על זהב, אבל למראה השם הוא קרא בקול "אאוריקה"! מחיר הזהב, כידוע, מגלם בין השאר את ציפיות השוק לאינפלציה עתידית. וזה הרי רכיב קריטי, ממש החולייה החסרה, במודל האקטוארי החדשני שלו לתמחור אנונות תלויות תוחלת חיים! איך לא חשב על זה קודם? בוודאי יש בספר רקע היסטורי שימושי להרצאה. הוא הניח את "מודלים אקטואריים" על המדף הסמוך, לקח לידיו את הספר הכחול ופתח אותו. הוא ציפה לראות בפנים תוכן עניינים עם שמות הפרקים אבל במקומו הופיעו כבר בעמוד הראשון שורות בכתב גדול ומסולסל, בסגנון עתיק.

"מה זה?" שאל את עצמו בקול רם. מאז ומתמיד נהג לדבר לעצמו בקול רם כשהיה לבד. היה זה הרגל שליווה אותו עוד מילדותו.

"באלה המילים, בזו ההטעמה, שער הזהב ייפתח", קרא עידן בקול. הוא קימט את מצחו והמשיך,"בשם הברקאי הגדול, ממטיר האש, ייקרע המרקם והאין יהיה יש, והחיבור יקום בין המקום הזה לארץ הנס. באלה המילים, בזו ההטעמה, שער הזהב ייפתח".

"מה זה השטויות האלה?" שאל עידן את עצמו. זו לא הייתה החולייה החסרה שהוא ציפה למצוא. לא מכאן הוא יגזור ציפיות אינפלציוניות ארוכות טווח. זה רק משהו מהפנטזיות האלה שבני ביתו אהבו. כנראה דורית הביאה הביתה את הספר הזה, והעוזרת הציבה אותו בארון הלא נכון. עידן הסתובב כדי להניח את הספר במקומו על אחת התיבות של דורית ונעצר.

מולו, בין ארון הספרים הרציניים לציוד הסקי הארוז היטב, ראה קשת מוזהבת זוהרת שמעבר לה נשקף נוף ירוק. היו בה עצים רחוקים, גבעת עשב ירוקה, ומי פלג נוצצים למרגלותיה. סוס שממצחו בלטה קרן קצרה רץ לרוחבה של הקשת, ורגליו החסונות בטשו בקרקע והעלו מאחוריו אבק נוצץ. ציפור צבעונית עפה והותירה אחריה שובל פרפרים. צליל קרן תוקעת נשמע מרחוק. עידן התקרב אל הקשת וחש כאילו היא מזמינה אותו להיכנס לתוכה, לזנוח מאחור את התה, העיתונים והתחקיר להרצאה, לחקור את העולם שמעבר לה. לרגע התעורר בו דבר מה, כאילו הסרטים שראה פעם קמו סביבו לתחייה, אבל התחושה נסוגה לנוכח הידיעה שעליו לסיים להכין את ההרצאה. הוא סגר את הספר והניח אותו על התיבה הקרובה.

"ארי! ברקת! בואו הנה!" הוא צעק חזק מספיק כדי שקולו יגיע לילדיו מעומק המרתף.

הילדים הגיעו בריצה תוך רגע ונעצרו בתחתית המדרגות. עיניהם התרחבו ופיהם נפער.

"מה זה, אבא?" קרא ארי בן העשר.

"אני לא יודע. זה הופיע כשקראתי מהספר הזה. אתם יודעים מה זה?"

"הספר הזה?" שאלה ברקת. היא התקרבה לתיבה וניסתה לפתוח את הספר הכחול, אך ללא הועיל.

"הוא דבוק!" אמרה.

"אני חושב שזה פורטל קסום לעולם אחר, כמו ארץ עוץ או נרניה". ארי התקרב לקשת. "אבא, בוא נעבור ונראה מה יש שם".

לרגע, כשבנו אמר את הדברים, קריאת הקרן שוב נשמעה באוזניו, אך קריאתו של האקסל החרישה אותה. הוא אמר, "ארי, יש לי דברים חשובים לעשות, והתה שלי מתקרר. אתם שניכם מבינים באיך קוראים להם… הדברים האלה. יש לכם רעיון מהיר איך להעיף את זה מכאן?"

שני הילדים הביטו זה בזה. ואז בו, ואז שוב זה בזה.

ארי אמר, "כן, אבא, אנחנו נחקור את הדבר הזה ונבין מה עושים".

"אז תמצאו איך לסגור את זה", אמר עידן.

"לסגור?" שאל ארי.

"כן, ארי, לסגור! אני לא רוצה את זה פה!"

עידן לקח את הספר שבשבילו ירד למטה ופנה לצאת מהמרתף. מאחוריו שמע את ברקת אומרת, "לא, ארי, אל תעבור. זה עלול להיסגר אחריך ואני לא מצליחה לפתוח את הספר, אז לא אוכל להפעיל אותו שוב. זה קרה בקמפיין שהרצנו פעם".

עידן עלה בחזרה לקומה השנייה, ושקע בטבלאות המרהיבות של "מודלים אקטואריים לתמחור אנונות תלויות תוחלת חיים", שהיה חיבורם החמישי של חברוני וקלופפהולץ הנערצים. כן, הנתונים שחיפש היו שם. הוא קרא בקול את המספרים בשעה שהזין אותם לאקסל, בלי לתת לקולות המטרידים הבוקעים מחלקו התחתון של הבית להסיח את דעתו. היה לו אמון מוחלט בתושייה של ילדיו. הם ידאגו לסלק מהבית את המפגע.

כשלגם מהתה גילה שהוא כבר היה פושר. בצער הוא רוקן את הספל, וירד למטבח כדי להכין לעצמו חדש. בתחתית המדרגות כמעט כשל בגלל יצור קטן שרץ במסדרון לרגליו. גודלו היה כשל דביבון, היה לו זנב, הוא רץ על שתי רגליים ולבש חצאית קצרה וכובע קש.

"מה זה?" הוא קרא.

ברקת הגיעה בריצה. "סליחה, אבא, הוא יצא מהשער", קראה.

"אז תחזירי אותו לשם!" הוא קרא בשעה שהיא רצה אחרי היצור לתוך הממ"ד.

"למה אני צריכה להחזיר אותו, אם אתה פתחת את השער הזה?" היא צעקה.

"זה רק בגלל כל השטויות של המדע בדיוני והפנטזיה-שמנטזיה האלה שאתם ואמא כל הזמן מביאים הביתה".

עידן נכנס למטבח כשברקת יצאה מהממ"ד עם היצור מתפתל בידיה. הוא שפך כפית של תפזורת התה הלונדוני היוקרתי שלו למסננת התה, והניח אותה בתוך הספל הריק.

"מצאתי את מקל הקסמים שלו", שמע את ארי מאחוריו.

"הוא צעק שזה מוט ניסים, כשהוא דרש שניכנע לו", אמרה ברקת.

"תעיפו כבר את הדבר הזה", אמר עידן, ומזג מים חמים מבר המים. התה התמצה לתוכם.

"כן, כן, אנחנו מחזירים אותו לשער", אמרה ברקת.

קול זר וצווחני אמר, "פפססקקקסספשפשדווו".

"מה?!" קרא עידן. הוא העביר כמה עוגיות מצנצנת העוגיות לצלוחית והניח אותה ואת ספל התה על המגש.

"זה רק היצור הזה מנסה לדבר, הוא דווקא דיבר עברית כשהוא ניסה לפצפץ אותנו, לפני שהעפנו לו את המוט מהיד", אמרה ברקת.

"מעניין איך מפעילים את זה", אמר ארי.

"כן, נסה לתקן איתו את השטיח. תשתמש בניסוח שהוא השתמש בו ליד השער. הוא אמר 'הלוואי שיקרה נס'".

"רגע! השטיח?" שאל עידן.

"הלוואי שיקרה נס והשטיח יהיה שלם", אמר ארי.

"מה קרה לשטיח?" שאל עידן.

בצאתו מהמטבח הוא מצא את ברקת עם היצור המתפתל בידיה וארי עם מטה כהה עטור נוצות לבנות בידיו – עוד אביזר מיותר מאלה שדורית אהבה לקנות – עומדים בסלון ליד השטיח היוקרתי שמתחת לספות. השטיח נראה כמו שנראה תמיד.

"כלום, אבא, הכול בסדר", אמרה ברקת.

עידן עלה שוב במדרגות לקומה השנייה.

ארי אמר מאחוריו, "זה עבד. זה עשה נס אמיתי".

עידן התיישב שוב באוויר הנעים שבמרפסת, לגם מהתה החדש והתכבד בעוגייה. הוא עבר שוב על האקסל. גם ללא הזהב המודל הפיק הערכות אינפלציוניות ארוכות טווח טובות למדי, ועידן יכול להתחיל לבנות את המצגת שלו. הגרף שהציג איך השינויים שחלו באינפלציה לאורך זמן הובילו לשינויים בתוצאות המודל, היה מרתק. עידן שקע בשקפים.

"אבא", אמרה ברקת.

"כן?" שאל.

"העפנו את היצור בחזרה דרך השער. אנחנו יכולים לשמור את המוט של הניסים?"

"מה? איזה מוט?"

"המקל שהוא הביא איתו. זה מוט של ניסים".

"תחזירו לניסים את המוט שלו ותסגרו את השער".

"אבל… לא חשוב". הוא שמע אותה רצה משם.

אולי זה כן חשוב? עברה מחשבה במוחו, אבל בדיוק אז הוא גילה באחד מכתבי העת המקצועיים מאמר על מדיניות הריבית של הבנק המרכזי של בהוטן בעשור האחרון. מרתק!

קול חלש נישא באוויר, ממלמל משהו שנשמע כמו "מוח… מוח…"

"למה ביקשת זומבי?" צעקה ברקת מאיפשהו.

ארי ענה, "רציתי לראות אם זה יעבוד. לאן הוא הלך? אני אעלים אותו".

"לשם, הוא ממש איטי".

עידן הניח את המאמר בצד, כשהבין שנתן למחשבותיו לנדוד רחוק מדי, וחזר למצגת שלו. שלושה שקפים לאחר מכן החליט שעבד מספיק להיום. הוא עוד רצה להספיק לצפות בפרק הראשון משבעה של הסדרה התיעודית בנטפליקס על רפורמת הפנסיה במונגוליה. מלמטה שמע את קולה של אשתו דורית, שבדיוק חזרה הביתה. עידן סגר את המחשב וירד לקומת הקרקע. דורית עמדה בסלון מול שני הילדים. ארי עדיין אחז במוט המכוער עם הנוצות.

"מה?" שאלה דורית, "יש שער קסום במרתף?"

"כן", אמר עידן, "זה הופיע כשקראתי משהו מהספר הכחול".

"איזה ספר כחול? שער הזהב? הוא באמת פתח שער קסום? שער קסום אמיתי?" עיניה ברקו.

"הילדים היו אמורים לסגור אותו".

"אין מצב שהיית ממציא כזה דבר. לא אתה", מלמלה דורית ורצה למרתף. הילדים מיהרו בעקבותיה ועידן צעד אחריהם כדי לוודא שהשער אכן מסולק מהמקום. ברגע שנכנסו השער הבהב ונעלם.

דורית נעמדה במקומה. "לאן הוא הלך?" קראה. היא פתחה את הספר, שדפיו כבר נפרדו זה מזה, ודקלמה גם היא את השיר הקצר. דבר לא קרה.

"התרוקנה לו האנרגיה. מה נעשה? יש שם ארץ קסומה – אנחנו חייבים לחקור אותה", אמרה דורית.

"לא חוקרים שום ארץ", אמר עידן. "יש לנו עבודה, ולילדים יש לימודים".

"לא נורא, אמא", אמר ארי, "נשאר לנו מוט הניסים. עשינו כבר עשרה ניסים איתו! הוא אפילו ייצר לי זומבי!"

"זומבי?" קראה דורית, "ככה גידלתי אותך? לייצר זומבים בלי טיפת מחשבה על הסכנה? תן לי את זה לפני שכולנו נהיה ערפדים". היא חטפה את המוט מידו.

"כמעט נהרגנו כשהיצור ניסה למשוך אותנו איתו דרך השער", אמר ארי.

דורית אספה את שני הילדים אל בין זרועותיה ואימצה אותם בכוח אל חזה. "אוי ואבוי, אתם בסדר?" שאלה.

עידן לקח את הספר. "אני מעיף את הדבר המסוכן הזה מהבית", אמר. כשאף אחד לא התייחס למה שאמר, הוא עלה בחזרה, יצא מהבית והשליך את הספר לפח המיחזור הכחול. לאחר מכן התיישב מול הטלוויזיה והפעיל את נטפליקס.

קול צעדיהם של בני משפחתו נשמע מכיוון מדרגות המרתף וברקת אמרה, "אמא, אני גם רוצה לעשות ניסים".

"מישהו רוצה לראות איתי תוכנית על הכלכלה במזרח אסיה?" קרא עידן.

"לאיפה אבא לקח את הספר?" שאלה דורית.

עידן שקע בתוכנית על רפורמת הפנסיה הכושלת במונגוליה, ובקושי שם לב שברקת שלפה את הספר מפח המיחזור. לו רק היה למונגולים המודל שלי, חשב.

"אני חושבת שאנחנו יכולים להשתמש במוט כדי לבצע נס ולטעון את השער מחדש באנרגיה, ואז נוכל לחקור את הארץ ההיא", אמרה דורית.

"ומה עם אבא?" שאל ארי.

"אני חושבת שנסתדר יותר טוב בלעדיו, רק שלושתנו", אמרה דורית.

"מה?" קרא עידן.

"הלוואי שיקרה נס ואבא לא ישים לב שיצאנו להרפתקה", אמרה דורית.

ברקת אמרה, "גם בלי לבזבז נס הוא לא היה שם לב".

עידן שמע רגליים יורדות במדרגות למרתף. ואז השתרר שקט. הוא המשיך לצפות. בתום הפרק הראשון עצר את התוכנית. הבית באמת היה שקט מאוד בדקות האחרונות. מה חסר? הוא חשב לרגע, ואז ניגש למטבח כדי להכין פופקורן לקראת הפרק הבא. מזל שיש דברים מעניינים בחיים.

תודה לחברי וחברות פו"ח על "מודלים אקטואריים" ויוצריו המהוללים.