לא אשאיר אותך לבד

"חלום בהקיץ" הוא פרויקט יצירתי שיתופי נרחב שנערך לקראת פסטיבל איקון 2006. הוא סב סביב עולם משותף המיועד לשמש כרקע ליצירות מסוגים שונים (ספרות, קומיקס, ציור, משחקי תפקידים ועוד), בהשתתפות כותבים רבים ומגוונים.

במחצית הראשונה של המאה העשרים ואחת נתגלה כי האנושות מפתחת תכונה חדשה ומדאיגה: חלומותיה מתגשמים. אנשים מקיצים משנתם ומגלים שחלומותיהם היו למציאות. לרוב החולמים השפעה חלשה בלבד על המציאות – חלומותיהם מתגשמים רק לזמן קצר, או בטווח מזערי, או בצורה מטושטשת, ואין להם שליטה על חלומותיהם. חולמים אחרים מסוגלים לעצב את המציאות הרבה יותר. ובמציאות שבה החלום הוא כוח, יש מי שמנסים לנצל אותו לצרכיהם, ומי ששואפים לבלום את החלמים ולהשתלט עליהם. וכמובן, ישנם גם סיוטי לילה.

"אבא!"

אני מזנק מהמיטה עוד לפני שהתעוררתי. בחוץ עדיין חשוך. אני מגשש אחרי מפתח הצינורות הכבד שמונח על השידה דרך קבע, לופת אותו ושועט אל החדר שממנו עלתה הצרחה. כתפי נחבטת במשקוף. אבחין בכך רק מאוחר יותר. אני מכה במתג האור.

מאי, מאי היקרה שלי. היא נצמדת בגבה אל הקיר, מפוחדת מכדי שתנסה לברוח. פיה פעור באימה אילמת מול יצור הבלהות המוכר, גדול מאי-פעם. גופו הגלילי, הגושי, שחור כפחם, עיניו, חלביות עכורות וחסרות אישונים, בולטות ככדורים, ידיו, אותם פצלי ענפים שרופים, חדים, נשלחות/צומחות לעברה. אם הסיוטים שלה לא יעברו מאליהם, בבוא היום היצור יגדל ויתחזק עד כדי כך שלא אוכל עוד לעצור אותו. אינני מסוגל לחשוב על זה. אני מנחית את אלת המתכת המאולתרת בכוח. ושוב. ושוב.

האקטופלזמה סופגת את המכות בדממה, כמו פלסטלינה צמיגה ודביקה. היצור אינו מראה כל סימן שהבחין בי; כל תשומת לבו נתונה למאי. אך אט-אט הוא מתחיל להיכנע. הזרועות מפסיקות להתקדם, מתעוותות כלפי פנים, והגוף הבצקי המזוויע נוטה הצדה ונופל על הארץ באיטיות אל-טבעית. אני מוסיף שתי חבטות אחרונות ואז עומד מעליו, מתנשם בכבדות, ומשגיח. הוא לא זז, ואני מבחין בכתמי שקיפות זעירים מתפשטים על הגופה, כמו נתזי דיו על נייר.

מאי מתחילה לבכות. אני שומט את המפתח וממהר אליה, מחבק אותה בכוח. "זה רק חלום, מאי מותק, רק חלום".

היא ממשיכה להתייפח, משפשפת את עיניה בכפות ידיה הקטנות. הבכי התמים שלה מביע יותר משאוכל לומר במילים.

"למה הם באים אלי?" היא מצליחה לשאול.

"הם לא אמיתיים", אני משקר לשנינו. "אלה רק חלומות רעים, את מבינה? יש לך סיוטים. לכולם יש כאלה. עוד מעט יהיה בוקר, ואנחנו נשכח את כל מה שקרה כאן".

לכל הרוחות, היא עוד לא בת חמש. זה לא מגיע לה. אני מגניב מבט לאחור. הגופה המחרידה עדיין שם, דועכת במהירות בחזרה אל העולמות האסטרליים. עוד דקה לא ישאר ממנה זכר.

"רק חלום", אני חוזר.

מאי בוכה עוד קצת, ואז מניחה את ידיה על כתפי. "אתה קצת מכאיב לי", היא אומרת בעדינות. אני מרפה מיד את החיבוק ההדוק, מחייך בעל-כרחי. "אני אוהב אותך".

היא נשכבת, מבטה מוטרד, בוגר טרם זמנו. "אני חושבת שזה מקולקל", היא אומרת בכובד ראש ומצביעה. מעל המיטה תלוי צעצוע, לוכד חלומות אינדיאני שקניתי לה אתמול.

היא חזקה כל-כך. כמו אמא שלה. למה היא חייבת להיות דומה לה בכל המובנים?

"יכול להיות", אני עונה. "אקח אותו מחר לתיקון".

"ותגיד להם שיתקנו מהר, טוב? כי החלומות מפחידים אותי".

"טוב. אבל תזכרי, זה הסוד שלנו. אל תספרי את זה לאף אחד, בסדר?"

היא מהנהנת. אני מראה לה שאין שום יצור בחדר ומשאיר לה את האור וספר מצויר. באותו רגע נפתחת דלת בקומה מעל.

לעזאזל.

אני נושם נשימה עמוקה, ממתין לצלצול השלישי ואז פותח את הדלת, מנסה להיראות מנומנם. פרצופה המעיק, נפול הלחיים של השכנה החטטנית נתחב אל שרשרת הבטחון.

"הכול בסדר?" היא שואלת מיד, בטון של אדם שיודע היטב את התשובה האמיתית.

אני מסב באיטיות את מבטי אל שעון המטבח. "עכשיו ארבע בבוקר", אני מפהק בפה פתוח.

"אני", היא מטעימה בדידקטיות, "יודעת טוב מאד מה השעה. שמעתי רעשים מהדירה שלך".

"איך את יודעת שזה מהדירה שלי?"

היא מתעלמת מהשאלה, מנסה להציץ פנימה. אני חוסם את שדה ראייתה. היא נרתעת בזעף לאחור.

"אני רואה שאור אצלכם…"

"כי העירו אותנו באמצע הלילה", אני מדגיש.

"מה שלום מאי החמודה? אני יכולה לראות אותה?"

רק השרשרת מפרידה עכשיו ביני לבין הגרון שלה. "מאי צריכה לישון", אני מסביר. "יש לה גן מחר. יש אנשים שיש להם מה לעשות בחיים". ואני יודע שזה מכוער ובכל זאת פולט: ככה זה ילדים, אבל את הרי אף פעם לא תדעי – ואני טורק את הדלת, רועד מרוב כעס.

לפעמים אני מדמיין את עצמי שולח הודעה אנונימית למשטרה המיוחדת. אני רוצה לראות אותם לוקחים אותה בכוח, לעיני כולם, שולפים אותה מהמיטה ומשליכים אותה לניידת. אני רוצה שהיא תבין על בשרה את משמעות המשחקים הנבזיים שלה. אבל אלו רק פנטזיות. לא כך הם עובדים – לפחות לא בשלב הראשון. ומעל הכל אינני מעוניין שיתקרבו אל האזור, אל הבניין, אל מאי. אני חוזר לחדרה של הנסיכה שלי. היא נרדמה שוב, למרות האור, וישנה הפעם בשלווה. היא אינה מגשימה דבר. אני מתיישב על הפוף שבפינה ומקשיב לנשימותיה הרכות. אני מתגעגע לאמא שלה.

לא ידוע עדיין מי עמד מאחורי הפיצוץ המסתורי שארע באותו לילה בבית מלון נידח בהודו. היא נסעה לשם לצרכי עבודה. אני מניח שהיתה עייפה מאד והלכה לישון מיד אחרי שהגיעה. היא היתה מודעת היטב לכוחותיה ולכן לא הרשתה לעצמה להירדם בטיסות. אולי עקבו אחריה מהארץ, או שמישהו דיווח על בואה לארגון מקומי. כך או אחרת, בסביבות חצות התעוררו אורחי המלון והבתים הסמוכים וגילו ששכונתם התמלאה בפרחי לוטוס ריחניים. הם צמחו בכל מקום: על הכבישים, מתוך קירות הבתים, על גגות המכוניות. השמועה נפוצה במהירות, והמונים החלו מתקבצים סביב בית המלון. אני מניח שמשום כך הצליחו הסוכנים להיכנס ולצאת בלי שיבחינו בהם. ואז ארע הפיצוץ. העיתונים דיברו על למעלה מארבעים הרוגים. הגרסה הרשמית טענה כמו תמיד שההתפוצצות ארעה באשמתה ושעל הציבור להמשיך להשגיח ולהתריע בפני הרשויות – לטובתו, כמובן– על כל חולם חופשי. בפועל, אפילו האנשים הפשוטים ההם הבינו שזה שקר. הם התארגנו ושלחו לי מכתב תנחומים עם תמונה של המקום. בין ההריסות והפרחים הם הקימו גלעד להרוגים ומקדש קטן ללקשמי, אלת הלוטוס, שלטענתם התגשמה באשתי. היא היתה בוטנאית, והלוטוס היה הפרח החביב עליה.

הרחובות רטובים מהגשם שירד לא מזמן. טפטוף עדין משאיר את חותמו על השמשה הקדמית. עננים אפורים בהירים מכסים את השמיים, אך מצב רוחנו מרומם. מאי יושבת בכסא הבטיחות, מדברת לעצמה ומשחקת בלוכד החלומות המשופץ: האיש אמר שהיה שם חוט רופף, זה הכל, את מבינה? מעכשיו לא יהיו יותר סיוטים. אני מסתכל לסירוגין עליה ועל הדרך. האם באמת הצלחתי לשכנע אותה שמדובר בחלומות מהסוג הישן? למעלה מעשרים התגשמויות עד היום, כמעט מדי לילה, ונדמה שהיא אינה מושפעת כלל.

"מה עשית היום בגן?"

"אה, תראה!" היא מצביעה החוצה. קשת בהירה וחזקה על רקע העננים. "שם אמא מחכה?"

אני מתכווץ, עוצר לצד הדרך, נאבק לשלוט ברגשותי. "כן", אני חוזר על הסיפור שסיפרתי לה אז. "קשה מאד לתפוס את הקשת, אבל יום אחד נגיע אל הקצה שלה, ואז נטפס עד למעלה ונמצא את אמא".

היא חוזרת למשחקה עוד לפני שסיימתי לדבר. אני תוהה אם היא מאמינה לי, או שמא הזכירה את העניין רק כדי לנחם אותי. קשה לי להאמין שהיא עד כדי כך מתוחכמת, ומצד שני…

אני מתניע את הרכב וחוזר לדרך. ברדיו משמיעים את ההודעה היומית לציבור. היא משודרת בכל הערוצים, חמש פעמים ביום. השמועות מספרות שבהודעות משולבות הנחיות מוצפנות לסוכנים ברחבי הארץ, ולצדן מילות קוד ומסרים סמויים שנבחרו בקפידה על ידי פסיכולוגים מומחים על מנת להפיל בפח את החולמים החופשיים המנסים להסתתר. אני סבור שהממשלה עצמה אחראית לשמועות הללו. אולי הם מקווים שיוכלו לזהות כך אנשים שמנסים להימנע מלהקשיב להודעות. ליתר בטחון אני מחליש את עוצמת הקול כדי שמאי לא תשמע, ומאזין. מחקרים חדשים ממעבדות השינה של אוניברסיטת בן-גוריון, שהפכה לסמכות העולמית בנושא מאז הניסויים המפורסמים, גילו מרכיב גנטי ביכולת הגשמת החלומות. התופעה אמנם יכולה להתפרץ אצל כל אדם, בכל גיל ובכל עוצמה, אבל אצל אנשים מסוימים…

כשאנחנו מתקרבים אל הבית מוסטת תשומת לבי אל רכב מסחרי לבן חסר ייחוד החונה לצד המדרכה שמנגד. חלונותיו כהים ואטומים. הוא מעורר בי אי שקט; כבר ראיתי כמותו. בהמשך היום אני יוצא מפעם לפעם למרפסת, כאילו במקרה. הרכב עדיין שם, דומם ומאיים. אני יכול לקחת את מאי ללילה אחד לבית מלון, או אפילו ללון באוהל בחיק הטבע. היא אוהבת טיולים ספונטניים כאלה. אני יכול להודיע למשטרה הכחולה על חפץ חשוד או על פעילות עבריינית ברחוב, ולעורר כך מהומה שתאלץ אותם להסתלק. אני יכול לעשות הרבה דברים, אך אינני עושה כלום. כל פעולה לא שגרתית תמשוך אלינו בסופו של דבר את תשומת הלב. אני מרגיש את המלכודת נסגרת עליה ואיני יכול לעשות דבר. אִמה קיבלה רק אזהרה אחת, רק הצעה אחת לעבור אל הצד ה"נכון". לאור מה שקרה, אני משוכנע שמאי לא תקבל אפילו את הסיכוי הקלוש הזה.

אני מתעורר באמצע הלילה, לבי הולם בכבדות. הפעם לא עולה כל רחש מחדרה של מאי, ונעדרת גם תחושת האימה המקפיאה. יחד עם זאת, משהו עמוק בלב מבשר לי על התגשמות רבת עוצמה במיוחד. ככל הידוע לי טרם הומצאה שיטה לגילוי מרחוק של יצירי חלום. כל עוד הם מוגבלים לתחומי הדירה, אנחנו בטוחים. אני מוותר על מפתח הברגים ולוקח במקומו פנס.

שלווה שוררת בחדר. אני שומע את קולה המתוק של מאי. היא ממלמלת מתוך שינה הברות חסרות פשר. אני מכוון את הפנס אל הפינה שמול המיטה, שבה הופיעו תמיד התגשמויות הסיוטים, ומדליק אותו והאור פוגע בפניה של אשתי האהובה. היא יושבת על כיסא רפאים, רגליה משוכלות, מרפק על ברך וסנטר על כף היד. משגיחה על מאי כפי שעשתה בחייה. עיניה הבהירות פונות אלי.

את אינך אמיתית

היא מרימה את אצבעה על שפתיה הדקות

         היא זוכרת אותךְ כל כך טוב

ולוחשת: אני שומרת עליה, אל תדאג

                    אני אוהב אותך אני מתגעגע אלייך כל-כך

ואז אני מסתובב וחוזר לחדרי וכואב. מי כמוני מכיר את ההבדל בין חלום, אפילו חלום שהתגשם, למציאות.

בבוקר, מאי מלאת חיים אך אינה זוכרת דבר מחלומותיה. מוטב כך. אני עוזר לה להתלבש ומציץ החוצה. הרכב החשוד נעלם. זה לא מוכיח כלום, כמובן, ובכל זאת אני נדבק בעליצותה של מאי. אנחנו שרים באוטו בדרך לגן. לקו האופק נוספו במשך הלילה שני מגדלים עצומים, עוד ניסוי ממשלתי בהגשמה של מבנים היפר-פיזיקליים. קרייני ההודעה היומית מקשקשים על ההשלכות התקשורתיות של טכניקת חלימה חדשה, שפרטיה נשמרים בסודי סודות. אנחנו נאלצים לנסוע בדרך עוקפת מכיוון שחנות ממתקים גדולה חוסמת את הכביש הראשי. קומץ השוטרים שהוצב במקום אינו מצליח לעצור את ההמון הבוזז ממנה מעדני חינם בלתי צפויים.

בדרך חזרה אנחנו רואים שמישהו חלם גשר בכביש הראשי על מנת לעקוף את המכשול, אך העומס עדיין רב. הנהגים חשדנים, מהססים לעלות. בהחלטה של רגע אני פונה לכיוון אחר. אנחנו נוסעים לפארק, לראות את הארנבות. מאי אוהבת להאכיל אותן, ומספרת כמה נהדר זה יהיה כשיהיו לה ארנבות משלה, אחת כזאת ועוד אחת קטנה כזאת. אחר כך אני לוקח אותה לגלידה. היא מתלבטת שעה ארוכה מול הטעמים, מטנפת את פניה בשוקולד ובקצפת. זה יום מאושר. אני מקווה שתזכור אותו כשתגדל ומדחיק את האפשרויות האחרות.

האידיליה מתנפצת בדרך הביתה: במראה האחורית אני מבחין מדי פעם ברכב לבן בעל חלונות כהים שעוקב אחרינו, וליד הבית, קצת בהמשך הרחוב, חונה רכב נוסף. זה כבר לא צירוף מקרים. הם סימנו את מאי. אולי זו השכנה, אולי מאי עצמה פלטה משהו בגן למרות כל האזהרות. זה כבר לא משנה. אני נועל את הדלת מבפנים, מציב כסא כדי להקשות עוד יותר על פתיחתה. בעוד מאי מושיבה את בובותיה לספר להן על אירועי היום, אני בוחן את ארונות החשמל והתקשורת, להבטיח שאיש לא נגע בהם בזמן שנעדרנו. אני מרגיש כאילו מצלמות זעירות ומיקרופונים בלתי נראים עוקבים אחרי בכל חדר. מאי חשה במתח ומסתגרת, מבקשת את אמא. שעות רבות עוברות עד שהיא מסכימה לישון, ואני נכנס למיטה בבגדי, קורא ספר לאור מנורת שולחן. אני לא אישן כל הלילה, כל לילה. אעיר אותה לפני שתספיק להגשים חלומות, עד שהסוכנויות יתייאשו. אף על פי כן, קרוב לשלוש בבוקר, אני נרדם.

אני מתעורר לשמע קולות מן הרחוב. מישהו מדבר במגפון. אור צהוב ירקרק, זרחני, מציף את החדר. אני עדיין מטושטש ומחליט שהאור בוקע מזרקור רב עוצמה המכוון אל הדירה מבחוץ. אני פותח את החלון לרווחה.

אין כל זרקור. לפחות שישה רכבי סוכנות ממתינים בחוץ, חוסמים את הרחוב. סקרנים מתאספים למטה או מציצים מהמרפסות ומהחלונות. אני רואה דמויות במדים שחורים נעות במהירות לעבר הכניסה לבניין. ובשמיים…

זמן רב חולף עד שאני מבין. פסי האור הצבעוניים אדום-צהוב-ירוק-כחול בוקעים מהבתים, מהחצרות הסמוכות, מהבניין שלנו; נישאים הרחק למעלה, מתקשתים ומאירים את העיר כולה, אם לא יותר מכך. מאי חלמה את הקשת בענן, ואנחנו נמצאים לרגליה, במרכזה.

פעמון הכניסה מצלצל. מאי מופיעה בפתח החדר בפיג'מה.

"אבא תכבה את האור", היא אומרת בתרעומת. "הוא מעיר אותי".

אני מרים אותה, מחבק אותה. מכיוון דלת הכניסה מתחילות להישמע מהלומות. הם פורצים פנימה. אין לנו לאן להימלט. איננו יכולים לטפס על קשת האור: אפילו לחלום יש גבולות.

פנסים מגששים את דרכם במסדרון. סוכנים זורמים לתוך החדר. מאי צורחת. אני מהדק את אחיזתי בה. גבר ואישה ניגשים לעברנו, ידיהם מורמות מעט, להראות שאינם נושאים נשק.

"אל תפגע בילדה", אומרת האישה.

אני בוהה בה לרגע ואז פורץ בצחוק חלול, היסטרי.

"אני?! אני אפגע בה?!" אני נצמד לקיר. מאי נאבקת לסובב את ראשה ולהביט בסוכנים.

"בבקשה ממך", חוזרת האישה. "תניח אותה. אנחנו נעשה בשבילה כל מה שידרש. יכול להיות שאפילו תוכלו לחזור להיות ביחד בקרוב. הכול תלוי בשיתוף הפעולה שלך".

מאי מייבבת, לא מבינה מה קורה. אני מרגיש סחרחורת, רגליי כושלות ואני מתיישב על הרצפה.

"היא לא פגעה באף אחד…" אני מתחנן. הגבר והאישה מסתכלים זה על זו, והאישה לוחשת משהו על אוזנו. הגבר מהנהן ומתקדם צעד לעברי.

"אדוני, אינך מבין", הוא אומר. על כיס חולצתו אני מבחין בתג של הסוכנות: שתי עיניים לבנות, חסרות אישונים, וסביבן ענפי זית ברקמה שחורה. ראיתי את התג הזה פעמים רבות בעבר, חשבתי עליו רבות מאז נקטף הלוטוס שלי. ואני מתחיל להבין, ואיני זקוק עוד להסברים. אני מרפה ממאי, להתראות מלאך שלי, צועד לעבר הסוכנים הממתינים, אנא שמרו עליה, ומביט החוצה בפעם האחרונה אל הקשת הנפלאה שיצרתי, ונדמה לי שאני רואה את דמותה של אשתי, והיא מחייכת אלי חיוך עצוב ואומרת עכשיו היא תהיה בטוחה מהסיוטים שלך, ומאי רצה אחרי ואני מלטף את שערה, והולך.

אייקון 2006