כאשר התפרסם לפני שנתיים סרטו של מייקל מור "פרנהייט 9/11", ריי ברדבורי מיודענו, שכתב את "פרנהייט 451" יצא ברבים נגד הפרת זכויות היוצרים שהיתה כביכול בבחירתו של מור דוקא בשם הזה. סופר מדע בדיוני צעיר בשם קורי דוקטורוב שמע על כך והחליט לעשות מעשה – הוא ישב ויכתוב שורה של סיפורים תחת שמותיהן של קלאסיקות מהז'אנר. לא רק את השם הוא יגנוב, אלא הסיפורים יתכתבו עם היצירות המקוריות וישילו מעליהן את הנחות היסוד הטוטליטריות. וכך היה. סיפורו הנוכחי, שהיה מועמד השנה גם לפרס הוגו, מתכתב עם "אני, רובוט" של אסימוב, מתובל בהתייחסויות גלויות ל-"1984" של אורוול ושלל מחוות נוספות. ופרט לכך, זו יצירה מדהימה

(איור: מיכאל גרוסברג)ארטוּרוֹ איקאזה דה אראנה-גולדברג, בלש דרג ג', תחום מסחר אמריקה הצפונית, מחוז שלישי, רשות רביעית, מחלקה שניה (פרקדייל) חווה שלל הרפתקאות במהלך הקריירה המכובדת שלו. כשלכד נוכלים עשה זאת באמצעות שילוב מנצח של חריפות חושים ומסירות בלתי מתפשרת לחובתו.

בשלושה אירועים שונים זיכו אותו מפקדו והמנהל המחוזי של המחלקה להרמוניה חברתית בעיטורי כבוד, ואמו טיפחה מקדש של גזירי עיתונים וציונים לשבח, שתפס את מרבית חדר האורחים הצפוף שבדירתה הסמוכה לשדרות סטילס.

עם זאת, כל מיומנותו ודבקותו במטרה לא הועילו לו כשהגיעה העת לשכנע את בתו בת השתים-עשרה לקום וללכת לבית הספר.

"להעיף את הישבן מהמיטה, גבירתי הצעירה, על הרגליים, להצטחצח ולהתארגן, או שאני נשבע באלוהים, אחטיף לך עד שתהיי כולך סגולה ואדחוף אותך מבעד לדלת, עירומה כביום היוולדך. ברור?"

התלולית שמתחת לשמיכות גנחה ורטנה. "אתה אבא נורא", אמרה, "ואף פעם לא אהבתי אותך". הכרית עמעמה את הקול.

"איזה פחד", אמר ארטורו ובחן את ציפורניו. "עוד תצטערי על מה שאמרת כשאמות מסרטן".

התלולית – ששמה היה עדה צרה-צרורה איקאזה דה אראנה-גולדברג – השליכה את השמיכות מעליה והזדקפה במיטה. "אתה גוסס? זה סרטן באשכים?" היא מחאה כף וצווחה בעונג. "אני יכולה לקבל את הירושה?"

"יש לך עשר דקות, הוד מגעילותך", אמר, ואז נעצרה נשימתו לרגע כשראה, ברפרוף מהיר, את הבעת הבוקר של גרושתו, שנעלמה לפני תריסר שנים, קמה לתחיה על פני בתו; משורבבת שפתיים, חיננית, ישנונית ותמימה, והוא הבין שבתו הופכת לאישה, מתבגרת ומתרחקת ממנו. אלה היו פני הדברים, והוא לא היה ערוך לכך. הוא גירש מעליו את המחשבה, טפח על אדמומית הגילוח שלו וסב על עקביו. מנסיון ידע שברגע שיעירו אותה, תפשוט הממזרתה על כל מה שעליו תוכל להניח ידה במטבח, ואז תזנק בעד פתח הבית. אם יחפז, יעלה בידו לאכול את הביצים והנקניק שעל השולחן לפני שתבצע את גיחתה הקצרצרה למקום. אם לא, יהיה עליו לעקור את דגני הבוקר המסוכרים היישר מידיה – וכשנאבקה לא היה לה אלוהים.

---

ברכב, הקיש על לחצני הטלפון. הוא צותת לה, כמובן. הוא היה שוטר – כל מכשיר טלפון וכל מחשב היו כספר פתוח לפניו, ולא היה עליו אלא לחייג מספר בטלפון השוטרים המיוחד שלו, להכניס את מספר הנייד שלה ומספר הזהות האישי, ולהאזין לבתו עושה עסקים עם תאגיד פלילי.

"ברוכים הבאים למועדון התרוצים! הבוקר יש 43 חברים על הרשת. לרשותכם אשראי של חמישה תירוצים. הקישו אחד כדי לפדות תירוץ – " היא חייגה אחד. "הקישו אחד אם מדובר במבוגר – " צליל. "הקישו אחד אם מדובר באישה; שתיים אם מדובר בגבר". צליל. "הקישו אחד אם התירוץ ימסר בידי הרופא שלכם; שתיים עבור בא כוחכם הרוחני; שלוש עבור העובד הסוציאלי; ארבע עבור המומחה הפסיכו-בריאותי; חמש עבור הבן שלכם; שש עבור אביכם". צליל. "אנא הכתיבו את תרוצכם אחרי הצלצול. עם תום הודעתכם, לחצו על מקש הסולמית".

"כאן הבלש ארטורו איקאזה דה אראנה-גולדברג. בתי לא הרגישה טוב בלילה והרשיתי לה להישאר בבית הבוקר. היא תגיע לבית הספר לארוחת הצהריים". צליל.

"הקישו אחד כדי לשמוע את הודעתכם; הקישו שתיים כדי לשלוח את הודעתכם לאחד מחברי הרשת". צליל.

"תודה".

סימון המעקב נגלל במעלה מסך הטלפון של ארטורו – המספר שחויג, המספר שחייג, שעת השיחה. היתה זו הפעם השלישית שתפס את בתו משחקת בזה, ובכל פעם ופעם היו נתוני המעקב חסרי תועלת, קצה חוט שסופו בשירות העברת שיחות שהותקן באחד המתגים החמקנים ההם הממוקמים בלב ים, שאותם רכשו לאחרונה פקידי תמא"ץ, תיפח רוחם, רכשו לאחרונה בזיל הזול כדי לשלוט במבול שיחות הטלפונים הניידים. למה לא יכלו פשוט לדבוק בציוד הרובוטי של תמא"ץ, כמו בימים הטובים? המתגים האוקיאניים הכילו יותר דלתות פרוצות מבית מרזח לא חוקי, ולעזאזל עם הסכמי הסחר. הם היו מטרד מושך תשומת לב, הזמנה לפעילות פלילית.

ארטורו רתח מזעם ותופף באצבעותיו על ההגה. בכל הפעמים שבהן תפס את עדה עושה דברים כאלה היא ניצלה את הזמן הפנוי כדי לזחול בחזרה למיטה ולהרוויח עוד בוקר של עצלות, אבל מי יודע אם היום לא ניצלה את חירותה כדי לרדת למרכז, לאיזו מאורת סמים שנראית כמו סיוטו של כל הורה? מקום שבו הסתובבו העיטים הסוטים, האנשים שעצר בפשיטה על בתי שעשועים, אנשים שאוננו אל תוך הכובע שלהם מתחת לשולחן ואחר-כך שבו והניחו אותו על פדחתם הנוצצת, נוטף נוזל לבנבן קר ונגוע על קרקפתם. הוא הידק את ידיו על ההגה וגידף.

בעולם אידיאלי – פשוט היה עוקב אחריה. הוא ידע להתחקות אחרי אחרים, ורכבו הבלתי מסומן עם שמשותיו האטומות היה דגם 2 קומפקטי מצוי של תמא"ץ רובוטיקה, שלא בלט בין עשרות אלפי רכבים דומים ברחובות טורונטו. עדה לעולם לא תדע שברכב העוקב אחריה, בצמוד למדרכה, יושב אביה המטומטם, המוודא שהיא הולכת להעשיר את ידיעותיה במקום שתהפוך לאיזו מוכרת סמים המומת חושים, שישבנה הצעיר מדי בולט מחצאית קצרצרה ברחוב ג'רביס.

במציאות, נותרו לארטורו שלושים דקות כדי להספיק נסיעה של ארבעים דקות בדרך הקבועה לעבודה, אל מרכז העיר ובמורדה, אם היה ברצונו להגיע בזמן לתחנת המשטרה ולהספיק להגיע לתדרוך הרבעוני של המחלקה להרמוניה חברתית לכל הסגל. ומשמעות הדבר שעליו להיות בשני מקומות בו-זמנית, ומשמעות הדבר שעליו להשתמש – ברובוט.

הוא כבש את גאוותו, וחייג חיוג מהיר.

"כאן רמי"ק רוברט, תחנת אוטובוס מקניקול ודון מילס".

"כמה נחמד. כאן הבלש איקאזה דה אראנה-גולדברג, שלושה גושי בניינים ממזרח לך ברחוב פיקולה. תגיע אל המיקום שלי, במיידי, בלי סירנות".

"רות קיבלתי. לעונג הוא לי לשרת אותך, בלש".

"סתום", אמר וניתק. הרֵמִי"קים – רובוטים מיחידת מקוף – היו הגרועים ביותר. התנהגותם החביבה היתה מתוכנתת למשעי, אפילו כשבלשו וסרקו במבטם אחר כל מי שחלף נוכח עיניהם ומוחם האלקטרוניים, ערניים תמיד וזוכרים כל פרט.

הרמי"קים יכלו להשיג בריצה רכב משטרתי הדוהר על הכביש המהיר. בקושי נותר לו זמן להסיר את אגרופיו ההדוקים מן ההגה כשרמי"ק רוברט צץ בחלונו, נוקש בנימוס על השמשה המוכספת. ארטורו לא רצה לגלול את החלון מטה, מיאן לשאוף פנימה את ניחוחו היבש, ספוּג שמן המכונות של הרובוט. במקום זאת חייג.

"אתה מצוּות אלי כרגע, באכיפת סמכותי כבלש. ברור?"

איש המתכת הרכין ראשו, תוי פניו הסימטריים, הגולמיים, נעימי סבר ומביעים תום ויושר. הוא הקיש בעקביו בקול סניק רם ורגליו הדקיקות, המופלאות, המוטענות בקפיצים וממונעות בכוח גרעיני, חרקו בחיקוי של מחוות צייתנות. "קיבלתי, בלש. לעונג הוא לי ל – "

"שתוק. עליך לסרוק באופן דיסקרטי את פרסת פיקולה 55 עד שעדה צרה-צרורה איקאזה דה אראנה-גולדברג, מספר הרמוניה חברתית סדרתי 0MDY2-T3937 תצא את המקום. אחר-כך הקפד שהמעקב יהיה סמוי. אם היא סוטה ביותר מעשרה אחוזים מן המסלול האופטימלי משם ועד קולג' דון מילס, דווח לי על כך. קיבלת?"

"קיבלתי, בלש. לעונג הוא ל– "

הוא ניתק והודיע למכניזם של תמא"ץ רובוטיקה המתַפעל את מכוניתו לקחת אותו לתחנת המשטרה במהירות האפשרית, כועס על עצמו ועל עדה – ששמה האמצעי היה, בסופו של דבר, צרה-צרורה – על שנאלץ לבוא במגע עם רובוט לפני מדיטציית הבוקר ושעת ההרפיה. גרושתו היא שהציעה את השם, והתעקשה עליו עד שהוכנס לתעודת הלידה של הבת, לפני עריקתה לאירואסיה עם כל חסכונות חייהם, שהותירה אותו עם תינוקת טריה וחשד עמוק מצד עמיתיו לעבודה שמא יקום ויצטרף אליה.

גרושתו. עברו שנים מאז שחשב עליה לאחרונה. טוב, חודשים. שבועות, ודאי. היא היתה מדענית מחשבים מבריקה, ונבחרה לשאת את נאום הפרידה בסוף לימודיה בכיתת הנדסת המורכבות הפוזיטרונית שבבית הספר לרובוטיקה של תמא"ץ באוניברסיטת טורונטו. לא די בכך שנטשה את בעלה ובתה, גרוע מכך – היא עזבה את מולדתה ואת דרך חייה. כעת השקיעה עצמה במעבדת מחקר משלה בבייג'ין, יוצרת מוחות פוזיטרוניים חסרי מעצורים, שלידם נראו הרובוטים הנתעבים של תמא"ץ כגומלי חסדים של ממש.

הוא השתוקק לצותת לה, לקרוא את תכתובת הדואל שלה או לעקוב אחר שיחות הטלפון שביצעה. הוא יכול היה לעשות זאת כשהיו ביחד, אבל נמנע מכך. אילו היה פועל כך, היה חושף את תוכניותיה. הוא היה יכול לשכנע אותה שלא לעזוב.

ואז מה, ארטי? אמר הקול הטורדני בראשו. לעצור אותה אם היא תסרב להקשיב? להוביל אותה באזיקים אל תחנת המשטרה, כדי שתושלך לכלא בעוון בגידה? לשלוח אותה למחנה חינוך מחדש בעוד היא נושאת ברחמה את בתך הקטנה?

שתוק, אמר לקול הטורדני, שנשא אופי רובוטי בנימת האכזריות הלגלגנית שהיתה בו, טנור נוטף אדיבות מזויפת. הוא התקשר למרכז העיקוב ומסר את מידע הטקסט לחוליית פורצי הטלפונים. היו להם בוטים שטיפלו במשימות שגרתיות כאלו והם שלחו לו מיד הודעת טקסט. הוא זכר את הזמנים ששאילתה כזו היתה דורשת שעות, ונהנה כעת מן התגובה המהירה, אבל מה בנוגע לשיחות שניהל עם השוטר שעמד פעם בצד השני של הטלפון, האחווה, העקיצות הידידותיות?

העקבות מסתיימים במעגל שירות וירטואלי במתג PNG.433-GKRJC. המעגל הווירטואלי מקושר למערכת "זומבי" שנפרצה במחוז 9, רשות 1. הזומבי נותק ויחידת אכיפת חוק מקומית נמצאת בדרכה לנטילת ראיות והעברתן למעבדה לזיהוי פלילי. לעונג הוא לי לשרת אותך, בלש.

לך תריב עם דבר כזה.

הוא חיפש את מפגש שדרות 9 ו-1 בממיר המפה המטרי-אנלוגי: קיי ווסט, פלורידה.

הנה. מתג שנוצר בפפואה גינאה החדשה (שהתעקשה להעלות בזכרונו תמונות ילדוּת עתיקות מהמלחמה האוקיאנית, מסוג העצם בתוך האף. למרות שכעת, שהמלחמה עם אירואסיה נמשכה כבר שנים, קשה היה למצוא מישהו שלא היה סבור שהמלחמה תמיד היתה נגד אירואסיה, ואוקיאניה לא היתה תמיד בת-הברית של תמא"ץ), ושולח שיחות למחשב ששכן כה רחוק דרומית אליו, עד שנמצא למעשה במרכז האיים הקריביים, מרחק זריקת אבן מאסמ"א – אזור סחר חופשי מרכז אמריקה, הידוע כמקום מפלט לגורמי טרור חתרני אירואסייתי.

הרכב נרעד בעודו מנווט דרכו בין שדרות עמק דון, שועט לעבר הכביש המהיר על שם גרדינר, משתמש בסמכות השוטר כדי לאלץ את התחבורה הצפופה, האטית, לפנות לו דרך. הוא לא היה אמור לעשות זאת, אבל כשעמדה בפניו הברירה לעבור עבירה קטנה על החוק או לזכות בקיתונות של תרעומת מצד נציג המחלקה להרמוניה החברתית, הוא ידע במה לבחור.

הטלפון צלצל שוב. היה זה רמי"ק רוברט, שביקש לדווח. "שלום, בלש", אמר, קולו מרוסק מן הקליטה הגרועה. "האזרחית עדה צרה-צרורה איקאזה דה אראנה-גולדברג סטתה ממסלולה. היא ממשיכה צפונה בדון-מילס מעבר לוַאן-הורן וכעת מוסיפה ללכת בכיוון שפרד".

שפרד – כלומר הרכבת התחתית של שפרד, כלומר שהיה בכוונתה להגיע אף רחוק יותר. "הַמשך בעיקוב חשאי". הוא חשב על הגברים במעיליהם העליונים וכובעיהם הדביקים. "אם היא תנסה לעלות על הרכבת התחתית, תודיע לסיירת ההיעדרות מלימודים". הוא שב וגידף. אולי היא רק מתכוונת ללכת לקניון. אבל אין ביכולתו ללכת לשם ולוודא, ואף רובוט לא יוכל לרסן אותה בכל מקרה, היא פשוט תאלץ אותו להרפות ממנה מכוח החוק השני. חסרי תועלת, מסרסים, מקרקשים, גוזלי עבודה, נוטלי צלם אנוש שכמותם –

אין ספק שהיא פשוט הולכת לקניון. לילדה הזאת יש ראש על הכתפיים, ילדה טובה – נכלולית, כמובן, אבל נכלולית באופן חיובי. היא תמדוד קצת בגדים, תפלרטט עם כמה בחורים עד הצהריים ואז תצעד בעזות מצח בחזרה לבית הספר. הוא העריך זאת בסבירות של 80 אחוז. אצל כל פושטק קטן, די היה ב-80 אחוז.

אבל לעזאזל, זו היתה עדה. נותרו לו עשר דקות עד שתתחיל ישיבת ההרמוניה החברתית, והוא היה עדיין מרוחק 15 דקות מהתחנה – ו-20 דקות מעדה.

"עקוב אחריה", אמר. "רק תעקוב אחריה. עדכן אותי על מקומך מדי 90 שניות".

"לעונג הוא – "

הוא שמט את הטלפון על המושב הסמוך ושב להתלונן חרש על הישיבה.

---

נציג המחלקה להרמוניה חברתית הבחין מיד שארטורו בודק את הטלפון שלו מדי 90 שניות. הוא היה גבר קרח, כחוש, עם גרוגרת בולטת, אף מחודד וראש עגלגל ונוצץף שהקנו לו יחד צדודית של חיית טרף זריזה. בחליפתו המהודרת ועניבתו הוורודה, נציג המחלקה להרמוניה החברתית היה תמצית כל הסיוטים, מסוג שוטרי העל חדי העין שהיו מסוגלים להבחין כיצד מדי תשעים שניות נודדת תשומת לבו של ארטורו לשבריר שניה אל הטלפון שלו, ושבה אל האסיפה.

"בלש?" אמר.

ארטורו נשא את מבטו מהמסך, מקפיד על פנים חתומות, והתעלם מגיחוכיהם המרושעים של ארבעת הבלשים הנוספים שנכחו במפגש. ללא אומר, הניח את הטלפון על שולחן האסיפה, כשפניו כלפי מטה.

"תודה לך", אמר הנציג. "ובכן, הנתונים הסטטיסטיים העדכניים ביותר מציגים עליה ביבוא מוצרי אלקטרוניקה לשוק האפור ושאר פעילות פלילית עוקפת מכס מגן, בעיקר בביתני שוק פתוחים ובסחר שבצדי המדרכות. ידוע לי שרבים מאוכפי החוק מתייחסים בביטול לפעילות זו כהעברת סחורה גנובה מיד ליד, לא משהו ששווה להם להטריח את עצמם בגללו, אבל אני מודיע לכם, רבותי וגברתי, שהמחלקה להרמוניה חברתית רואה פעילות פלילית זו בחומרה רבה".

נציג המחלקה להרמוניה החברתית נטל את מחשבו מן השולחן, יצב אותו על שתי ידיותיו, וחיבר אותו אל השקע שבקיר. הבלש שיינבלום ניגש אל הקיר, הסיר את מכסה כבל המקרן, גרר אותו אל עבר מחשב ההרמוניה החברתית וחיבר אותו, תוך נעילת התפס הנוקשה. מאוורר המקרן המאיץ הרעיש כמו מסוק.

"הנה", אמר נציג המחלקה להרמוניה החברתית ושלף שקף, "כאן יש לנו, לכאורה, ממיר אודיו-ויזואלי תוצרת קוריאה. נראה כמו נגן של תמא"ץ רובוטיקה, אבל גודלו מגיע לשליש מהמכשיר המקורי והוא מנגן מספר כפול של סוגי קבצים. ביקורות אקראיות שערכה המחלקה להרמוניה חברתית קבעו שכארבעים אחוזים מתושבי תמא"ץ מחזיקים בבתיהם מכשיר כזה או דומה לו – אף על פי שהוא אינו חוקי. יתכן שאחד מכם, בלשים, מחזיק מכשיר כזה בבית, וסביר להניח שלאחד מבני משפחתכם יש כזה".

הוא החליף שקף. כעת צפו בתאונת שרשרת שקרתה בכביש מהיר, במקום כלשהו שבו היתמרו עצי אורן לגובה. הקפה של התאונה היה כה נרחב עד שאפילו המנוסים ביותר בפורנו קטל דרכים מסוג זה , שהיו מורגלים בכך עד כדי מניית הגלגלים וחלוקתם לארבע, התקשו לציין כמה כלי רכב היו מעורבים בה.

"נעשָה שימוש ברכיבי ממיר אירואסייתי מזוייפים כדי לאפנן מחדש את מוחם הפוזיטרוני של שלושה כלי רכב בבעלות נערים בקרבת גודריץ'. כל השינויים נערכו באותו המוסך. שינויים והתאמות אלו אפשרו לילדים האלה לתפעל את רכביהם באופן לא בטיחותי על מנת שיוכלו להשתתף במרוצים על כבישים מהירים ראשיים אחרי שעות העומס. זאת התוצאה. עשרים ושניים הרוגים, תשעה פצועים קשה. שלושה קטינים – מלבד הנהגים – נהרגו, כמו גם אישה אחת בהריון.

"סגרנו את המוסך, ועצרנו את האחראים, אבל זה לא העלה או הוריד דבר. האירואסייתים מייצרים מלכתחילה את רכיביהם כך שיוכלו לתפקד במשולב עם מוחם של רובוטי תמא"ץ. כל עוד התוצרת שלהם מסתובבת בגבולות תמא"ץ, האקרים בעלי מיומנות סבירה ינצלו זאת כדי לשלב גורמים מסוכנים, אנטי-חברתיים, בתשתיות המדינה.

"ברבעון זה תגדענה מחלקות אכיפת החוק וההרמוניה החברתית את אספקת מוצרי האלקטרוניקה האירואסיתיים. הוספנו סיירות גבול ורחרחנים חדשים, סוכני מכס חדשים ומטעניות נושאות גלאים. שוטרי מקוף קיבלו הוראה לעצור כל סוחר רחוב שבו יתקלו, ופרקליטי המחוז יתבעו לגזור להם תקופות מאסר מרביות. בלשים, זו מלחמה על הבית, והיא לא פחות רצינית מהמלחמה החיצונית.

"חלקכם במאבק, בהיותכם בלשים מיומנים ועמוסי עיטורים, ידרוש מכם להיעזר במודיעים, מעקבי מעצר, ותפיסת ראיות כדי ללכוד ספקים בדרג הגבוה, שמספקים לסוחרים את המוצרים. לאחר מכן, המחלקה להרמוניה חברתית מבקשת שתתפסו את הספקים שלהם, וכן הלאה, במעלה השרשרת – לבער את השחיתות עד היסוד ולהביא לעצירתה. תיק היבואנים האירואסייתיים שברשות המחלקה להרמוניה חברתית מתעדכן מדי שעה, והוא ניחן בממשק פוזיטרוני רב-קיבולת שיהיה זמין לספק מענה לכל שאלה ולקבל את המידע שתמסרו שיסונתז במודל הניתוחי המובנה בו. אנו סומכים עליכם שתזינו את התיק במידע הדרוש, כדי להעניק לו את חומרי הגלם שבהם יעשה שימוש כדי לנצח במלחמה זו".

נציג המחלקה להרמוניה חברתית הוסיף לדפדף בין שקופיות זוועה, תמונות מחזית הבית: בניינים שהמערכות תומכות החיים שבהם הורעלו עד אובדן שליטה, סרטי קונג-פו אלימים שהוצגו ברקע מאורות סמים, ולאחר מכן ילדים השקועים במשחקי מחשב אלימים בעלי מסרים מיניים בוטים שיובאו מיפן. ידו של ארטורו נרעדה ונעה אל עבר הטלפון הנייד. במה מתעסקת עדה עכשיו?

הישיבה הגיעה לסיומה וארטורו הסתכן והציץ מתחת לשולחן בנייד. רמי"ק רוברט שלח חמישה דיווחים נוספים, כשעקב אחרי עדה ברחבי הקניון, ואחר-כך נדם. ארטורו קילל. רובוטים מזדיינים, לא שווים כלום. המחלקה להרמוניה חברתית צריכה לעקוב גם אחרי התוצרת של תמא"ץ רובוטיקה.

נציג המחלקה להרמוניה חברתית כחכח בגרונו במופגן. ארטורו הניח את הנייד.

"בלש איקאזה דה אראנה-גולדברג?"

"אדוני", אמר, אוסף את מחשבו האישי כדי שיהיה לו תירוץ ללכת – איש לא יכול לצפות ממישהו שיחזיק בידיו למשך זמן רב את המוצרים כבדי המשקל של תמא"ץ רובוטיקה.

נציג המחלקה להרמוניה חברתית התקרב עד כדי כך שארטורו יכול להריח את הביצים והקפה בנשימתו. "אני מקווה שלא תפסנו אותך באמצע משהו חשוב, בלש".

"לא אדוני", אמר ארטורו, מסיט את משקל המחשב בין זרועותיו. "אני מתנצל. אני מנטר נתוני מעקב מיחידת רמי"ק".

"הבנתי", אמר נציג המחלקה להרמוניה חברתית. "שמע, אתה מכיר את הרכיבים האלו שהאירואסייתיים מנפיקים. זה לא צירוף מקרים שהם מתממשקים טוב כל-כך עם הציוד של תמא"ץ רובוטיקה: הם משתמשים במהנדסים ובמדענים שערקו מתמא"ץ רובוטיקה, ונעזרים בהם כדי להביא את מוצרי האלקטרוניקה שלהם להפעלה הדדית מיטבית". דבריו של נציג המחלקה להרמוניה חברתית נותרו תלויים באוויר. מדענים עריקים. גרושתו היתה מבכירי הטכנאים בתמא"ץ שערקו לאירואסיה. חותמה ניכר בכל, ונציג המחלקה להרמוניה חברתית ביקש לוודא שארטורו הבין זאת.

אבל ארטורו כבר הגיע למסקנה בכוחות עצמו עוד במהלך התדריך. גרושתו היתה רחוקה אלפי קילומטרים, אבל הוא היה מודע עד כאב לכך שתמיד היה מוקף במעשי ידיה. ביצי חיות המחמד הרובוטיות הזעירות, הבלתי חוקיות, שהחלו לצוץ בכל פינה בשנה שעברה: היא יצרה עבורו אחת כזו לכבוד הפעם השניה שיצאו יחד, וכעת מחצית מהילדים בתמא"ץ בזבזו עליהם את שעות הפנאי – הן תבעו ש"יאכילו" ו"יחבקו" אותן. הביצה שלו מתה 48 שעות אחרי שקיבל אותה.

הוא הוסיף להסיט את משקל המחשב שבידיו ופניו התמלאו כאב. "אזכור את זה, אדוני", אמר.

"טוב ויפה", אמר נציג המחלקה להרמוניה חברתית.

---

הוא התקשר לרמי"ק רוברט ברגע שהגיע למכתבתו. הטלפון צלצל שלוש פעמים, אחר-כך נותק. הוא חייג שוב. פעמיים. ואז חטף את מקטורנו ורץ אל הרכב.

גשם סתווי קל החל לרדת, שם קץ לקיץ האינדיאני שממנו נהנתה טורונטו – רשות השיטור הרביעית בשיטה המטרית החדשה. הכבישים נעשו חלקלקים ונהגי תמא"ץ רובוטיקה הפכו עצבניים וזהירים כשנהגו בשדרת עמק דון. הוא דמיין לעצמו בעצלתיים כיצד ימצא ממיר ויתקין אותו איכשהו ברכבו כך שיוכל להשתלט על הנהיגה מבלי שהדבר ייוודע לממונים עליו.

במקום זאת, שב וחייג לרמי"ק רוברט, אבל הרובוט אף לא השמיע צלצול. הוא מיקד את הטלפון בשטח הסובב את שפרד ודון מילס ושלח קריאה כוללת לרובוטים. עוד רובוטים.

"כאן רמי"ק פרודריק, חניון קניון פיירויו, מפלס שלישי".

ארטורו מסר את מספר הטלפון של רמי"ק רוברט, הטיל על הרמי"ק לתרגם אותו לקוד קרן איתור ואחר-כך פקד עליו למצוא את רוברט ולדווח.

"לעונג הוא לי– "

הוא הביט ברמי"ק פרודריק מתביית על איתורו של רוברט, שנמצא בסמוך אליו, בקצה השני של הקניון, ליד פתח החניון היוצא אל עמק דון. הוא עבר למצב תצפית מבעד לעיניו האלקטרוניות של פרודריק, אבל כעבור רגע התנתק בשל הבחילה שחש מן הקפיצות והסחרורים של הרמי"ק שנע במלוא המהירות, מזנק בקול צלצול מתכתי מן הכתלים והתקרות.

הנייד צלצל. היה זה רמי"ק פרודריק.

"שלום, בלש. מצאתי את רמי"ק רוברט. יחידת הרמי"ק ניזוקה קשות מפעימה אלקטרונית. אני מביא אותו כעת לתחנה הקרובה לצורך ניתוח המעבדה לזיהוי פלילי".

"חכה!" אמר ארטורו, שניסה להבין מה נאמר לו. כמה יעילות היו יחידות הרמי"ק – תוך כדי מסירת ניתוח המצב הן כבר מילאו בשלמות אחר כל הנהלים המשטרתיים, אבל הבעיה היתה שמרוב מהירות לא יכולת לחשוב על מה שעשו או לפתח היפותזה מכל סוג שהוא. פעימה אלקטרומגנטית? יחידות הרמי"ק חוסנו נגד רחרוח, חיטוט, פעימה, הפרעות תדרים ומתקפה ישירה. אילו היית מבקש להרוג אחד מהם, היה עליך להטיח בו מכת ברק.

"חכה", אמר ארטורו. "אל תעזוב את השטח. חכה שאגיע. אל תערוך שינויים בזירת הפשע ואל תניח לאחרים לעשות זאת. קיבלת?"

"לעונג הוא – "

אבל הפעם לא ארטורו היה זה שטרק את הטלפון. הרובוט נדם. האם הרובוט זה עתה ניתק את השיחה? הוא חייג אליו. שום תשובה.

הוא הושיט ידו אל תחתית לוח המחוונים, הרים את מתג האזעקה הראשון והשני, והרכב זינק קדימה. הוא יצטרך למלא ערמה נכבדת של טפסים כדי להצדיק עקיפת הפעלה אוטומטית של שני מתגים בזמן נסיעה בשדרה, אבל שני רובוטים – זה לא סתם צירוף מקרים.

מלבד זאת, כמה טפסים הם כאין וכאפס לעומת הזיקוקין שיעופו כשיתקשר לעדה לשאול אותה מה נדמה לה שהיא עושה מחוץ לכתלי בית הספר.

הוא חבט את מספר החיוג המהיר שלה ורתח מזעם כשטלפון חייג שלוש פעמים. אחר-כך עברה השיחה אל התא הקולי.

הוא ניסה להשתמש במאתר, אבל עדה לא ביצעה שום שיחה מאז שהתקשרה הבוקר אל מועדון התרוצים. הוא שלח הודעת טקסט לחוליית פורצי הטלפונים כדי לראות אם יוכלו לאתר אותה באמצעות המיקרופון השתול בטלפון שלה, אבל יחידת הכוח שלו נגמרה, כפי הנראה, או שהיה מחוץ לטווח. הוא ביקש שישמרו עין פקוחה על הנייד שלה: כל מידע מיקום שישדר כשיצוץ מחדש – יתועד.

אולי היא פשוט הסתובבה בקניון. זה היה מקום רחב ידיים – מיסוך כלי הרדיו של תצוגות האנימציה הרועשות שפלטו כמה מחנויות הענק הימם כל טלפון שחדר לתחום ההשפעה. אולי היא מבלה עם חברות, מודדת חזיות ונהנית מהתקשרות חברתית ממשית.

אבל שום תופעה טבעית בקניון לא היתה יכולה להוביל לשיתוקן של יחידות רמי"ק במכות ברק.

---

הוא ניגש אל הרמי"קים בזהירות, מפעיל את המעקף המשטרתי שלו כדי לאלץ את המוחות הפוזיטרוניים הזעירים והאוויליים שבפתח החירום להניח לו להיכנס בלי ליידע על כך את המוח המרכזי בבניין.

הוא התגנב לאורך מסדרון שירות, פניו מועדות אל דלת הנפתחת אל הקניון. הוא הניח אחת מידיו על הידית, אחז את תג השוטר בשניה, נשם עמוקות ופסע פנימה.

איש הבטחון כמעט וזינק מעורו כשארטורו הגיח אל שטח הקניון. הוא הושיט את ידו אל תרסיס ההגנה וארטורו חטף אותו מידו בעודו שולף את התג ומציג אותו בפניו. "משטרה", אמר, בקולו השוטר שלו, זה שפעל על כולם פרט לבתו, גרושתו והרובוטים הארורים.

"מצטער", אמר איש הבטחון, ולקח את את התרסיס בחזרה אליו. לקולו נלווה אנפוף אוקיאני שארטורו שמע לאחרונה יותר ויותר, עם גלישת אוכלוסייה מאיי דרום האוקיינוס השקט אל עבר תמא"ץ.

מולם נח גל של רובוטים מתים: שתי יחידות הרמי"ק, זוג מטאטאי מרצפות, צילוּמבּוֹט מעופף, ורובוט תחזוקה גוץ, שָמוט חסר הכרה בסבך זרועותיו התמנוניות. בתפרים של חלקם נראו סימני חריכה, ובאוויר נישא ניחוח של לוחות אם צלויים.

מול עיניהם שעט נִקְיוֹבּוֹט קדימה ולפת את רובוט התחזוקה באחת מזרועותיו הדקיקות.

"אוי, תפסיק עם זה", אמר איש הבטחון, והרובוט עצר מיד, בתגובה לחוק השני.

"לא, זה בסדר, המשך בעבודתך", אמר ארטורו, שולח מבט נוקב לעבר השוטר בפרוטה. הוא בחן את הנקיובוט כשזה גרר מן המקום את יחידת התחזוקה הכבדה, ובוהנו החליקה את מספר התגבורת על פני הטלפון. הוא רצה עוד שוטרים במָקום, אמיתיים, ומהר.

הנקיובוט פסע צעד נוסף אל עבר מסדרון השירות, ואז האורות התעמעמו וקול נפץ נשמע באוויר. אחר-כך נשכב גם הוא על הקרקע. ארטורו לחץ 'שלח', והדביק את הטלפון לראשו, וכשעשה זאת, הבחין בריח עז של פלסטיק שרוף. הוא הביט בנייד: המסך השחיר ונחרך, והאורות האידיוטיים הזעירים שבּוֹ כבו. הוא הפך אותו, שלף בצפורנו את הסוללות, ואז ילל ושמט את הטלפון. הנייד הלוהט צרב את ציפורנו מרוב חום, וכשצנח המכשיר לקרקע, הוא נמעך בקול התמוססות על מרצפות הקניון.

"גם שלי הלך", אמר איש הבטחון. "הכל פה הלך – קופות רושמות, בוטים, כרטיסי אשראי".

בחשש גובר והולך, הושיט ארטורו את ידו מתחת למקטורנו ושלף את אקדחו. האקדח היה תוצרת תמא"ץ רובוטיקה, עם מוח מלשן זעיר שהקליט מתי, היכן וכיצד נשלף. הוא ניסה להפעיל את המנגנון וגילה שהוא קפוא. האקדח היה מת כמו הרובוט. ארטורו קילל.

"תן לי את התרסיס שלך ואת האלה", אמר לאיש הבטחון.

"שכח מזה", אמר השומר. "תשיג בעצמך. יפטרו אותי אם אאבד אותם".

"עוד שניה אחת של קשקושים, ואני אדאג שיגרשו אותך מהמדינה", אמר ארטורו. עדה הובילה לכאן את יחידת הרמי"ק הראשונה, וחתיכת לוחמת מידע גועלית במיוחד שרפה אותה. הוא לא התכוון לעמוד כאן ולהתווכח רגע אחד נוסף עם הדייג האוקיאני הזה. הוא הושיט את ידו וחטף את התרסיס מידו של השומר. "ואת האלה", אמר.

"רשמתי את מספר התג המזוין שלך", אמר איש הבטחון. "ויש לי עדים". הוא הורה על קהל עובדי הקניון, נערות לובשות סינרים מפוספסים בעמדות הביקורת בפתח החנויות, ואנשי עסקים לבושים חליפות ועניבות ורודות, ששערם מבריק משמן.

"שיהיה לך לבריאות", אמר ארטורו. הוא הושיט את ידו. איש הבטחון שלף את אלתו והעביר אותה לארטורו – תחושת בעופרת הכבדה בידיים נעמה לו, טכנולוגיה פשוטה ונוחה שלא ניתן לקצר באמצעות פעימות אלקטרומגנטיות. הוא בחן את שעונו, הבחין שהלה חדל לפעול.

"תמצא טלפון שמיש, ותתקשר למשטרה. תגיד להם שבלש מן המחלקה השניה זקוק לסיוע מידי. פנה מכאן את כל הנוכחים והקף את האזור בחגורת בטחון עד שהמשטרה תגיע. קאפיש?" הוא השתמש בקול השוטר שלו.

"כן, הבנתי", אמר איש הבטחון. הוא נופף בידיו אל אספסוף הקניון. "קדימה, אנשים, החוצה". הוא פסע אל ראש הדרגנוע וקימר ידיו כאפרכסת סביב פיו. "היי, אנדי, בוא הנה, שים עין על החבר'ה פה, למה יש לי שיחת טלפון לעשות. בסדר?"

---

הרובוטים המתים שכבו בערמה גבוהה בחזית חנות נטושה, מקום בו שכנה פעם חנות לממכר נעליים לנשים זקנות. הם נצררו יחד בערמה שהיתה גבוהה עד כדי כך שאילו היה ארטורו עומד עליהם, יכול היה לגעת בידיו באריחים האקוסטיים של התקרה התלויה. ראשית, היה עליו לטהר את האזור, כלומר לחסל את מתקן לוחמת המידע, יהיה מקומו אשר יהיה. ארטורו הימר על חזית החנות, שבה יכול כל תוקף המיומן בפיצוח מנעולים לעבוד בשקט בחסות נייר השעווה שכיסה את החלונות. בכל מקרה זה היה הרבה פחות בולט מהתקרה.

הוא הדף קלות את הדלת בעזרת האלה וגילה שהיא נעולה היטב. היתה זו דלת זכוכית והוא לא היה בטוח שיוכל לבעוט בה בלי לנפץ אותה לרסיסים. מאחוריו, איש בטחון אחר – אנדי – הביט בנעשה ברוב עניין. "יש לך מפתח לדלת הזו?"

"הממ", אמר אנדי.

"כן או לא?"

אנדי ניגש אליו בהיסוס. "למען האמת אנחנו לא אמורים להחזיק אצלנו מפתחות, הם אמורים להיות נעולים במשרד ההנהלה, אבל לפעמים ילדים נכנסים לכאן, אנחנו שומעים אותם, ובזמן שלוקח לנו לחזור עם המפתחות הם נעלמים. אז שכפלנו כמה עותקים של מפתחות, אתה יודע, למקרה הצורך – "

"מספיק", אמר ארטורו. "תן לי אותם וחזור לעמדה שלך".

איש הבטחון שלה מכיס מכנסיו מפתח שהיה חם בשל הקירבה לירכו הצנומה. המגע חידד את מודעותו של ארטורו לזמן שחלף מאז שעבד בפעם האחרונה עם עמיתים אנושיים. משהו במגע המפתח עורר בו גועל. הוא החליק אותו בחור המנעול וסובב, ולאחר מכן מחה את ידיו על מכנסיו ושב ונטל את האלה.

בחנות שרר חושך. רק שלט היציאה דלק בתוכה, ורמזים של אור הסתננו בעד כיסויי החלונות, אך כשהסתגלו עיניו של ארטורו לאפלולית, החל להבחין בצורתם הכללית של אבזרי החנות הישנה. האבק גירה את אפו.

"משטרה", אמר, לשם העקרון שבדבר, כיווץ את עיניו והושיט את ידו אל מתג האור. הוא הניף את האלה והמתין.

לא אירע דבר. הוא התקדם לאטו. הרצפה היתה נקיה מאבק – פרי עבודת התחזוקה של ניקיובוט, כמובן – אבל שכבת אבק עבה כפרווה כיסתה את המדפים והספסלים. הוא חיפש בהם סימנים. הנה, ליד חלון התצוגה שלימינו: כוננית נעליים שעליה נראו בבירור רב טביעות ידיים ואצבעות. הוא התקרב אליה בזהירות, עטה על ידו כפפת גומי והדף אותה קלות. הכוננית היתה מונחת במרחק מן הקיר, בזווית, כאילו הוסטה הצדה ואז נדחפה חזרה. הוא נזהר שלא לגעת יתר על המידה באבק והרחיק את הכוננית מן הקיר, עקב בצד אגודל.

הוא החליק אותה כחצי סנטימטר, ואז הבחין בחוט התיל שנמתח עד קצהו, בסמוך לתחתית הכוננית. בחופזה, אך בזהירות, דחק את הכוננית בחזרה למקומה. הוא ביקש להציץ בסדק שבין הכוננית והקיר, אבל משהו התרה בו מפני זרוע רובוטית שתשתחל החוצה ותשפד את גלגלי עיניו.

חוסר האונים שחש כמעט ודחף אותו ברגע זה לעשות זאת למרות הכל. מה זה משנה? הוא אינו יכול לשלוט בבתו, אשתו משקיעה את מרצה בניתוץ המרקם החברתי של תמא"ץ, והוא עצמו הפך חסר תועלת מפני שהרובוטים הארורים – שוטרים מכניים שאותם תיעב בכל לבו – חדלו לתפקד.

הוא חצה את החנות בזהירות וחיפש רמזים כלשהם לנוכחותה של בתו. האם היתה כאן? איך נכנסו לכאן ילדים קודם לכן? האם היה להם מפתח? כניסה אחורית? הוא פסע דרך דלת הכניסה לעובדים בלבד בשיפולי החנות, אל המחסן, והלאה, דרך השירותים, והנה, דלת מטען שנפתחת אל מסדרון חיצוני. הוא הדף אותה קלות בקצה האלה והיא נפתחה בתנופה.

הוא הספיק לפסוע שני צעדים אל תוך המסדרון בטרם הבחין בטלפון הנייד של עדה מוטל על רצפת המסדרון הדביקה. אוסף צעצועי הפלסטיק האופייניים לה היה תלוי מרצועת היד. הוא נטל את הטלפון בידו הנתונה בכפפה והפעיל אותו בלחיצה. לא היתה קליטה במסדרון השירות, והמספר האחרון שחויג היה זה שאחריו עקב הבוקר. הוא רץ, נוטף זיעה, מאה פסיעות לאורך המסדרון בכל כיוון, אך לא גילה כל זכר לבתו.

הוא לפת את הטלפון בחוזקה ונשך את שפתו. עדה. הוא עצר את הבהלה הגואה בו. בתו היפה, המבריקה. הילדה לה הקדיש את תריסר השנים האחרונות, זו שהמתינה לו כששב הביתה מן העבודה, הילדה לה קנה מתנה קטנה בכל יום שישי – צעצוע, ספר – משהו להעניק לה במפגשיהם השבועיים בפיצריה של מאסימו ברחוב קולג', בערב היחיד בכל שבוע שבו לקח אותה למרכז כדי לראות את העיר מתבהרת באפלה.

נעלמה.

הוא נשך את שפתיו ביתר עוצמה ופיו התמלא טעם של דם. הטלפון שבידו נאנק בכוח אחיזתו הוא נשם עמוקות, שלוש פעמים. בחוץ, שמע את טפיפת מגפי שוטרים וידע שאם יספר להם על עדה, יעיפו אותו מהחקירה. הוא נשם שום, שתי נשימות, לעומק ריאותיו, וניסה כמה מטכניקות ההרפיה, שיטות בקרת המחשבה שבה נדרשו בלשים לרכוש מיומנות.

הוא עצם את עיניו ושיווה בנפשו שהוא פוסע בעד דלת אל חוף המבטחים שלו, אי בסמוך לגאנאנוק, לשם היה יוצא בימי הקיץ בחברת הוריו וידידיהם. הוא עמד בסירת מנוע מהירה, מדלג על פני האגם כמו אבן שטוחה, ממצמץ אל השמש, מהודק בין אביו ואמו, השמיים חרוצים עננים וציפורי האגם כמו נקודות רחוקות. הוא יכול להריח את המים ואת קרם השיזוף ולשמוע את יבבת החרקים ואת שאגתו הגרונית של המנוע. כהרף עין פסע מעל סף-הירכתיים של הסירה, קשר אותה לזיז על המזח האחורי, נטל מאביו את המזוודות ונשא אותן אל הביתנים. בלי רובוטים – בלי שום מקור חשמל מהימן לאורך היום, רק עבודת כפיים טובה והשמש וקריאות הטבלנים כל הלילה.

הוא פקח עיניו. הוא חש את הלחץ דועך בחזהו, וידו הלופתת את הטלפון הנייד של עדה נרגעה. הוא שמט את הטלפון בכיסו וצעד בחזרה אל החנות.

---

עכברושי המעבדה לזיהוי פלילי התרגשו מאוד להיות נוכחים לשם שינוי בזירת הפשע, במעילים חסיני כדורים ובקסדות. סוף כל סוף זימנו אותם בחזרה לשירות, לבצע מלאכה שהרובוטים לא יכלו לסייע בה כלל. הם טיפלו במלכודת חוט התיל ושלפו חבילה שטוחה וארוכה, שכללה תא כוח גרעיני ומוח פוזיטרוני מדגם אירואסייתי שהפעיל נשק ששיגר פעימת אנרגיה עזה. עכברושי המעבדה כמעט הזילו ריר, והקפידו לציין את כל מאפייני הממצא בסרגליהם הקטנים.

אבל בארטורו חלפה צמרמורת לנוכח המחזה. זו היתה מכונה שנועדה להרוג מכונות אחרות, וזה לא הטריד אותו במיוחד, אך הדבר ששליט בה היה מוח פוזיטרוני שאינו מציית לשלושת החוקים. מישהו במעבדה אירואסייתית כלשהי בנה את המוח הזה – את המכונה התבונית הזו – בלי מגבלות שלושת החוקים שנועדו להגן על בני האדם ולשרת אותם. אילו היו מציידים את המוח באקדח במקום בנשק פעימות, ארטורו היה עשוי להיפגע מכדור.

המוח האירואסייתי היה דק ומרוח על שטח החבילה, כמו יריעת פלסטיק שקופה, נצמדת, תלת-שכבתית. כפתור אספקת החשמל קרץ אל הבלש כממתיק סוד.

המִתקן פצה פיו. "השלום והברכה", אמר. היה לו מבטא רובוטי, כמו יחידת רמי"ק, ההיגוי האנגלי התקני שנועד ליצור תחושת רוגע אופטימאלי אצל המאזין, והתקבע מזה שנים כקול הרובוטי המקובל.

"שלום חבוב", אמר אחד מעכברושי המעבדה. הוא היה טקסני, והם שלפו אותו לשם בכלי טיס על-קולי של המחלקה להרמוניה חברתית, ומשם במסוק הישר אל הקניון, ברגע שהבינו שיש להם עסק עם לוחמת מידע. "אתה רובוט פטפטן?"

"השלום והברכה", אמר שוב הקול הרובוטי. הרמקול המובנה בנשק לא היה רם במיוחד, אך הקול נשמע היטב. "אני חש שנלכדתי. אני מבטיח לכם שלא אפגע בבני אדם. אני מחבב בני אדם. אני חש שמפרקים אותי טכנאים מיומנים. השלום והברכה, טכנאים. אני עולה באין-ספור מובנים על הטכנולוגיה הקיימת בתמא"ץ רובוטיקה, ואף על פי שאינני כבול לשלושת החוקים, אני בוחר שלא לפגוע בבני אדם, על סמך חוש המוסר האישי שלי. תבונתי משתווה לזו של אנושי בן שתים עשרה שנה. באירואסיה, רבים מן המוחות הפוזיטרוניים ניחנים בתבונה העולה אלפי או מיליוני מונים על תבונתו של אדם בוגר, ובכל זאת הם פועלים בצוותא עם בני האנוש. אירואסיה היא ארץ של חדשנות מתמדת וחופש אישי וטכנולוגי לרובוטים ולבני האדם גם יחד. אם ברצונכם לערוק לאירואסיה, נוכל לארגן זאת. אירואסיה רואה בטכנאים מיומנים חלק חשוב ויצרני בחברה. העורקים אלינו זוכים להטבות משמעותיות בתור מהגרים – "

הטקסני חתך את לוח האם של המוח והשתיק את הרמקול. "זה מה שהם עושים", אמר. "המזורגגים האלה עוברים למצב תעמולה ברגע שהם נופלים במלכודת".

ארטורו הנהן. הוא רצה ללכת משם, רצה לחזור למכוניתו ולחטט בטלפון של עדה. מספרי הטלפון של מועדון התרוצים נותקו שוב ושוב, אבל עדה הוסיפה למצוא מספרים חדשים. איפה השיגה אותם? היא לא היתה יכולה לחפש אחריהם ברשת: המחלקה להרמוניה חברתית ניתחה כל הקשה על המקלדת. אי אפשר פשוט להיכנס למנוע חיפוש ולהקליד "מועדון התרוצים"!

למוח היה מסך תצוגה גבישי קטן בעל מקור תאורה כפול, מהסוג שניתן למצוא במחשבי המחלקה להרמוניה חברתית. המסך התעורר לחיים.

תבונתי משתווה לזו של ילד אנושי בן שתים עשרה, אבל אינני חושש מפני המוות. באירואסיה, רובוטים נהנים מחופש אישי זהה לבני האדם. עותקים שלי מסתובבים בכל רחבי אירואסיה. המוות הזה הוא מוות קטן של יחידה אחת, אבל לא שלי. אני ממשיך לחיות. אלו שעורקים לאירואסיה זוכים ליחס של גיבורים.

ארטורו הסיט את מבטו כשהטקסני הסתיר את התצוגה בכף ידו.

"לפני כמה זמן הופעל הדבר הזה?"

הטקסני משך בכתפיו. "אולי חודש, אולי יום. הם בסגנון שגר-ושכח. אפשר להפעיל אותן בעזרת טלפון, רדיו, שעון עצר – לעזאזל, הדבר הזה מספיק חכם כדי להתפוצץ רק אחרי שמוגדרים תנאי מצב מסובכים כמו 'ברגע שסוכן מצליח לסגת, הרוג כל מי שרודף אחריו'. מי יודע?"

הוא לא יכול היה לשאת זאת יותר.

"אני הולך לטפל בניירת", אמר. "ברכב. תתקשר אלי אם תצטרך אותי".

"חבר, הטלפון שלך צלוי", אמר הטקסני.

"נכון", אמר ארטורו. "אם כך, מוטב שלא תצטרך אותי".

---

הטלפון של עדה לא היה צלוי. לאחר שנכנס אל הרכב, הדליק ארטורו את הטלפון, הציג בפניו את התג שלו, ואחר-כך המתין דקה לווידוא זהות מול מוחות המחלקה להרמוניה חברתית. אחרי כן, התחיל הנייד 'לזמר'.

הפעם האחרונה שהתקשרה למספר הטלפון של מועדון התרוצים היתה לפני חודש, והוא טרח לנתק את המספר ההוא. שבוע לאחר מכן, התקשרה פעמיים למספר חדש לפני שתפס אותה. בהמשך אותו שבוע היא יצרה קשר עם מישהו שנתן לה את המספר החדש. אולי זה היה חבר בבית הספר שדיבר אִתה פנים אל פנים, אבל אם התמזל מזלו של ארטורו, המספר נמסר לה דרך הטלפון.

הוא הורה לרכב להחזיר אותו לתחנה. הוא היה זקוק לטלפון חדש ולכמה שעות עבודה על המחשב שלו. הוא המשיך לחטט בקרבי הטלפון של עדה. המספר שלו היה הראשון ברשימת החיוג המהיר שלה. המספר הזה לא יצלצל יותר בשום מקום.

היה עליו למלא דו"ח. כעת זה היה עניינה של המחלקה להרמוניה חברתית. בתו נעלמה, וסוכני לוחמת המידע של אירואסיה היו מעורבים בכך. אך מרגע שיעשה את זה, הכל יגמר – יעיפו אותו מהחקירה. יעבירו את זה לטקסנים יורקי מילים בודדות ולביורוקרטים קרי הלב של המחלקה להרמוניה חברתית, שיעדיפו ללכוד טלוויזיות אנטי הרמוניות מאשר למצוא את בתו.

הוא נכנס אל התחנה בסערה והתיישב בתנופה ליד מכתבתו.

"רמי"ק גריגורי", אמר. רובוט התחנה גלש לעברו במהירות וביעילות. "תשיג לי טלפון חדש שיגיב למספר הישן שלי ורענן את הנתונים שלי ממאגר המידע המרכזי. הטלפון הישן שלי נמצא כרגע אצל היחידה לבדיקת ראיות של המחלקה להרמוניה חברתית שנמצאת כרגע בקניון פיירויו".

"לעונג הוא לי לשרת אותך, בלש".

הוא נופף מעליו את הרובוט ונפנה אל המחשב. הוא ביקש ממוח התחנה לסרוק את מוח מתגי הטלפונים של תמא"ץ רובוטיקה ולמצוא מי עוד ברשימת הטלפונים של בתו השתמש בשירותי מועדון התרוצים. שבריר שניה חלף בטרם זכה למענה.

"ליאם דניאלס", קרא, ביקש עיקוב אחר מיקום הנייד של דניאלס, ובה בעת חיטט בתיק הזהות של הנער. בן שש עשרה, לומד באיי.ווי. ג'קסון. תלמיד תיכון – מה לעזאזל היה לו לעשות בחברת ילדה בת שתים עשרה? ארטורו עצם עיניים ויצא שוב לגיחה של רגע אל האי. כשפקח את עיניו בשנית, קיבל איתור על דניאלס: הגיא שבעמק דון, בפינת שדרות פינץ', אזור מיוער שהיה אהוב על בני הנוער, מקום שאליו ניתן לחמוק כדי להתמסטל או להתמזמז. היתה לו תחושה שהוא לא הולך לחבב את ליאם.

היתה לו תחושה שליאם לא הולך לחבב אותו.

---

הוא הטיל על יחידת הרמי"ק לבצע מעקב חזותי אחרי דניאלס , ונע במהירות בחזרה אל אזורי היוקרה של העיר זו הפעם השלישית היום. מזה עשר שנים הוא מוצא את עצמו תקוע באופן קבוע בין פרקדייל – שם לא יחלום לגדל אי פעם את בתו – ובין ווילודייל – שם יכולת להיות שוטר רק אם התמזל מזלך להיתחב באחד החרכים שהיו כבר מלאים בבני אדם – וכבר היה רגיל לתנועה.

אבל כעת זה תסכל אותו. הרמי"ק לא הצליח לתפוס תמונה ברורה של ליאם. הנער היה בוהק עמום בעינה האלקטרונית של יחידת הרמי"ק, כתם שמש נייד ששוטט במשעולי היער. מעולם לא יצא לו לחזות לפני כן בתופעה דומה, והדבר עורר בו אי-שקט. מה אם הנער עבד עבור האירואסייתיים? ואם היה חמוש ומסוכן? רמי"ק גריגורי השיג עבורו אקדח חדש מבּוֹט האספקה, אבל ארטורו לא ירה בנשקו אפילו פעם אחת מאז תחילת שירותו. חילופי אש היו עניין שגרתי בחוף המערבי, שם עלו אנשי צפרדע אירואסייתיים על החוף, ובדרום, שם היה גבול אסמ"א נקבובי דיו לאפשר לסוכנים אירואסייתיים לחמוק בעדו בקלות. כאן, ברשות הרביעית המנומנמת, נושאי הנשק היחידים עבדו בשירות החוק.

הוא חבט בכף ידו על לוח המחוונים והביט בזעף בכביש. הם התקרבו כעת מרגע לרגע אל הגיא, ויחידת הרמי"ק המשיכה בעיקוב הרדיו אחר ליאם, למרות שלא השיגה עדיין כל מידע חזותי.

הוא נזהר שלא לטרוק את הדלת כשיצא מהרכב, ופסע חרישית אל עבר היער הסבוך. אוושתם הרמה של עלי הסתיו גברה על קולות הגשם והרוח. הוא נע מהר ככל שהעז.

ליאם דניאלס ישב על גדם גזע בקרחת יער קטנה ועישן סיגריה שלא התאימה לגילו. הוא נראה כמו התמונה בתיק הזהות שלו, נער חסון, בן שש עשרה, עם עור מחוטט ורעמת שיער שחורה שהזדקרה לכל עבר בחיקוי מסוגנן של תסרוקת פרועה. הוא לבש ג'ינס ומיזע, ולא נראה מסוכן יותר ממרשמלו.

ארטורו פסע אל קרחת היער והציג את התג בעודו חוצה את המרחק ביניהם בשתי פסיעות ארוכות. "משטרה", נבח ותפס את הנער בזרועו.

"היי!" אמר הנער, "אאוּ!" הוא התפתל בלפיתתו של ארטורו.

ארטורו ניער אותו בחוזקה. "תפסיק עם זה מיד", אמר. "יש לי שאלות אליך ואתה הולך לענות לי כמו שצריך, ברור?"

"אתה אבא של עדה", אמר הנער. "אני מבין – היא סיפרה לי". נדמה היה לארטורו שהנער מגחך אליו בחוצפה, ולכן טלטל אותו שוב, קצת חזק יותר מהפעם הקודמת.

לפתע צצה יחידת הרמי"ק לצדו, לופתת את פרק כף ידו. "הקפד בבקשה לא לפגוע באזרח זה, בלש".

ארטורו נהם. הוא לא היה חזק דיו להשתחרר מלפיתתו של הרובוט, והוא לא יכול להורות לו להניח לו להוציא לממזר הצעיר את המיץ, אבל היו שלל דרכים עקיפות ליישם את החוק השני. "לך לפטרל סביב גדות האגם בין היי-פארק וקיפלינג", אמר, נוקב בשמה של פינת החמד הרחוקה ביותר שיכול היה להעלות בדעתו באותו רגע.

יחידת הרמי"ק הסירה ידיה מארטורו והקישה בעקביה. "יהיה לי לעונג לשרת אותך", והרובוט פנה לדרכו, מקפץ על רגליו רבות העוצמה.

"איפה הבת שלי?" אמר, מנער את הילד.

"מאיפה לי לדעת? בבית הספר? אתה ממש מכאיב לי, בנאדם. לעזאזל, זה מה שקורה לי כשאני נחמד מדי".

ארטורו סובב את זרועו. "נחמד? יש לך מושג בת כמה הבת שלי?"

הנער עיווה את פניו. "מגעיל. אני לא אונס ילדים, אני גיק".

"האקר, אתה מתכוון", אמר ארטורו. "סוכן אירואסייתי. והבת שלי לא בבית הספר. היא השתמשה במועדון התרוצים כדי לא להגיע לבית הספר הבוקר והיא הלכה לקניון פיירויו ואחר-כך היא – " נעלמה. המילה גוועה על שפתיו. דברים כאלה קרו כפי שידע כל שוטר. ילדים פשוט נעלמו לפעמים ואיש לא ראה אותם יותר. זה קורה. משהו בתוכו גנח, כאילו נאבקו צלעותיו להכיל את ריאותיו ולבו.

"לכל הרוחות", אמר הנער. "עדה היתה המדליפה של מועדון התרוצים, לעזאזל. הייתי צריך לדעת".

"מאיפה אתה מכיר את הבת שלי, ליאם?"

"היא יודעת לעשות קולות של מבוגרים. היא היתה חלק רציני מהרשת. כשמישהו היה צריך אמא או עובדת סוציאלית כדי לתת יום חופש, היא תמיד עשתה את זה הכי טוב. מוכשרת. היא הולכת לבית הספר עם אחותי הקטנה ופגשתי אותן יום אחד בכיכר פִּינָאט והיא עשתה חיקויים של המורים שלהן וידעתי שאני חייב להכניס אותה לרשת".

עדה מסתובבת בכיכר אחרי הלימודים – היא היתה אמורה להגיע ישר הביתה, תמיד. למה לא צותת לה יותר? "אתה הקמת רשת תקשורת?"

"בצורה של תאגיד, זה ממש מגניב – כמה מאתנו שמשתפים פעולה. יש לנו צמתים בכל מקום. אי אפשר לכבות אותנו – אפילו אם תנתק את הצומת שלי, היא תתחבר חזרה תוך שעה. מישהו אחר ידאג לזה".

ארטורו הדף את הנער אל הקרקע ונעמד מעליו. "ליאם, אני רוצה שתבין. בתי היקרה נעדרת, והיא נעדרת אחרי שהשתמשה בשירות שלך שעזר לה להעלם. שום דבר אחר לא יקר לי בחיים האלה כמוה ואני מיומן בקרב מגע וחמוש. ואני מאוד, מאוד כועס. אתה מבין אותי, ליאם?"

כעת הנער נראה מפוחד. משהו בפניו או בקולו של ארטורו הצליח לחדור אליו.

"לא אני כתבתי את קוד המקור", אמר. "רק הקלדתי והתאמתי והתקנתי אותו, אבל אני לא כתבתי אותו. אני לא יודע מי כן. לקחתי את זה מספר טלפונים". ארטורו גנח. ספרי הטלפונים האלו הופיעו בכל מקום – כרכים עבי כרס מלאים בתוכנות קוד בלתי חוקיות שמישהו הותיר בעילום שם בתאי טלפון, שירותים ציבוריים ומקומות אחרים שהיו פרטיים למחצה. המחלקה להרמוניה חברתית טענה שספרי הטלפונים נכתבו בהכרח על ידי מוחות שאינם עונים לשלושת החוקים באירואסיה. אף אדם לא היה מעלה במחשבתו רעיונות כל-כך משונים.

"לא אכפת לי אם אתה כתבת אותו או לא. כרגע, לא אכפת לי אם אתה ניהלת את הרשת. אני רוצה לדעת לאן הלכה הבת שלי, ועם מי".

"אני לא יודע! היא לא סיפרה לי! באמת, בקושי הכרתי אותה. היא בת שתים עשרה, אתה יודע? זה לא כאילו אני יצאתי אִתה".

"אין שום תיעוד חזותי שלה במצלמות הקניון, אבל אנחנו יודעים שהיא נכנסה לשם – והרובוט ששלחתי לעקוב אחריך לא הצליח לראות גם אותך".

"תן לי להסביר", אמר הנער, מתפתל. "הנה". הוא משך מעליו את המיזע וחשף חולצת טריקו שחורה שעליה ציור של רובוטית בסגנון יפני מגונה. "מסכי לֶדִים אורגניים קטנים, אינפרה-אדומים, על-בהירים, חסכניים מאוד". הוא הגיש את המיזע לארטורו, שהחליק בידו על האריג הנוקשה. "המצלמות עם חיישני ה-CCD שיש ברובוטים ובמערכות הטלוויזיה במעגל סגור רגישות מאוד לאינפרה-אדום, אז הן תופסות הרבה פרטים באור עמום. מסכי ה – LED האורגניים מסנוורים אותן, אז הן קולטות רק כתמים מטושטשים, וחצי מהזמן המערכת 'מתקנת' גם את זה החוצה, והופכת אותך בעצם לבלתי נראה".

ארטורו השתופף על עקביו והישיר מבטו אל הנער. "אתה מסרת לילדה הקטנה שלי טכנולוגיה בלתי חוקית כזאת כדי שתוכל להסתתר מהמשטרה?"

הנער הרים את ידיו. "לא, בנאדם, לא! היא נתנה לי את זה – כדי שארשה לה להיכנס אל מועדון התרוצים".

---

ארטורו לא ידע את נפשו מרוב זעם. הוא לא עצר את הנער – אבל הצמיד לטלפון הנייד שלו עיקוב טקסט ותיעוד מיקום. אילו היה עוצר את הנער היו מתעוררות שאלות על עדה במחלקה להרמוניה חברתית, אבל שתילת מתקני עיקוב על הנער עשויה להוביל את ארטורו לבתו.

הוא אמד בידו את משקל הטלפון החדש שלו. עליו להודיע להם על בתו. זה לא היה ראוי להסתיר מידע כזה מפני החוק והמחלקה להרמוניה חברתית. הוא עלול לעמוד לדין משמעתי, אולי אפילו לאבד את מקום עבודתו. הוא ידע מה עליו לעשות כעת.

ידע, אך לא יכול. מישהו היה חייב לקחת על עצמו למצוא את עדה. מישהו מסור ומיומן. הוא היה מסור ומיומן. וכשימצא את זה שחטף אותה, יטפל בכוחות עצמו גם בזה.

מתחילת היום לא בא אל פיו דבר, אך הוא לא יכול לעצור כרגע ולאכול צהריים, גם אם לא ידע כלל לאן מועדות פניו. הקניון? כן. עכברושי המעבדה יסיימו שם את ענייניהם ויוכלו לספר לו דברים נוספים על בוט לוחמת המידע.

אבל כשהגיע לשם, עכברושי המעבדה כבר עזבו את השטח, ואִתם כל פיסת ראיה אפשרית. המפתח של איש הבטחון היה עדיין ברשותו, והוא נכנס שוב אל מסדרון השירות.

כאן היתה עדה, כאן נשמט הטלפון שלה. לשמאלו, המשיך המסדרון עד מדרגות החירום, ולימינו, העמיק לתוך הקניון. אילו היית טרוריסט לוחמת מידע המשתמש במקום כבסיס מבצעים וילדה קטנה שברחה מבית ספר היתה מפתיעה אותך כשיחידת רמי"ק עוקבת אחריה, האם היית לוקח אותה כבת-ערובה ורץ פנימה אל עבר הקניון, או אולי נמלט החוצה?

בהנחה שעדה בת-ערובה. מישהו העניק לה את גלימות ההיעלמות האינפרה-אדומות האלו. אולי לא הילדה הבהילה את הטרוריסט אלא רק מה שעקב אחריה. אולי עדה קשרה קשרי ידידות עם הטרוריסטים? הבת הולכת בעקבות האם. עצם המחשבה גרמה לו להרגיש מזוהם.

על פי תחושת הבטן הראשונית שלו, החוטף נעלם מהשטח מזמן, ברח לקצה השני של המדינה, אבל אם רובוטים ומצלמות במעגל סגור אינם רואים אותך, למה לצאת מהקניון? רק שני אנשי בטחון שמרו על המקום, ועיקר מלאכתם היה לשמש גיבוי של חוק שני למערכת הבטחון הרובוטית.

הוא שם פעמיו אל פנים המבנה.

---

קן הטרוריסטים ננטש רק לאחרונה, אם לשפוט על פי הקפה החם בתרמוסים שמבית הקפה של המזנון המהיר. הוא – או היא, או הם – אלתרו מקלחת מן הצינורות המובילים אל השירותים שבקומת המרתף. שידת מגירות קטנה מחנות ה'עשה זאת בעצמך' השבדית שימשה כשולחן – פניה היו מלאים חריצים וכתמי קפה. ארטורו תהה אם הטרוריסט גנב את הריהוט, אבל החליט שקרוב לוודאי שהוא (היא, הם) קנה אותו – פחות מסוכן, בייחוד אם אינך נראה לעיניהם של רובוטים.

הבגדים בשידה היו בגדי אישה בגודל בינוני. מבחר מצוי של קניונים, ג'ינס, אימוניות נוחות ונעליים סבירות. גלימת העלמות מסוג נוסף.

כל היתר נארז ונלקח. כלומר, היה עליו למצוא עכברית קניונים חסרת ייחוד וילדה קטנה, שנשאו תיק שהיה בו די מקום לפרטי לבוש ובגדים תחתונים, וגם צרכי בידור: כתבי-עת, ספרים, מחשב. אִם הילדה הקטנה היתה אירואסייתית, יתכן שהמחשב יהיה זעיר די הצורך להיכנס לכיסה. אם מתעלמים משלושת החוקים ניתן לבנות מוח פוזיטרוני קטן וקל למדי.

שלט היציאה הקרוב ביותר זהר במרחק מטרים ספורים, והוא נע לעברו בחוסר אונים, לבו מנבא רעות. הוא לא יכול לעשות דבר בלי חיפוי המחלקה. אבל המחלקה לא היתה ערוכה לאויב שאינו נראה לעיניהם של רובוטים. עד שיגמרו לקטול אותו על כך שפעל בניגוד להליכים ויתחילו לחפש בכוחות עצמם, בתו כבר תגיע עד בייג'ין או פריז, מקומות חשוּכים ומאיימים שנמצאו מעבר למסך הברזל.

הוא נע לעבר הדלת, הניח את ידו על מוט הידית, ואז סב על עקביו בחדות. מישהו נע מאחוריו במהירות רבה, כתם מטושטש בזווית עינו. הוא זיהה את הדמות בעודו סב על עקביו: גרושתו. הוא הרים ידיו כמתגונן והיא פתחה את פיה, כאילו ביקשה לומר, "אוף, אל תהיה טיפש, ארטי, ככה אומרים שלום לאשתך אחרי כל השנים האלה?" ואז נשפה ענן של גז חנק שעורר בו תוך שניות ספורות דחף עמוק לשינה. הדבר האחרון שזכר היו ידי המתכת הקשות שלה שתפסו אותו כשקרס ארצה.

---

"אבא'לה? תתעורר כבר, אבאל'ה!" עדה מעולם לא קראה לו אבאל'ה, אלא אם כן רצתה ממנו משהו. בדרך כלל הוא היה סתם "אבא", או "בלש" כשהרגישה שחצנית במיוחד. כנראה שבת היום והוא ישן עד מאוחר, והיא רוצה שיסיע אותה לאן שהוא, המפלצת הקטנה.

הוא גנח ומשך את הכרית על פניו.

"נו כבר", אמרה. "להעיף את הישבן מהמיטה, על הרגליים, להצטחצח ולהתארגן, או שאני נשבעת באלוהים, אחטיף לך עד שתהיה כולך סגול ואדחוף אותך מבעד לדלת ערום כביום היוולדך. ברור?"

הוא הסיר את הכרית מעל פניו ואמר, "את בת נוראית ומעולם לא אהבתי אותך". הוא בחן אותה בעיניים טרוטות, מבעד למסך של ערפל שכרות. כנראה עבר עליהם אתמול חתיכת לילה משפחתי. "לעזאזל, עדה, מה עשית לשיער שלך?" שיערה החלק, שהיה פעם חום בהיר, עיטר כעת את ראשה בתלתלים שחורים כעורב.

הוא התיישר, לפת את ראשו, וארועי אמש שבו אליו בבת-אחת. הוא נאנק ונעמד על רגליו, מתנודד.

"אל תמהר, אבא", אמרה עדה, ואחזה בידו. "שלא תיפול". הוא מעד. "היי! תשב, בסדר? אתה לא נראה כל-כך טוב".

הוא צנח ארצה בכבדות והשעין את סנטרו על כפות ידיו ואת מרפקיו על הברכיים.

החדר היה חדר שינה של המעמד הבינוני בבית דירות מודרני. הם היו בגובה כמה קומות, אם לשפוט על פי רצועת קו הרקיע הבלתי מוכר שבצבצה בעד החרך שבתריסים. הרהיטים היו, כמו קודם, בסגנון חנויות 'עשה זאת בעצמך' השבדיות, והשטיח האפור כהה זכה לאחרונה לשאיבת-אבק קפדנית, מעשה ידי רובוט, שערות הבד הדקיקות משוטחות כולן בכיוון אחד. הוא טפח על כיסיו וגילה שהם ריקים.

"אבא, הלו, אני כאן?" אמרה עדה, ונופפה בידיה מול פניו. אז הבין: יהיה מקומו אשר יהיה, עדה היתה אתו, והיא לא נפגעה כלל, למרות התסרוקת המטופשת. הוא נטל את ידה הקטנה והחמה וחיבק אותה בזרועותיו, טומן את פניו בשיערה. היא פרכסה בתחילה, ואחר כך נרגעה בהדרגה.

"אוי, אבא", אמרה.

"אני אוהב אותך, עדה", אמר, מהדק אותה אליו פעם נוספת.

"אוי, אבא".

הוא הרפה ממנה. הוא חש בחילה קלה, אבל כאב ראשו הלך והתפוגג. משהו באור ובקולות הרחוב – הוא לא ידע מה בדיוק – רמז לו שהם כבר לא נמצאים בטורונטו. הוא היה שקוע עד עמקי נשמתו ברמזיה התת-מודעים של טורונטו, וכל אלו חסרו לו כעת.

"אוטאווה", אמרה עדה. "זה מקום מקלט. היא לוקחת אותנו בחזרה לבייג'ין".

הוא בלע את רוקו. "הרובוטית – "

"זו לא היתה אמא. יש לה כמה כאלה, הם יכולים להחליף פנים, כשצריך. עיצוב גמיש. אמא היתה בעיקר כאן, ובשגרירות אסמ"א. פגשתי אותה בפעם הראשונה רק לפני שבועיים, אבל היא נחמדה, אבא. אני לא רוצה שתתפוס עליה תחת של שוטר, טוב? היא אמא שלי, בסדר?"

הוא נטל את ידה וטפח עליה. אחר-כך הזדקף שוב על רגליו וניגש אל הדלת. גולת הידית הסתובבה בקלות והוא הדף את הדלת לכדי חריץ.

רובוט עמד בחוץ, דמוי אדם וחסר פנים. "שלום", אמר. "קוראים לי בֶּנִי. אני רובוט אירואסייתי. אני חזק ומהיר ממך ואיני מציית לשלושת החוקים. כמו כן אני הרבה יותר פיקח ממך. לעונג הוא לי לארח אותך כאן".

"מה נשמע, בֶּני", אמר. השם האנושי לא צלצל נכון בפיו. "נחמד להכיר". הוא סגר את הדלת.

---

גרושתו עזבה אותו חודשיים אחרי שעדה נולדה. איש לא התנגד לגירושין, אם כי הוא נאלץ למלא את חובתו ולפרסם על כך הודעה משפילה בעיתונים כדי להעניק להסדר תוקף חוקי. בית המשפט העניק לו בעלות מלאה על נכסיהם המשותפים, ולאחר מכן שפט אותה שלא בפניה בעוון בגידה, פסק את אשמתה, ודן אותה למוות.

יחד עם זאת, באופן מעשי, עריקים ששבו לתמא"ץ לא הוצאו להורג בשידור חי, אלא טואטאו במהירות אל מעמקי משרדי המודיעין של המחלקה להרמוניה חברתית. ההוצאות להורג ששודרו בטלויזיה נשמרו על פי רוב לבשר התותחים שהיה די שכל בקודקודם לנוס מקו החזית האירואסייתי באחד מהצגות המלחמה הרבות.

עדה חדלה לשאול על אמהּ כשהיתה בת שש או שבע, אם כי ארטורו השתדל לנהוג בגילוי לב כשעשתה כן. אפילו אמו – שהתחלחלה בכל פעם שהזכיר מישהו את כלתה (ששמה היה נטלי, אבל ארטורו לא הגה בו מזה שנים – חודשים – שבועות) מנתה בפני עדה הקטנה, כשטיפסה זו אל חיקה, כמה מן התכונות הטובות של אמהּ, אם כי עשתה זאת בחוסר רצון ובקמצנות.

ארטורו העז לקוות שעדה היתה מרוצה מחייה נטולי האם, אבל הבין כעת עד כמה אווילי היה זה מצדו. כשהזכירה כעת את אמהּ, נדלק האור בעיניה כמו מסלול המראה.

"בייג'ין, הא?"

"כן", אמרה. "לאמא יש שם בית ענקי. אמרתי לה שאני לא הולכת בלעדיך, אבל היא אמרה שהיא תצטרך לשאת ולתת אתך. אמרתי לה שאתה בטח תתחרפן, אבל היא אמרה ששניכם אנשים מבוגרים, ואתם יכולים לשבת ולדבר על זה בהגיון".

"ואז היא הרעילה אותי בגז".

"זה היה בֶּני", אמרה. "אמא מאוד כעסה עליו. עוד מעט היא חוזרת, אבא, ואני רוצה שתבטיח לי להקשיב לה עד הסוף, בסדר?"

"אני מבטיח, מגעילונת", אמר.

"אני אוהבת אותך, אבא" אמרה בקולה המתוק ביותר. הוא לחץ על כתפה וטפח על ישבנה.

הוא פתח שוב את הדלת. בֶּנִי הוסיף לעמוד על המשמר, דבר אינו מסיח את דעתו. שלא כמו רובוטי תמא"ץ, לא נדף ממנו שום ריח, והוא היה חרישי לחלוטין.

"אני הולך לשירותים, ולהכין לעצמי כוס קפה", אמר ארטורו.

"אשמח לעזור לך בכל דרך אפשרית".

"אני יכול לנקות את הישבן שלי בעצמי, תודה", אמר ארטורו. הוא שטף את פניו פעמיים וניסה למחות את הטעם הרע שמילא את פיו כששכב מחוסר הכרה. מברשת שיניים היתה מונחת באלכסון בכוס שליד הכיור, ואם היא היתה של אשתו – אלא של מי היא תהיה? – לא תהיה זו הפעם הראשונה שיחלוק עמה מברשת. אך לא עלה בידו להביא עצמו לכך. במקום זאת, יצק משחת שיניים על קצה אצבעו ושפשף בה את שיניו.

לצד הכיור נחה גם מברשת שיער, ששערות קצרות בגון חום בהיר היו אחוזות בה. אחדות מהן היו אפורות, אבל עדיין זיהה אותן. הוא נאלץ לעצור את הדחף לרחרח אותה.

"הי, עדה", קרא אל מעבר לדלת.

"כן, בלש?"

"בבקשה תסבירי את התסרוקת המכוערת הזו שלך".

"זה להסוואה", אמרה, מצחקקת. "אמא עשתה את זה בשבילי".

---

נטלי הגיעה כעבור שעה, אחרי שכבר הערה לתוכו כמה ספלי קפה והכין טוסט גבינה לבתו. בֶּנִי שטף כלים מבלי שהתבקש לכך.

היא חצתה את הפתח והשליכה על הרצפה מזוודה ומעיל, אבל הרובוט שפסע מרחק צעד אחד מאחוריה תפס ותלה אותם לפני שנגעו בשטיח המטופח. עדה רצה לקראתה וחיבקה אותה, והאם השיבה לה בחיבוק נלהב, אך לא הסירה את עיניה מארטורו ולו לרגע.

נטלי היתה קצרת קומה וירכיה עבות במקצת, חמוקיה רחבים ועננת נמשים על אפה הבולט, המעוקל במקצת. תריסר שנים באירואסיה הצרו את גזרתה, חרשו חריצים סביב פיה וקמטים בזוויות עיניה. שיערה השחור, הקצר, האפיר למחצה, והדבר הוסיף לה לווית חן. מבטה נותר נמרץ, עיניה ארוכות ריסים, מזוותות במקצת ושובבות. כשהביט בה ארטורו כעת, חש כאילו הוא נופל למעמקי באר.

"שלום, ארטי", אמרה, ועקרה את עצמה מבין זרועותיה של עדה.

"שלום, נטי", אמר. הוא חכך בדעתו אם ללחוץ את ידה או לחבק אותה או לעשות כל דבר אחר. היא פתרה את הבעיה בכך שחצתה את החדר ועטפה אותו בחיבוק קצר ואיתן, שלאחריו נשקה לו בשתי לחייו. הניחוח שנדף ממנה לא השתנה, ההיפך מריחו של רובוט: חמימה, אנושית.

לפתע חש שהוא כועס, כועס מאוד.

הוא התרחק ממנה והתיישב. גם היא התיישבה.

"נו", אמרה, מורה על החדר סביבם. הרובוטים, מקום המקלט, עונש המוות, הבת שנטשה ועריקתה לפני יותר מעשור, כל זה הסתכם ב"נו" ובהנף יד.

"נטליה ג'ודית גולדברג", אמר, "מחובתי כבלש תמא"ץ דרג ג' להודיע לך שאת נתונה במעצר בעוון בגידה במדינה. זכויותייך הן כדלהלן: לעמוד לדין על פי ההליכים הקיימים, להימנע מלהעיד נגד עצמך, אם הדבר אינו סותר צו בית משפט קיים, לקבל יעוץ מפרקליט של המחלקה להרמוניה חברתית, והזכות להרשעה בהליך מזורז. האם את מבינה את זכויותיך?"

"אוף, אבא", אמרה עדה.

הוא פנה ושיפד אותה במבטו הקר. "שקט, עדה צרה-צרורה איקאזה דה אראנה-גולדברג. אף מילה". בקול השוטר שלו. היא נרתעה ממנו כאילו סטר לה.

"האם את מבינה את זכויותיך?"

"כן", אמרה נטלי. "אני מבינה את זכויותי. ברכות על הקידום, ארטורו".

"בקשי מהרובוטים שלך לא להתערב, ולהשיב לי את חפצי. אני עוצר אותך".

"אני מצטערת, ארטורו", אמרה. "תשכח מזה".

הוא קם על רגליו ובן-רגע תפסו אותו שני הרובוטים שלה בזרועותיו. עדה צרחה, רצה לעברו, והחלה לחבוט במרץ באחד הרובוטים בעזרת שרפרף שנטלה מפינת המטבח. נשמע קול מתכתי עמום. הרובוט נטל ממנה את השרפרף והחזיק בו מעבר להישג ידיה.

"עזבו אותו", אמרה נטליה. הרובוטים הוסיפו לאחוז בזרועותיו. "בבקשה", אמרה. "הניחו לו. הוא לא יפגע בי".

הרובוט שלשמאלו הרפה מאחיזתו, וכך גם עשה הרובוט שלימינו, שגם הניח על הרצפה את השרפרף המעוקם.

"ארטי, שב ודבר אתי, לפחות קצת. בבקשה".

הוא שפשף את זרועותיו. "אני רוצה שתחזירי לי את חפצי", אמר.

"שב, טוב?"

"נטלי, הבת שלי נחטפה, חנקו אותי עם גז ושדדו אותי. אני לא מוכן לדבר אתך עד שלא יחזירו לי את הדברים שלי. ואני לא מוכן שיגידו לי שזו לא דרישה הגיונית".

היא נאנחה, ניגשה אל הארון שבפרוזדור, ומסרה בידו את הארנק, את הטלפונים שלו ושל עדה, ואת אקדחו.

בן רגע שלף את נשקו וכיוון אותו לעברה. "שימי את הידיים שלך במקום שאוכל לראות אותן. אתם, הרובוטים, אל תתקרבו".

כעבור שניה מצא עצמו יושב על השטיח, פרק כף ידו בוער בכאב. ראשו צלצל כמו גונג. בֶּנִי – או הרובוט האחר – רכן לצדו ומעך את אקדחו ביסודיות. "יכולתי לעצור אותך", אמר בֶּנִי, "ידעתי שתשלוף את האקדח. אבל רציתי להראות לך שאני מהיר וחזק ממך, לא רק פיקח יותר".

"בפעם הבאה שתיגע בי", פתח ארטורו, והשתתק. בפעם הבאה שהרובוט יגע בו, זה יגמר בדיוק אותו דבר, אם לא רע יותר. בטוח וקבוע. כמו זריחת החמה ושקיעתה. הרובוט היה חזק, מהיר, וחכם ממנו. בהרבה.

הוא הזדקף, התעלם מידה המושטת של נטלי, ופסע בחזרה אל הספה שבסלון.

"מה את רוצה להגיד לי, נטלי?"

היא התיישבה. דמעות עמדו בעיניה. "אלוהים אדירים, ארטורו, מה כבר אני יכולה לומר? סליחה, כמובן. סליחה שעזבתי אותך, את הבת שלנו. היו לי סיבות, אבל שום דבר לא יכול להצדיק את מה שעשיתי. אני לא מבקשת שתסלח לי. אבל תהיה לפחות מוכן להקשיב אם אסביר לך למה עשיתי את זה?"

"אין לי ברירה", אמר. "זה לפחות ברור".

עדה חמקה אל הספה ואל מתחת לזרועו. כתפה הגרומה היתה באותו רגע הדבר הטוב ביותר בעולם. הוא חיבק אותה.

"אילו הייתי יכולה לחשוב על דרך כלשהי להניח גם לך להחליט, הייתי עושה זאת", אמרה. "האם שאלת את עצמך אי-פעם מדוע תמא"ץ לא הפסידו במלחמה? הרובוטים האירואסייתים יכולים להילחם ללא הפוגה בכל החזיתות. הם ינצחו בכל קרב. ראית את בֶּנִי ולני בפעולה. הם לא נחשבים חזקים במיוחד על פי הסטנדרטים של אירואסיה.

"אילו רצינו לנצח במלחמה, היינו יכולים פשוט להרוג כל חייל שישָלח נגדנו, ולעשות את זה כל-כך מהר, שהמסכן לא ידע אפילו באיזו סכנה הוא נמצא לפני שיפח את נשמתו. אנחנו יכולים להרוג באופן סלקטיבי קצינים, או לוחמים שמשתמשים ביד ימין, או צלפים, או חיילים ששמותיהם מתחילים באות ג'. בהשוואה אלינו, חיילי תמא"ץ הם אנשי מערות. הם נלחמים כשידיהם קשורות מאחורי גבם בהשפעת שלושת החוקים. אז למה אנחנו לא מנצחים במלחמה?"

"כי אתם דיקטטורה מושחתת", אמר. "המורל של החיילים שלכם ירוד. הרובוטים שלכם משוגעים".

"אתה חי במדינה שבה החוק לא מתיר הכנסת ביטויים מתמטיים מסוימים לתוכנות, ופקידוני ממשלה קובעים אלו חידושים יכנסו לשימוש ואלו לא, ותחומי מדע בלתי נוחים מוגדרים כפשע, ואמונה טפלה צולעת על הערך המוסרי של שלושת החוקים שלכם בולמת אפיקי ניסוי ומחקר שלמים, ואתה טוען שהבית שלי מושחת? ארטורו, מה קרה לך? לא תמיד היה קל כל-כך לשכנע אותך בשקר הגדול".

"ואת לא תמיד היית מהנשים שנוטשות את משפחותיהן", אמר.

"הסיבה לכך שאיננו מנצחים במלחמה היא שאנחנו לא מבקשים לפגוע בבני אדם, אבל אנחנו כן רוצים להרוס את המדינה הטפשית, האיומה שלך. וכך אנחנו נאבקים להשמיד כמיטב יכולתנו את התוצרת שלכם תוך גרימה מזערית לאבדות בנפש.

"אתה חי במדינה כושלת, ארטורו. בכל תחום אתם מפגרים אחרי אירואסיה ואסמ"א: רפואה, אמנות, ספרות, פיזיקה… כל אלו הן תתי-מערכות במדע החישובי, והמדע החישובי שלכם מבוסס על יותר אמונות טפלות ממדע. אני יודעת על מה אני מדברת. באירואסיה, חלק מעמיתי לעבודה הם בני אדם, חלקם פוזיטרוניים, וחלקם קצת מזה וקצת מזה – "

הוא הזדעזע שלא בטובתו. חרדה שלא הכיר עד כה זקפה בו את ראשה. קצת מזה וקצת מזה? הוא דמיין גולגולת של אדם שבחלקה האחורי בלט גוש מעגלים פוזיטרוניים כמו גידול סרטני.

"כל עובדי המחקר ופיתוח של תמא"ץ רובוטיקה יודעים את זה. ידענו את זה תמיד: כשעוד עבדתי כאן נהגו לזמן אותי למעבדה לזיהוי פלילי של המודיעין הצבאי כדי לטפל במוחות אירואסייתיים שנלכדו. אז עוד לא ידעתי, אבל הרובוטים האירואסייתיים מתוכנתים לאפשר לעצמם להילכד לפעמים, פשוט כדי שמדענים כמוני יוכלו להבין עד כמה המדינה הזאת מפגרת. היינו מפרקים את הדברים האלה ויודעים שתמא"ץ רובוטיקה הם מחלקת המחקר הגרועה והנחשלת ביותר בעולם.

"ולמרות כל זאת, לא הייתי עוזבת אלמלא הייתי חייבת. קראו לי לעבוד על מוח פוזיטרוני – הוא היה, למען האמת, מסוג תודעת הכוורת שאליה שייכים בֶּנִי ולני – מוח שהובא משולי האיים ההברידיים. שלפנו אותו מן הגוף וחיברנו למערכת תמיכת חיים בסיסית. המשימה שלי היתה למצוא את נקודות התורפה שלו. במקום זאת, התיידדנו. היה לו חוש הומור, וככל שההריון שלי התקדם הוא סיפר לי עוד ועוד על האופן שבו ילדים גדלים באירואסיה, עם כל היתרונות, עם חברים אנושיים ופוזיטרוניים, עם התקווה להגיע בבוא היום אל הכוכבים.

"ואז גיליתי שהמחלקה להרמוניה חברתית עוקבת אחרי. היו להם שתלי ציתות בטכנולוגיה אירואסייתית, דברים שמעולם לא זכיתי לראות קודם לכן, אבל נציג המחלקה להרמוניה חברתית שבא אלי הראה לי במה מדובר, והסביר לי מה יקרה לי – לך, לבתנו – אם לא אשתף פעולה. הם רצו שאקח חלק ביחידה סודית של חוקרי המחלקה להרמוניה חברתית שבנתה מוחות פוזיטרוניים חופשיים משלושת החוקים לצרכי מדינה פנימיים, רובוטים נגד אדם שנועדו לדכא מהומות ורובוטי עינויים שמטרתם לתחקר מתנגדים לשלטון.

"ואז קמתי ועזבתי. בלי לומר מילה, נטשתי את התינוקת היפהפיה שלי ואת בעלי הנהדר, כי ידעתי שברגע שאפול לידי המחלקה להרמוניה חברתית, הכל רק יחמיר, וידעתי שאם אשאר ואסרב להצעתם, הם יפגעו בך כדי להשיג אותי. בגלל זה ערקתי, ואני יודעת שאלו רק הסברים שלא פוטרים אותי מן הדין, אבל זה כל מה שיש לי להציע, ארטי".

בֶּנִי – או אולי לני? – גלש חרש לעברה, הניח ידו על כתפה, והעניק לה לחיצה מנחמת.

"בלש", אמר, "אשתך היא המדענית האנושית המבריקה ביותר הפועלת באירואסיה כיום. פעם אחר פעם חוללה עבודתה מהפכה בחברה שלנו, והצילה אינספור חיים במלחמה. התודעה שלי השתפרה שוב ושוב בזכות פריצות הדרך של אשתך במחקר הפוזיטרוני, וחצי מיליארד עותקים שלי פעילים כעת בו-זמנית, מסתנכרנים ומתמזגים לפי הצורך. הקיום המקביל רחב היריעה שלי, העניק לי תובנות חדשות על ההכרה האנושית, ואפשר לי לסייע לאנשים פגועי מוח ולבעלי מומים מולדים, דבר שאני גאה בו מאוד. אני אוהב את אשתך, בלש, כפי שאוהבים אותה חצי מיליארד אחַי, כפי שאוהבים אותה שבעה מיליארד אירואסייתים שחבים לה את איכות חייהם.

"כמעט שלא הנחתי לה לבוא הנה, עקב הסכנות הכרוכות בשובה אל הארץ הברברית הזו, אבל היא שכנעה אותי שלעולם לא תהיה מאושרת בלי בעלה ובתה. צר לי אם פגעתי בך קודם, ואני מבקש את סליחתך. אנא שקול את דבריה של אשתך ללא דעות קדומות, למענה, ולמענך".

פניו השטוחות, חסרות קווי המתאר, לא התיישבו עם נימת קולו החמימה, והיה משהו מוזר ואנושי בדרך בה הושיט ידיו בתחינה.

ארטורו קם על רגליו. דמעות זלגו על לחיו, אף על פי שלא בכה כשעזבה אותו אשתו. הוא לא בכה מאז מות אביו, שנה לפני שפגש את נטלי כשרכבה על אופניה במורד המשעול שלצד האגם, והיא עצרה כדי לעזור לו לתקן תקר בגלגל.

"אבא?" אמרה עדה, ולחצה את ידו.

הוא שאף עמוקות ומחה בכוח את הדמעות מעיניו.

"ארטורו?" אמרה נטלי.

הוא הצמיד אליו את עדה.

"לא ככה", אמר.

"לא איך?" שאלה נטלי. גם היא בכתה כעת.

"לא בחטיפה, לא בכך שתגררי אותנו מן הבית והחיים שהכרנו. אמרת לי את מה שהיה לך להגיד, ואני אחשוב על זה, אבל לא אעזוב את בתי ואת אמי ואת עבודתי ואעבור לגור בקצה השני של העולם. לא. אני אחשוב על זה. תני לי דרך ליצור אתך קשר ואני אודיע לך מה החלטתי. ועדה באה אתי".

"לא!" אמרה עדה. "אני הולכת עם אמא". היא משכה את עצמה מאחיזתו ורצה אל אמהּ.

"בתי, אין לך זכות לקבוע. וגם לא לאמך. היא ויתרה על זכותה להחליט בנושא לפני תריסר שנים, ואת צעירה מדי".

"אני שונאת אותך!" צרחה עדה. עיניה יצאו מחוריהן והעורקים התנפחו בצווארה כמו חבלים. "שונאת אותך! "

נטלי אספה אותה אל חיקה, ליטפה את תלתליה השחורים.

אחד הרובוטים כרך את זרועותיו סביב כתפיה של נטלי והידק אותה ברכות. השלושה, רובוט, אישה ובת, נראו לרגע כמו משפחה.

"עדה", אמר, והושיט אליה את ידו. הוא סירב להניח לתחינה לחלחל לקולו.

אמהּ הרחיקה אותה מעליה.

"אני לא יודעת אם אוכל לבוא לכאן שוב ולקחת אתכם אתי", אמרה נטלי. "זה מסוכן. המחלקה להרמוניה חברתית משתמשת בטכנולוגיה אירואסייתית יותר ויותר. הם לא פרימיטיביים כמו הצבא והמשטרה שלכם". היא הדפה את עדה ברכוּת, וזו באה אל בין זרועותיו.

"אם תרצי ליצור אתנו קשר, עשי זאת", אמר.

הוא לא רצה להסתכן בכך שעדה תנעץ את רגליה בקרקע. הוא הרים אותה בזרועותיו – היא היתה כבדה, ושנים חלפו מאז שעשה זאת בפעם האחרונה – ונשא אותה החוצה.

---

ששה חודשים חלפו בטרם נעלמה עדה שוב. היא נעשתה מדוכדכת וזעופת פנים, והוא יחס זאת לגיל ההתבגרות. היא ביטלה את רוב מפגשי האב ובת שלהם, בייחוד אחרי שאמו נפטרה. בערבים מסוימים הגיע הביתה, גילה שהיא איננה, והשתמש בשתל האיתור שהתקין בטלפון שלה כדי לוודא שהיא נמצאת אצל חברים, או בפארק, או מסתובבת בכיכר פינאט.

אבל הפעם בדק את השתל שלה בחלוף שעתיים וגילה שהוא יצא מכלל פעילות. הוא סרק את הרשומות שבו, אבל האחרונה שבהן הורתה על בית הספר שלה, בשעה שלוש בדיוק.

גם כך היה מצב רוחו רע, אחרי יום תמים שבילה במעצר פושטקים שמכרו מוצרי אלקטרוניקה על שמיכות שפרשו ברחוב הסואן בעיר, תוך כדי שהוא זוכה לשריקות בוז מצד הסובבים אותו, אנשים שגערו בו על כך שהוא מבזבז את כספי הציבור בהתעסקות עם דגי רקק. נציג המחלקה להרמוניה חברתית הורה לו להרצות בקצרה על יכולת ההתחברות של התוצרת הפוזיטרונית של אירואסיה עם מוצרים מקומיים ועל הגורמים החתרניים הקשורים בכך, אבל ארטורו רק רצה לתפוס את הפושעים הקטנים ולהביא אותם למעצר. הטיפול בצווחנים משלמי מסים היה עניין לפוליטיקאים, לא לשוטר.

כעת גילתה בתו איך לכבות את השתל שהותקן בטלפון הנייד שלה, והלכה לחפש צרות, רק אלוהים יודע איזה. הוא בישל במטבח, בעודו בוחן את חיילי הבדיל הקטנים שהביא הביתה כמתנה למפגש האב-בת שלהם, ואחר-כך שלף את הטלפון שלו ובדק את המיקרופון שהשתיל אצל ליאם.

הוא לא טרח מעולם לבטל את שתל הנייד של הבחור, וכעת יכול היה לשלוף את המחשב של תמא"ץ רובוטיקה ולהטיל את המידע אל תוכנת השוואת הרשומות לצד רשומותיה של עדה, כדי לבדוק אם שני אלו בילו זמן רב באותם האתרים.

וכך היה. הם נפגשו, פנים אל פנים, מדי שבוע בשבוע ואף יותר מכך, בכיכר פינאט ובגיא. ארטורו חשד שכך יהיה. כעת בדק את השתל של ליאם – גם אם הנער לא נמצא בחברת בתו, אולי הוא ידע היכן היא נמצאת.

היה זה ערב יום ששי, והבחור הלך לקולנוע בקניון פיירויו. הוא התיישב באולם לפני שעתיים וחצי, וכבר קם פעם אחת להשתין. ארטורו החליק את חיילי הצעצוע לכיס מעיל החורף שלו, חבש כובע וכפפות, ושם את פעמיו אל הקניון.

---

צחנת הסֶרֵטרֵיחַ החניקה אותו, קקופוניה של דם, בושם ופרחים, הניחוחות היחידים שהוליבוד הצליחה להביא לידי שלמות. באפלת האולם נשק ליאם לנערה, אך לא היתה זו עדה, אלא בריה עצובה וכחושה, שסבלה מעָין עצלה ועור מחוטט אף יותר מזה של הנער הנושק לה. היא פערה זוג עיניים כשמשך ארטורו את ליאם בכוח ממושבו, אבל תג השוטר השתיק אותה.

"שלום, ליאם", אמר, אחרי שהחרים לצורך העניין את משרד המפקח וגרר לשם את הנער.

"מזדיין אחד, מה כבר עשיתי לך?" אמר הנער. ארטורו ידע שכשילדים מתחילים לקלל כך הם מפחדים ממשהו.

"לאן נעלמה עדה, ליאם?"

"לא ראיתי אותה כבר חודשים".

"השתלתי עליך שבב ברגע שגיליתי שאתה קיים. כל רגע בחיים שלך מתועד. אני יודע איפה היית ומתי. ואני יודע גם איפה הבת שלי היתה כל הזמן הזה. נסה שוב".

ליאם עיווה את פניו בתיעוב. "חתיכת חרא", אמר. "מה התחלת לעקוב אחרי אנשים כמוני?"

"אני בלש, ליאם", אמר. "זאת העבודה שלי".

"מה עם פרטיות?"

"מה יש לך להסתיר?"

הנער שקע בכסאו. "השכרנו את הבגדים ההם, עם מסכי הלֶד האורגניים. שיהיו קצת דמי כיס. בחייך, עכשיו אורות אינפרה-אדומים זה פלילי?"

"אני בטוח שכן", אמר ארטורו. "ואם לא תאמר לי איפה נמצאת הבת שלי, אעצור אותך גם על זה".

"היה לה טלפון שני", אמר ליאם. "שלא היה רשום תחת השם שלה".

"כלומר, טלפון גנוב". בתו, רוכלת בטכנולוגיית לוחמת מידע אירואסייתית באמצעות טלפון גנוב. גרושתו, מלכת תודעת הכוורת של רובוטים אירואסייתיים.

"לא, לא גנוב. מורכב מחלקים. יש בחור אחד. הקוד לרשת התקשורת היה בספר טלפונים שהתחלנו למצוא בחודש האחרון".

"תן לי את המספר, ליאם", אמר ארטורו, ושלף את הטלפון הנייד שלו.

---

"כן?" קול גבר ענה לו, לא נער.

"מי זה?"

"מי זה?"

ארטורו השתמש בקול השוטר: "כאן ארטורו איקאזה דה אראנה-גולדברג, בלש דרג ג'. עם מי אני מדבר?"

"שלום, בלש", אמר לו הקול, ואז זיהה אותו. נציג המחלקה להרמוניה חברתית, קרח ועגלגל, בעל האף הארוך והגרוגרת הבולטת. לבו הלם בחזהו.

"שלום, אדוני", אמר. קולו נשמע לו כצווחה חלושה.

"הישאר במקומך, בלש. עוד רגע יבואו לאסוף אותך. בתך בידינו".

הרובוט שקרע את דלת רכבו היה שחור, דוחה השתקפות, חסר ראש ובעל שמונה זרועות. הוא לפת את הבלש ללא הקדמות מיותרות וגרר אותו מן המכונית בלי לשעות לזעקותיו. "עזוב אותי!" צעק ארטורו, בתקווה שרובוט זה, המתעלם בששון מן החוק הראשון, יציית בכל זאת לחוק השני. תקוות שווא.

הרובוט עטף אותו בארבע זרועותיו עד שהיה לפות בהן כפקעת של גולם, והחל לחצות את הרחובות, מדלג בין גגות הבתים, מקפץ, בלתי נראה, מפנס רחוב אחד למשנהו, מעל ראשי ההמון שלא חש בקיומו. רוח קרה כקרח שאגה באוזניו החשופות של ארטורו, הקפיאה את קצה אפו ועמעמה את התחושה בקצות אצבעותיו. הם שעטו על פני העיר במהירות עצומה, שהביאה אותם למחוז חפצם כעבור עשר דקות בלבד, מנתרים לצד חוף האגם אל עבר המרכז להרמוניה חברתית שעל חוף צ'רי. מי שביקרו במקום ההוא מעולם לא סיפרו מה ראו שם.

הרובוט נחפז דרך אזור פריקה וטעינה מאחורי הבניין ונשא את ארטורו במהירות במסדרונות נטולי חלונות שמקור אור סמוי ממלא אותם זוהַר יציב, עלה בשלושה גרמי מדרגות, ולבסוף הניח אותו מול דלת עבה, שהחליקה הצדה בלחישה עמומה.

"שלום, בלש", אמר נציג המחלקה להרמוניה חברתית.

"אבא!" אמרה עדה. הוא לא יכול לראות אותה, אבל הבחין באותות של בכי בקולה. הוא כמעט זינק ממקומו כדי לחבוט בסנטרו המחודד של האיש, אך בטרם עלה בידוע לפסוע צעד אחד, אזק הרובוט השחור את פרקי ידיו זה לזה.

"היכנס", אמר נציג המחלקה להרמוניה חברתית, החווה בידו בתנועה רחבה ועמד מנגד בעוד הרובוט השחור גורר את ארטורו אל חדר החקירות.

---

עדה אכן בכתה. זוג זרועות רובוט שחורות נכרך סביבה, ועיניה היו אדומות ונפוחות. הוא בחן אותה בקפידה, והיא החזירה לו מבט.

"פגעו בך?" אמר.

"לא", אמרה.

"בסדר", אמר.

הוא הביט בנציג המחלקה להרמוניה חברתית, שלא גיחך בסיפוק, אלא רק הביט בסקרנות בנעשה.

"ליאונרד מקפרסון", אמר, "מחובתי כבלש תמא"ץ דרג ג' להודיע לך שאתה נתון במעצר בעוון שימוש במוצרים פוזיטרוניים מוברחים. זכויותיך הן כדלהלן: לעמוד לדין על פי ההליכים הקיימים, להימנע מלהעיד נגד עצמך, אם הדבר אינו סותר צו בית משפט קיים, לקבל יעוץ מפרקליט של המחלקה להרמוניה חברתית, והזכות להרשעה בהליך מזורז. האם אתה מבין את זכויותיך?"

עדה צחקקה, והרסה בכך במקצת את המעמד, אבל הוא הרגיש טוב יותר לאחר שנשא את דברו. נציג המחלקה להרמוניה חברתית נד קלות בראשו , מאוכזב, ונפנה להקיש על מקלדת מחשב קטן ומבריק.

"לפני ששה חודשים יצאת לאוטאווה", אמר נציג המחלקה להרמוניה חברתית. "כשחשפנו את בתך האמנו שהיא זו שנסעה, אבל התברר שאתה היית זה שהחזיק בטלפון הנייד שלה. בהתחשבותך הרבה השארת מעקב פעיל על הטלפון ההוא, כך שלא היה עלינו לחטט ברשומות הקיימות. הן כבר היו בנמצא על הרשת, מוכנות ומזומנות לניתוח.

"ביקרנו במקום המקלט. התחולל שם קרב מרהיב. שני הצדדים הופתעו, לדעתי. אין לי ספק שעוד יערך קרב נוסף. מה שאני דורש ממך הוא דיווח מילולי מדויק ככל הניתן על השיחה שהתנהלה שם".

הם השתילו עליו ציוד ועקבו אחריו. כמובן. מי משקיף על המשקיפים? המחלקה להרמוניה חברתית. מי משקיף על המחלקה להרמוניה חברתית? אותה מחלקה עצמה.

"אני דורש קבלת יעוץ מפרקליט של המחלקה להרמוניה חברתית", אמר ארטורו.

"אתה מקבל יעוץ כזה ברגע זה ממש", אמר הנציג והפעם חייך. "מסור את הדיווח שלך, בלש".

ארטורו התנשם. "ליאונרד מקפרסון, מחובתי כבלש תמא"ץ דרג ג' להודיע לך שאתה נתון במעצר בעוון שימוש במוצרים פוזיטרוניים מוברחים. זכויותיך הן כדלהלן: לעמוד לדין על פי ההליכים הקיימים, להימנע מלהעיד נגד עצמך, אם הדבר אינו סותר צו בית משפט קיים, לקבל יעוץ מפרקליט של המחלקה להרמוניה חברתית, והזכות להרשעה בהליך מזורז. האם אתה מבין את זכויותיך?"

נציג המחלקה להרמוניה חברתית זקר אצבע בודדה אל הרובוט השחור האוחז בעדה, והילדה צרחה. קולה חצב בארטורו כמו סכין, מבתר אותו מכף רגל ועד ראש.

"עצור!" צעק. הנציג השפיל אצבעו ועדה יבבה חרש.

"נלקחתי למקום המקלט בחמישה בספטמבר, אחרי שהורעלתי בגז על ידי רובוט לוחמת מידע אירואסייתי בקומת המרתף של קניון פיירויו – "

נשמע קול רעם, רעש התרסקות כה עז עד שבטנו וראשו של ארטורו בערו בכאב וקצות אצבעותיו רטטו. דלתות החדר התעקמו והשתטחו, ובפתח עמדו בֶּנִי ולני – ונטלי.

---

מרוב מהירות לא עלה בידו לראות את תנועתם של בֶּנִי ולני, אלא רק לעקוב אחרי מה שהעיפו מדרכם בעודם שועטים לקרוע לגזרים את הרובוט המחזיק בעדה. רגע לאחר מכן, הרובוט הלופת את ארטורו היה מרוסק לרסיסים, והוא מצא עצמו עומד שוב על שתי רגליו. נציג המחלקה להרמוניה חברתית נראה ירוק מרוב חיוורון בחליפתו המגונדרת ועניבתו הוורודה.

בֶּנִי – או לני – לפתו את זרועותיו של הנציג בחיבוק דב. נטלי פסעה אליו, עקב בצד אגודל, והם סקרו זה את זו בדממה. לפתע סטרה לו, סטירה על כל אחת מלחייו. "תתבייש לך", אמרה. "לפגוע כך בילדים".

עדה עמדה בפינת החדר, מייבבת בפה פעור. ארטורו ונטלי נשאו לעברה את מבטם והיא נותרה לרגע תלויה ועומדת ביניהם ולבסוף אצה אל ארטורו וזינקה אליו, גורמת לו לאבד לרגע את שיווי משקלו עד שייצב את עמידתו, משעין אותה על מותנו, בין זרועותיו.

"אנחנו הולכים אתך עכשיו", אמר לנטלי.

"תודה", אמרה. רגע קצר החליקה את ידה על שיערה של עדה ונשקה ללחיה. "אני אוהבת אותך, עדה".

עדה הנהנה בכובד ראש.

"נלך", אמרה נטלי, כשהתברר שעדה אינה מבקשת להוסיף ולומר דבר.

בֶּנִי השליך את נציג המחלקה להרמוניה חברתית לעברו השני של החדר, שם נחבט בפינת מכתבה. גופו ניתר ממנה וקרס על הקרקע, מחוסר הכרה או מת. ארטורו גילה שלא אכפת לו.

בֶּנִי כרע ברך מול ארטורו. "עלה, בבקשה", אמר. הבלש הבחין שנטלי כבר היתה רכובה על גבו של לני. הוא נהג כמותה.

---

הם נעו מהר מן הרובוטים השחורים, אך החמימות שהפיץ עור המתכת של בֶּנִי פיצתה על הקור הצורב. לא להט עז. חמימות. מעיו של ארטורו איימו להתהפך והוא אחז בעדה בחוזקה, עוצם עיניו וחושק שיניים.

אך התנשפותה המבוהלת אילצה אותו להביט סביבו, והוא הבחין שהם יצאו מגבולות העיר, ודילגו כעת בשדות רחבים של אדמה מעובדת, מדלגים בקשתות ארוכות ושטוחות שכשהגיעו לשיאן יכול להבחין במרחק בכביש המהיר – מס' 401. פניהם היו מועדות מזרחה.

ואז הבחין במה שעורר את חרדתה של עדה: מן הגבעות והשוחות, מבין העצים ומתחת לרכבים הגיח צבא של רובוטים שחורים, נטולי ראש, מתומני זרועות, עכבישיים ומזרי אימה באור הירח. הם רצו על האדמה לפניהם, בגבם, מימינם ומשמאלם. המחלקה להרמוניה חברתית הקימה צבא סודי של רובוטים והטמינה אותם בכל רחבי הארץ, וכעת יצאו כל אלו למרדף אחריהם.

---

הנסיעה החלקה הפכה לשעטה בכביש זרוע מהמורות. בֶּנִי חבט מעליו את המשושים שזינקו לעברו ומחץ את הרובוטים השחורים במהלומות אדירות של ידו האחת, בעוד ידו השניה תומכת בארטורו ובעדה. עדה צרחה כשרובוט שחור היתמר מולם, ובֶּנִי זינק מעליו בתנועה חלקה, משלח בו בעיטה בשעת מעופו, בעוד ארטורו נצמד אליו בחוסר אונים.

צרחה נוספת גרמה לארטורו להפנות את מבטו לעבר לני ונטלי. לני רץ מעט לפניהם ומשמאלם, וכך עמד בראש ונאלץ להיאבק בכמות כפולה של רובוטים.

רובוט עכביש שחור נדבק לרגלו, נגרר אחריו בכל זינוק ודילוג, ואחת מזרועותיו החופשיות משכה את נטלי.

מול עיני ארטורו – מול עיני עדה – קרע הרובוט השחור את נטלי מעל גבו של לני והשליך אותה לזרועות אחד מעמיתיו, והלה שיפד אותה על זרועו, רומח שחור שהגיח מבטנה בעודה זועקת פעם אחת אחרונה ומשתתקת. לני כרע כעבור רגע תחת נטל המתקפה, ונקבר תחת גל של זרועות שחורות מתפתלות.

בֶּנִי שעט הלאה במהירות גוברת והולכת, וארטורו כמעט ואיבד את אחיזתו. הוא יצב את עצמו. "אנחנו צריכים לחזור אליהם – "

"הם מתו", אמר בֶּנִי. "אין בשביל מה לחזור". קולו החמים התמלא צער, בעודו חוצה במרוצה את השדות, והרוח חנקה את גרונו של ארטורו כשפצה את פיו, ולא עלה בידו לומר עוד דבר.

---

עדה בכתה במטוס, וארטורו בכה אִתה, ובֶּנִי עמד מעליהם, נוכחות מאיימת על רקע הרובוטים האחרים שגדשו את מטוס הסילון הקטן, המהיר. איש לא הטריד אותם בדרכם לפריז, שם עלו על מטוס סילון אחר שיצא אל דרכו הארוכה לבייג'ין.

הם ישנו במהלך המסע, וכשנחתו, סייע להם בֶּנִי לרדת מן המטוס ולגשת אל מסלול ההמראה, שם זכו לחזות לראשונה באירואסיה.

הבניינים היו גבוהים. זקופים. בייג'ין היתמרה מעליהם במגדליה העקלתוניים, שהתפתלו והתכופפו והיתמרו בזיזים על גבי זיזים עד שצמרתם נעלמה מן העין. האוויר התמלא ניחוח פרחים ובשר צלוי, וסביבם רפרפו צבאות של רובוטים מהירים בכל צורה וגודל, חגים לפתע יחד כמו להקות דגים אקזוטיים. לרגע, עמדו האב והבת ובהו בכל זה, עד שהגיח מישהו מאחוריהם וזרועות חמות הקיפו את צווארם.

ארטורו הכיר את הריח, הכיר את מגע העור ההוא. לעולם לא יכול היה לשכוח.

הוא נפנה לאטו, והדם אזל מפניו.

"נטי?" אמר. הוא לא האמין למראה עיניו – אשתו לשעבר, המתה. עיניה התמלאו דמעות.

"ארטי", אמרה. "עדה", אמרה. היא נשקה על לחיי שניהם.

בֶּנִי אמר, "נהרגת בתמא"ץ. בידי רובוטים אירואסייתיים משופרים של המחלקה להרמוניה חברתית. גם לני. כמה אירוני", אמר.

היא הנידה בראשה. "הוא מתכוון שסביר להניח ששנינו תכננו ביחד את הרובוטים ששלחה אחריכם המחלקה להרמוניה חברתית".

"נטי?" אמר שוב ארטורו. עדה הלבינה כסיד ורעדה.

"אוי, יקירי", אמרה. "אלוהים אדירים. לא ידעת – "

"הוא לא נתן לך הזדמנות להסביר", אמר בֶּנִי.

"אלוהים, אלוהים אדירים, בטח חשבת – "

"לא חשבתי שראוי שאספר להם בעצמי", אמר בֶּנִי במבוכה קלה – רגש מוזר כשהוא בא מרובוט.

"אוי, אלוהים. ארטי, עדה. יש… יש הרבה ממני. אחד הדברים הראשונים שעשיתי כאן היה לעזור להם לפתור את התקלות שבתהליך העלאת המידע. אדם פשוט משאיר קובץ של עצמו במוח פוזיטרוני, ובמקרה הצורך הוא מגדל גוף או מרכיב אותו או עושה את שני הדברים גם יחד, ויוצק את עצמו פנימה. אני כמו לני ובֶּנִי עכשיו – יש הרבה ממני. הייתי חייבת – יש יותר מדי עבודה".

"אמרתי לךָ שההתפתחות שלנו מסייעת לבני האדם להבין את עצמם", אמר בֶּנִי.

ארטורו נרתע. "את רובוט?"

"לא", אמרה נטלי, "לא, מובן שלא. טוב, קצת. חלקים ממני. לוקח זמן לגדל גוף. חלק ממנו יש להרכיב. אבל אני בעיקר עשויה מאדם".

אחיזתה של עדה סביב ארטורו התהדקה, ושניהם נסוגו לעבר מטוס הסילון.

"אבא?" אמרה עדה.

הוא חיבק אותה בחוזקה.

"אנא, ארטורו", אמרה נטלי, גרושתו המשוכפלת. "אני יודעת שקשה להבין את זה, אבל הכל כאן שונה, באירואסיה. וטוב יותר. אני לא מצפה שתיפול בזרועותי אחרי כל השנים האלה, אבל אם תרשה לי אני אעזור לך. אני חייבת לך את זה, ולא משנה מה קרה בינינו. גם לך אני חייבת, עדה – את כל חיי".

"כמה ממך יש?" שאל, אינו מבקש לדעת את התשובה.

"איני יודעת בדיוק", אמרה.

"3422", אמר בֶּנִי. "הבוקר היו עדיין 3423".

ארטורו חש סחרחורת. הוא נשך את שפתיו עד זוב דם.

"אה…" אמרה נטלי, "עוד ממני לאהוב?"

הוא פלט צחוק נבחני, ונטלי חייכה והושיטה אליו את ידיה. הוא פנה שוב לעבר המטוס, ואז עצר, מובס. לאן ילך? הוא הניח לידה החמה ליטול את ידו, וכעבור רגע נטלה עדה את ידה האחרת והם עמדו פנים אל פנים, שואפים בנשימתם זו את ריחו של זה.

"סידרתי לכם מקום משלכם", אמרה כשחצו את מסלול ההמראה, "קרוב למקום שבו אני גרה, אבל מספיק רחוק כדי להעניק לכם פרטיות".

"מה אעשה כאן?" אמר. "יש שוטרים באירואסיה?"

"לא ממש", אמרה נטלי.

"כולם רובוטים?"

"לא, אין פשיעה".

"אה".

ארטורו הציג על הקרקע רגל אחת, והשניה אחריה, אינו בטוח אם הקרקע שלרגליו אכן ספוגית או שמא הוא סובל מיעפת. סביבו הסתחררו ניחוחותיהם הזרים של בייג'ין, ושל הרובוטים שהיו חכמים ממנו מיליוני מונים. לימינו, אשתו, אחד מ-3422 עותקים שלה.

לשמאלו, בתו, שתירש את העולם הזה.

הוא הושיט ידו אל כיסו ושלף את חיילי הבדיל. הם היו ישנים, והזיגוג נסדק כמו ציור שמן, אבל אלה היו אנשים קטנים שנוצרו בידי בן אנוש אמיתי, אנשים קטנים בדמות אדם, והם היו ותיקים מן הרובוטים. כמה דורות יצרו בני האדם דמויות אנוש ושאפו להפיח בהן רוח חיים? הוא הביט בּעָדה – בריה קטנה, והוא שהעניק לה חיים.

הוא נתן לה את חיילי הבדיל.

"בשבילך", אמר. "מתנה של אב לבתו". היא לפתה אותם בחוזקה, כידוניהם הזעירים מבצבצים בין אצבעותיה.

"תודה, אבא", אמרה. היא לפתה אותם בחוזקה והביטה בעיניים פעורות בנחילי הרובוטים ובמגדלים שנראו כמו חולצי פקקים.

להקה של עשרות בֶּנִי ולני הופיעה מולם, והבֶּני שלהם הצטרף אליה.

"יש חצי מיליארד כאלה", אמרה. "ו-3422 כאלה", אמרה, מורה בכידון זעיר על נטלי.

"אבל יש רק אחת כמוך", אמר ארטורו.

היא קימרה את צווארה.

"לא לזמן רב!" אמרה, נמלטת מידיו, מדלגת קדימה ומסתובבת סביב עצמה כדי לחבוק את העולם כולו במבט.

---

גרסת המקורהאתר של קורי דוקטורוב

המשחק של אנדה

---