"חלל – הגבול האחרון".

זה המשפט שפותח את סידרת "מסע בין כוכבים" המקורית. זוהי גם הסיסמה שיכלה לפתוח את סיפרו של קליפורד סימאק, "תחנת דרכים", לו היו עושים טריילרים לספרים.

לכאורה מדובר בשני דברים שונים לחלוטין, גם אם שניהם מקוטלגים כמדע-בדיוני. באחד, ספינה שעמוסה באנשי צוות תאבי קרב (במקור) או בחנונים יפי-נפש ושואפי שלום (בדור השני); ובאחר, אדם בודד שחי בחווה מבודדת והקשר היחיד שלו לאנושות זה הדוור שלו. באחד, גיבוב של טכנובאבל פסאודו מדעי, ובשני אין שום נסיון להסתיר את חוסר הידע. ובאמת, ההשוואה שעשיתי זה עתה היא בעצם מגוחכת.

אז למה עשיתי אותה? פשוט מאד: הגישה למציאות.

אנוך וואלאס, אמריקני שלחם במלחמת האזרחים, חי עדיין יותר ממאה שנים לאחר מכן בחווה מבודדת באזורים היותר שוממים של מרכז ארצות הברית. הוא חי לו בלי להטריד איש, ובלי שאיש יטריד אותו, ורק הוא יודע שהבית שלו הוא בעצם תחנת דרכים במסלול נסיעה בינכוכבי נידח. בתוקף תפקידו הוא מהווה שגריר לא רשמי של האנושות בפני תושבי היקום האחרים, ונציג סמוי בארץ מצד האימפריה הגלקטית הנאורה ונטולת המלחמות. תחנת הדרכים שבביתו יכולה להיות הפתח שדרכו האנושות תפרוץ לראשונה את הגבול האחרון – החלל, ותוכל ללמוד את כל אותם דברים גדולים שהעתיד צופן לה שם.

העלילה כוללת תככים בין-גלקטיים וחיפוש אחר מכונה גנובה שמאפשרת קשר ישיר עם האלוהים, אבל כל זה שולי מול דמותו של אנוך – אדם בודד, נבון ומעניין, שמחזיק מזה שנים בסוד שעומד לבסוף להיחשף – לטוב ולרע. מול הטיפשות של האנושות (שעומדת, כרגיל, על סף מלחמה אטומית) ומול חוסר ההבנה של אנשי הכוכבים, אנוך הוא הפתח היחיד שלנו לגאולה. הוא אוגר מידע שצבר מהנוסעים שעברו בתחנתו, לומד מהם, וכשמגיע המשבר – עושה הכל בשביל להציל את האנושות מעצמה ולאפשר לה להתקבל בין הגזעים "הנאורים" שביקום; פעולותיו במציאת המכונה שמאפשרת קשר ישיר עם האלוהים ובאיתור האדם שיוכל להפעיל אותה מבטיחות חיים טובים יותר לא רק לאנושות אלא ליקום כולו. כגיבור בודד שנלחם נגד כל הסיכויים, מובן שהוא מנצח בגדול.

כאן בעצם נמצאת הסיבה לקשר שעשיתי בתחילת הביקורת ל"מסע בין כוכבים". אותה סיבה גם מחברת סיפור זה למערבונים ולסרטי המערבונים. בכולם פועל בצורה זו או אחרת מיתוס הרוכב הבודד – הגיבור האמיץ שמרחיב לבדו את גבולות התרבות האנושית. המיתוס הנ"ל קיים ב"תחנת דרכים" בצורה מהופכת קמעא (אנוך עומד במקום כשכל השאר נע סביבו), אבל האידיאולוגיה של המיתוס נשמרת.

אבל אנוך הוא במידה רבה גם גיבור טראגי. ברגע שהסכים לנהל את תחנת הדרכים בביתו, הוא גם הקריב את האפשרות לקיים קשרים משמעותיים עם שאר בני האדם ואת הסיכוי לחיי זוגיות ולצאצאים. התמורה שקיבל עבור ויתורים אלה בהחלט מספקת אותו (ואת הסופר), אבל זה לא מונע מהעניין לייסר אותו; כל זה מחריף כאשר מתברר שתחנת הדרכים עומדת להיסגר, ועל אנוך לבחור בין האנושות לבין החלל.

בביקורות שכתבתי בעבר בפורום על ספרים של ריי בראדבורי, טענתי שהוא נוקט בראייה מאוד פסימית של האנושות כגזע שעומד להכחיד את עצמו. נקודת המבט הזאת קיימת גם אצל סימאק, אבל הוא נותן פתח גדול הרבה יותר לתקווה. כמו אצל בראדבורי, המלחמה הקרה היא הרקע לחששות שלו, אבל הסיפור נגמר דוקא בתקווה גדולה לכך שהאנושות תצליח לצאת מהברבריות ולהפוך לגזע נאור ומשגשג.

אנוך (במקור ENOCH – התרגום האנגלי בתנ"ך לשמו של חנוך, בנו של קין ובונה הערים הראשון) הוא התקווה הגדולה של האנושות – האיש הקטן, הלוחם חסר דרגות הקצונה שיצא מהמלחמה והפך לאיש של שלום וקירוב לבבות. הספר סובב סביבו וסביב מחשבותיו, ומציג אך ורק את נקודת המבט שלו. דרכו אנו רואים מבחוץ את כולם – את האנושות וההרס העצמי שלה, את החייזרים והקושי לפענח אותם, ואת האנשים הפשוטים – שכניו בחוות הסמוכות. הוא לא שייך לשום מקום, ומזדהה עם כולם. האיש הפשוט והבודד הזה נכנס בעל-כרחו לפוליטיקה העולמית והגלקטית ועליו מוטלת בסופו של דבר ההכרעה על גורל האנושות.

"תחנת דרכים" הוא ספר שמאוד אהבתי, למרות שבכמה מובנים הוא התיישן. המלחמה הקרה שנמצאת ברקע של הספר עברה מהעולם והדאגות של האנושות השתנו במקצת. ובכל-זאת, הספר הזה מצוין בעיני ומומלץ בכל פה.